Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אחד המגלח הפיאות בלבד כו'. כתב מרן ז"ל בפ' שני נזירים אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין ר"ה בין ר' אדא בר אהבה סבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה כו' הנה בפרק ד' דנזיר דף כ"ט מבואר דאפילו מאן דס"ל דהקפת כל הראש ל"ש הקפה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מחייב מדאמרינן התם אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן יע"ש. ואין להקשות דאם כן היכי אמרינן בריש פ' נזירים מגלחין ומביאין אמאי דלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן ולוקמה בגדול והקפת כל הראש ל"ש הקפה ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה והשתא כיון דהקפת כל הראש מדרבנן מיהא אסור אפילו נימא דס"ל שמואל דל"ש הקפה אפי' הכי הוצרך שמואל לאוקמא באשה וקטן משום דאסור מיהו מדרבנן די"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום תקוני גברא שרי כיון דהו"ל ספק דרבנן. ויש לי מן התימא על הר"ב מש"ל בפרק ג' מה' נזיר דין ח"י שהקשה למ"ש רש"י והר"ן בפ' ב' דנדרים דף י"ט אההיא דאמרינן התם כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן שנאכל על ספקו לא מצי לגלח דהיינו טעמא דעל ספקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויי דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה כו' וז"ל ואני תמה דלמה איצטרכו לומר דטעמא אינו מגלח הוא משום דלא מצי אתויי קרבן מספק תיפוק ליה דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן ומ"מ עדיין ק"ל דאף דאין איסורו אלא מדרבנן מ"מ הוי ספיקו חמור מדאוריית' דלא מצי עבר אדרבנן מספק ואולי נאמר דסבירא לי' דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן כו' ע"ש. והנה מה שהקשה דאמאי איצטריכו לטעמא דחולין בעזרה ת"ל משום הקפה נראה דקושיתו מעיקרא ליתא דאי משום טעמא דהקפה באשה שנדרה בנזיר דליכא משום הקפה נימא דספק נזירות להחמיר ואלו ר"י סתמא סתים ספק נזירות להקל משמע דאחד האיש ואחד האשה שוים הן ולהכי אצטריך לטעמא דחולין בעזרה ואדרבה לדברי התוס' שכתבו משם ר"י דטעמא דספק נזירות להקל הוא משום לאו דהקפה קשיא לן דאם כן באשה מי נימא דסבירא ליה לר"י דספק נזירות להחמיר. גם מה שהקשה דהיכי מצי עבר אדרבנן מספק וכתב דאולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דמבואר הוא בהדיא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן מצי לגלח מספק וכמ"ש מיהו הא ק"ל שהרי בפרק כ"ש דף כ"ב מבואר דר"י ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן ואם כן היכי קאמר רבא הכא אליבא דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן מס' משום חולין בעזרה הא כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן דומיא דהקפה למ"ד דהוי מדרבנן ואם נאמר דרבא סבירא ליה כחזקיה דמסיק התם בסוף הסוגיא דס"ל לר"י דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא זה ודאי דוחק כיון דקיי"ל כרבי אבהו ואולי דלאו כל האיסורין שוים והדבר צריך ישוב כעת: האמנם אכתי יש לדקדק מדאמרינן התם בסמוך מכדי תרווייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' רש"י והתוס' שם דמדאמר ר"ה חובה מגלחה להו אבל אם איש היה עובר אע"פ שמגלח כל ראשם וכן רב אדא דאמר חובה תקברינהו משמע דסביר' ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה והשתא אכתי מנ"ל דס"ל דשמה הקפה הא אפילו נימא דל"ש הקפה מדרבנן מיהא אסור ומש"ה היה מגלחן להו ע"י חובת אשתו וכבר היה אפשר לומר דכיון דהיה מגלחן כדי להברותן לאחר החולי כמ"ש רש"י ז"ל אם איתא דאיסורו מדרבנן במקום חולי שרי ואפי' למאן דאסר איסורין דרבנן בחולי שאין בו סכנה היינו דוקא לגדול אמנם דקטן אפשר דשרי לכ"ע ומש"ה הוכרחו לומר דס"ל דשמה הקפה: האמנם ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ק דשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן שכתבו דלרב אדא בר אהבה גדול המקיף את הקטן אפי' איסורא מדרבנן ליכא מדקאמר לדידך מאן מגלח כו' משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש כו' יע"ש ולפמ"ש אין ראיה כלל דאכתי איכא למימר דלרב אדא בר אהבה אסור מדרבנן ואפילו הכי קאמר דלדידיה שרי משום דהוי במקום חולי אלא מבואר דס"ל דאפי' איסור דרבנן לא שרינן כדי להברותן וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתי' וצריך לישב ודע דמסוגיא דפ"ד דנזיר שכתבנו מבואר דהלכה כרב הונא דגדול המקיף את הקטן חייב מדפריך לריב"ח הא קעביד הקפה ודחיק לאוקמי דסבר כמ"ד דל"ש הקפה ומשום דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן ולא משני בפשיטות דסבר כרב אדא דהמקיף את הקטן מותר ואפי' מדרבנן משמע בהדי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דסבירא ליה כרב אדא כלומר דס"ל דל"ש הקפה וי"ל על התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל שהוצרכו להכריח הדבר מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר א"ב איש דאמר לאשה אקפי ליה קטן כו' דאתי כר"ה דאמאי לא הכריחו הדבר מהא דנזיר שכתבנו דמכרעא מלתא טובא לא כן ההיא דפ"ק דמציעא דאיכא לדחויי דתלמודא נקטי להך בינייא אליבא דרב הונא אע"ג דלית הילכתא כוותיה ודוק. ומ"מ אכתי י"ל דאמאי לא משני בנזיר אליבא דר"ה דמגלח להו אשה שהרי לר"ה אשה המקפת את הקטן מותר גמור וע"י גוי ליכא לאקשויי משום דגילוח הנזיר היה בעזרת נשים אכן ע"י אשה קשה וכ"כ ק' למאי דמשני קסבר ל"ש הקפה ואתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן דאמאי שרי להו רבנן כיון דאיתי' בתקנת' ע"י אשה ולומר דתלמודא הכי פריך דלריב"ח הא קא עביד הקפה היכא שאין אשה מצויה לגלח ואהא משני דקסבר ל"ש הקפה והיכא דאין אשה מצויה שרו להו רבנן משום חינוך הא ודאי דוחק דאימא דאינו מגלח עד שימצא אשה לגלחו ולדעת רבינו דס"ל דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן יציבא מילתא דכיון דע"כ לומר דאתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן ניחא ליה טפי לתלמודא לומר דסבירא ליה דלאו שמה הקפה ומגלח להו אחד האיש ואחד האשה ובהכי מקום אתנו ליישב דעת רבינו דפסק דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן דנר' דפסק דלא כמאן שהרי לר"ה מבואר דס"ל דאשה המקפת את הקטן מותר גמור ואפי' מדרבנן כדקאמר מאן מגלח להו חובה וכמו כן לרב אדא ב"א גדול המקיף את הקטן מותר גמור אפילו ע"י איש וכבר מר"ן ז"ל בב"י כנראה שנרגש מזה וכתב דמדחזינא דנענש ר"ה ע"מ שהיה מגלח להו חובה אשתו ש"מ דאסור מדרבנן ור"ה טועה בדין הוה ואי מהא אחר המחילה לא אירייא דאיכא למימר דנענש משום קללת רב אדא דקאמר תקברנון לבניה דקללה חכם אפילו על חנם היא באה וטפי אית לן למימר הכי ולא לומר דטעה בדין אמנם כלפי מ"ש יש לו' דרבינו ז"ל הכריחו לומר כן מכח סוגייא דפ"ד דנזיר דלא משני אליבא דריב"ח דמגלח להו ע"י אשה משמע דלכ"ע אשה המקפת את הקטן איסורא דרבנן מיהא איכא כמ"ש וההוא דר"ה דהיה מגלח להו ע"י אשתו שאני