Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים. כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א ז"ל סי' שס"ד עכ"ל הנה הרב הביא דין זה הלכה פסוקה ולע"ד שדין זה תלוי במחלוקת שלדעת רבינו ז"ל שכתב פ"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר האדם אסור הוא בעשה נרא' ודאי שאין ג"ה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי"ל כר"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעי' גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק רבינו לקמן דין א' והרשב"א ז"ל לא כ"כ אלא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דבשר האדם מותר שלא כדעת רבינו כנ"ל:
ונוהג בשליל ובמוקדשים. משנה ר"פ ג"ה ופרכי' עלה בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור ג"ה מיניה ושקלי' וטרי' בה טובא ומסקי' דמתני' במבכר' עסקינן וא"נ בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדשים יע"ש ומשמע ודאי דאי ס"ל דבמעי אמן הם קדשים לא חייל איסור ג"ה אאיסור קדשים ואפי' למ"ד דנוהג בשליל משום דאיסור קדשים קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל דמאחר שרבינו ז"ל פוסק כמ"ד דבמעי אמן הם קדשים כמ"ש פ"ד מה' תמורה דין ג' וז"ל השוחט את החטאת כו' שולדי הקדשים במעי אמן הם קדשים אם כן הוה ליה לפרש ולמימר דאינו נוהג בולדות קדשים ולא למיסתם סתומי ולהביא לישנא דמתני' דמוקמי' לה בולדות קדשים מכח קו' דאי בדאקדשי' פשיטא וכן ראיתי להרב יש"ש בפג"ה שכתב דלמאי דקי"ל דבמעי אמן הם קדשים אין איסור גיד נוהג בולדות קדשי' אלא דוקא במבכרת ומהתימ' עליו איך לא שת לבו להקשות על רבינו כמ"ש ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל כלפי מה שהקשו התו' שם בד"ה קדשים בס"ד וז"ל וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי"ל דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ"ל ורגע אדבר מה שראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה על דברי התוס' הללו וז"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאיסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליק' אסור בחולין א"ד יע"ש: ואנכי לא ידעתי מי גלה ליה רז זה דטעמ' דמליקה דחשיב מן המותר לישראל משום דשרי לכהן באכילה והלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דמליק' משום דמצותו בכך שאני דומיא דחלב ודם כדאמרינן לקמן דלרבנן דר' דאסרי ג"ה מטעמ' דממשקה ישראל ולא ילפינן מחלב ודם משום דמצותו בכך שאני ואי כונתו ז"ל אליב' דר' דלא ס"ל טעמא דמצותו בכך ויליף מחלב ודם לג"ה דהניחא ג"ה וחלב ודם משום דבאין מכלל היתר אבל מליקה מאי איכא למימר הא בטריפה אפילו ר' מודה כמ"ש רש"י שם ולזה הוצרך לומר דלר' ע"כ דה"ט משום דשרי לכהן באכילה גם בזה אחר המחילה לא צדק הרב ז"ל שהרי בפרק העור והרוטב דק"ך ע"א אמרינן דמליקה דשרי לכהנים לא חשיב היתר להדיוט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו והכי אמרי' בהדי' פ"ק דמנחות דף ו' ומבואר התם בהדי' דטעמא דמליק' דחשיב שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל משום שכן קדושתה דהיינו מליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר להדיוט משא"כ טריפה וג"ה וכיוצא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז"ל סוגיא הלזו ואיך שיהי' המתבאר מדברי התו' דלמאן דס"ל דג"ה אסור להעלות למזבח אפילו נימא דולדות קדשים במעי אמן הם קדשים חייל שפיר ג"ה אמוקדשים משום דהו"ל איסור מוסיף דמיגו דנאסר לגבוה נאסר להדיוט וא"כ מאחר שרבינו ז"ל פסק בפ"ו מהלכ' מעה"ק הלכה ד' דאסור להעלות ג"ה למזבח מש"ה פסק שפיר דאפילו בולדות קדשים איסור ג"ה נוהג בו כנ"ל נכון: וע"פ האמור יש ליישב דברי ה"ה ז"ל בלשון שלפנינו שכתב וז"ל ופסק כר"י דאמר בגמ' אחד קדשי' הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין שהרי בין לר"פ דאמר ול"פ כאן להלקותו כאן להעלותו בין לר"ן בר יצחק דאמר להעלותו פליגי כ"ע מודו דלהלקותו איסור גיד נוהג וא"כ כיון שרבינו מיירי להלקותו מנ"ל דפסק כר"י וכבר ראיתי להרב לח"מ פ"ו מה' הנזכר שתמה על ה"ה בזה וכתב דאפשר שטעמו של ה"ה בזה ממה שראה שבפ"ו מה' הנז' פסק רבינו דהעלא' אסור וא"כ ע"כ ודאי דלא ס"ל כר"פ דאמר כאן להלקותו כאן להעלאה דלדידי' לכ"ע העלאה מותר אלא ס"ל כר"ן דאמר דבהעלאתו פליגי ופסק כר"י א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דכפי דבריו ז"ל לא הי' לו לה"ה לכתוב דברים הללו בהלכות אלו דלא קאי אלא לענין להלקותו כיון דלא נ"מ מידי ולכל הפחות הי"ל להזכיר דברי רבינו ז"ל שבה' מע"הק ולומר דפסק כר'. ואולם כפי מ"ש דברי ה"ה ז"ל הם נכונים דהוצרך לומר דפסק כר"י דג"ה אסור להעלותו ממה שסתם רבינו וכתב דנוהג במוקדשים דמשמע אפילו בולדות קדשים ואלו הי' דעתו ז"ל דג"ה מותר להעלותו ודאי דאין איסור ג"ה חל על איסור קדשים וכמ"ש זה נ"ל אמת ויציב בכונת ה"ה ז"ל. עוד ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' שם וז"ל אבל מ"מ קשה דר"י אית ליה כרבנן ורבינו ז"ל פסק כר' שכן כתב לעיל ואם פירש לא יעלו שנאמר ועשית עולתיך הבשר ודם והיינו כדדריש ר' וא"כ רבינו ז"ל מזכה שטרא לבי תרי יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נרא' דל"ק כי הרב ז"ל פשיטא ליה דהא דקאמר התם דר' ורבנן פליגי בג"ה אי מותר להעלותו מילתא פסיקת' היא לכ"ע ולא כן הדבר דבתר הכי אמרי' התם אמר ר"ה ג"ה חולצו לתפוח אמר ר"ח מי כתיב על כן לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ"י כתיב ומשמע דר"ה ור"ח אליבא דכ"ע פליגי ולא ס"ל כרנב"י דתלי לה בפלוגת' דר"י ורבנן וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שכ"כ בהדי' והכריח הדבר דאי ס"ל כרנב"י אם כן ר"ח אתי דלא כמאן שהרי רבי מקרא דוהקטיר את הכל המזבח נפ"ל דג"ה במחובר מותר להעלותו ולא מדכתיב לא יאכל המזבח יע"ש. ואולם אכתי הכרעת הרב ח"ה ז"ל לא מכרעא אלא לו' דר"ח ס"ל דאפילו לרבנן דר' ג"ה מותר להעלותו ואיכא למימר דר"ה ור"ח אליב' דרבנן פליגי דלר"ה ס"ל דלרבנן דרבי ג"ה אסור להעלותו ומשום הכי אייתר לן והקטיר את הכל המזבח לפרשו ור"ח ס"ל דאפילו לרבנן נמי ג"ה מותר להעלותו אלא דס"ל דקרא דוהקטיר את הכל לא אצטריך לג"ה משום דמקרא דלא יאכלו בנ"י נפקא מדלא כתיב לא יאכל המזבח אמנם לפ"ז ודאי ה"נ דס"ל לר"ה ודאי דג"ה מותר להעלותו דאל"כ קרא דוהקטיר למחוברין למאי אצטריך מידי דהוי אראש' של עולה כדקא אמרי רבנן. ואולם לדידי חזי לי להכריח הדבר דר"ה אליבא דכ"ע אמרה מדפרכינן התם מתיבי ג"ה כו' ושל עולה מעלהו למזבח מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ופרכינן מאחר שמעלהו למה חולצו ומשני משום שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והשתא אם אית' דלר"ה ס"ל דלר' ג"ה מותר להעלותו מאי פריך מההיא בריית' ואמאי הוצרך לדחוקי מעלהו וחולצו הא בפשיטות מצי לשנויי דההיא בריית' ר' היא אלא מוכח בהדי' דר"ה ס"ל דאפי' לר' ג"ה אסור להעלותו וכן נרא' להכריח עוד מהא דגרסינן פ"ק דמנחות ד"ו אבריית' דקתני התם מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בעל מום כו' עד מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותר לגבוה מה למליקה שכן קדושתה אוסרת' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ופרכינן מאי אם השבתה ושקיל וטרי טוב' עד דקאמר התם רב שישא ברי' דר"א אמר משום דאיכ' למימר ליהדר דינא ותיתי במה הצד מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר מליקה תוכיח כו' הצד השוה שבהן שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה אף אני אביא טריפה ופרכינן מה להצד השוה שכן מצותו בכך אלא אמר ר"א כו' והשתא אמאי לא דחי משום דא"ל ליהדר דינא ותיתי במה הצד ממליקה וג"ה והא מני ר' היא דהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מצותו בכך אלא מוכרח דלר"ה לכ"ע אסור להעלותו דהשתא סוגיא דמנחות אתיא כהלכת' אליב' דר"ה כדקאמר פרק ג"ה תניא כוותיה דר"ה ואמנם ראיתי להתוס' שם ד"ה מה לכלאים שהקשו כן דאמאי לא קאמר ג"ה תוכיח דמותר להעלותו כדאית' בריש ג"ה נראה דס"ל דהא דר"ן דקאמר דלר' ג"ה מותר להעלותו מילת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג הפך ממ"ש ולפי דבריהם ק"ט דמאי פריך לר"ה מבריית' וצ"ע: אפריון שלמה מ"ש כיון דהרמב"ם ס"ל בפ"ד דתמורה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין וא"כ האיך כתב לשון המשנה ג"ה נוהג במוקדשים וכו'. וכדי ליישב זה אעתיק מ"ש בחי' לש"ס חולין וז"ל תוד"ה וכ"ת קסבר אין בגידין בנ"ט הנה מ"ש התוס' דלכך לא משני דסבר יש בגידין בנ"ט משום דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' והא שאין מקשה כן השתא משום דעדיף מיני' פריך וכו' המעיין בדבריהם יראה כמה דוחק יש בזה ונלפענ"ד ליישב ע"פ דרכם ואבאר תחלה כי מצאתי להגאון בספר צל"ח בפ"ב דפסחים שהביא הירושלמי דס"ל גה"נ של נבלה מותר בהנא' אבל לא של כשרה ונתן הוא טעם לדבריו דס"ל להירושלמי כר"ש דדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ונבלה דאסור בשרו לא שייך בי' איסור גיד וכו' ולכאור' נרא' מסוגיא זו דס"ל כהירושלמי דלכאור' תקשה למאי דמשני דסבר אין בגידין בנ"ט וקמ"ל דאיסור מוקדשין ליכא דמ"ט הצריך התנא למנקט מוקדשין דאינו נוהג רק בפני הבית ומ"ט שביק טרפה ונבלה דהוי דבר הנוהג בכל זמן ולא שמעינן דאינו נוהג נבלה בגה"נ דאין בנ"ט וכו' לכך י"ל דס"ל לש"ס דילן כהירושלמי דאין שייך בשל נבלה איסור גיד ותו הוי פשיטא לי' דאין שייך גם איסור נבלה בו כיון דאין בו בנ"ט אבל במוקדשין הנאכלין הו"א כיון דשייך בו איסור גיד ואחשבי' רחמנא אכילתו יהי' חייב נמי משום מוקדשין קמ"ל דאעפ"כ אין מוקדשין בגיד משום דאינו בנ"ט (אך באמת אין מזה ראי' כמ"ש לקמן) ולפ"ד הירושלמי צ"ל הא דפליגי לקמן בברייתא דאוכל ג"ה של נבלה דר"י מחייב ב' וחכמים א' עכ"פ משמע משם דכ"ע ס"ל דשייך איסור ג"ה בנבל' צריך לומר דשם כולהו לא ס"ל כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' אבל לר"ש אין שייך גה"נ בשל נבל' ולפ"ז תקשה על הרמב"ם דכתב בשל נבלה וש"ה חייב שתים והוא פסק כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' ובאמת צ"ל לדבריו דס"ל אינו מוציא רק מין שאין בשרו מותר אבל אם הוא מין שבשרו מותר אף שזה בשרו אסור משום ש"ה וכה"ג מ"מ חל עליו איסור גיד אך לכאור' קשה מנ"ל להרמב"ם דאף לר"ש הוי כן ואין לומר שמשמע לו כן ממה דאמר בש"ס בפסחים דגה"נ מותר בהנא' למ"ד יש בו בנ"ט משום דכשהותרה נבל' וכו' משמע דאף בנבל' שייך איסור גה"נ י"ל דהך מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' אתיא דלא כר"ש ולא ס"ל להך מתניתין דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והא דלא מקשה הש"ס כן הניחא למ"ד דלא סבר דרשא דמי שבשרו מותר וכו' י"ל דזה ידע הש"ס דרק ר"ש סובר כן והוא אוסר בהנא' רק למ"ד אין בגידין בנ"ט דיש כמה תנאים אחרים דסוברים כן כגון ר"י בן ברוקה וכו' שפיר מקשה ומשני כיון דחזינן דרש"י סובר אין בגידין בנ"ט והוא אוסר בהנא' ממילא נמי שאר התנאים דסברי כר"ש דאין בו בנ"ט סברי נמי כוותי' בהא וכו'. אך נרא' דמשמע לי' להרמב"ם כן באמ"ה נמי סברי רבנן כן דאינו נוהג בטמאה משום דמי שבשרו מותר וכו' וקיי"ל כחכמים ואעפ"כ משמע לקמן בכל הש"ס דטרפה נוהג באמ"ה ואמ"ה נוהג בטרפ' למ"ד דאחע"א אף דטרפה בשרו אסור וחכמים ס"ל דמי שבשרו אסור אין אמ"ה נוהג בו וכו' צ"ל דטרפ' בשרו מותר מקרי דהוי מין שבשרו מותר דדוקא מין שבשרו אסור ממעטו רבנן ולפ"ז ה"ה נמי לר"ש דדורש בגיד כן נמי הוי כן דנוהג בטרפ' והירושלמי אפשר דסובר כן גם באמ"ה דאין נוהג בטרפ' אבל לדידן בש"ס דילן דסובר בטרפ' נוהג אמ"ה ה"ה דגה"נ נוהג בטרפ' ונבלה כנלפענ"ד. אך לפי הנ"ל דלא קיי"ל כסברת הירושלמי תקשה דמאי פריך בש"ס מוקדשין פשיטא כיון דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' וכו' נימא דקמ"ל אף בקדשים שאין נאכלין שייך איסור גיד ונהי דלא רצה בש"ס לשנות דקמ"ל דאף למזבח אסור משום דמשמע דמתניתין דידן מיירי רק מענין אכילת אדם ולא למזבח דאינו עוסק השתא בראוי למזבח. אך אכתי תקשה נימא דקמ"ל דה"א בקדשים שאין נאכלין כיון דאקדשי' ותאסר הבשר באכיל' פקע איסור גיד מיני' דמי שבשרו אסור אין גיד נוהג בו כמו שסובר הירושלמי קמ"ל דאסור לאדם משום גיד דלא כהירושלמי ואתיא מתניתין כר"ש ולפ"ז י"ל קושית השעה"מ די"ל דס"ל להרמב"ם דכל עיקר פלפול הש"ס הוא לפי הס"ד לקמן דטעם דת"ק דאינו נוהג בטמאה משום דאחע"א ולא משום דרשא דמי שבשרו מותר וכמ"ש המרש"א בתוד"ה וכ"ת יש בגידין וכו' והי' משמע להמקשה כן ממה דהשיב ר"י והלא לב"נ נאסר וכו' משמע דרק הטעם משום דאין אחע"א ע"כ כיון שלא ס"ל להתנא כלל דרשה דמי שבשרו מותר. לכך מקשה שפיר פשיטא וכו' אבל לפי מה דמסיק בש"ס שם דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והרמב"ם פסק כוותי' תו קדשים הוי רבותא דאף שאין נאכלין ונאסר הבשר מ"מ שייך בו איסור גה"נ דלא כהירושלמי וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב גה"נ נוהג וכו' בין קדשים וכו' בין שאין נאכלין ומיירי בקדשים עצמן לא בוולדות ומ"מ הוי רבותא וכו' ובוולדות קדשים א"צ לאשמעינן דממילא נשמע כיון דאין אחע"א וכו' אך הנה קו' הנ"ל יש ליישב בע"א דהנה בשלמא למאי דס"ד דקמ"ל דמוקדשין נוהג בגה"נ לא תקשה דמ"ט נקיט התנא בלשון מוקדשין ולא נבלה וטרפה משום דכתבו התוס' דהא דמוקדשין חל אגיד משום דחמיר וכו' וזה במוקדשין משא"כ בנבילה נהי דיש בנ"ט מ"מ אחע"א כו' וכן נמי למאי דס"ד דקמ"ל דאין מוקדשין נוהג בג"ה נמי ניחא דלא נקיט נבילה משום דה"א דרק אכילה אינו שייך בג"ה אבל עכ"פ נהנה מיקרי שמשתרשי לו שלא אכל דברים אחרים ויהי' חייב במוקדשין מטעם נהנה לזה קמ"ל דאף הנאה לא מקרי באכילת גיד וכו'. אבל אי נימא דעיקר הרבותא דגיד נוהג בקדשים שאין נאכלין דה"א כיון שבשרו נאסר נפקע איסור גיד מני'. א"כ דנקט מוקדשין ולא נבילה וטריפה דשכיח טפי. ולפי"ז אתי שפיר דהשתא דאוקי דסובר אין בגיד בנו"ט וגיד לבדו נוהג במוקדשין לא תקשה דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבע"ל די"ל דאי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג לא הוי ידעינן רק דאין שייך איסור מוקדשין בגיד אבל זה לא ידעינן דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין לכך נקט בלשונו דגיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ומדסתם מיירי בכל המוקדשין. ושמעינן מינה תרתי חדא דאין שום מוקדשין נוהג בג"ה וגם להיפך דג"ה נוהג בכל המוקדשין ונקיט מוקדשין משום רבותא דאף איסור הנאה אינו חייב משום מוקדשין. אבל אי נימא כמ"ש התוס' דיש בגידין בנו"ט ואין מוקדשין חל על ג"ה משום דאחע"א שפיר תקשה דאי נמי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג בג"ה דאין שום מוקדשין שייך בגיד נמי הוי שמעינן דע"כ גיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין דאל"כ א"כ תו בקדשים שאין נאכלין שייך איסור מוקדשין דהא אין איסור גיד נוהג בו ושפיר תקשה. וע"כ לא מצי לאוקמי בכה"ג. ולא תקשה דאכתי למאי דאוקי דסבר יש בגידין בנו"ט ואתי איסור מוקדשין חייל אאיסור גיד ומקשה מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דרוצה לאשמועינן תרווייהו דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין. זה אינו דקושית הש"ס כך ממ"נ אי זה הוי מלתא דפשיטא דיש בגידין בנו"ט ולא קמ"ל רק דשייך ג"ה באין נאכלין הו"ל לאשמועינן בנבילה. ואי זה לא הוי מלתא דפשיטא וצריך לאשמעינן דיש בגיד בנו"ט א"כ תו זה באמת לא נשמע ממתניתין דלשון גיד נוהג במוקדשין לא משמע מזה כלל לאשמועינן דמוקדשין נוהג בגיד. ואי רוצה לאשמעינן זה הך הי' צריך לנקוט אבל השתא לא הוי נשמע מלשון זה מידי. לכך מתרץ דסבר דאין בגידין בנ"ט וקמ"ל דגיד לבדו שייך במוקדשין ולשון זה סובלת המתניתין שפיר כן נלפע"ד נכון וברור:
האוכל ג"ה של נבילה כו' חייב שתים כו'. עיין במרן כ"מ שהקשה משם הרשב"א ז"ל דמוכח פ' ג"ה דלמ"ד אין בגידין בנ"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ורבינו ז"ל פסק כמ"ד אין בגידין בנ"ט כמ"ש פט"ו מה' אלו הלכה י"ז ובאוכל ג"ה של עולה פ' דחייב ב' ומאן דמחייב שתים ע"כ אית ליה דיש בגידין בנ"ט א"ד יע"ש. ובאמת שהדבר מתמיה והיותר תימא אצלי שרבינו ז"ל בפ"ב מה' אלו הלכה י"ח כתב וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העוף ומן העצמות ומן הגידין כו' אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכתב ה"ה שם שיצא לרבינו כן ממ"ש בחולין ר"פ העור והרוטב העצמות והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה כו' יע"ש הרי מבואר דסובר רבינו דהאוכל גידין של נבלה וטריפה אין בהן מלקות וא"כ תימא על עצמך למה זה כתב באוכל ג"ה של נבלה שחייב משום נבלה ומה נשתנה ג"ה מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה בדין הקודם דהאוכל ג"ה מבהמה וחיה הטמאים פטור כו' ואינו כאוכל משאר בשר שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו וכתב ה"ה ז"ל דהיינו ממ"ש פ"ד שאין מלקות בגידי נבילה טמאה וא"כ הדבר תמוה שהרי באוכל גידי נבילה וטריפ' כתב ג"כ דאין בהן מלקות כדרך שכתב בבהמה טמא' וא"כ איך כתב דבג"ה של נבלה חייב שתים: ולכן