דמשום חולי שרי כמ"ש לעיל נכון. ודע שהתוספ' פ"ק דשבועות ד"ה הנ"ז כתבו דאפילו לרבי אדא ב"א דס"ל דגדול המקיף את הקטן מותר משום דס"ל דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע וכל דליתי' בניקף ליתי' במקיף מודה היכי דהמקיפו לאו בר חיוב' וניקף בר חיוב' דמחייב וכ"כ בפשיטות שם פ' שני נזירים וכתבו עוד דאין להביא ראי' מדקאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן או נכרי דיש לדחות דאיצטריך קרא היכא דאין שם אשה ונכרי יע"ש: וראיתי במכתב להחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה שתמה על דבריהם. שהרי הלכה פסוקה היא דתגלחת מצורע אינו אלא בכהן. כמבואר בת"כ סדר מצורע זאת תהי' תורת המצורע בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן תגלחתו והזייתו מנין ת"ל תהיה ופסקו ר' ז"ל בפ' י"א מה' טומאת צרעת הל' ג' שכתב וז"ל כשהוא מגלח אינו מגלח אלא בתער ואם גילח שלא בתער לא עשה כלום ואינו מגלחו אלא כהן כו' יע"ש הן אמת שמדברי רבינו היה נראה דס"ל דהתגלחת ע"י כהן אינו אלא למצוה מדלא כתב ואם גלח ע"י ישראל לא עשה כלום כדרך שכתב בראשית דבריו אלא שאין נראה כן מדקי"ל דתהיה עכובא הוא והאמת שהדבר מתמיה איך אישתמיטתי מינייהו ברייתא דת"כ ואנכי הרואה דקושיא הלזו היא גופא קשיא אשמעתין דפ' ב' דנזירים דאוקמא שמואל לסיפא למתני' דהתם באשה וקטן דאכתי מאן מגלח להו דאי ע"י איש הא קי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב וליכא למימר דשמואל ס"ל כרב אדא דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתני' דכיון דס"ל דהקפת כל הראש שמיה הקפה וגדול המקיף את הקטן חייב ובשלמא לדעת הנ"י שכתב דגדול המקיף את האשה אפילו לר"ה מותר כיון דלא אתי לכלל חיוב ניחא דאיכא למימר דרב הונא מוקי למתני' באשה דוקא ולא בקטן אכן התוספות בפרק ב' דנזירים נסתפקו בזה ואולי נאמר דס"ל להתו' דתלמודא דידן ע"כ פליגא אח"כ וס"ל דהתגלחת מצורע לא בעינן כהן ומשום הכי ק"ל שפיר דהיכי בעי למילף ביבמות דאתי עשה ודחי ל"ת מעשה דמצורע ואולם הדבר הקשה לרבינו ז"ל דבהלכות נזיר פ"ט פסק למתניתין דשני נזירים באשה וקטן וכאוקמתא דשמואל והדבר תמוה דכיון דהוא פסק כברייתא דת"כ דתנן דבעינן גילוח ע"י כהן ובאנשים ולא בנשים מאן מגלח להו כיון דקי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב והנראה ליישב דעביד להו הקפה ע"י קטן כהן ושפיר דמי שהרי כתב רבינו בפרק ט' מה' טו"צ דטומאתו וטהרתו שפיר דמי אפילו על ידי כהן קטן או שוטה כ"ש תגלחתו וזה פשוט: עוד ראיתי להחכם השלם הנז' שהקשה על דברי התוס' הללו דא"כ מילה בשבת היכי דחיא הא אפשר למיעבד ע"י נכרי למאן דס"ל דמילה בגוי כשרה ואפילו למאי דקי"ל מילה בגוי פסולה הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן דכשרה לכ"ע כנודע ולומר דמאי דדחי שבת היינו היכא דליכ' קטן היודע למול אבל היכא דאיכא קטן הכי נמי דאינו נימול ע"י גדול לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים לאשמועינן הך גם אין לומר דמילה שאני דנפ"ל מקרא דוביום אפי' בשבת דהותרה מילה אצל שבת ואפי' היכא דאפשר ע"י קטן שפיר דמי דומיא דטומאה דהותרה אצל צבור למ"ד ולא מהדרינן אטהורים דהא ליתא דמסוגיא דפ"ק דיבמות מבואר דמילה דחוייה היא אצל שבת מטעם דאתי עשה ודחי לא תעשה כדקאמר התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת ול"ת שיש בו כרת וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כו' ואם איתא מאי קאמר דנילף ממילה הא מילה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דהותרה אצל מילה אלו דבריו ז"ל והנראה אצלי ליישב דמעולם לא הוקשו להו להתוספ' אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף את הקטן מותר ואע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסורה בידים ואיכא למ"ד דלוקין עליו גבי הקפה סבירא ליה לרב אדא דגזרת הכתוב היא מדשני קרא למכתב לא תקיפו לומר דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב וכל היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי שרי ומשום הכי ק"ל שפיר דהא אפשר למעבד הקפה ע"י קטן דשרי לגמרי אמנם בשאר איסורין שבתורה דקי"ל דהוזהר' גדולים על הקטנים אין כאן מקום להקשות דאמאי דחי מילה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן שהרי כי עביד ליה למילה על ידי קטן הא קא עבר אאיסורא דהוזהרו גדולים על הקטנים וכיון דע"כ משום דחזיה דאתי עשה ודחי ל"ת אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדי' ליה ע"י גדול כנ"ל נכון: וראיתי להר"ב ח"ה ז"ל שם שהכריח מדברי התוס' הללו שכתבו דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה וגוי ויש לדחות דהיכא דאין שם אשה וגוי שדבריהם סותרים אמ"ש בפ' שני נזירים דלרב אדא ב"א אשה המקפת עוברת בלאו אלא ס"ל דלרב אדא אם מותר לגדול להקיף ע"י גוי ה"נ מותר ע"י אשה להקיף ואינ' עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ"ל לשיטתם דהכא דהא דקאמר התם לר' אדא כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב היינו כשהמקיף ישנו בהקפה כו' א"ד יע"ש ותמהני עליו שהרי בפ"ב דנזירים בד"ה ורב אדא אחר שכתבו דלרב אדא אשה המקפת את הגדול עוברת בלאו כתבו בס"ד כמ"ש בשבועות דלרב אדא ישראל הניקף על ידי גוי עובר בלאו והכריחו הדבר ממצורע שכתבו וז"ל ותדע דאם לא כן מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שניהם שיקיפוהו קטן ואשה ונכרי אלא ש"מ כו' וא"כ ע"כ לומר דאשה שכתבו אשגרת לישן הוא וה"נ י"ל דמ"ש בשבועות אשה לאו דוק' אשגרת לישן הוא. גם מ"ש דס"ל בשבועות דלרב אדא אשה המקפת את הגדול אינה עוברת בלאו לא ידעתי איך הפה יכולה לדבר כן דא"כ היכי קא"ל רב אדא חובה תקברינון לבניה ואמאי לטייה כיון דלרב אדא גופיה ס"ל דאשה אינה עוברת ור"ה נמי הכי ס"ל א"כ שפיר עבד אליבא דכ"ע דמה"ט הוא שהוצרכו לומר בפ' שני נזירים דלרב אדא שאשה המקפת עוברת דהשתא מש"ה לטייה לפום סברתיה דס"ל דאסור וזה פשוט: טעם המלך ב) דברי הרב צריכין תלמוד דתרוצו אינו מעלה ארוכה. לדברי תוס' דממ"נ קשיא לן אי האי דינא דת"כ דיהא התגלחת בכהן לעכובא הוא א"כ קושית הרב מונחת מאי קשיא לרבותינו ז"ל דיקיים התגלחת. ע"י גוי ואשה. ואי סברי רבותינו בעלי תוספות ז"ל דתגלחת גבי כהן רק למצוה בעלמ' ושפיר קשיא להו. (ואף שבזה יש להתעורר כמו שיעדנו למטה גבי מילה). א"כ מאי אהני לן. אף אם אמרינן שאין הניקף מקשינן למקיף ואף אם המקיף לאו בר חיובא. אפ"ה הניקף חייב ולהכי אצטריך קרא שעשה דוחה ל"ת דהיינו לניקף. קשיא לן מדוע אמרה התורה שכהן יתגלח. והא איכ' גבי' הלאו דלא תקיפו ולדידיה ליכ' עשה וע"כ תהא לעכובא. ולדידיה נמי איכא עשה גמורה. ואין לדחות דליתא כיון דהתורה אמרה שנדחה לאו גבי ניקף. א"כ גבי מקיף נמי נדחה דזה ליתא. דגבי ניקף נדחה כיון דאיכא עשה. וראשו אמר רחמנ'. אבל לגבי מקיף מאי עשה איכ' אם לא אמרינן שתהא לעכובא. וע"כ אחת משתיהן. או תהא לעכובא או שצ"ל כמו שמסיק הרב בסוף הדברים על דברי הרמב"ם דגילוח הוא ע"י כהן קטן וא"כ מאי שמסיק הרב אליב' דהר"מ גם על שיטות התו' צריכין למימ' כן וקצת נראין הדברי' בלא"ה דגילוח הוא ע"י כהן קטן. דהא קי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם (פי"א מה' טומאת צרעת הלכה א') דאפילו שער בית הערוה צריך תגלחת ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן. איך יגלח אשה המדירה בנזיר. ואיך יסתכל במקום התורפה. וגדול עון מנשוא. ומשפטי ה' צדקו יחדיו מיהו י"ל כמו שהדין לענין ראיית נגעים. עיין רמב"ם (פ"ט מהל' טו"צ הל' י"ב) ואף שהתם אמר הרמב"ם (הל' ט') שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים הא אין סמכינן על ראייתו וצריך ראיית חכם. וצ"ל דמצוה שאני לא להסתכל מכוין ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעדנא דעסיק בה. אמנם לענין תגלחת ודאי אם אפשר ע"י כהן קטן ודאי אמרינן שיגלח להכהן קטן. וה"נ מגלח כהן קטן. כדי שלא יעבור על לאו דלא תקיפו. ולפ"ז שפיר הוכיחו תוס' דאם המעשה ע"י כהן קטן. אמאי איצטריך למדחי הל"ת. אם מקשינן ניקף למקיף. וע"כ דניקוף בכל גוונ' חייב והא דנקט תוס' גוי לאו דוק' ואשגרי דלישנ' הוא ובלא"ה צריכין לומר כן. דהא גוי לא יכול לבוא לעזרה. ובזה נפל כל דקדוקי הרב מהרש"א ז"ל דלא דייקו תוס' בשבועות ובנזיר ונקטו פעם גוי ופעם אשה ופעם קטן ולא חשו אם נקטו זאת או זאת ואולם לבו מהסס בזה. דבלא"ה דברי תוס' עולים כהוגן. אם נקטינן בידן זאת להקדמה ראשית ולאבן מונח. דאע"ג דהמקיף פטור אפ"ה הניקף חייב תו לא קשיא נמי אמאי לא ירבה באיסורין אף אם הניקף חייב ולא יקיף לו הכהן כי היכא דלא יעבור על לאו דלא תקיפו. דזה לית'. דע"י אשה לא מהני דהא אשה נמי חייבת על הקפת ראש בגדול. כמו שהעיר הרב ח"ה וכמו שכתב הרב המחבר פה. ורק אשגרי' דלישנ' הוא. דנקטו בלשונם אשה וגוי לא יכול לבא לעזרה. וגם אין מצוה נעשית ע"י גוי כי גוי לאו בר מעבד מצוה הוא ואנו אין לנו אלא קטן. ומאי אהני לן בזה הא אף אם אמר הגדול לקטן. בזה ודאי יש שליח לדבר עבירה לא מבעיא לרבינ' (ב"מ י"א ב') דאם אין השליח בר חיובא מחייב המשלח. אפי' אם לדברי רב חסא. היכי דלא בעי עביד. לא מחייב השליח. הא הכא דמי ממש לחצר. דהא צריך תגלחת. והוי ודאי שליח לדבר עבירה ומאי אייתר לן אם קטן מגלחו והוא שלוחו. או גדול בעצמו מגלחו ובאמת יש להעיר נמי קצת לפי דברינו אלה דמתחלה לא קשי' קושית התוס' דאמאי ידחה עשה דתגלחת ללא תעשה דלא תקיפו. יגלחו הקטן. ויהי' הניקוף נמי פטור. מלאו דתגלחת דכיון דאין כאן חיוב על המקיף ומדמקיף לא חייב ניקוף נמי לא חייב ולפי דברינו יש לפקפק בזה דודאי התורה לא אמרה מצוה דתגלחת לקטנים. ולא נתנה התורה לתינוקות של בית רבן וא"כ איך יאמר גדול לקטן גלח את הנזיר. והא יש שליח לדבר עבירה בזה. וא"כ המקיף חייב היינו המשלח וניקוף נמי מחייב. ומאי איית' לן. ואף שיש לדחות ולומר. דהא עכ"פ אין המקיף בעצמו. ואין הסברה נותנת. דזיל בתר טעמ' דמ"ש כיון דאיכ' חדא דמחייב יש כאן הלאו דלא תקיפו. והמשלח והשליח עצם אחד הוא ושלוחו של אדם כמותו. וע"כ צ"ל דתוס' סביר' להו. לרב חסא צריכין דוקא חצר דבע"כ. אבל הכא לא דמי לחצר. דאפ"ה אי בעי לא עביד. וקושית התוס' לרב חסא שם. אמנם עדיין יש לפקפק בזה. מאי הוכיחו תוס' לפ"ז. דע"כ לא מקשינן הניקוף למקיף לרב אדא. ולפי הערותינו יש לדחות דודאי לרב הונא זה לית' כלל ורק לרב אדא. וא"כ מה הוכיחו לרב אדא דיש לומר דר"א כרבינא ס"ל דאם אין השליח בר חיובא חייב המשלח וא"כ אם או' לקטן הקיף לי גדול מחייב שולחו כמ"ש הש"ס (ב"מ י"א ב') וליכא קשיא לא ידחה העשה לל"ת ויקיף קטן. הא הקטן יקיף עפ"י ציוות הגדול ומאי אהני לן הלא הוה כמו שהגדול בעצמו יקיף ורב חסא דסובר אי בעי עביד אי בעי לא עביד. ולפי סברותינו ה"נ שייך הכא אי בעי לא עביד ולא דמי לחצר דבע"כ באמת כר"ה ס"ל ולר"ה בלא"ה לא קשיא דלדידיה לא מקשינן כלל מקיף לניקוף ולא ניקוף למקיף וכל עיקור הפלפול אליבא דר"א סובב הולך ואם כן אף אי קיימא לן כרב חסא כמו שפירש הרא"ש שם בב"מ וכן הר"מ ונמוקי יוסף שפיר לדידן דהא אנן קיימא לן כר"ה ולפ"ז אנו צריכין למימר דתוס' ס"ל כדעת הש"ך (ח"מ סי' קפ"ב סק"א) דליכא מאן דפליג על רב חסא ורבינא גופיה קבלה ואם כן קשיא לרב אדא דהא רב חסא כ"ע סברא. זולתי אם אמרינן כסוף דברי הש"ך שם דאין שליחות לקטן בזה כלל וש"ס אמר רק אמר לאשה אקיף לי קטן. ולא לקטן. בלא"ה דברינו ליתא דלענין שליח לד"ע לא נעשה קטן שלוחו והתגלחת הרי עשה דהא נתגלח. ומה לי אם שלוחו אם לאו. וכל זאת מוכח נמי מדברי הש"ס עצמן. וצריכין אנו לבא לאחת מן הדרכים האלה דזולת זאת קשיא לן על רב הונא. במאי מוקים למתני' דהכא פ"ב דנזירים. וכקושית הרב המחבר ולא יספיק לן תירוץ של שמואל באשה וקטן דמאן מקיף להו לרב הונא דהא גדול המקיף אם הקטן חייב. ולא נחית לן נמי בפרוקא דמקיף להו נמי קטן. דמי אמר לקטן שיקיף. וכי לקטנים שנו רבי. ומנא ידעי וכי דינא גמירי ואם אומר גדול לקטן גלחהו לקטן או לאשה זאת הרי משוה לשליח והא הכא דאין השליח בר חיובא חייב המשלח. וגם הלא צריך למעביד. ול"ש אי בעי' לא עביד. וע"כ אחת משתיהן או דאין הסברא כך אלא דוקא בחצר בעינן. דבע"כ והוי נמי הבא. אי בעי עביד אי בעי לא עביד. או כדעת הש"ך שם שאין שליחות לקטן כלל לענין שליח לד"ע עייש"ה. ובמקום אחר הארכתי בכל דברי הש"ך. ואין כאן מקומו. וע' במ"ל פ"ב מהל' רוצח ודוק. ועיין עוד בהגהותינו לה' מלוה ולוה אי"ה: ועדיין לא נתקררה דעתי בזה הענין דלפ"ז קשיא לן לרב הונא דאמר גדול המקיף את הקטן חייב. במאי מוקי המתני' כמו שהקשה הרב המחבר. אי הקטן ואשה הניקפין מאי אהני לן. אכתי מי מקיף להו דהא לדידי גדול המקיף לקטן חייב: ואכתי קשיא איך יעיף מספק ואין לומר עליו דאיירי בקטן שמקיף כמו שמסיק הרב לדעת הר"מ דמאי מהני בזה. דאטו מתני' אמר למילתיה ושנה עם קטנים. ומנא ידע קטן להעשות כן אם לא אמר ליה גדול וקושיא לן הא בהאי מלתא. דל"ש למימר אי בעי עביד. אי בעי לא עביד. וצריך לעבוד משום תגלחת. ואם כן ודאי קושיא לכל הדעות. הא יש שליח לדבר עבירה לא מבעי' לרבינא ב"מ (י"א ב') דהיכא דלא מחייב שולחו חייב המשלח. אפילו לרב אסא נמי קשה ואולם יש להוכיח מזה קצת לדעת הש"ך. ח"מ סימן קפ"ב ס"ק א' ודעמי' שאין שליחות לקטן כלל ולא שייך למימר אין שליחות לד"ע בזה. ומצות תגלחת אפ"ה איכא דהא נתגלח ע"י כהן והתורה אמרה שיתגלח ע"י כהן תו לא: ואם לא אמרי' כדעת הש"ך יש למצוא תרופה מקושי' תוס' שבועות [ג' א'] ד"ה ועל הזקן סה"ד דהקשו מדוע אוקי שמואל למתני' באשה וקטן הניקפין לוקי באשה וקטן המקיפין ועיין חידושי הלכות שם דזה ליתא דהכא לא מהני אם הניקפין גדולים כיון דגדול צריך לומר לקטן תקיף אלה וא"כ הוי כאלו גדול מקיף להו ודוק ועיי'. ומאי דבדיק לן הרב המחבר. דלדעת תוס' הקושיא נמי ממילה דאמאי אמר רחמנא יבא עשה דמילה וידחה שבת והרי יכול לעשות ע"י קטן. ואם בנכרי מילה כשירה ע"י גוי ודאי נמי ליתא דהתורה אמרה דעל האב המצוה ולא זולת ואף שאם אין האב יכול למול אחר מל אותו היינו שהוא נמול אבל האב לא עשה המצוה ואף אם גם למצוה שלוחו של אדם כמותו. ורק מצוה בו יותר מבשלוחו. אייתינן נמי לזה. הא אין גוי בר מעבד מצוה