אשר אני אחזה ליישב דבריו דרבינו ז"ל קשיתי' למאי דפסקי' התם בפ' ג"ה דצ"ט ע"ב כמ"ד דאין בגידין בנ"ט מאחר דסתם משנה דירך שנתבשל ס"ל כמ"ד דיש בגידין בנ"ט ור"י ס"ל גם כן דיש בגידין בנותן טעם וכדאית' בפרק הנזכר ד"ק ע"ב דקתני בברייתא האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"מ דמחייב שתים באוכל ג"ה של נבלה וחכמים דר"מ דס"ל באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל שהוא חייב ב' כולהו ס"ל דיש בגידין בנ"ט א"כ היכי פסיק תלמוד' הלכתא דלא כוותייהו ובפרק אלו עוברין מייתי התם בריית' דקתני המבשל ג"ה בחלב לוקה משום אוכל בשר בחלב ור"ח תני התם לוקה ב' על אכילתו כו' ובפ"ק דביצה די"א תני תנא קמיה דר"י בריית' הלזו וא"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה משמע דס"ל לר"י דחייב משום אוכל בב"ח וע"כ היינו משום דיש בגידין בנ"ט: ותו ק"ל דר"י אדר"י שהרי ר"י ס"ל דג"ה של בהמה טמאה חייב משום טמאה משום דס"ל דיש בגידין בנ"ט ואלו בר"פ העור והרוטב מבואר דס"ל לר"י דהגידין של נבלה לא מחייב משום נבלה מדתנן התם העור והרוטב והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות כו' ר"י אומר האלל המכונס אם יש בו כזית כו' חייב עליו ומדפליג באלל ולא בגידין מבואר דבגידין מודה דאין בהן משום נ"ט ובגמר' אמרינן התם דקכ"א מאי אלל ר"י אמר מרתקא ופי' רש"י מרתקא גיד השדרה (כצ"ל ומ"ש השדה ט"ס הוא) והצואר ופרכינן עלה ת"ש ר"י אומר האלל המכונס כו' בשלמא למ"ד בשר שפלטתו סכין כו' אלא למאן דאמר מרתקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא ומשנינן אליבא דרבי יהודה לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן ופירש רש"י וזה לשונו ואלל דמתניתין דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר כו' ואתא ר"י למימר באלל מרתקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר כו' יע"ש והשתא קשיא טובא דלר"י דאמר מאי אלל מרתקא אם כן היכי מודה ר"י לומר דאין בהן משום טומאת נבלות הא ר"י ס"ל דיש בגידין בנ"ט ובכלל בשר הן ובגמרא דפרכינן כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמ' הוא אדרבא איפכ' הו"ל לאקשויי דלר"י אפילו אינו מכונס נמי ליחייב כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט ולקושי' הלזו היה מקום ליישב דאע"ג דס"ל לר"י דיש בגידין בנ"ט היינו דוקא בג"ה דרכיכי אבל בגידי צואר קשין הן יותר מדאי ולא מיקרי בשר כלל וכמבואר מסוגיא דפרק כיצד צולין דפ"ג ע"ב דמוקמי' למתני' דהעצמות והגידין ישרפו בג"ה אבל גידי צואר לא צריכי שריפה יע"ש מיהו קמייתא קשיא דמדפליג באלל ולא בגידים מבואר דס"ל דאגידין לא מיחייב ומצאתי לרש"י ז"ל פ"ק דביצה ד"ז ע"א שכ' אבריית' דקתני התם האוכל מנבילת עוף טהור מן העצמות ומן הגידין טהור וז"ל מן הגידין וקסבר אין בגידין בנ"ט ע"כ הנה לפי דעתו ז"ל צ"ל ג"כ דמתני' דהעור והרוטב אתיא נמי כמ"ד אין בגידין בנ"ט וכיון שכן קשה מדר"י אדר"י והמאירי ז"ל שם פ"ק דביצה חלק על רש"י וכתב דאפי' למ"ד יש בגידין בנ"ט אפי"ה טהור משום דלאו בשר גמור הוא יע"ש כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו ז"ל לומר דודאי ר"י סבירא ליה באוכל גידי טמאה ונבלה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום טומאה ונבלה אלא דוקא באוכל ג"ה של בהמה טמאה או נבלה הוא דס"ל לר"י דחייב שתים משום דכיון דרחמנא אחשביה לג"ה אוכל לעבור עליו באותה אכיל' חשיבא נמי אוכל לעבור עליו משום טומאה ונבלה ודוגמא לדבר ראה תראה מ"ש רש"י ז"ל פרק אין צדין דף כ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאת דאע"ג דהבערה לצורך הותרה בי"ט אפי"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום הואיל דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבא מלאכה והיינו דנקט ברייתא פלוגתייהו דר"י ור"ש באוכל ג"ה של בהמה טמאה ולא נקט לפלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר"י כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט מיחייב אגידין משום טמאה ולר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט לא מיחייב משום דבשאר גידין לכ"ע לא מיחייב ואפילו ר"י מודה ומעתה איכא למימר שפיר דר"י ור"מ ורבנן דר"מ דס"ל דהאוכל ג"ה של נבלה ושל שור הנסקל חייב ב' כולהו ס"ל דאין בגידין טעם בשר ולאו בשר מיקרי וירך שנתבשל ג"ה בתוכו מותר כיון דאין בו בנ"ט אלא דבאוכל ג"ה של נבלה הוא דמיחייב מטעמא דהואיל ורחמנא אחשביה אכילה דידיה לענין ג"ה חשיבא נמי אוכל לשאר איסורים וברייתא דהמבשל ג"ה בחלב דחייב ב' אתיא ככ"ע ומטעמא דכתיבנא ומאי דאמרינן בפרק ג"ה אמתני' דנוהג בטהורה וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא כו' לעולם קסבר יש בגידין בנ"ט כו' לאו למימרא דמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ע"כ דס"ל דבטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהרי אפילו נימא דאין בגידין בנ"ט אפי"ה איכא למימר דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב כמ"ש אלא תלמודא ה"ק דאי הוה ס"ל לר"י דיש בגידין בנ"ט ע"כ ודאי דאטמאה מיחייב אבל אי ס"ל דאין בגידין בנ"ט מצינן למימר דס"ל לר"י דאפילו באוכל ג"ה של בהמה טמאה לא מיחייב משום טומאה דדוקא ג"ה מיחייב דגזירת הכתוב היא ואהא פריך מברייתא דהאוכל ג"ה של טמאה דר"י מחייב ב' וא"כ ע"כ לומר חדא מתרתי או דס"ל דיש בגידין בנ"ט או דס"ל דהאוכל ג"ה מחייב ב' וכמ"ש וכי משני לעולם קסבר יש בגידין בנ"ט ה"ה דהו"מ למימר דאפי' ס"ל אין בגידין בנ"ט מיחייב אלא דעדיפ' מינה קאמר דאי מהך ברייתא מצינן למימר דס"ל דיש בגידין בנ"ט מיהו לפום קושטא עכ"ל דר"י ס"ל אין בגידין בנ"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב אפ"ה חייב ב' כמ"ש: ומעתה א"ש מ"ש רבינו דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה פטור לגמרי כר"ש דהתם כיון דאגיד לא מיחייב משום דבעי' בשרו מותר אין כאן טעמא דרחמנא אחשביה אוכל משא"כ באוכל ג"ה של נבלה כיון דמיחייב אגיד משום ג"ה ואחשביה רחמנא אוכל חשיב נמי אוכל לענין נבלה: ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל פרק ג"ה דק"א ע"ב ד"ה ורבי יוסי לית ליה כולל וז"ל ואע"ג דלר"ש נמי שמעי' בעלמא דלית ליה כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור אפ"ה אליביה לא מצינו לאוקמי משום דאף באיסור חמור אית ליה דלא חייל יע"ש והדבר תמוה דאיך אפשר לאוקמא כר"ש הא ר"ש אומר אין בגידין בנ"ט כדאמרי' התם דמה"ט פטור לגמרי בג"ה של בהמה טמאה ולא מיחייב משום טומאה וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' שתמה עליו כן כו' יע"ש. אכן כפי מ"ש ניחא דאע"ג דפטר ר"ש בג"ה של בהמה טמאה היינו משום דכיון דמשום גיד לא מיחייב משום דבעינן בשרו מותר א"כ לא חשיבא אכיל' כיון דאין בגידין בנ"ט וליכ' טעמ' דרחמנא אחשביה אכילה שהרי לא מיחייב משום ג"ה אמנם באוכל ג"ה של נבלה אע"ג דס"ל לר"ש אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דרחמנא אחשביה אוכל לעבור עליו משום ג"ה חשיבא אוכל נמי לעבור עליו משום נבלה דומיא דג"ה של בהמה טמאה דחייב שתים לר"י אע"ג דאיהו ס"ל דלא מיחייב אגידין משום בהמ' טמא' מה"ט כמ"ש מיהו הדבר הקשה טובא דאיך אפשר לאוקמא כר"ש דל"ל כולל ואפילו הכי מודה בג"ה של נבלה משום דהו"ל איסור חמור הא מאי דחשיב איסור חמור הוא משום דג"ה מעיקרא הי' אסור באכיל' ומותר בהנאה מכי אקדשיה איתוסף בי' איסור הנאה ואלו לר"ש שמעינן ליה בהדיא דס"ל דג"ה אסור בהנאה כדאי' פרק כ"ש דכ"ב וכן ראיתי מקשים ולכן הנראה עיקר בכונת רש"י דמ"ש אפי"ה אליביה לא מצינו לאוקמא לאו למימר' דנימ' דהנהו חכמים ר"ש גופיה היא דאי הכי הו"ל לרב לומר האוכל ג"ה של נבלה ר"מ מחייב ב' ור"ש אומר אינו חייב אלא א' ומודה ר"ש כו' אלא כונתו לומר דחכמים דר"מ דקאמר רב ס"ל כר"ש דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ולעולם דבמאי דס"ל לר"ש דאין בגידין בנ"ט וג"ה אסור בהנאה לא ס"ל כותיה וזה נראה דבר מוכרח שהרי בפרק כ"ש דכ"ג אמרי' התם לחד שינוי' דר"י הגלילי ס"ל כר"ש דג"ה אסור בהנאה והשתא תקשי שהרי חכמים דר"מ אמרינן התם פרק ג"ה דהיינו ר"י הגלילי וכיון דר"י ס"ל דג"ה אסור בהנאה להך שינויא א"כ היכי קאמר דבג"ה של נבלה חייב ב' משום דהוי איסור כולל באיסור חמור הא כיון דג"ה לרבי יוסי הגלילי אסור בהנאה אין כאן איסור חמור אלא מוכרח הדבר לומר דכי אמרינן מאן חכמים ר"י הגלילי לאו למימרא דהנהו חכמים היינו ר"י הגלילי גופיה אלא הכונה לומר דהנהו חכמים ס"ל באיסור חמור כר"י הגלילי ובמאי דס"ל דג"ה אסור בהנאה לא ס"ל כותיה וא"כ דכוותא נמי מ"ש רש"י אפילו הכי אליבי' לא מצי לאוקמא בכה"ג הוא כנ"ל נכון. ואם כנים אנחנו ליישב דברי רבינו ז"ל על פי אמו"ת הקודם מקום אתנו ליישב מה שכתב רבינו ז"ל בפ' זה דין י"ד דג"ה מותר בהנאה והדבר תמוה דבפרק כ"ש דף הנז' מבואר דלמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכיון דאנן קי"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט איך פסק דג"ה מותר בהנאה וכבר הוקשה לו כן לה"ה ז"ל ותי' משם הרמב"ן ז"ל דלרווחא דמילתא איתמר ההוא סוגיא אבל למסקנא ג"ה מותר בהנאה אפי' את"ל דאין בגידין בנ"ט דלאו הא בהא תליא א"ד יע"ש ואין תי' זה מספיק כדי שביעה דמאחר דסוגיא דפרק כל שעה תלי לה הא בהא מי המכריח לנו לומר דלרווחא דמילתא איתמר ואפשר הי' לומר שהכריחו לר' ז"ל לומר כן מכח ההיא דר"פ ג"ה דפרכינן התם וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך שנתבשל כו' והתוס' שם ד"ה אלא קסבר הק' דאמאי לא מייתי ממתניתין דאינו נוהג בטמאה ותי' לחד תי' דניחא ליה למפרך ממתני' דירך שנתבשל ששנויה קודם יע"ש והשתא קשה דאמאי לא מייתי ממתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ששנויה קודם משנת ירך שנתבשל דמוכח מינה דס"ל דיש בגידין בנ"ט דאי אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכבר הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בפ' כ"ש דמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה היינו דוקא לרבי אבהו אמנם לחזקיה דס"ל דלא תאכל אין איסור הנאה במשמע מצינן למימר דאפילו אין בגידין בנ"ט ג"ה מותר בהנאה ואם כן מש"ה ניחא ליה לתלמודא למיפרך ממתני' דירך שנתבשל אליבא דכ"ע ולא ממתני' דשולח אדם דלא תקשי אלא אליבא דרבי אבהו אך התו' ז"ל שם בפרק כ"ש ד"ה ור"ש כתבו לחד תי' דלחזקיה נמי כיון דאין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור יע"ש ואם כן קשה דאמאי לא פריך ממתני' דשולח אדם השנויה קודם ואפשר דמכח קו' זו הוכרח רבינו לומר דסוגי' דפ' כ"ש לרווחא דמילת' אתמר ומ"מ אכתי אין זה כדאי לדחות סוגיא ערוכה דפרק כ"ש: ואולם כפי מ"ש הנה נכון דהא דאמרינן בפרק כ"ש דלר"ש דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה היינו דוקא אליב' דר"ש דס"ל דג"ה של נבלה לא מחייב משום נבלה משום דאין אחע"א ואפי' באיסור כולל וא"כ איכא למימר שפיר דכשהותרה הנבלה לא הותרה גידה וכיון דג"ה ליתיה בלאו דלא תאכלו כל נבלה מהיכ' תיתי בהיתר' דלגר אשר בשעריך דהא מאי דאסר באכילה התיר בהנא' אמנם לדידן דקי"ל דהאוכל ג"ה של נבלה חייב שתים וכי אזהר רחמנא לא תאכלו כל נבלה אף ג"ה בכלל פשיטא ודאי דג"ה מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה כנ"ל נכון: ועוד נ"ל ליישב קושית ה"ה והרמב"ן ז"ל דקו' מעיקרא ליתא דרבינו ז"ל פסק כאיבעית אימא שאמרו בפרק כ"ש דכ"ד ע"ב דלר"י הגלילי אע"ג דס"ל דכשהותרה הנבלה חלבה וגידה לא הותרה אפ"ה ג"ה מותר בהנאה משום דמייתי לה בק"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש ופרכי' התם ור"ש דאסר איכא למיפרך כו' יע"ש וא"כ איכא למימר דרבינו ז"ל פסק כר"י הגלילי דג"ה מותר בהנאה מק"ו דחלב ואע"ג דאין בגידין בנ"ט ודלא כר"ש דס"ל דמיפרך ק"ו מטעמא שכן הותר מכללו וסוגיא דהתם בריש פרק כ"ש דתלי לה הא בהא אתיא כשינויא קמא דקאמר דלר"י הגלילי ג"ה אסור בהנאה אמנם לאבע"א אע"ג דאין בגידין בנ"ט אפילו הכי מותר בהנאה מק"ו והיינו דבפרק ג"ה לא פריך ממתני' דהשולח אדם ירך לנכרי למילף מינה דאין בגידין בנ"ט משום דאיכא למימר דמתני' ר"י הגלילי היא ואפשר שלזה היתה כונת ה"ה ז"ל שכ' דלמסקנא ג"ה מותר בהנאה אפילו אין בגידין בנ"ט אחר זמן בא לידי ספר תורת הבית וראיתי שם בדף פ"ט שהביא תשובת הרמב"ן על ענין זה וכ' כמ"ש ושמח לבי: ואולם לכאורה הי' נראה שאין תי' זה עולה לדעת רבינו ז"ל ממ"ש בדין י"ז וז"ל וכל דבר שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות סחורה כו' חוץ מן החלב ומבואר הוא דג"ה אסור בסחורה לדעת רבינו שהרי כללא כייל חוץ מן החלב והשתא קשה דג"ה יהא מותר בסחורה מק"ו דחלב כי היכי דשרי בהנא' מק"ו ועיין בהרב בעל מש"ל ז"ל שהכריח שדעת רבינו דאיסור סחורה מן התורה ותו דלכשת"ל דג"ה אסור בסחורה מאיזה טעם שיהיה אם כן היכי מייתינן היתר הנאה מק"ו דחלב הא איכא למימר איסור סחורה יוכיח שמותר בחלב ואסור בג"ה ואמנם יש בו מן הישוב כלפי מ"ש התוספות שם ד"ה ומה חלב שהקשה וז"ל וא"ת לימא שור הנסקל יוכיח שאינו בכרת ואפילו הכי אסור בהנאה וי"ל דהכי פי' ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה מותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין בו כרת אינו דין שיהא בכלל היתר נבלה והשתא לא שייך למימר יוכיח כו' יע"ש וא"כ היא גופא איכא למימר לדעת רבינו דהיתר סחורה לא מצינן למילף מק"ו דחלב משום דאיכ' למימר שאר איסורי אכילה יוכיחו שאין בהן כרת ואסור בסחורה כדנפ"ל התם מקר' מה שאין כן היתר הנאה דהק"ו אינו אלא גילוי מלת' דהותרה בכלל נבלה כך נראה לי: ודע שמדברי התוס' פרק העור והרוטב דק"ך נראה שחולקים על תי' זה שכתבו בפרק כ"ש ממה שהקשה שם משם הר"ש מוורדו"ן לר"י הגלילי דלא חייש להך פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' ור"י הגלילי אנן בבהמה קא אמרינן וי"ל דלר"י ודאי הנפש אצטריך לדרשא אחריתי עכ"ל ואלו הי' ס"ל כתי' דהכא לא שתקי להו מידי כמ"ש בס"ד וז"ל והשת' א"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קא אמרינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבלה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר ע"כ ולא ידעתי לפי שיטתם דפרק העור והרוטב מה יענו לק"ו דהכא דנימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיח וצ"ע: ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי בפרק כ"ש דאמרינן ור"ש דאסר איכ' למימר מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה שהרי ג"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף וכ"ת כיון דחלב הותר מכללו אצל חיה ועוף וג"ה לא הותר אלא בשל עוף חשיב איסור חמור יותר מחלב אם כן קשה דבפ' העור והרוטב אמרינן לא ליכתוב רחמנא חלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי ניהו כו' אלא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים והשתא מאי קו' הא אע"ג דנבלה הותר מכללה בעוף מ"מ חלב קיל טפי שהותר מכללו אצל חיה ועוף משא"כ נבלה דלא הותר אלא בעוף ולכאורה היא קו' חזקה והנראה ליישב דההיא דפ' העור והרוטב שאני דאע"ג דנבלה לא הותר מכללו אצל חיה מ"מ כיון דבנבלת עוף גופי' רביה רחמנא הנפש לרבות השותה אע"ג דהוא עצמו מותר אצל הדיוט סבר' הוא דנילף חלב בהמה מיניה אע"ג דהותר מכללו אצל חיה מ"מ הא מיהא בבהמ' דאסורה באכילה לא הותר אצל הדיוט ובהדרגות שוים הם משא"כ ההיא דפרק כ"ש דבעי למילף גיד של בהמה מחלב בהמה איכ' למיפרך שפיר מה לחלב שהותר מכללו אצל חיה כנ"ל: ודע דבפרק כיצד צולין דפ"ב ע"ב גרסינן אמר ר"י אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר ופרכינן תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ביום הני גידין היכי דמי אי דבשר נכלינהו כו' אלא פשיט' גידי צואר אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעו שריפה ופרש"י אא"ב בשר נינהו ואי אכיל להו נפיק בהו כו' יע"ש והשתא לפי מ"ש ה"ה ז"ל דממתני' דהעור והרוטב דקתני הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבלות מבואר דאין בגידין לאו של נבלה משום דלא חשיבא אכילה וכן נראה דעת רש"י ז"ל פ"ק דביצה כמ"ש לעיל א"כ היכי הוה בעי תלמוד' למימר דיוצא י"ח בגידין של פסח הא כי היכי דלענין איסורין שבתורה אין לוקין עליהן ה"נ ודאי דאינו יוצא י"ח בק"פ דאכיל' כתיבא ביה והי' נרא' לומר דס"ל לתלמוד' דאע"ג דלענין איסורין שבתורה לא חשיבא אכילה לחייב עליה משום דאין בהן הנאה גמורה מ"מ גבי מצות עשה דרחמנא אמר תאכל יוצא בו י"ח דקום אכול קאמר והרי כבר אכל ומכאן נרא' להביא ראי' למה שנסתפק הרב מש"ל פ"ה מה' יסודי התורה ד"ה בהא דקי"ל דכל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן שלא כדה"נ אם נאמר ג"כ במצות עשה כגון מצה וק"פ אם אכלו שלא כדה"נ אם יוצא בו י"ח וכתב דמסתבר' דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת לא חשיב' אכיל' למיחייב עליה ה"נ במצות עשה לא חשיב' אכילה לצאת בה י"ח יע"ש ומתוך האמור מבואר דשאני לן בין מל"ת למ"ע וגידין יוכיח כמ"ש וכבר הארכתי בזה פ"ה מה' הנז' יע"ש: עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ר"פ ג"ה ד"ה איסור גיד איכ' וז"ל וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חע"א