הוא דאין שליחות לגוי. וכן אין שליחות לקטן ויש להסיב לזה הענין האי דקצירת עומר דנקצר ביום כשר ואפ"ה דוחה שבת כמו שפי' הרמב"ם [פ"ו מהל' תמידין ומוספין] ועיין בתו' מנחות [פ"ב א'] ד"ה אמאי דחי שבת דכתבו דיש לומר לעשות מצוה מן המובחר ובסברות הרב ז"ל די"ל שבת הותרה היא אצל מילה ואף אם יכולין לעשות ע"י קטן או גוי לא משכונו נפשינו אבתריה דהא הותרה ומאי לי גוי וקטן או ישראל גדול דהא הותר כמו בטומאה ומסולק נמי קושית הרב הש"ך [סי' רס"ב סק"ב] דהקשה אם מל תוך ח' שפיר דמי אמאי ידחה שבת לימול תוך ח' וליתא דהא הותרה מילה אצל שבת. וכן יש לקשור בזה ענין ב' מוהלים שהובא בש"ע. סי' רס"ו סעיף י"ד דאם הותרה שרי כמו עבודה אבל אם דחוי' מה שיש למעט באיסור שפיר דמי ובאמת י"ל נמי דמוכח שבת הותרה דלרבנן [דר"א שבת קל"ב א'] דס"ל מכשירי מילה אינה דוחה שבת אייתר להו ביום השמיני דעיקר הדין דילפינן שמילה דוחה שבת אתי' או מהלכה. או מלימוד אות ודורות שם ועיין היטיב שם. דיש להעיר בזה הסוגיא ולכן נראה דלכך כתבה רחמנא שני למודים להורות דהותרה דאין איסור כלל: וכמה נפקותא מיניה בפרט לדעת הרמב"ם דפ"י [פ"י מהל' מלכים הל' ז'] דבני קטורה אף בזמן הזה חייבין במילה א"כ אם הי' לפנינו אחד מבני קטורה דחייב במילה וכשר למול. דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל. וגם בכלל בריתי תשמור א"כ לא היה העשה דמילה דוחה שבת והא אפשר למול ע"י גוי מבני קטורה דכשר למול. אף למ"ד שאר גוים פסולין למול. ואולי מזה נפקא לי להר"מ דין זה שלא כדעת הרש"י [סנהדרין נ"ז ב'] ועיין בתשובת מהרי"ט ח"ב ובתשובת ש"א הלכות שבת והבן: מעשה חושב (כד) תיפוק לי' דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק. תימא לי דהא צריך לטעמא דחולין בעזרה משום נזיר ממורט דקיי"ל דיש לו תקנה רמב"ם פ"ה ה"ח מנזירות: (כה) ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן. אינו מובן לכאורה דהא גם בחולין שנשחטו בעזרה איכא למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא ומאי שנא דשבקו הקפה ונקטו הבאת קרבנות ונלע"ד דכונת מרן המל"מ היא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן היא כדמסיק לא גזרו במקום דליכא תקנתא משא"כ לענין הבאת קרבנות שאפי' למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ לא מעייל נפשי' בספיקא דלא מצי מייתי להו מספק משום דלדידהו יש חזקת חולין מש"ה נקטו הבאת קרבנותיו ושבקו הקפה ועי' לקמן בסמוך מה שכתבתי שם על הגליון. מ"מ איני יודע למה ניחא לי' להמל"מ בישוב זה דרש"י ור"ן שבקו טעמא דהקפה אף דקיי"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדאורייתא (דריב"ח יחיד הוא לגבי אמוראי טובא דס"ל דהיא הקפה דאורייתא) ונקטו טעמא דהבאת קרבנות דקיי"ל באמת דלאו דאורייתא כיון דהלכה כר' אבהו ולמה שבקו איסור תורה ונקטו איסור דרבנן וצ"ע יותר למ"ש הר"ן שם דבדיעבד אית לי' תקנתא בעולה ושלמים דמצי לאתויי בתנאי וטפי הו"ל לפרש משום הקפה דאין לה תקנתא כלל: (כו) כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן. למ"ש רש"י בפסחים דהאי לאו דאורייתא היינו דאיהנ"א לאו דאו' אבל איסור אכילה הוי דאוריי' א"כ קושייתו לק"מ משום דרש"י לשיטתי' שפיר קאמר לר"י דלא מעייל נפשי' לספיקא דהא לא מצי לאתויי קרבנותיו לעזרה שהוא דאוריי' לענין אכילה (ואפשר דגם הר"ן סובר כן וגם לר"ן ניחא) והשנית דבל"ז נמי לק"מ לשיטתו זו דהא באמת ס"ל לר"י בת"כ פ' צו דחולין שנשחטו בעזרה אסורים גם בהנאה מדאורייתא וא"כ ע"כ תנאי נינהו אליבא דר"י וא"כ י"ל דרבא דקאמר אליבי' דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן היינו ר"י דת"כ דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. והשלישית אני אומר למ"ש הש"ך דגם בספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לא אזלינן לקולא א"כ י"ל דא"א לי' לאתויי קרבן מספק אפי' להסוברים דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משום דלהבהמה יש חזקת חולין משא"כ לענין הקפה אי נימא דהקפת כל הראש הוי דרבנן דל"ש לומר דיש על הנזיר חזקת איסור הקפה (דכיון שנטמא מספק הרי לא אהני לי' חזקת טהרתו דא"כ לא הי' טמא אפי' מספק) כמו בספק התפלל דאינו חוזר ומתפלל אע"ג שהי' עליו חיוב להתפלל ואיתחזק חיוב זה עליו ולפיכך בספק נטמא מותר להקיף מספק אע"ג דיש בזה איסור דרבנן מ"מ מותר כיון דליכא בזה חזקת איסור משא"כ לענין קרבן, דבהמה זו דאתחזקה לחולין ודאי דא"א להביא אותה לעזרה: (כז) דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתניתין. לא ידעתי מהו דהא באמת כתבו התוס' בשבועות שם דשמואל ע"כ כרב אדא ס"ל מכח ההוכחה זו. ומה שהקשה מה יענה ר"ה בההיא מתניתין אני כבר יישבתי לעצמי דר"ה יוקי מתניתין דגם המקיפים המה אשה או קטן. אלא מדלא קאמר הכי שמואל בהדיא, ומגלח להו אשה או קטן הוכיחו התוס' דשמואל כרב אדא ס"ל: ומה שנראה מדברי הגאון המחבר שהלך בדרך אחר. שגם גלוח דנזיר צריך שיהיה ע"י כהן דוקא. לא ידעתי מנין לו זה. והרי בריש פ' ב' נזירים לאו במצורע איירי: ובפשיטות שהחיוב על הנזיר לגלח בעצמו או ע"י שליחו. דדוקא במצורע בעי כהן. דמשום שטומאתו וטהרתו תלוי בכהן. דדרשינן מתהיה דגם תגלחתו הוא ע"י כהן: ולפ"ז א"צ כלל לומר כמ"ש התוס' הנ"ל. להוכיח דשמואל כרב אדא ס"ל מדלא פירש בהדיא באשה וקטן ומגלח להו אשה או קטן: דכיון שהחיוב על הנזיר עצמו לגלח א"ע. א"כ ממילא באשה וקטן נמי הם עצמם הם המגלחים א"ע. אע"ג דשאר נזיר יכול למיעבד שליח על הגלוח. ואשה אינה יכולה לר"ה. מ"מ זה אין הכרח להש"ס לפרש בהדיא כיון דמסתמא הנזירה עצמה מגלחת א"ע וא"כ בפשיטות ניחא דשמואל כר"ה ס"ל: [ואפשר דאפילו שליח מצי האשה לשויי כיון דהיא מותרת דהא אמרינן שליחו של אדם כמותו. ונהירנא דמו"ח הגאון ז"ל נסתפק בכעין זה ואני מצאתי ג"כ בשו"ת תשובה מאהבה. דמספקא ליה לחתן המחבר הרב הגאון מוהרא"ש. למ"ד דהרשות ביד גואל הדם ושאר כל אדם מחויבים עליו אי מצי גואל הדם לשויי שליח להרוג את הרוצח. כיון דשליחו של אדם כמותו]: הן אמת שאני פשטתי הספק מהא דפ"ב דביצה במי שלא הניח עירובי תבשילין. דאחרים נמי אין מבשלים לו ואפילו הוא אינו מבשל לאחרים ואמאי לא מצי זה שהניח ע"ת לאשויי שליח לזה שלא הניח ע"ת שיבשל לו. לפמ"ש הר"ן בשם בה"ג שם דהוי ג"כ מטעם שליחות). אע"כ דלא אמרינן בזה שליחו של אדם כמותו. ועוד הוכחתי מכמה מקומות דלא אמרינן בכעין זה שליחו של אדם כמותו]. אלא דהתוס' הוצרכו לדבריהם חדא משום דלא קאמר שמואל בהדיא ומגלח להו אשה או קטן. ועוד משום דמסוגיא דנדרים דף כ"ט ע"א משמע דאין קטן מגלח א"ע. דאל"כ מאי פריך התם מהקפה הא כיון דהנזיר הוא קטן הרי הוא עצמו מגלח את עצמו ולמה ליה להש"ס לדחוקי דס"ל לריב"ח (דלא כהל') דהקפת כל הראש לא שמה הקפה אע"כ דהקטן אינו מגלח א"ע. וס"ל להתוס' דמסתמא ה"ה אשה נזירה נמי אינה מגלחת א"ע. (ובאמת לא זכיתי להבין אמאי לא. אחרי שכבר הוכחתי דהת"כ לא איירי אלא בתגלחת דמצורע וכנ"ל):