אפי' באיסור חמור ואיסור כולל כו' וי"ל דאין נראה לי שתחלוק הך סתמא דמתני' אסתמא דכריתות פרק אמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת דסבר דאיסור חע"א באיסור כולל יע"ש וק"ל דאי משום סתמא דכריתות דס"ל דאיסור חע"א באיסור כולל הא איכ' סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפ' כ"ש דל"ה דתנן התם אין יוצאין במצה של טבל ומשמע התם בסוגי' דההיא סתמ' אתיא כר"ש דלית ליה כולל וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' דהך מתני' אתיא דלא כהלכת' יע"ש ומיהו לזה י"ל דהתוס' ז"ל לא שמיע להו כהרמב"ן אלא ס"ל דמתני' דהתם פסיקת' היא אליבא דכ"ע ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר הארכתי בזה פ"ו מה' חמץ ומצה הלכה ח' יע"ש: אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפרק אלו הן הלוקין דכ"ט ע"א אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום ח' לאוין אמרינן מתקיף לה ר"ז לרבי מני וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בי"ט בין בחול ומסיק אלא האי תנא א"כ לית ליה ואם כן נימא דסתמ' דג"ה אתי' כסתמא דמכות הן אמת דק"ל טובא אסוגיא דהתם דמתני' דיש חורש לית ליה כולל והרי במתני' קתני ובז' וי"ט והשתא קשה היכי מיחייב אחרישה משום י"ט הא אין אחע"א ומכיון שנכנס ז' הרי הוא אסור לחרוש ואפי' ל' יום קודם ר"ה הרי אסור מהלכ' למשה מסיני כדאית' פ"ק דמ"ק והיכי אתי איסור חרישה די"ט וחייל אאיסור ז' ואפי' למ"ד התם דחורש בז' אינו לוקה מודה הוא דאיסור עשה והל"מ איכ' וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' ועיין מ"ש פ"א מה' שמיטה ויובל דין א' אלא מוכרח ודאי דאית ליה איסור כולל וחשיב י"ט איסור כולל דהיינו דמיגו דנאסר בשאר מלאכות נאסר בחרישה ואולי נאמר דמתני' בעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילן ערב ז' עד ר"ה ובחורש בי"ט של ר"ה ונמצא דאיסור י"ט ואיסור ז' באין כאחד ואולי נאמר דז' וי"ט חשיב איסור מוסיף דמשום ז' לא מיחייב אלא אאבות אבל אתולדות לא מיחייב דאאבות אזהר רחמנא אתולדות לא אזהר כדאית' בריש מ"ק וכיון שנכנס י"ט איתוסף בו איסור חרישה אפילו אתולדות כנ"ל. האמנם אכתי ק"ל ממאי דקתני כהן ונזיר והשתא ק"ט דאי האי תנא לית ליה כולל היכי מיחייב כהן משום לאו דטומאת נזיר יא מושבע ועומד מהר סיני הוא משום לאו דטומאת כהנים אלא עכ"ל דהאי תנא אית ליה איסור כולל דמהשת' חשיב נזיר איסור כולל דמיגו דנאסר ביין ותגלחת חל נמי אטומאה ואם תשאל הרי כתב הריב"ש בתשובה דלא שייך כולל אלא כשהפעולות א' אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהם ב' פעולות וא"כ נזיר ג"כ הו"ל כולל בב' פעולות והיכי חייל אאיסור טומאת כהן הא ודאי ל"ק כלל דהמעיין בדברי הריב"ש ז"ל שם יראה דלא כתב כן אלא דוק' גבי שבועה ומטעמא דכיון שהם שתי פעולות חשיב כאלו פרט שבועה לכל אחד ואחד משא"כ גבי נזיר דלא שייך האי טעמא כלל וכבר הארכתי בזה פרק י"ז מהל' איסורי ביאה בקונט' איסור חל על איסור ובכה"ג ק"ל ההי' דאמרינן פ"ג דשבועות אמתני' דשבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ר"ל מ"ט לא אמר כר"י א"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן יע"ש והשת' קשה שהרי נזיר יוכיח דאיסור הבא מעצמו הוא ואפי' הכי אמרינן איסור כולל ועל הכל צ"ע לעת הפנאי: טעם המלך ב) בקושיא זאת כבר קדמוהו ראשונים ועיין בחדושי הרשב"א ואנכי בחדושי אמרתי דבר חריף דהנה עוד ראיתי מקשין. ורמזתי מזה בקונטרס אח"ע. לפי מה שכ' תוס' ביבמות (ל"ג ב') סוף ד"ה ר' יוסי. דלהכי חל נבלה על חלב דהוי חלב חמור שהוא בכרת ונבלה רק בלאו. לפי שחלב אינו מטמאה ונבלה יש לו חומרא שמטמא. א"כ לפ"ז קשיא מ"ש גיד הנשה של נבלה מג"ה של עולה ושל שור הנסקל. דהא נבלה נמי הוי כולל וחמור דהא יש לו חומרא דטומאה. והדבר צע"ג לכאורה ואמרתי דיש לומר כך. ואדרבה דהנה ודאי אם גיד הנשה אסור בהנאה. אין נבלה מקרי חמור משום פעולת הטומאה דאמרינן כמ"ש לקמן מאן יימר דטומאת הגוף חמירא דענוש כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית ליה טהרה במקוה. ה"נ אמרינן כן מאן יימר דנבלה חמירא דמטמאה דלמא גיד חמור שאסור בהנאה וכמ"ש הרב לעיל בקונטרס אחע"א דזה מקרי שוה בשוה. אם לאיסור הראשון יש לו חומרא מה שאין בהשני. ולאיסור השני חומרא מה שאין בהראשון עייש"ה. ולפ"ז אדרבה לא קשיא קושי' יש מקשין דהא ריה"ג היא וס"ל גיד הנשה אסור בהנאה. וא"ת א"כ סיפא מא"ל איך חל עולה ושור הנסקל הא גיד הנשה נמי אסור בהנאה זה ל"ק דודאי עולה לגבי גיד מקרי חמור דהא הקדש לגבי חולין ודאי מקרי חמור. דהא מצד הקדש אסור בהנאת מעילה והנאת מעילה חמור מכל ההנאות חדא דעל כל הנאות אין לוקין ועל הנאת מעילה לוקין כדעת הרמב"ם ועיין במ"ל הל' יסודי התורה דכ' דהנאת מעילה אפי' מוסיף מקרי משום זה מה שאין כן שאר הנאות ואפילו אם לא אמרינן דמקרי מוסיף. מ"מ מקרי חמור דיש לו חומרא יתירה דלוקין עליו. ועוד על כל הנאה בעינן דוקא שיעור כמו אכילה ובמעילה חייב אף בח"ש אם הוא שוה פרוטה. ועוד דבמעילה אפי' בשוגג חייב קרבן. ועל שאר הנאות אין חייב קרבן בשוגג. וא"כ ודאי אף אי ג"ה אסור מ"מ הוי עולה חמור ושור הנסקל נמי הוי חמור. דהא מטמאה ואסור בהנאה ואם כן אוקי איסור הנאה להדי איסור הנאה גיד אסור בהנאה שור הנסקל נמי אסור בהנאה ואייתר לן חומרא דטומאה שהוא נבלה להכי חל. ובזה מיושב נמי סתירת הש"ס דהכא קרי ליה הש"ס א"ח ובכריתות קרי ליה איסור מוסיף ועיין בתוס' ובקונטרס אחע"א בהל' א"ב באריכות. וזה ל"ק דהא ודאי הכי דג"ה נמי אסור בהנאה אלא שעולה אסורו יותר. וגם שור הנסקל רק מטומאה נגע בי' לכך הצריך הש"ס לומר א"כ בא"ח. ולא מצד מוסיף ובחדושי הארכתי יותר ויותר. ובדברי רבינו בסמוך בד"ה ודרך אגב אומר אמרתי דלפי דבריו צל"ע על תוס' ביבמות (ל"ג ב') אשר הבאנו לעיל דהק' הא נבלה הוי נמי הותר מכללו. ולפי דברינו אכתי הא עכ"פ חלב הותר אצל חיה ועוף ונבלה מותר רק לגבי עוף לחודי': ג) מה שכ' הרב דאיירי המתני' בעשר נטיעות קשי' ממה נפשך אי מתני' כרבי עקיבא דאמר בחריש ובקציר תשבות לאסור חרישה בערב שביעית. הרי אסיק הש"ס מ"ק (ג' ב') דלדידיה ליתא להלכתא ואסור בעשר נטיעות. ואי המתני' כרבי ישמעאל דמצריך בחריש ובקציר תשבות להתיר חרישה של מצוה ואית ליה ההלכתא לא הי' צריך רבינו לדחוק ולומר דמתני' איירי בעשר נטיעות. אלא די"ל דמתני' מיירי בזמן שאין בהמ"ק קיים. ומותר בכל חרישה וכן פסק הרמב"ם (פרק יוד מהל' שמטה ויובל הלכה א') ומ"ש רבינו כאן דבי"ט אסור התולדות ובשביעית מותר להכי הוי מוסיף אנכי לא ראיתי מוסיף בזה. דמוסיף לא אקרי אלא אם נתוסף דבר אחפצא. כגון א"א ונעשית נדה מקדם הית' אסור' רק לעלמא ולבעלה הי' מותרת ועכשיו שפרסה נדה נעשה אשה זו חתיכת איסור גם לבעלה. או חלב ונותר מקדם הי' מותר לגבוה ואם השתא נעשה נותר אסורה חתיכה זו גם לגבוה. אבל הכא מקדם הי' אסור בחרישה. והשתא נמי אסור בחרישה. אלא שנאסרו עוד עם קדוש היום של י"ט מלאכות אחרות וזה רק כולל מקרי. ומ"ש תולדות משאר מלאכות ואולי דימה הרב ז"ל דבר זה לאיסור אכילה ואיסור הנאה דאמרינן (ק"א א') דהוי איסור קדשים ושור הנסקל איסור מוסיף לגבי גיד. דמחמת גיד הי' רק אסור באכילה השתא נאסר בהנאה. והיינו לפירש"י שם ולא כתוס' וא"כ ה"נ טרם בא י"ט הי' מותר התולדה של חרישה השתא נאסרה גם התולדה של חרישה. ודומה תולדה זו גבי מלאכה כפעולת הנאה ואכילה לגבי דבר הנאכל ודו"ק וצ"ע כי אין דומין זה לזה בכל ענינים דהתם החפץ היינו החתיכה למשל הגיד שנעשית עולה שפיר אמרינן הגיד הזה נאסר אף בהנאה. אבל הכא היכי שייך למימר החרישה זו נאסרת אף התולדה כי אם היא אב אינה תולדה ואם היא תולדה אינה אב. אלא שמי שמוזהר לעשות אב מלאכה הוא נאסר גם בי"ט לעשות תולדה. וזה הוא כולל ועיין בזה היטב. ומה שכתב רבינו עוד ומדחיק את עצמו דנזיר לגבי כהן הוי כולל כיון דאסור בתגלחת ויין ואף שהוא בב' שמות ואף שהדבר אמת דלרבנן דר' יוסי ביבמות (נ"ב ב') אף משני שמות הוי כולל וכמ"ש רבינו לעיל הל' א"ב באריכות. מ"מ לר' יוסי לית ליה הך כללא ועיין שם בתוספת ד"ה איסור כולל ובמהרש"א שם. אבל הכא אין צורך לזה כלל וכלל דהא איסור נזיר בלא"ה הוי כולל לגבי כהן. דהא כהן מותר לטמא לשבעה מתים אביו ואמו אחותו ואחיו בנו ובתו ואשתו. ונזיר אסור לטמא זולת למת מצוה וא"כ הרי כולל הקרובים שמותר לכהן ואסור לנזיר והוי משם א'. וכן שגה בזה הרב שאגת ארי' בתשו' סי' ס"ג. דנקט נמי דהוי כולל משום תגלחת ויין. עוד כתב שם הרב שאגת ארי' בתשובה דאין להמציא איסור בת אחת כגון שהדירו אביו בנדר. דאין אביו מדירו אלא עד כשיגדיל כמו שאמרו בנזיר עייש"ה בשאגת ארי' והי' ברור להרב שאגת ארי' דמה שאמרינן בנזיר עד כשיגדיל הכוונה אם אביו עומד בקטנותו ואומר בני זה יהיה נזיר כשיגיע הבן לגדלותו פסקה נזירתו. ואין הדבר ברור. אלא הרב ברטנורא סובר במס' סוטה פ"ג הכונה של הש"ס הכי הוא אין האב מדיר בנו בנזיר אלא עד כשיגדיל פירוש דדוקא כל זמן שהבן קטן ועדיין הוא ברשותו של אב יכול להדירו בנזיר. ואז יכול להדירו אף לזמן אחר שיגדיל ולא פסקה נזירתו משיגדיל אם הדירו אביו קודם שיגדיל והאי אלא עד כשיגדיל הפי' ואם לא יכול להדירו בעוד שהוא קטן משיגדיל ואילך לא יכול להדירו תו ועיין במשנה למלך הל' נזיר וכן משמע מדברי המפרש במכות פה בסוגי' במאי דרצה לפ' בנזיר מן הבטן. ולגוף קושי' הרב פה איך יחול איסור נזיר על איסוריה דכהן רציתי לומר דוודאי אף אם המתני' כמ"ד אין אחע"א אפי' בכולל י"ל דהיינו מתני' סובר כריה"ג בחולין (ק"א א') דס"ל כולל לא חל זולת בחמור על קל כפי' תוספות שם ואנכי כתבתי במקום אחר דנזיר לגבי כהן מקרי חמור. דכהן המטמא עובר בלאו ולוקה ארבעים ונזיר המטמא לוקה שמונים דעובר בב' לאוין כמו שכתב הרמב"ם (פי"א מהל' נזיר הל' ב') וב' לאווין לגבי חד לאו מקרי חמור וזה מוכח מדברי הר"ן בסוגי' דבולמוס ועיין בדברי רבינו לקמן פי"ד הל' ז' ומה שכתבנו שם בעניותינו. ואם נחזיק דב' שמות לא הוי איסור כולל כדעת ר' יוסי ביבמות (ל"ב ב') וכמו שמפרש תוספת שם א"כ ודאי תגלחת ויין אינו נכנס בסוג הכולל. ולפ"ז כשבא נזיר לחול על כהן מפאת כולל היינו כמו שבארנו שכולל טומאת מת לקרובים ולשאר תגלחת ויין שלא נכנס בהכולל וא"כ לפ"ז נשאר לן תגלחת ויין לעשות מזה פעולת החמור ונא' שהנזיר חל על כהן בכולל שאסור לטמא א"ע לז' מתים והוא חמור שאסור בתגלחת ויין. ואף שאינו נקרא מכח איסור תגלחת ויין איסור כולל מ"מ איסור זה משוה לנזיר להיות חמור ואולם יש לפקפק קצת הא יש לכהן מול זה חומרא אחריתא. שאסור בגרושה וזונה משא"כ בנזיר ודמי' זה להאי דאמרינן בחולין שם. מאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמירא וכמו שפי' הדברים הרב לעיל בהל' א"ב. דמכח זה מקרי שוה בשוה ועיין בכל זה. ומה שתמה רבינו פה בסוף דבריו על דברי ר"ל דס"ל שבועות (כ"ד א') גבי איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל. אם כן קשי' איך חל נזיר על כהן. הא הוי איסור הבא מעצמו. לדידי לא קשי' הך כל כך דאיך ראה שאמר ר"ל כן בכה"ג דבשלמא גבי שבועה היינו טעמא דר"ל דאמר דלא חייל היינו דוקא בגונא שכולל דבר האיסור עם דבר ההיתר משם טעם זה להיות כולל. לכן אמר ר"ל דאיסור הבא ע"י עצמו היינו שהוא מכוון לכלול לא הוי כולל אבל גבי נזיר הרי הוא מדיר את עצמו בנזיר למען יהיה הדבר כולל. והרי הוא לא אומר אלא הריני נזיר וממילא כיון שאמר הריני נזיר אסור בכל הטומאות בין ברחוקים בין בקרובים וגם אסור בתגלחת ויין. וכי משום שהוא אוסר הדבר לא יהיה כולל. מאן יימר הכי. ואולם יש לפקפק על זה מדברי תו' שם בשבועות ד"ה באיסור הבא ע"י עצמו דלפי גדרינו לא היה צריך תוס' לדחוק דהחילוק בין הקדש לשבועה כיון דהקדש לכ"ע אסור. אלא לפי דברינו בלא"ה אתי' שפיר כיון דעיקר הכונה בזה לא הוי משום כולל והכולל ממילא בא. אמנם עיין במהרש"א שם בשבועות בתוספת ד"ה אלא כדרבא שכ' דר"ל מודה בסתם דהוי כולל. והא דלא סבירא ליה דשבועה הוי כולל היינו דוקא במפרש וא"כ מנזיר ודאי לק"מ. דהא נזיר הוי סתם ואולם דברי מהרש"א צריכין עיון גדול. דאדרבה מסוגי' דשם נשמע איפוך הדברים דבסתם אפי' ר' יוחנן מודה דלא הוי כולל. ורק במפרש ס"ל לר"י דהוי כולל ואף אי אמרינן כמסקנת רש"י שם דר' יוחנן איירי בסתם. תמוהים יותר דבריו דבמפרש ר' יוחנן מודה דלא שייך כולל בשבועה והעיקר בסתם. וע"ז חולק ע"כ ר"ל. ובאמת הרב מהרש"א שם בקושייתו על ר"ל מהאי דשבועה שלא אוכל מצה. שגה מאוד מאוד דהרב היה סובר דזהו ברייתא וליתא ולא ראה הירושלמי. דבפי' נאמר לדעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' ואם כן הירושלמי רק לר' יוחנן אמר למילתיה. ובאמת ר"ל חולק. עייש"ה בירושלמי וצריך עיון גדול: הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך מ"ש בהא דאמרו תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חי' שהרי גיד הנשה נמי הותר מכללו אצל עוף שאינו נוהג בעוף ל"ק דזה לא מקרי הותר מכללו דמה שאינו נוהג בעוף הוא מפני שאין לו כף ול"ש בגיד הנשה כלל: מעשה חושב (שכ"ו) מיהו לפום קושטא ע"כ לומר דר"י ס"ל אין בגידין בנ"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב כו'. עיין בפסחים דף פ"ג ע"ב ובחולין דף צ"ו ע"ב דמוקי רב חסדא התם מתניתין דעצמות וגידים והנותר ישרפו לששה עשר כר' יהודה דס"ל דאינו נוהג אלא באחת וע"ש ואי ס"ד דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט א"כ אמאי ישרפו הא לא שייך בהו נותר כיון דאין בהן טעם ולא מקיים בהו מ"ע דאכילת פסחים: [דזה ודאי א"א לומר דכיון דאחשבי' רחמנא אכילה לענין איסור דג"ה הוי נמי אכילה לענין מ"ע דאכילת פסחים דז"א ועוד דהא אחת דהיתרא היא דבשריפה בט"ז והרי בהיתרא ליכא כאן חשיבות וכן הרגיש הרב המחבר ז"ל להלן בד"ה ודע: ומלבד זה תמוה דמה יענה לסוגיא דפסחים דף כ"ב ע"א דאי נימא דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט א"כ תקשי לר' אבהו שם אמאי ס"ל לר' יהודה בהדיא בברייתא דג"ה מותר בהנאה דכיון דס"ל במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ"ט א"כ הא תו ליכא למימר דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ע"ש ולפ"ז הרי דברי רבינו המחבר ז"ל כאן מרפסין אגרין וניהו נמי שגם פסקי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה שהרי פסק דאין בגידין בנ"ט ופסק נמי דג"ה מותר בהנאה מ"מ הא לפסק ההלכה שערי תירוצים לא ננעלו אבל תמיהתי הנ"ל על המחבר ז"ל ממאי דלא מקשה הש"ס בפסחים הנ"ל לר' אבהו מהא דס"ל לר"י במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ"ט וס"ל נמי בברייתא דגיד הנשה מותר בהנא' היא לכאורה תמיהה קיימת: ואפשר ליישב קושיא זו ובהקדם עוד מה דקשה לכאורה בהא דקאמר הש"ס בפסחים דף כ"ב ע"א שם דס"ל לר"י דאותו למעוטי כל איסורים שבתורה אתא וס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקשה דהא באמת איכא ק"ו מחלב דחיובי' כרת ואפ"ה מותר בהנאה וכש"כ כל האיסורים דקילי דמותרים בהנאה וא"כ הא טפי הו"ל למימר דאותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתי. (ואע"ג דגם בהן אין כרת משום דקאי בטריפה וממעט כעין טריפה מ"מ הא חולין שנשחטו בעזרה יש בהן משום מחיצה) מלומר דקאי על כל האיסורין אע"כ משום דאיכא למיפרך אק"ו מחלב דשאני חלב דהותר מכללו אצל חי' משא"כ בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הא תינח בשאר איסורים דחמירי דלא הותר מכללן אבל ג"ה לר' יהודה לשיטתי' דס"ל דאינו נוהג אלא בימין ולפ"ז הא הותר מכללו אצל ירך שמאל וא"כ ניחא שפיר אפי' אי נימא דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט ולא אמרינן דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה מ"מ הא ג"ה מותר בהנאה מק"ו מחלב כיון דגם ג"ה לר"י הותר מכללו אצל ירך של שמאל ולפ"ז הא א"צ תו לדחוקי למאי דקאמר הש"ס לקמי' דף כ"ג ע"ב דלריה"ג אין זו פירכא משום דבבהמה מיהו לא אישתרי חלב דזהו דוחק שהרי בעלמא פרכינן פירכא זו דמה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' (ואף שהתוס' שם בד"ה ומה חלב כו' לא כתבו כן) אלא דק"ק לפ"ז אמאי לא קאמר הש"ס שם דריה"ג ס"ל ג"כ כר"י דג"ה אינו נוהג בירך שמאל: (שכז) אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית לי' כולל בפ' אלו הן הלוקין דף כ"ב ע"א כו'. לק"מ דמסתם מתניתין דמכות אין מוכח כלל דלית לי' כולל משום די"ל דבאמת כולל הבא מאליו אית לי' ושאני כולל הבא ע"י האדם עצמו באומר שבועה שלא אחרוש בין בי"ט בין בחול ובהכי ניחא מ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב בד"ה שלא כו' שכתבו שם די"ל דסבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה כולל הבא מאליו ולא כולל הבא מחמת עצמו יע"ש וקשה דהיכן מצינו כן (וכן נתקשה מו"ח רבינו ז"ל בתשובותיו סי' קס"ח): אכן למ"ש ניחא שפיר די"ל דתנא הנ"ל דמכות ס"ל כן דאע"ג דכולל אית לי' דאל"כ האיך חל לאו דיו"ט על דשביעית והלכה למשה מסיני דערב שביעית והיינו עכ"ר ע"י כולל וא"כ הרי מצינו תנא דכולל מאליו אית לי' וכולל הבא ע"י עצמו לית ליה וא"כ לפ"ז הא שפיר כתבו התוס' בר"פ ג"ה בד"ה איסור גיד איכא כו' דאין נראה לומר דסתמא דחולין דלית לי' כולל תחלוק אסתמא דכריתות דאמרינן כולל לר"י משום די"ל דגם האי תנא דמכות לא סתים דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן אלא דבפלוגתא לא קא מיירי או דכולל הבא ע"י עצמו לא קא חשיב ולישנא דנקט הש"ס שם האי תנא לית לי' כולל הוא לאו דוקא דהא מוכרח לומר דאית לי' כולל מכח הא דיו"ט חל אשביעית אלא דכוונת התרצן שם דלית לי' כולל הבא ע"י עצמו דליהוי בפשיטות כמו כולל הבא מאליו ודוק: אולם בילדותי נתקשיתי בסוגיא זו הרבה ופלפלתי בזה באריכות וביותר דאיך חל טומאת נזירות אטומאת כהונה וכמו שמקשה ג"כ הרב המחבר פה הן אמת דקושיא הראשונה שהקשיתי כאן דאיך חל לאו דיו"ט על עשה ועל הלכה למשה מסיני דערב שביעית לכאורה לא קשה משום די"ל דעל הללמ"מ אמרינן דאיסור חל שהרי גם על חצי שיעור חל איסור אע"ג דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת ועל העשה אע"ג דאינו חל איסור אעשה מ"מ י"ל דהכא חל משום דעשה דשביעית הויא לה מ"ע שהזמן גרמא ונשים אינן מוזהרות עלי' וא"כ הרי כשחשכה ר"ה של שביעית וחל לאו דשביעית על הנשים חל נמי על האנשים ע"י מוסיף: (אמר נ"ה כונת מו"ז זצ"ל לתרץ עיקר הקושיא איך חל לאו דיו"ט על עשה דערב שביעית אליבא דר' עקיבא או הלמ"מ אליבא דר' ישמעאל (עיין מ"ק דף ג' ובתוס' ד"ה יכול) דאף אם נאמר דמיירי ביו"ט של ר"ה אכתי קשה איך חל על איסור חרישה דערב שביעית אך במה שתפס מו"ז זצ"ל בפשיטות דבמ"ע של שביעית נשים אינן מוזהרות יש לפלפל לפמ"ש הריטב"א בקדושין כ"ט דכלל זה דמעשהז"ג נשים פטורות אינו רק במצוה דבגופו כמו תפלין וציצית וכדומה אבל מצות מילה אינה בכלל זה וגם נשים חייבות ע"כ צריך מיעוט אותו ולא אותה עיי"ש א"כ גם מ"ט דשביעית דמצווים אנחנו על שביתת הארץ (עיין ע"ז ט"ו א"ל אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו' עיין פרש"י שם) יש לומר דנשים חייבות ולפ"ז נדחה תרוצו של מו"ז זצ"ל. אך להתוס' שם ושאר ראשונים שתירצו שם בקדושין תרוצים אחרים ומוכח דלא ס"ל כהריטב"א תרוצו עולה יפה גם מה שתפס מו"ז זצ"ל בפשיטות דאין איסור חל על עשה כדעת התוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי הנה עיין בפמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה שרצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל דאיסור חל על עשה ולפ"ז מיושבת הקושיא בפשיטות ויש הרבה לפלפל בזה ואכ"מ להאריך). ומה שכתב מו"ז ז"ל דתנא דמכות אית לי' איסור כולל הבא מאליו ורק באיסור הבא מחמת עצמו ל"ל כולל כדעת ר"ל בשבועות כ"ד כוון בזה לדעת רבינו הגדול הריטב"א בחדושיו למכות שכתב כן עיי"ש: (ע"כ הגה"ה) אבל מנזירות קשה. דאיך חל אכהונה. אי האי תנא לית לי' כולל כלל. או דאית לי' במאליו ולא בבא ע"י עצמו. ונאמר דנזירות נמי כולל הבא ע"י עצמו מקרי. ויקשה לפ"ז מאי שנא דלא חשיב נמי שבועה שלא יחרוש כו'. כמו דחשיב לאו דנזירות. וביותר קשה מה יענה ר"ל בזה. וכמו שהקשה נמי הגאון המחבר ז"ל כאן. (ועיין מ"ש לעיל בהא"ב בזה. ועיין בתשובות מו"ח ז"ל סי' קס"ח). והנה לדעת הפוסקים דס"ל דנזירות הוא איסור חפצא. כדס"ל להרשב"א והראב"ן ז"ל. ונימא נמי כדעת הרא"ש ז"ל וסייעתי'. דנדרים חלים אפילו לקיים דבר מצוה. (עיין יו"ד סי' רט"ו סעיף ו'). הי' מקום לומר דנזירות הו"ל לקיים. ומש"ה לוקה נמי משום נזירות: אבל הרשב"א ז"ל דס"ל דנזירות הוא איסור חפצא. ס"ל דאין נדר חל לקיים המצוה. שהוא דעה הא' ביו"ד סי' רט"ו. והרא"ש דס"ל דנדר חל לקיים המצוה. הא ס"ל דנזירות היא איסור גברא. וכמ"ש בנדרים דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי שבועה כו' וצ"ע:
עשר חנויות כו'. כתב ה"ה וז"ל וכ' הרשב"א נראה לי שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא כשהיא בפ"ע אבל אם נתערבה באחרות כו' בטלה היא ברוב משום ס"ס ע"כ וכן פסק מרן בש"ע סי' ק"י ס"ד והש"ך והפר"ח ז"ל תמהו עליו דמעולם לא כתב ה"ה בשם הרשב"א כן אלא משום דאזיל לשיטתיה שכתב בפרק א' מה' י"ט שספק ביצה שנולדה בי"ט שנתערבה באחרות שהרשב"א הסכים לדעת המתירים דס"ל דס' א' בגוף וס' א' בתערובות מיקרי ס"ס ושלא כדעת ר"י שכתבו התוס' והרשב"א בת"ה אמנם מרן שפסק בס"ס דספק אחד בגוף וס' א' בתערובות לא מיקרי ס"ס איך התיר בכאן ס"ס ע"י תערובו' ועוד תמהו עליו דמרן ז"ל שם בס"ח פסק כסברת רבינו דס"ס דב' תערובות לא חשיב ס"ס ואינו ניתר כי אם בג' תערובות ואם כן איך פסק בכאן דס' קבוע ניתר ע"י תערובות הא אפי' שיהיה ס' טריפה זה נידון בב' תערובות וה"ל כב' תערובות דאסור לדעת רבינו וכמו כן הוקשה להו למה שפסק בס"ס דספק טריפה שנתערבה באחרות לא חשיב ס"ס מטעמ' דהו"ל ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות דלמאי אצטריך לה"ט הא לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו"ל ס"ס בב' תערובות יע"ש מה שנדחק בזה ולדעתי לא ידעתי אדקשיא להו כן על מרן ז"ל אמאי ל"ק להו על רבינו ז"ל שהרי כתב ה"ה פרק א' מה' הנז' הלכה ך' וז"ל וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערב' באלף כו' אודאה קאי ויש מי שאוסר ולדעת המתירין הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו ע"כ הרי שכתב שדעת רבינו דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות מיקרי ס"ס ונתערבה אודאה קאי והדבר מוכרח ממה שהשמיט שם רבינו דין וספיקה אסורה הנאמר שם בבריית' וכיון שכן קשה שכיון שדעת רבינו דס"ס דב' תערובות לא חשיב ס"ס איך התיר בס' אחד בגוף לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו"ל ב' תערובות ותי' ז"ל בדעת מרן לא יתכן לדעת רבינו כאשר יראה הרואה ולעיקר קושייתם נ"ל דלק"מ כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ב' סוף דין א' וז"ל מה שכתבו בשם מוהר"ם דדשיל"מ אינו ניתר בס"ס ה"ד בס"ס דתערובות הואיל ואתחזק איסור' בודאי כו' אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שמא ישן הוא ואת"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ א"ד יע"ש הרי מבואר שלדעת הרא"ש ז"ל ס"ס דב' תערובות גריעא טפי מס"ס שהם מענין אחד לענין דשיל"מ מטעמא דס"ס בב' תערובות אתחזק איסור' ודאי שם משא"כ בס' דגוף דמעיקר' דמלתא איכ' ספיקא אי יש כאן איסור וא"כ אף אנו נאמר שדעת רבינו ז"ל ג"כ הכי הוא דס"ס דב' תערובות גריעא טפי ואינו ניתר אלא על ידי ג' תערובות אמנם ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות חשיב שפיר ס"ס כיון דמספ"ל אי איכ' איסור או לא ואף שלדעת תי' ר"י ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות גריעא מס"ס דב' תערובות רבינו סביר' ליה איפכא וכמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל פשוט: ודע שלדעת רבינו ור"ל דסבירא ליה דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות חשיב שפיר ס"ס ק"ל ממתני' דפ"ו דדמאי משנה י"ב דתנן התם ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקה כו' ואם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה וכתב הרע"ב שם וז"ל פי' אחר מן הירוש' ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר כו' פטור האגודה הזאת ממעשר דמאי שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך ע"ה הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישרו כו' אבל אם קנה החבר אחד לעצמו וא' לע"ה ונתערבו חייב לעשר דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר כו' יע"ש וכן כתב רבינו שם בפיה"מ וכ"כ בפ' י' מה' מעשר דין ח' דחייב לעשר הכל דמאי והשתא קשה טובא דאמאי חייב לעשר הכל דמאי והא כל א' ואחד מותר מכח ס"ס ס' אם אגודה זו היא של ע"ה והרי היא מעושרת ואת"ל שהיא של חבר שמא המוכר עישרו שהרי אגודה של חבר אינו צריך להפריש ודאי אלא דמאי מספק דשמא מה שמכר לו אינו מעושר וכמבואר מדברי רבינו האמנם אם נאמר דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס"ס יציבא מילתא שפיר דהתם הוא ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הן אמת שלפי' האחר שכתב הרע"ב שם לק"מ וכמו שיראה הרואה לשם מ"מ לפירוש הירושלמי קשה טובא ומהתימא על רבינו ז"ל שדעתו ז"ל דספק אחד בגוף כו' חשיב שפיר ס"ס ואלו בה' מעשר פסק כפי' הירושלמי גם הרשב"א ז"ל בתו' הכריח כדעת ר"ת דס' אחד בגוף כו' חשיב ס"ס מהירוש' שם ולפי מ"ש קשה טובא מהירוש' הלזו והיה נראה ליישב על פי מ"ש מרן הכ"מ בפ' י"א מהלכות מעשר דין י"ג ליישב השגת הראב"ד שם שהשיג על רבינו שכ' דהמוליך חיטים לטוחן כותי הרי הן דמאי שמא החליפן בחטים של ע"ה דאם מפני הס' הזה הלא הוא ס"ס כתב וז"ל ואני אומר דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הן ואפי"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס יעויין שם אשר מבואר דס"ל דגבי דמאי החמירו חכמים למיחש אפילו אס"ס וא"כ דכוותא נמי הכא אע"ג דאיכא ס"ס החמירו