אבל מצות עשה שהיא מזמן לזמן כו' נשים פטורות כו'. הנה הר"ב גופי הלכות כלל שי"ד כתב דמ"ע שהז"ג נשים פטורות ואע"ג דאיכא עונש כרת ולא אמרינן כיון דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין בהא נמי לחייבו והוכח כן מדברי התוס' דקידושין דכ"ט ד"ה אותו שהקשה דל"ל קרא ת"ל דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות אע"ג דמילה עשה שיש בו עונש כרת הוא ונראה שכונתו ודאי לומר דנשים פטורות מעונש העשה. אמנם ודאי דעל עונש לאו או כרת מחייבו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה האמנם נראה ודאי שאין להוכיח מדברי התוס' כן דאע"ג דיש בו לאו או כרת נשים פטורות די"ל דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי מילה דהאב לא מחייב עליו כרת כמ"ש רש"י ז"ל פרק ר"א דמילה גבי כלל אמר ר"ע דף קל"ג ע"א וליכא גבי אב אלא עשה גרידא ומשו' הכי הוא דק"ל דל"ל קרא דאותו ולא ניחא להו לומר דסד"א משום דמילה עשה שיש בו כרת הוא כיון דלגבי האב והאם כי נימא דחייבות אין בהם כרת ובמגילה דף ך' ד"ה דכתיב דחקו לזה וכתבו כיון דגבי מילה עונש כרת הוה אמינא דלחייבו דאע"ג דלגבי דידהו ליכא כרת אלא למל גופיה מ"מ. הא מיהא מ"ע שיש בו כרת הוא והו"א דחמיר טפי קמ"ל אותו דלא מחייבי אמנם היכא דאיכא עונש כרת או לאו בנשים גופייהו ה"ה דנשים חייבות ג"כ על העשה כיון דבהעברת העשה מחייב עליה עונש מחמת הלאו ובזה ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' ז"ל בס' ש"ש ח' בא אההיא דגרסינן פרק הישן דכ"ח האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך עליה יוה"כ מדר"י א"ר לפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי יוה"כ כו' דאמאי לא משני דקרא איצטריך עינוי גופיה דסד"א דאע"ג דחייבות בעונש ואזהרה מטעמא דהשוה הכתוב אשה לאיש מ"מ אעשה דועניתם יהיו פטורות משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא קמ"ל קרא דאף על העשה נמי חייבות יע"ש אכן כפי מ"ש נראה דלק"מ דהתם נמי יוה"כ כיון דהנשים הן בעונש ואזהרה פשיטא ודאי דחייבות אעשה גם כן כיון דבהעברת אעשה אית ביה עונש כרת ולאו כך היה נראה לי פשוט ומההיא דגרסינן בפסחים פרק האשה דף צ"א ע"ב דר"ש דס"ל דבפסח באנשים חובה ובנשים רשות ועושין אותה טפילה לאחרים נפקא ליה מדכתיב בראשון איש איש אין אשה לא וכ"ת א"ה אפילו טפילה נמי לא אהני ליה במכסת נפשות לטפלה כו'. נראה שיש להדיא ראיה למ"ש דהיכא דיש בעשה לאו או כרת הנשים מוזהרות דהתם כיון דע"כ איצטריך למכתב במכסת נפשות לאשמוע' דעושין אותה טפילה לאחרים אי לא כתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חיובו לגמרי וזה פשוט גם מההי' דאמרי' מ"ט דר"י דכתיב במכסת נפשות ואפי' נשים אין להקשות איפכא דל"ל קרא לחיובינהו ת"ל כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרין עליו די"ל דאי לא כתיב במכסת נפשות הוה ילפינן מפ"ב דפטור' ממעוטא דחטאו ישא האיש ההוא ופשוט שוב ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כי הנה מדברי הרב בעל החינוך ז"ל פ' אמור סימן רס"ט ורפ"ו מבואר בהדיא כמ"ש דכל דאית לאו מוזהרות ג"כ על העשה וזהו ממ"ש דנשים חייבות אעשה דשביתת הרגל אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג משום דאית ביה נמי לאו: האמנם מדברי התוספו' פ"ק דקידושין דל"ד ד"ה מעתה נראה שחולקים ע"ז וס"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות על העשה אף ע"ג דאית ביה לאו וזה מבואר ממ"ש וז"ל וי"מ דמ"מ איכא נפקותא לאשה לקיים מ"ע כו' אך הקשה הר"י איש ירושלים על פי' זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה וכ"ת אה"נ אמאי לא אשתמיט שום תנא כו' אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף דלא אלים ולא דחי ליה עשה כו' יע"ש ולפי דעתם קשה מההיא דיומא דאמאי לא משני דקרא איצטריך לעינוי גופו ולחיובי אעשה דועיניתם ואפשר לומר דמאי דפריך התם יוה"כ קרא ל"ל והא מדר"י כו' לאו מקרא דהאזרח גופיה פריך דאמאי איצטריך דהא פשיטא דאיצטריך לחייובינהו אעשה אלא אתנא דברייתא קא פריך דקתני האזרח לרבות את הנשים שחייבות בענוי דמשמע דעיקר קרא אצטריך לחייבן בענוי דסד"א דפטירי דאם לא כן מאי שחייבות בעינוי דקתני ברייתא והא בלאו קרא נמי חייבות משום עונש ולאו דאית ביה והכי הוה ליה להברייתא לומר האזרח לרבות את הנשים שהן מוזהרות בעשה ואהא משני דאצטריך לתוספות עינוי דהו"א דפטורי לגמרי כנ"ל נכון: ודע שלדעת י"מ יש ליישב מה שהקשה התוס' בריש יבמות ד"ו ד"ה וליגמר מהכא שהקשו וז"ל והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ול"ת דהכתיב למען ינוח כו' ועוד הקשו מנ"ל דלא דחי עשה דכיבוד או"א אפילו לאו גרידא והא שבת וטומאה כולהו עשה ול"ת נינהו כו' יע"ש מה שנדחקו בזה. אכן לדעת י"מ הנה נכון דתלמודא פריך שפיר דניגמור מהכא דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דכי כתיב קרא ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבים בכבודי אכולהו מזהר רחמנא בין אגברי בין אנשי וכדרשינן פ"ק דקידושין איש אמו כו' אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן ב' ול"נ כיון דאפילו בנשי דליכא עשה דלמען ינוח משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא קאמר קרא דלא אתי עשה דכבוד ודחי ל"ת דחילול שבת ואהא פריך שפיר ונגמר מהכא דלא דחי ומש"ה ילפינן מינה דלא דחי עשה דכבוד ל"ת גרידא כמובן ודוק. ויש לי לדקדק לדעת הר"י איש ירוש' דס"ל דנשים אינן חייבות בעשה די"ט דאמאי לא דרשינן סמוכים ונימא אמר קרא מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו כל שישנו בל"ת כל מלאכה ישנו בעשה דמקרא קדש. דמקרא קדש עשה הוא כמ"ש הר"ש החינוך סי' הנז' ורבינו בס' המצות יע"ש וכדרשינן פ' א"ע אמר קרא לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל ישנו בקום אכול מצה ואיפכא ליכא לאקשויי דנימא כל דישנו בעשה דמקרא קדש ישנו בל"ת כל מלאכה והני נשי הואיל וליתנהו בעשה דמקרא קדש דהוי מצות עשה שהז"ג ליתנהו בל"ת כל מלאכה דלחומרא מקשינן וא"נ משום דאורחיה דקרא דסיפי' מפרש לרישיה כמ"ש התוספ' שם ופ"ג דשבועות דף ך' ד"ה את שישנו וכה"ג ק' אהא דפרכינן בחגיגה אמר מר זכורך להוציא את הנשים טעמא דכתב רחמנא זכורך הא לאו הכי נשים חייבות מ"ע שהז"ג היא כו' ומאי קושיא הא אי לא כתיב זכורך הו"א אמר קרא ג' פעמים יראה כל זכורך ולא יראו פני ריקם כל שישנו בלא יראו פני ריקם ישנו בראיה והני נשי הואיל ואיתנהו בלא יראו כו' דאמר מר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה איתנהו בעשה דראיה להכי כתיב זכורך ואפכא אין סברא למדרש משום דלחומרא מקשינן ול"נ משום דסיפיה מפרש לריש' והן אמת שראיתי להר"ב החינוך ז"ל פ' ראה סי' ת"ץ שכתב וזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות כמו שאין מצות העשה הבאה ע"ז נוהגת בהן וכ"כ רבינו בס' המצות במל"ת מצוה קנ"ו יע"ש מ"מ היינו לפום קושטא דמלתא דכתיב זכורך וקרא מיעטינהו ממ"ע אמרינן דה"נ פטורות מאזהרת דלא יראו דכל שישנו בראיה ישנו בל"ת אמנם אי לא הוה כתיב קרא זכורך ודאי דהוה מסתבר טפי למדרש איפכא כל שישנו בבל יראו כו' אי משום דלחומרא מקשינן ואי משום דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישיה כההיא דפרק א"ע: ושוב ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחדושיו שם שהקשה מעין קושיא הלזו לתירוץ ראשון שתי' התוספו' דמשכחת לה עשה בלא לאו במעקה כו' בנמלך כו' הקשה הוא ז"ל דאמאי לא נימא כל שישנו בלא תשים דמים ישנו בעשית מעקה דומיא דמצה ותירץ דדוקא גבי מצה דתרי מילי נינהו דרשינן מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהן מצווין על החמץ מצווה על המצה אבל מעקה ואבידה חד ענינא הוא לא דרשינן מדסמכינהו דלעבור עליהן בלאו ועשה הוא דאתא עכ"ל יע"ש. וכפי דבריו ז"ל יש ליישב נמי קושיא דידן דה"נ גבי י"ט וראיה כולהו נמי עשה ול"ת חד ענינא הוא אלא דאכתי קשה לדעת הר"י איש ירושלים דאמאי לא נימא דהנשים חייבות באזהרה לא יראו פני ריקם ואם באו לעזרה בלא קרבן עוברות בל"ת ואע"פ שהן פטורות ממ"ע דראי' ואינן חייבות להראות בעזרה מ"מ אם רוצים להראות בעזרה מוזהרות שלא להראות ריקם דומיא דשביתת הרגל ממש דאע"ג דליתנהו בעשה הן מוזהרות בל"ת וכל שכן הוא שהרי גבי שביתת הרגל עשה ול"ת חדא מלתא שהוזהרנו שלא לעשות מלאכה בי"ט משא"כ בראיה דעשה הוא שצונו לראות בעזרה והל"ת הוא שאם נבא ליראות בעזרה שלא לבא ריקם אבל אם לא בא לעזרה אינו עובר אלא על העשה וא"כ היל"ל דהנשים אינן מצוות על העשה דראיה אבל הן מוזהרות אם רוצות שלא ליראות ריקם ובשלמא לדעת החינוך ורבינו ניחא דכל דאיכא עשה ול"ת בדבר חדא מילתא היא והילכך גבי שביתת הרגל כיון שהן מוזהרות על הלאו מוזהרות גם כן על העשה וגבי ראיה כיון שהן פטורות מהעשה פטורות ג"כ מהלאו אכן לדעת הר"י איש ירושלים קשה לומר דה"נ לדעת הר"י הן מוזהרות שלא ליראות ריקם הא ודאי דוחק דלא לישתמיט שום תנא לומר כן ויש ליישב בדוחק דזכורך דכתיב ברישא אלא יראה דשלאחריו נמי קאי ונדרש לפניו ולאחריו אלא דא"כ קשה דמאי פריך בפ"ק דחגיגה טעמ' דכתיב רחמנ' זכורך ומאי קושיא אימא דאיצטריך זכורך למעוטינהו מלאו דלא יראה וצ"ע ודוק: ודע שכלל זה שכתב רבינו דכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ילפינן לה פ"ק דקידושין מתפילין ופרכינן עלה אדילפינן מתפילין לפיטורא נילף מהקהל לחיובא ומשנינן משום דהוי מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והדר פרכינן אי הכי תפילין וראיה נמי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומשנינן צריכי דאי כתיב רחמנא תפילין ולא כתיב ראיה הו"א דיליף ראיה ראיה מהקהל כו' וכתבו תוס' שם וז"ל הו"א דנילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרינן מצה והקהל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש דראיה ראיה הו"א דילפי' ראיה ראיה מהקהל א"ד והנראה מבואר מדבריהם דס"ל דכי אמרינן ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין היינו דוקא לעלמא אמנם דבר הנלמד בג"ש מאותן שני כתובים ה"נ דמלמדין מהם וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו שתמה על דברי התוס' הללו מאותה שאמרו פרק איזהו מקומן דף נ"ז דבכור ומעשר ופסח טעונין מתן דמים כנגד היסוד מג"ש דזריקה זריקה מעולה ופרכינן אי מה להלן שתי מתנות אף כאן שתי מתנות ומשני אביי ל"ל סביב בעולה סביב בחטאת הוי שני כתובים כו' ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין הוי אשם ג' כתובים כו' ופרש"י שם דאע"ג דהכא לאו בבנין אב אנו באים ללמוד אשמועינן אביי דב' כתובים אין מלמדין אפילו בג"ש אותו דבר שנכתב בשני יע"ש שהניחו בצ"ע וכ"כ בספר כריתות בלשון לימודים שער א' כלל זה דאפילו בג"ש אמרי' דאין מלמדין והביא ראיה מההיא דפרק איזהו מקומן וליכא למימר דההיא דפרק איזהו שאני דכיון דאיכא לאוקמי הג"ש דזריקה זריקה לענין שטעונה יסוד לא ילפי' בג"ש דין הב' כתובים אבל בהא דקידושין דג"ש דראיה ראיה כיון דליכא לקיומי דגזירה שוה למילתא אחריתי ע"כ ילפינן מג"ש דין הב' כתובים דהא ליתא דג"ש דראיה ראיה איצטריך למעוטי חרש דפטור כדאית' פ"ק דחגיגה ועיין בהרב בעל יבין שמועה כלל קכ"ו שהקש' לסבר' הכריתות מה יענה לההיא דפ' קמא דקידושין ומה שנדחק לתרץ שדבריו הם דחוקים כמו שירא' המעיין ובר מן דין אכתי צריכין אנו למודעי לדעת התוס' דסבירא ליה דבג"ש מלמדין מה יענו לההיא דאיזהו מקומן והנראה אצלי ליישב דע"כ לא כתבו התוס' דבג"א מלמדין מהשני כתובים אלא דוקא גבי ראיה ודכותיה דאיכא למימר דראיה ישנו בנשים מג"ש דהקהל וכי מיעוט רחמנא ממצה והקהל ב' כתובים לאשמועינן דמ"ע שהז"ג נשים פטירות היינו בשאר מצות דעלמא אבל ראיה אע"ג דמ"ע שהז"ג היא נשים חייבות מכח גז"ש ואהני ג"ש ואהני ב' כתובים משא"כ בההיא דאיזהו מקומן דאי אמרינן דבכור ומעשר ופסח טעונין שתי מתנות מכח ג"ש דזריקה זריקה מעולה אם כן מיעוטא דב' כתובים הוי ג' כתובים למאי אתא שהרי כל הקרבנות כלן טעונין ב' מתנות והילכך ע"כ למעוטי בכור ומעשר אתא דלא נילף מג"ש וגזירה שוה דזריקה זריקה אתיא לענין שטעונה יסוד ומעתה אף אנו נאמר דמ"ש הכריתות דאפילו בג"ש אין מלמדין לא כ"כ אלא דוקא דומיא דההיא דזבחים דליכא לאוקמי מיעוטא דב' כתובים למלתא אחריתי אלא למעט אותו דבר הנלמד בג"ש אמנם היכ' דאיכא לאוקומי מיעוטא דשני כתובים למלת' אחריתי הכא נמי דילפינן מגזרה שוה: ואולם מדברי התוס' בערכין דט"ו ע"ב ד"ה איבעיא להו נראה דס"ל דאפילו היכא דליכא לאוקומי מיעוטא דב' כתובים למלתא אחריתי ילפינן מהשני כתובים בג"ש וזה ממ"ש שם וז"ל קשה להר' אלחנן אמאי לא נילף מנהון ג"ש נהי דבנין אב לא ילפינן מינייהו מ"מ ג"ש נילף מינייהו ונראה לר"י מדאיצטריך למכתב חומש גבי מקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו ומצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן אלא כתב חומש לכל חד וחד ש"מ שני כתובים כו' ולא ילפינן מינייהו אפילו בג"ש עכ"ל יע"ש הרי דאע"ג דמיעוטא דב' כתובים ליכא לאוקומי למלתא אחריתי אלא למעוטי שדה מקנה מחומש אפילו הכי ק"ל דנילף מג"ש שדה מקנה משדה אחוזה דטעון חומש וכיון שכן ק' טובא דאכתי מה יענו לההיא דאיזהו מקומן ועיין בהרב בעל יבין שמועה כלל קנ"ח שהוקשה לו כן בדברי הרב רבי אלחנן מההיא דאיזהו מקומן ותי' דשאני ההיא דאיזהו מקומן כיון דאיכ' לאוקמי ג"ש דזריקה זריק' למילף יסוד אהני ב' כתובים לגלויי לן דנדרש ג"ש למחצה לענין מתן יסוד ולא לענין ב' מתנות משא"כ ההיא דערכין דלית לאוקמי הג"ש למלתא אחריתי אלו דבריו יעויין שם ולא הבנתי דבריו דאם כן היכי ניחא להו קושית הר' אלחנן ז"ל במ"ש דכיון דמצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן כו' מ"ש ב' כתובים לא ילפינן אפילו בג"ש דאיך אפשר לומר דב' כתובים אתא למעוטי שדה מקנה מחומש דא"כ ג"ש מאי אהני לן ואי כונתם לומר דהב' כתובים אהני לן לומר דרבנן לית להו ג"ש אם כן בפשיטות הו"ל לתרץ דע"כ רבנן לית להו ג"ש דאי אית להו מיעוט' דב' כתובים מאי אהני לן שוב מצאתי להתוס' פ' תמיד נשחט דף ס"ד ע"ב ד"ה אתיא זריקה שהוקשה להו דאיזהו מקומן בקושית הר' אלחנן ותי' משם ר"י וז"ל דע"כ אשם וחטאת דכתיב בהו סביב דאמרינן התם דהוי שני כתובים ילפינן בגזרה שוה מעולה או עולה ילפא מינייהו והשתא א"ש הא דמסי' הו"ל ב' כתובים דלמעוטי דלא נילף בג"ש אתו דדומיא דכתב בהו סביב קא ממעט דלית בהו ג"ש כדפי' עכ"ל יע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דמהרימ"ט ז"ל דברי התו' הללו ודברי התו' דערכין מתיישבי' בהכי כמובן ודוק: ודע שכלל זה שכתבו התוס' משם ר"י דכל היכא דהב' כתובים אתו מג"ש חד מחבריה למעוטי דלא נילף בג"ש אתו דומיא דידהו ק"ל עלה דבזבחים דף כ"ד אמרינן דערל אונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין שתויי יין הו"ל שלישי ומבואר שם בדף י"ח ע"א דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין אתו בג"ש דחקה חקה והתוספות שם הקשו דבפ' הנשרפין בעי שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים במיתה מנ"ל וקאמר דבגופייהו כתיב בהו מיתה בהדיא והשתא ל"ל למכתב בהו מיתה בהדיא ת"ל מג"ש דחקה חקה ותירץ דאיצטרך למהוי ב"כ ואין מלמדין יע"ש ובפ' הנשרפין נפ"ל דטמא וטבול יום ששימש במיתה מג"ש דחילול חילול מתרומה והשתא לפי מ"ש התוס' דכל דהב' כתובים אתו בג"ש חד מחבריה למעוטי דלא נילף בג"ש אתו א"כ היכי ילפינן דטמא וטבול יום ששימש במיתה מג"ש כיון דאיכא ג' כתובים מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ושתויי יין והיה אפשר לומר דכי לא ילפינן מג"ש היינו מינייהו ולדידהו דומיא דב' כתובים דהוו ילפי חד מחבריה אמנם מאחריני ה"נ דילפינן בג"ש אלא דאכתי קשה דהתם ילפינן דפרועי ראש במיתה מדאיתקש לשתויי יין ואולי נאמר דהקש עדיף מג"ש לענין ב' כתובים ולולא דבריהם דערכין היינו יכולים לומר דע"כ לא כתב ר"י דכל דאתו ב' כתובים בג"ש ממעטי' מינייהו דלא נילף בג"ש אלא דוקא היכא דאיכא לאוקמי ג"ש אמילתא אחריתי כההיא דאיזהו מקומן אמנם היכא דליכא לאוקמי למלתא כההיא דהנשרפין ה"נ דילפינן בג"ש האמנם מדבריהם דערכין מבואר דס"ל דאפילו היכא דליכא לאוקמי ג"ש למלתא אחריתי ילפינן בג"ש כמבואר ודוק. ודע דמדברי התוס' הללו שכתבנו מבואר דס"ל דלמאן דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין לאו דוקא היכא דיליף חד מחבריה במה מצינו אלא אפילו היכא דאתי חד מחבריה בג"ש אפ"ה אין מלמדין שהרי כתבו דעולה וחטאת אתו בג"ש חד מחבריה ואפ"ה פריך התם דלמ"ד מלמדין וכן בההיא דערכין אע"ג דאתו בג"ש קאמר התם ולמ"ד מלמדין ושלא כדעת הס' כריתות שם שכתב דהיכא דיליף חד מחבריה בג"ש לכ"ע אין מלמדין משום דבדבר הלמד בג"ש לא אמרינן טרח רחמנא וכתב קרא יע"ש ובר מן דין קשה לי טובא לדעתו דמה יענה לההיא דזבחים שהבאתי לעיל דאע"ג דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אתו בג"ש דחקה חקה קאמר בגמרא ולמ"ד מלמדין כו' וצ"ע: מעשה חושב (כח) ולפי דעתם קשה מההיא דיומא כו'. ולחיובי אעשה דועניתם. לכאורה נראה לענ"ד דלק"מ דהא למאי דקיי"ל דמילה אפילו שלא בזמנה פסולה בלילה. אם כן האי אותו עכ"ר אתי למפטר נשים משום דסד"א דחייבות במילת בניהן. ואע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא אפ"ה חייבות משום כרת דאית במצוה זו. וא"כ הרי ביוה"כ דאית בי' נמי כרת ולית בי' קרא למפטר נשים ממ"ע. הא ממילא נשים חייבות גם בעשה דיוה"כ. (ואדרבה יוה"כ חמיר ממילה דביוה"כ איכא כרת על הנשים עצמן משא"כ במילה. דאפילו אי תימא דנשים חייבות במילת בניהן. מ"מ הא גם באב ליכא כרת. אלא על הבן לכשיגדל. ועוד דבמילה ליכא אלא עשה גרידא. משא"כ ביוה"כ). משום הכי פשיטא ליה להש"ס דנשים חייבות בעשה דיוה"כ כיון דיש בו כרת. ולית כאן מיעוטא למפטרינהו כמו דאיכא במילה. ולהכי קאמר דהאזרח אתי לרביונהו להוסיף יוה"כ. ואין לומר דאכתי אצטריך האזרח לענוי גופי' ולחיובי נשים אעשה. כי היכי דלא נילף ממילה דנשים פטורות. דע"כ ז"א משום דהו"ל מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד. ואין מלמדין. (דהא בפסח כתיב נמי איש איש למפטר נשים. משום דסד"א דחייבות בפסח. אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ חייבות משום כרת דאית ביה. ולהכי אתא קרא למפטרינהו מפסח כמו במילה. וא"כ הו"ל מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד): ואף דבפסח איכא למימר כמ"ש המחבר בדיבור שלפני זה. דלהכי אצטריך האי קרא למעטינהו לנשים מפסח משום דאי לאו הכי הוה מרבינן להו מקרא דמכסת נפשות לחייבן לגמרי וע"ש. ולא מטעם כרת דאית ביה אתא למעטינהו. ולפ"ז שוב לא הוי מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד. מ"מ מי יימר לן דהא דאיצטריך איש איש למעטינהו. הוא כי היכי דלא נרבי נשים לחיובא בפסח מהא דכתיב במכסת נפשות. דלמא משום דפסח הוא עשה שיש בו כרת. והוה אמינא לחייבינהו אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג ולכן אצטריך האי קרא למעטינהו. וא"כ שוב הוי מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד: ועוד דגם בל"ז א"א למילף ממילה למפטר נשים מעשה דיוה"כ. משום דביוה"כ איכא כרת ולאו ובמילה ליכא לאו וגם כרת ליכא באב ואם. אלא דחומר כרת יש במצוה זו, במה שהבן יתחייב כרת אם לא ימול א"ע כשיגדל וכנ"ל. וא"כ הרי אין כאן קושייתו הנ"ל כלל. משום די"ל דסוגיא דפ' הישן אזלא אליבא דהלכתא. דקיי"ל דאין מלין בלילה אפילו מילה שלא בזמנה. והאי אותו דמיותר אתי למפטר נשים משום חומר כרת שיש במצוה זו וממילא ביוה"כ דאית ביה כרת דליכא קרא למעטינהו. הרי נשים חייבות בעשה. וא"כ הרי שפיר צריך הש"ס לשנויי דאתי האזרח לתוספת יוה"כ: והא דהתוס' בקדושין לא ס"ל לחלק בין כרת לעשה שאין בה כרת. אפשר דאזלי בשיטת הרא"ה. והר"י איש ירושלים בקושייתו. ולא קשה להו האי דפ' הישן. אבל הי"מ ס"ל כמ"ש התוס' במילה וניחא הכל. אלא דקצת צ"ע. מאי שנא בסוכה דאמרינן דאתי האזרח למעוטי נשים. ומאי שנא ביוה"כ דאמרינן דהאזרח אתי לרבויי נשים. וראיתי להראשונים שכתבו בזה דכל חד לפי ענינו משום דביוה"כ א"א לומר דאתא למעוטי. אמנם לדברינו הנ"ל אכתי קשה דאמאי לא נימא ביוה"כ דאתי האזרח למעוטי נשים מעשה כמו דאמרינן במילה דאותו ממעט נשים. וגם להמחבר קשה כן לשיטת הרא"ה והר"י איש ירושלים הנ"ל וצ"ע: ועל ישוב המחבר בזה. דלאו אקרא קא פריך הש"ס אלא אתנא דברייתא אני תמה. דא"כ מאי משני דקרא אתא לתוס' יוה"כ. וא"כ להי"מ כיון דליכא רבויא מיותר. ממילא נשים אינן מוזהרות בעשה דיוה"כ. דהאזרח אתא למחייבינהו בתוס' דיוה"כ וזה תמוה. כלפי לייא. איך אפשר לומר כן. דביוה"כ עצמו דאית בי' לאו וכרת. והרי ראוי שיתחייבו בעשה בלא שום רבוי כלל. אמרת דלהי"מ פטורות מעשה. ולא מתוקמא רבוי דהאזרח לחייב נשים בעשה זו. ובתוס' יוה"כ דלית ביה לאו וכרת דבכה"ג גם להר"י ליכא חיוב על הנשים כלל. אמרת דהאזרח אתא לאתויי נשים לתוס' יוה"כ. הרי יותר הי' נכון לומר להי"מ דהאזרח אתא לחייב נשים בהעשה דיוה"כ עצמו דאית ביה עכ"פ ל"ת וכרת. מלומר דבא לאתויינהו לנשים לענין תוס' יוה"כ ודו"ק: (כט) והני נשי הואיל ואיתנהו בולא יראו פני ריקם כו'. איתנהו נמי בעשה דראיה. זה תמוה. דהא איכא קולא לענין קרבן דפטורה להביא אי דרשינן איפכא ואסורה להביאו משום סמיכה. למאי דקיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט והרי א"א להביאו ביו"ט. וזה פשוט דלא שייך כלל לומר דדרשינן לחומרא לחייבה בקרבן. ולא תיתי לי' אלא לאחר יו"ט בשבעה דתשלומין. ולהביאו בתורת נדבה על הספק. ובאמת גם מ"ש התוס' כעין זה בשבועות דף כ' לענין חמץ ג"כ צריך ביאור. דהא האי חומרא קולא היא לענין קרבן דמייתי חולין בעזרה. אי אכיל חמץ בשוגג. אמנם י"ל דשאני התם. דמה דאסור לאכול חמץ הוא חומרא בהחלט וא"א להקיש הל"ת לעשה דמצה להתירו באכילת חמץ נגד הכלל שבידינו דלחומרא מקשינן. ואין אנו משגיחים במה דאיכא בפרט אחד נמי קולא לענין אכילת שוגג ע"י ההיקש שאנו מקשינן העשה ללאו. משא"כ הכא לענין היקש העשה דראיית פנים לל"ת דולא יראו פני ריקם. פשיטא דכך יש לאקושי איפכא הל"ת לעשה. כי היכי דלא להביא חולין בעזרה. וביו"ט דאין נדרים ונדבות קרבין בו וכנ"ל. כיון דהבאת קרבן הוא קולא מיד ולא ע"י נ"מ בפרט אחד כמו בחמץ דהתם בחמץ שייך שפיר לומר לחומרא מקשינן לאסרו מיד באכילת חמץ. משא"כ הכא בהבאת קרבן. ודומה לזה תמצא לענין מה דקיי"ל דאין עונשין מן הדין ואפ"ה ילפינן בקדושין מן הדין דאשה מתקדשת בכסף. ועונשין את הבא עלי' אח"כ. אע"כ כיון דאין אנו דנין עתה על העונש אלא על קיום הקדושין. דתיהוי ארוסתו לשאר מילי אין אנו משגיחין תו במה דעל ידי חלות הקדושין אנו עונשין הבא עליה. וזה אשר השבתי להרב ר' פישל הורוויץ. ובתשובתי שם הארכתי בזה: (ל) אכן לדעת הר"י איש ירושלים קשה. לק"מ. כיון דיש איסור בהבאת קרבן. לא דמי כלל לל"ת דיו"ט: דרחמנא לא התירה הבאת קרבן ביו"ט אלא למי שמחויב בראיית פנים. וזה לא שייך בל"ת דיו"ט ופשוט:
ומותר ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער. הנה ממ"ש לא נאסר אלא השחתה בתער מבואר דס"ל דהשחתה שלא בתער דהיינו מלקט ורהיטני נמי מותר וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ג דבהקפת הראש אינו חייב אלא גילוח שיש בו השחתה דומיא דהשחתת זקן האמנם התוס' ז"ל בריש שבועות ד"ה חייב כתבו דאע"ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער בהקפת הראש חייב אפילו במספרים והכריחו הדבר מדאמרינן פ' ג' מינין אי כתיב ראשו ולא זקנו הו"א תרתי משמע דאתי עשה ודחי ל"ת ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנ"ל כו' ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א"כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער כו' וכתבו עוד וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים כו' ומ"מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי דבמלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא"כ מראשו ידעינן תער כו' יע"ש. אשר מבואר מדבריהם דבמלקט ורהיטני פשיטא להו מלתא טובא דבהקפת הראש עובר ולא מספקא להו אלא במספרים דוקא ונראה דטעמייהו דלא מהני היקשא דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה אלא דוקא למאי דכתיב קרא בהדיא דהיינו השחתה דממעטי' מיני' מספרים אבל מלקט ורהיטני דלא כתיב מיעוטא בהדיא אלא מכח ג"ש דפאה פאה לא מהני היקשא וכ"כ מוהר"י ז"ל בס' נחלה ליהושע וכתב עוד שהוכרחו לומר כן מכח תוספתא דמדות דקתני יש תולש ב' שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף ויש לתמוה על הסמ"ג ז"ל שאחר שהביא תוס' הלזו איך החליט הדבר לומר דאפילו במלקט ורהיטני מותר וצ"ע. עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שהקשה על מ"ש התוס' דהא ודאי מלקט ורהיטני ליכא במצורע דגילוח כתיב ביה דכד מעיינת בסוגיא דהתם נראה שאין זה הכרח דהתם פריך דלמא לעולם אפילו לקטו במלקט ורהיטני נמי מצוה קא עביד הא קא אתי לאשמועינן דאפילו בתער לא מחייב כלום וקרא לא אתא לחיובי בתער דוקא אלא למשרי אפי' תער ודחי אס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן כו' משמע לפי זה דאע"ג דכתיב וגלח וכתיב זקנו אי לאו הא דר"ל לא ידעינן חיוב דתער במצורע דהו"א למשרי תער הוא דאתא וכיון שכן נהי דכתיב וגלח מ"מ מראשו לא הוה ידעינן חיוב תער דלעולם אפילו במלקט ורהיטני וראשו איצטרך לאשמועינן דמצורע אינו רשאי לגלח במספרים ואשמועינן דאי בעי עביד בתער ואי בעי עביד במלקט ורהיטני וחיוב תער לית לן למילף אלא מזקנו והכא ליכא לדחויי מההיא דר"ל כיון דא"א לקיים המצוה אלא בדחיית הלאו דהיינו תער או מלקט ורהיטני זהו תורף קושייתו יע"ש מה שנדחק בזה. ולע"ד נראה דלא קשיא מידי ולא דמי כלל דבשלמא התם גבי זקנו לפום מאי דהוי בעי למימר דמלקט ורהיטני נמי דלא קא עבר משום הלאו דהשחתה מצוה קא עביד איכא למימר שפיר דוגלח למשרי תער הוא דאתא ולא לחיובא דסד"א כיון דאפשר לקיים גילוח מצורע במלקט ורהיטני ושלא יעבור הלאו דהקפה יהא אסור בתער קמ"ל דשרי אמנם למאי דבעינן למימר השתא דראשו אתי לאשמועינן דגילוח מצורע לא מהני במספרים אלא במלקט ורהיטני דקעבר אלאו דהקפה ליכא למימר דקרא למשרי תער הוא דאתא דהא פשיטא דבתער נמי שפיר דמי כיון דכי מגלח במלקט ורהיטני נמי קעבר אלאו דהקפה אלא מוכרח הדבר דתער לחיובא הוא דאתא וזה פשוט. ואולם תמה אני לדעת רבינו והסמ"ג ז"ל מה יענו לההיא דנזיר והנראה אצלי דכיון דטעמייהו משום דאיתקש הקפה להשחתה ודרשינן מינה כל שישנו בהשחתת זקן דהיינו תער ישנו בהקפה וכל שאינו בהשחתת זקן דהיינו במספרים ומלקט ורהיטני אינו בהקפה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמלתא דכתיב זקנו גבי מצורע דמינה שמעינן דגלוח דכתיב במצורע היינו גילוח שיש בו השחתה דהיינו תער אמנם אי לא הוה כתיב אלא ראשו אז ודאי הוה מסתבר לן לומר דבמצורע מספרים כעין תער מצוה קעביד כיון דכתיב סתם וגלח את כל שערו וגילוח סתם מקרי מספרים כעין תער וכדתניא בברייתא ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אפילו מספרים כעין תער ת"ל לא תשחית וכיון שכן עכ"ל דבהקפה מחייב אפילו מספרים מדכתיב ראשו והיקשא דכל שישנו לא אתא אלא למעוטי נשים והיינו דקאמר תלמודא אי כתיב ראשו כו' ואכתי תער מנ"ל כלומר דאז עכ"ל דבהקפה אפילו במספרים חייב והיקשא לא אתא אלא למעוטי נשים כיון דסתם גלוח היינו מספרים אמנם לפי האמת דכתיב זקנו דגלי לן קרא דגלוח מצורע היינו בתער איכא למימר שפיר דהקישא דכל שישנו לגמרי מדריש דאין היקש למחצה כנ"ל נכון ומכלל האמור הנך נראה שמ"ש מרן הכ"מ ומותר ללקט כו' פלוגתא דר"א ורבנן ופסק כרבנן הם דברים תמוהים דפלוגתייהו דר"א ורבנן אינו אלא בהשחתה לא בהקפה ואיך כתב דפסק כרבנן מאחר שהתוס' והרע"ב חלוקים בזה וצ"ע: מעשה חושב (לא) וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ג. דבהקפת הראש אינו חייב אלא על גלוח שיש בו השחתה. דומיא דהשחתת זקן: תמוה לי. איך אפשר לומר דשלא בתער מותר להקיף. דא"כ מאי קאמר לי' רב אדא בר אהבה לרב הונא (נזיר דף כ"ט). לדידך מאן מגלח להון ע"כ. ולפ"ז כיון דלא ראה דמגלחו להו בתער. דלמא במספרים כעין תער היו מגלחין להו. (ומכ"ש למ"ש רש"י שם. כדאורחייהו דאינשי דמגלחי להו כדי להברותן אחר החולי. א"כ פשיטא דמשום הכבדת שער סגי בגלוח במספרים כעין תער). ומדקאמר לא נאסר אלא השחתה בתער. משמע דס"ל להרמב"ם וסמ"ג אפילו איסור דרבנן ליכא בזה. (ועיין מ"ש רבינו המחבר לעיל פ' י"ב מהלכות עכו"ם הלכה א'):