חכמים לומר דחייב לעשר דמאי ובהכי ניחא לי מה שכ' רבינו פ"ג מהלכות מעשר דין כ"ד וז"ל מצא תאנה תחת התאנה הרי הם ס' כו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב זו אינו צריך אלא שמא הפקירה וכ' מרן הכ"מ שם וז"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עיי"ש והרב מחנה אפרים בהגהותיו תמה עליו דא"כ אמאי חייב לעשר דמאי הא הוי ס"ס ס' אם הם מתאנה זו ואת"ל מתאנה זו שמא הפקירם יע"ש ולפי מ"ש ניחא דרבינו ז"ל ס"ל דגבי דמאי החמירו רז"ל אפילו אס"ס כי היכי דהחמירו לחוש למיעוטא ובר מן דין לקו' הרב מח"א ז"ל נראה ליישב באופן אחר דהתם אע"ג דאיכא ס"ס לקולא מ"מ איכא נמי ס"ס לחומרא לומר שמא תאנים הכושלים מתאנה זו הוא מפקיר אותן או לא ואת"ל מפקירם שמא תאנים הללו הם מתאנים אחרים שאינן מעושרין וכיון דאיכ' ס"ס לקולא וס"ס לחומרא הו"ל כס' שקול ועיין בהפר"ח ז"ל בכללי ס"ס סעיף א' כנ"ל ומ"מ עדיין לבי מהסס דמעולם לא כתב מרן הכ"מ כן אלא דוקא גבי פירות של ע"ה דכיון דחכמים חששו למיעוטא אף על גב דרוב ע"ה מעשרין ה"נ חששו בפירות אע"ג דאיכ' ס"ס אבל בכגון נ"ד בחבר המוכר פירות לחבר אע"ג דחכמים הצריכו לעשרן דמאי מטעמא דשמא לא עישרן כל דאיכא ס"ס ה"נ דשרי שהרי לא ראינו שחכמים החמירו לחוש למיעוטא וי"ל דה"נ איכא למימר הכא דכיון דקי"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו רובן מעושרין הן אלא שחכמים החמירו לחוש למיעוטא דידהו וה"נ חששו לס"ס אלא דאכתי ק"ל לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאפילו גבי דמאי התירו משום ס"ס דאם כן מה יענה לההיא מתני' דפ"ו דדמאי דפסקה רבינו בפי' ולא השיג עליו כלום ואולי נאמר שדעת הראב"ד ז"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס"ס וכדעת ר"י ז"ל כנ"ל: ודע שעל פי דברי הרא"ש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל אשכחנא פתרי למ"ש מרן ז"ל שם בפ"ז מה' ע"ז ליישב דברי רבינו דפסק דבב' תערובות סגי להתיר מכח ס"ס הפך ממה שפסק בפי"ו מה' מאכ"א ותי' דאע"ג דמדינא בב' תערובות סגי ברמוני בדן החמירו להצריכן ג' תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיש לו מתירין אם יתפרדו הרמונים ואע"ג דלהרשב"א לא חשיב בכה"ג דבר שיל"מ כדמשמע בטי"ד סי' ק"ב לרבינו חשיב א"ד ז"ל ותמה הפר"ח ז"ל בחידושיו על ה' הנזכר שהרי דעת רבינו דס"ס בדבר שיל"מ מותר וכמ"ש ה"ה פ"א מה' י"ט והדבר מוכרח ממה שהשמיט חלוקת וס' אסורה כמ"ש לעיל ואולם לפי דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו יש ליישב דס"ל למרן דדוקא בס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הוא דס"ל לרבינו דס"ס בדשיל"מ מותר כיון דלא איתחזק איסורא אבל בס"ס בב' תערובות כיון דאתחזק איסורא ודאי לא שרינן ס"ס כמ"ש הרא"ש ועוד היה אפשר ליישב דס"ל לרבינו דדוקא באיסורא דרבנן שרינן ס"ס אפי' בדשיל"מ אבל באיסורא דאורייתא ס"ל דס"ס בדשיל"מ אסור וכמו שכן נר' דעת הר"ן ז"ל פרק אין צדין גבי ס' מוכן אלא דק' לזה שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מהל' הנז' כרבה דהכנה הוא דאורייתא וביצה שנולדה בי"ט אחר השבת אסורה מן התור' ומסתמיות דברי ה"ה שם משמע שלדעת רבינו ס' ביצה שנולדה בי"ט שרי ע"י תערובת אפילו בי"ט אחר השבת ולכן היותר נכון תי' הא' שכתבנו עוד ראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות הרמב"ם דפ"ו ע"ד שהקשה וז"ל ע"ק דלא מיקרי דשיל"מ רק בשהמתיר עתיד לבא עכ"פ ובידו לעשותו לאפוקי ביצת ס' טריפה שנתערבה כמ"ש מרן י"ד סי' ק"ב בשם י"א והש"ך שם הקשה דתלמוד ערוך הוא פ"ק די"ט וס' איסורא נתערבה באלף כולן אסורות ומוקי לה דסיפא אתאן לס' טריפה ומקשי' א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט כו' הו"ל דשיל"מ כו' ואם איתא אמאי לא מוקי לה בנולדה מתרנגולת ספק טריפה וצ"ע ע"כ ולדברי מרן דגם בכה"ג מיקרי דשיל"מ תיקשי ליה קושית הש"ך א"ד יע"ש: ולע"ד אחר המחילה לק"מ דראיית הש"ך קושטא קאי לדעת ר"י דס"ל דנתערבה באלף אספיקא קאי ומטעמא דהו"ל ס' אחד בגוף כו' אמנם לדעת ר"ת וסיעתי' דס"ל דאודאה קאי אין כאן ראיה כלל דהיכי מצי לאוקומ' בנולדה מתרנגולת ס' טריפה ומשום דהוי דשיל"מ הא הו"ל ס"ס וכיון דאודאה קאי ע"כ אין כאן דשיל"מ ומאחר שדעת רבינו ז"ל כדעת ר"ת אין כאן קושיא כלל ועוד נ"ל דאף לדעת ר"י וסיעתיה איכא למידחי ראיית הש"ך דתלמודא לא ניחא ליה לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דכיון דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה ומוקמי' לה בביצת ס' טריפה כל מין ביצת ס' טריפה במשמע ואפילו בשיש כאן תרנגולת טריפה ודאי ותרנגולת כשרה ונמצא ביצה ביניהם ואינו יודע מאיזה מהן היא ועלה קתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אע"ג דאין כאן דשיל"מ וזה דבר מוכרח שהרי לפי מ"ש הרשב"ם בת"ה דתערובות חד בחד לא שרי' מכח ס"ס ואפי' לדעת ר"ת דלא שרי ר"ת אלא בחדא ספיקא דגופא דלא איתחזק איסור אבל תערובת חד בחד דאיתחזק איסורא ודאי לא שרינן ע"י ס"ס ואפי' באיסורין דרבנן לא שרינן מכח ס' דרבנן כמ"ש כל זה באורך הפר"ח סי' הנז' וסי' תמ"ה ובכללי ס"ס סי' קט"ו א"כ תיקשי לן דמאי פריך בגמרא התם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ספיקא דאורייתא אלא לר"י ולר' יצחק ספיקא דרבנן היא כו' ואמאי לא מוקי לה בס"ס דתערובת חד בחד דאף על גב דס' דרבנן היא לא שרינן משום דאתחזק איסורא וספיק' כודאי אלא משמע ודאי דתלמודא לא ניח' לי' לאוקמה בהכי משום דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה וכל מין ביצה ס' נולדה בי"ט במשמע כנ"ל נכון ולדעת הסוברים בדשיל"מ אסור ק"ל ממתני' דריש דמאי דתנן התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ופי' רבינו תם וז"ל והטעם בזה הדבר כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות כו' ורובן מן הפקר ונקבצו בזה שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספיקי להקל ע"כ וכ"כ הרע"ב שם יע"ש והשתא קשה שהרי טבל דשיל"מ כדאיתא בפרק הנודר מן ירק דנ"ח כל דשיל"מ כו' כגון טבל וא"כ הו"ל לאסור אפילו ס"ס ובשלמא לדעת הרא"ש שכתב בתשובה דכל ס"ס שלא ע"י תערובות שרי בדשיל"מ ניחא שפיר האמנם לדעת הר"ן שכתב בפרק אין צדין משמע דאפילו בס"ס גמור לא שרינן בדשיל"מ ולדבריו תיקשי ליה מתניתין דריש דמאי ואולי יש לחלק דההיא דריש דמאי שאני דאלים ס"ס טובא דתרי ספיקא מכח רובא נינהו דרובן מן הפקר ורוב ע"ה מעשרין הם וא"כ הו"ל תרי רובי וכל כי האי לא החמירו בדשיל"מ כנ"ל מיהו אכתי ק"ל מהא דגרסי' בפ"ק דפסחים ואין ס' מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי ס' עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא ואבע"א ס' וס' הוא דילמא מעיקרא לא טבילי כו' ע"כ הרי דהתירו גבי טבל מכח ס"ס אע"ג דטבל דשיל"מ ואדרבא ההיא ס"ס גריעא טובא דס' דשמא עביד כדר' אושעיא ס' רחוק הוא דאחד מני אלף לא יעשה כן ואפי' הכי חשבינן ליה ס"ס ואפילו דשיל"מ ועיין במורי"קו שורש קמ"ב ואין לומר דשאני התם דההיא ס' דילמא מעושרין הן קרוב לודאי הוא מכח חזקה דר"ח דהא לאו מילתא היא דלפום תי' דאבע"א ליתיה לחזקה דר"ח דאם איתא לההיא חזקה תו לא צריכנא לס' וס' דאפילו ודאי טבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה אלא ודאי דה"ק אפילו תימא דליתיה לחזקה דר"ח כלל והו"ל ספק שקול דהכא ס' וס' הוא וכן ראיתי למוהר"א אלפאנדרי ז"ל בספר אליהו רבה דכ"ט ע"ג שהכריח מסוגי' זו דאפי' בס' רחוק דלא שכיח עבדינן ס"ס ושלא כדעת מוהרא"ש וכתב דליכ' לדחויי משום דהוי ספק קרוב לודאי מכח חזק' דר"ח מכח מ"ש יע"ש: ומ"מ אכתי נראה דיש לדחות דאף להך אבע"א נמי מאי דשרי' התם מכח ס"ס משום דס' דשמא עישרן חשיב טפי משום דרוב חברים מעשרין הן כמ"ש רש"י שם ואע"ג דלהך אבע"א לית לי' חזקה דר"ח מ"מ לא הוי ספק שקול דהא מיהא רובא איכ' וזה נראה מוכרח ממאי דפריך מעיקרא והא הכא דודאי טבילי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי והשתא למאי דס"ד השתא דלא שמיע ליה חזקה דר"ח תיקשי ליה איך ספק דשמא עשרינהו מוציא מידי ודאי הא קי"ל ס' דאוריית' לחומרא ולזה נראה שכיון רש"י ז"ל שם בד"ה ודאי טבילי שכתב וז"ל ואתי ס' כו' משום דרוב חברים מעשרים הן כו' יע"ש נראה שהוצרך לטעם זה משום דאי הוי ס' שקול פשיטא ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא"כ איכא למימר דאפילו להאוסרים ס"ס אינו אלא היכא דתרי ספיקי שקולים הן אמנם היכא דאיכא ס"ס מחמת רובא כ"ע מודו דאזלי' לקולא כנ"ל ועיין במ"ש בפ"ד מה' י"ט הלכה י"ט כנ"ל ודוק:
כל מאכל שהוא אסור כו'. עיין מה שכתבתי בזה בפ"ה מהלכות יסודי התורה באורך: