Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וגחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת כו'. ברייתא פרק בתרא די"ט וכתב הרא"ש שם וז"ל ירוש' מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרי' לברך בשלהבת ע"ז אע"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ"ל נראה דס"ל להרא"ש דהא דאמרי' שלהבת ע"ז מותר היינו דוקא כשאין שם אלא השלהבת וא"נ בבא להדליק נרו מנר של ע"ז אבל ליהנות מאור של ע"ז אע"ג דאין הנאתו אלא מן השלהבת כיון שהיא קשורה בגחלת אסור וכן כתב הרב בעל ט"ז בי"ד סימן קמ"ב מסברא דנפשיה ולא זכר ש"ר שדבריו הן הן דברי הרא"ש וכ"נ שהוא דעת הרע"ב שכתב בפ"ח דברכות משנה ו' וז"ל ולא על הנר ובשמים דע"ז לפי שאסורין בהנאה עכ"ל ויש לדקדק דאם כן תקשי להירושלמי מתני' דאלו דברים שהרי בירושלמי שהביאו התוס' פרק החליל דף נ"ג ד"ה אשה היתה בוררת חטים מבואר שם דס"ל דאשה היתה בוררת חטים מאור שמחת בית השואבה משום דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה הרי דאפילו בהקדש דקיימא לן דשלהבת לא נהנין ולא מועלין אפ"ה ס"ל להירוש' דמותר ליהנות מאור של הקדש אע"ג דשלהבת קשורה בגחלת וא"כ מכל שכן בנר של ע"ז דקיי"ל דשלהבתה מותר ליהנות מאורה: ואם כן אמאי קתני מתני' דאין מברכין על נר של ע"ז ולולי דברי הרא"ש והרע"ב ז"ל היינו יכולים לומר דטעמא דמתני' לאו משום דאסור בהנאה אלא משום דמאיס למצוה וכמ"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל בשם רבו אכן לפי דבריהם קשה וי"ל דס"ל כמ"ש הרב בעל באר שבע בפרק קמא דכריתות דל"ה לתרץ קו' התוס' שהקשו בפ' החליל דלא אמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אבל אסורא איכא אלא בבא ליקרב עצמו לעזרה להריח יותר או כדי לראות יותר אבל כל שאינו מקרב עצמו לאורה אלא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה שם כההיא דהאשה היתה בוררת חטים כו' שרי ואם כן הכא נמי י"ל דטעמא דמתני' דאין מברכין על הנר של ע"ז הוא משום שמקרב עצמו כדי ליהנות מאורה כנ"ל: ודע שכתב מרן הב"י י"ד סימן קמ"ב דהא דגחלת של עבודה זרה אסורה היינו דוקא לכתחילה ומדרבנן אבל בדיעבד שרי ע"ש ועפ"ז פסק בשולחנו הטהור סעיף ו' דפת שבישלה על גבי גחלים של עצי ע"ז מותרת ועיין בש"ך שם סק"י ובט"ז ס"ק מה שתמהו עליו בזה ועוד אני מוסיף לתמוה דאם איתא דגחלת של ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן מאי פריך בגמרא מ"ש של ע"ז דשרייא ומ"ש דהקדש דאסירא ומאי קושיא הא איכא למימר דבע"ז דגחלת שלה אין איסורו אלא מדרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת דהוה ליה גזירה לגזירה ובהקדש כיון דגחלת שלו אסורה מדאוריית' כדקתני גחלת של הקדש מועלין בה מש"ה גזרו שלהבת אטו גחלת וכן כתב המאירי ז"ל בשיטה כתיבת יד וז"ל גחלת של הקדש מועלין בו אבל שלהבת של הקדש אין נהנין בה לכתחילה מדרבנן ואע"ג דלגבי תחומין שרינן לכתחלה התם הוא דגחלת גופא מדרבנן הוא עכ"ל הרי שכתב דבתחומין כיון דגחלת גופו אינו אלא מדרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת אלא מוכח ודאי דגחלת של ע"ז אסורה מדאוריית' וכבר תמהתי עליו במקום אחר בפ' מה' חמץ ומצה יע"ש ולכן אני אומר שאף מרן הב"י לא כתב כן אלא דוקא בגחלת הבא מעצי ע"ז או מעצי אשירה וכמו שדקדק בלשונו בשולחנו הטהור שכתב פת שבישלה על גבי גחלים של עצי ע"ז ומטעמא שכתב דכיון דנעשו גחלים הלך איסורן וכן מ"ש במרן בית יוסף גם כן מיירי בהכי דקאי על מ"ש הטור שם נטל ממנה עצים והסיק בהם התנור כו' אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאן תקרובת ע"ז בהא ודאי אזיל ומודה דאסירי מדאוריית' ועי' בשיטה מקובצת למוהר"ב והשתא היינו דפריך שפיר דמ"ש שלהבת של ע"ז דשרייא ומ"ש של הקדש דאסירא משום דמשמע ליה דכי קתני שלהבת של ע"ז אסורה אפי' בכשהגחלים עצמן אסורין מדאוריית' כגון שעשאן תקרובת ע"ז דהרי כי קתני גחלת של ע"ז אסורה בכל גוונא קאמר ועלה קתני דשלהבת מותרת ותו דע"כ כי קתני גחלת של ע"ז אסורה ע"כ מיירי בעשאן תקרובת ע"ז ואסורה מדאוריית' קאמר דאם לא כן מאי רבותיה דגחלת של ע"ז משאר אסורין הא כל שאר איסורין נמי דינא הכי דגחלתן אסורה לכתחילה כך נ"ל: ועל פי האמור מקום אתי לקיים הוראת הרב בית הלל שכתב בסי' הנז' ס"ק א' דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של ע"ז דאפרן אסור ואפילו הכי בשלהבת מותרת ואם כן גבי חמץ נמי אע"ג דאפרו אסור השלהבת מותרת ותמה עליו הרב בעל חק יעקב בה' פסח סימן תמ"ה ס"ק ו' שהוא הפך סוגיא דשמעתין דאמרי' דע"ז דבדילי אינשי מניה לא גזרו ביה רבנן הקדש דלא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן הרי שאמרו דהקדש שלהבתו אסור משום דלא בדילי אינשי מיניה ואם כן כ"ש חמץ דלא בדילי אינשי מיניה שיהא אסור שלהבתו יע"ש. אכן כפי מ"ש איכא למימר דדוקא בהקדש דגחלת שלה אסור מדאוריית' ומשום הכי גזרו שלהבת אטו גחלת כיון דלא בדילי אינשי מיני' אמנם בחמץ כיון דגחלת שלו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים ד"ה ד"ה ואומר אע"ג דלא בדילי אינשי מיניה לא גזרו שלהבת אטו גחלת משום דהו"ל גזירה לגזירה. וכההוא דהמודר הנאה מחבירו דשלהבתו מותר אע"ג דלא בדילי אינשי מיניה כנ"ל: מעשה חושב (כא) וא"כ אמאי קתני מתניתין דאין מברכין על נר של ע"ז. לענ"ד לק"מ דהא דקיי"ל דשלהבת מותר הא קא מפרש הרא"ש דהיינו כשאין שם אלא שלהבת א"נ בבא להדליק נרו מנר של ע"ז אבל לא בזמן שיש עמה גחלת או שהיא קשורה בנר דאז אסורה ומש"ה אין מברכין על נר של ע"ז והא דמבואר בירושלמי המובא בתוס' סוכה דף נ"ג דאשה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה ע"כ התם ה"ט משום דלב ב"ד מתנה והתירו כיון דא"א להעצים עין שלא לראות אור גדול כזה או שלא להנות מאורו וע"כ יהנה מש"ה גם ברירת חטים מותר משום דכיון דבין כך ובין כך ע"כ נהנה מאור ולב ב"ד מתנה שיהי' מותר תו לא חילקו באיכות ההנאה וכש"כ כאן בשלהבת כיון דהא דלא נהנין ממנו הוא רק מדרבנן א"כ א"צ נמי לאתויי עלה מטעם דלב ב"ד מתנה אלא מטעם דהם אמרו והם אמרו כיון דהנאה באה לו בע"כ באור שמחת בית השואבה א"כ לא דקדקו רבנן באיכות ההנאה ואפילו לברור חטים מותר תדע שכן הוא דהא אמרינן בשלהבת לא נהנין הרי דעכ"פ מדרבנן אסור וא"כ אמאי מותר לברור חטים מאור שמחת בית השואבה אע"כ מטעמא דכתיבנא וא"כ הרי זה לא שייך בשלהבת ע"ז דשלהבת מדרבנן ודאי אסורה ומש"ה קתני דאין מברכין על נר של ע"ז:
אפה בו את הפת כו' נתערבה באחרות יוליך דמי כו' לים המלח. הנה התוס' ז"ל בפ' התערובות דע"ב ע"ב ד"ה כלן ידלקו הקשו וז"ל וכ"ת מ"ש הכא דקתני כלן ידלקו ולא פליג ר"א דלימא יוליך הנאה לים המלח כמו בסוף פ' כל הצלמים לענין ע"ז וכותיה הלכת' כו' ונראה דר"א פליג דוקא גבי ע"ז לפי שתופסת את דמיה כו' והא דתניא בסוף הגוזל בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הוה אמרינן יוליד הנאה ולפי זה טבעות וכוסות דע"ז דלקמן סגי בהולכת הנאה לים המלח עכ"ל וראיתי להרב בעל מחנה אפרים בחדושיו על רבינו בפ' י"ו מה' מאכלות אסורות דכ"ו שהקשה לפי תירץ זה מהא דאמרינן התם בפרק הנזכר דע"ד דאיצטריך דר"ן דאמר טבעת של ע"ז שנתערבה ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כלן ואיצטריך דר"ל ור"ן דאי מדר"ן הו"א הנ"מ ע"ז דאין לה מתירין אבל תרומה דיש לה מתירין לא כלומר למכרן לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה והשתא לפי דברי התוס' קשה דהלא בע"ז נמי יש לו מתירין בכי האי גונא דיוליך הנאה לים המלח עכ"ד יעוין שם ולע"ד נראה ליישב ולומר דמ"ש התוספות דטבעות וכוסות של ע"ז סגי בהולכת הנאה לים המלח היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ח דאמר בסוף פרק כל הצלמים דתקנתא דר"א מהני אפילו לחבית בחבית אמנם רב אדא בר אהבה פליג התם וסבר דלא מהני תקנתו דר"א אלא בפת דאין ממשו של האיסור מעורב בו אבל חבית בחבית לא וא"כ איכא למימר דתלמוד' הכי קאמר דאי מדר"ן הו"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירין כלומר דהו"א דר"ן ס"ל כרב אדא ב"א דתקנתו דר"א לא מהני אלא בפת. ונמצא אם כן דאין לו מתירין ומשום הכי קאמר דהותרו כולן אבל תרומה כו' לא משום הכי אצטריך דר"ל: ודע דמדברי התוס' הללו נראה בהדיא דלא כמ"ש הרב בעל מחנה אפרים שכתב שם דליכא למימר דס"ל להרי"ף ורבינו דתקנתא של ר"א לא מהני אלא בע"ז משום דתופסת דמיה אבל לא בשאר איסורין דאם כן כי לא נתערבה בפת אמאי לא שרי בפדיון כיון דעבודה זרה תופסת דמיה יעוין שם. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבו החילוק זה ואפילו הכי ס"ל דכי לא נתערבה לא מהני תקנתא דר"א וכמ"ש והא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הו"א יוליך הנאה כו' וה"ט דס"ל דדוקא בנתערב שכבר נתבטל מן התורה הקילו חכמים בתקנה זו. גם הרא"ש בס"פכל הצלמים ס"ל כדעת הרי"ף ורבינו דלא נתערבה לא מהני תקנתא דר"א ואפילו הכי סמוך ונראה כתב לחלק בין ע"ז לשאר איסורין ע"ש. והר"ן ז"ל שם כתב אין מביאין ראיה מהירושלמי דר"א לא התיר אלא בנתערבה דאם איתא לקשי להו התם בירושלמי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי ידליק יוליך הנאה לים המלח ובעלי מחלוקתם דוחים לא כי משום דתקנתו של ר"א לא מהני אלא בע"ז לפי שתופסת את דמיה כו' יע"ש וק"ל עלה דא"כ אכתי תקשי להו מתני' דבפ' ח' דשביעית משנה ט' דתנן עור שסכו בשמן שביעית ר"א אומר ידלק כו' הרי דר"א גופיה דס"ל יוליך הנאה קאמר ידלק ואמאי כיון דשביעית תופסת את דמיה הוה ליה כע"ז ואמאי קאמר ידלק ור"ע דפליג התם ואמר שתוקו לאו מה"ט הוא דפליג עוד כתבו התוס' וז"ל עוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו בעצי ע"ז ואפה בו את הפת כו' אמרי' יוליך הנאה לים המלח לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא גברא דאיתערב לי' חביתא דחמרא כיון דא"א להיות בהולכת הנאה אלא היתר הנאה למכור או ליתן לפועליו אבל שיהנה גופו ממנו לא הילכך שרי ע"י הולכת הנאה כו' יע"ש. וכתב הרב הנזכר שזהו דעתו של רבינו ז"ל דלא התיר ר"א לאיתהנוי ממעשיו של איסור מדכתב בפ"י הלכה ט' ע"ז כו' אוסרין בכ"ש כיצד ע"ז שנתערבה בצורות אחרות של גוים אפי' אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח וקשה דאמאי יוליכם כלן ולא סגי בהולכת הנאה לים המלח. וכן הקשה הרב בעל לח"מ ז"ל ע"ש. אלא מוכח דבממשו של איסור לא שרינן ע"י הולכת הנאה אלו דבריו יע"ש. ואיני מבין דבריו שהרי בפ' ט"ו מה' מאכ"א הלכה כ"ט כתב רבינו דחבית של יין נסך שנתערב בין החביות ימכר הכל לגוים ויוליך דמי אותה חבית לים המלח ע"כ. הרי דאפי' בנתערב ממשו של איסור ס"ל דמהני תקנתא דר"א על ידי מכירה לגוים ואם כן ה"נ בע"ז שנתערבה בצורות אחרות כחבית בחביות דמי ואמאי לא כתב דימכר הכל לגוים ויוליך דמי אותה ע"ז לים המלח ואם נאמר דכיון דהוי דברים הניקחין מהגוים חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל ויהנה גופו מהן וליהנות גופו לא שרינן ע"י הולכת הנאה ודוקא חבית בחבית דליכא למיחש היתירו וכמ"ש בירושלמי אכתי תקשי ממ"ש רבינו וכן כוס של ע"ש כו' או חתיכה מן הבשר בכמה חתיכות יוליך הכל לים המלח ואמאי הא חתיכת בשר אינה נקחים מן הגוים והוה ליה כחבית בחבית: ושמא י"ל דדוקא למוכרו לגוים על ידי הולכת הנאה שרי לרבים אבל ליתנו לפועליו לא שרינן על ידי הולכת הנאה משום דנמצא נהנה מגוף האיסור ושלא כדעת התוס' שכתבו בההיא חביתא דחמרא כו' שרינן ליתנו לפועליו ע"י הולכת הנאה ומשום הכי כתב דחתיכת בשר שנתערב באחרות יוליך הכל לים המלח משום דחיישינן שמא ימכרם לישראל ליתנו לפועליו כנ"ל ומ"מ עדיין קשה על הראב"ד ז"ל דבפ' הנזכר מהלכות מאכ"א הלכה ז' השיג על מ"ש רבינו שור הנסקל שנתערב באלף שוורים ועגלה ערופה כו' כולן אסורין בהנאה ויוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה משמע שדעתו ז"ל דאפילו דנתערב בממשו של איסור איתיה לתקנתא דר"א וא"כ קשה דאמאי לא השיגו כאן בע"ז: וראיתי להרב תי"ט דברים תמוהים בעיני שכתב בפ' ג' דערלה משנה ו' וז"ל והר"ש הקשה דלא לישתמיט בכל הנך איסורי הנאה דלימא יוליך הנאה כו' והר"ב שלה כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא לי' כרבינו שסובר דהא דרשב"ג ודר"א כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמ"ש הר"מ פ' ט"ז מהל' מ"א והשתא בסוגיא דרשב"ג מתורץ נמי דר"א משום דחיישינן שמא יחזור הגוי וימכרם לישראל ע"ש. ודבריו תמוהים בעיני שהרי אם נאמר כפירוש רבינו דר"א לא שרי הולכה אלא ע"י מכירה לא ניתן ליאמר תירוץ זה כלל שהרי ר"א התיר בגד שנארג בכרכר של ע"ז ע"י הולכת הנאה ובגד דבר הניקח מהגוי הוא ואפי' הכי לא חייש ר"א שמא יחזור וימכרנו לישראל ונראה דהיינו טעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי וכן נראה דעת מרן הכ"מ בפ' הנזכר הלכה ז' שכ' ליישב השגת הראב"ד שם וז"ל וא"א שאינה השגה דרבינו העתיק לשון המשנה. ומאחר שכתב בפ' זה גבי נתערב יין ביין תקנה דר"א ורשב"ג ממילא משמע דה"ה להני דמ"ש ואם איתא אמאי לא תי' דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דתקנתא דר"א לא שרי אלא ע"י מכירה לכותים משום הכי לא כתב בהני תקנתא דר"א משום דחיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל וכמ"ש בירושלמי אלא מוכח ודאי דלפי דעת רבינו ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה משום דר"א בבגד נמי קתני הך תקנת' אע"ג דנקחת מן הגוי אלא דמ"מ דברי מרן הם תמוהים וכבר תמה עליו מורינו הרב מ"ק יע"ש ולכן העיקר בדעת רבינו מ"ש הר"ב בה"ז דף יע"ש: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י בריש ב"ק ד"ד ע"ב וז"ל ומנסך יין לע"ז. ובמסכת גיטין מפרש אמאי לא קים ליה בדרבה מיניה כו' ומנסך את יין ליכא למימר שנסכו ביי"נ שזרק בו דא"כ לא קא מחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל. והנה הרואה יראה שדבריו הן מן המתמיהין דבהדיא אמרינן בפרק הניזקין מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב ואמרינן עלה בגמרא מ"ד מנסך מה טעמא לא אמר מערב מערב היינו מדמע ואם כן הא דכתב רש"י ז"ל דמערב לא קא חסריה ולא מידי אליבא דמאן קאמר רש"י והר"ב חידושי הלכות כתב דיש ליישב בדוחק דה"ק לא קחסריה ממש אלא דצריך למוכרו יותר בזול לגוים ואם כן היינו מדמע עכ"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא ניתן ליאמר אפילו בדרך דוחק דאם כן למאי הלכתא הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא קא חסריה מידי הא בלא"ה תקשי ליה דהיינו מדמע דאם נאמר דחסריה ממש ולא מהני תקנתא דרשב"ג דאדרבא קשה טפי דהיינו מדמע ומכל שכן דמדמע נפקא ותו קשה מה שהקשה מוהריב"ל דבהדיא אמרינן בפרק השוכר אמר ר"נ הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר. סתם יינם אפילו יין ביין מותר וא"כ שפיר איכא למימר דמנסך היינו מערב וביין נסך גמור דלא מהני תקנתא דרשב"ג דהא ע"כ שמואל דקאמר מערב ע"כ ביין נסך קאמר דאי בסתם יינם הא בהדיא ס"ל לשמואל התם אפילו יין ביין וכתב עוד הרב הנז' וז"ל ולא מצינן לומר דס"ל כסברת הרז"ה שכתב הר"ן משמיה דתקנתא דיוליך הנאה לים המלח מהניא אפי' ליין ביין ביין נסך גמור. וס"ל כמו דהתקנות הן שוות ומה דמהני דיוליך הנאה לים המלח מהני נמי ימכר כלו לגוים חוץ מדמי י"נ שבו דהא ודאי לאו מילתא היא דהא בפרק השוכר קאמר רב להלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ובסתם יינם קא מיירי משום דשמואל קאמר אפי' יין ביין ואלו ביין נסך פליגי היכי אוקים לה שמואל למתני' דהנזקין במערב וכיון דהרב ס"ל דאפילו בסתם יינם לא מהני תקנתא דרשב"ג ואילו בתקנתא דר"א דיוליך הנאה לים המלח קאמר רב חסדא משמיה דרב דהלכה כר"א א"כ ע"כ אית לן למימר דהתקנות אינן שוות ומש"ה חילק ביניהם הרז"ה ז"ל עכ"ד: והנה מה שהכריח דרב ע"כ בסתם יינם קא מיירי מדקאמר שמואל אפי' יין ביין כו' אין צורך לזה כלל וכנרא' דאישתמט מיני' סוגיא דפרק השוכר דף ע"א ע"ב דמשם באר"ה דאפילו בסתם יינם קאמר דקאמר התם מידי הוא טעמא אלא לרב דאמר רב הלכה כרשב"ג חביות בחביות אבל לא יין ביין והתם בסתם יינם מיירי גם מ"ש דשמואל ע"כ בסתם יינם קא מיירי דאי ביין נסך היכא אוקים שמואל למתני' דהניזקין במערב מדברי הגמיי' ז"ל נראה דשמואל אפי' ביין נסך גמור קאמר שכתב בפ' ט"ז מה' מאכ"א רמז ט' אמר רב נחמן כו' והיינו כרב דאמר הלכה כרשב"ג פי' דאמר ימכר ודוקא חביות בחביות אבל לא יין ביין ודלא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין ע"כ. הרי בהדיא דס"ל כשמואל ור"י שאמרו אפי' יין ביין ביין נסך גמור מיירי דאם ל"כ היכי קאמר והיינו כרב ולא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין הא דר"ן כהנהו אמוראי ממש אתי דקאמרי אפי' יין ביין בסתם יינם דוקא ולא כרב דאלו לרב אפי' בסתם יינם לא מהני אלא משמע דלהנהו אמוראי אפי' ביין נסך גמור איתיה להאי תקנתא ומ"ש הגמיימ' והיינו כרב לאו למימר דפסקא דר"ן כרב ממש אתיא דהא ליתא שהרי לרב אפילו בסתם יינם קאמר דלא מהני וכמבואר מסוגיא דפ' השוכר שכתבנו אלא כוונתו לומר דבמ"ש ר"ן דביין נסך גמור לא מהני תקנת דרשב"ג להא מלתא אתיא כרב ולאפוקי מהנהו אמוראי דסברי דאפי' ביין נסך גמור מהני תקנתא דרשב"ג. ומה שהקשה מוהריב"ל דאם כן היכא אוקי שמואל למתני' דהנזקין במערב יש ליישב כמ"ש בסמוך גם מה שכתב עוד דתקנתא דר"א מהני לרב אפילו ליין ביין בסתם יינם כדקאמר ר"ח משמיה דרב הלכה כר"א נראה דקשה עליו מסוגיא דפרק השוכר שכתבנו דאם איתא היכא משני התם בגמ' מידי הוא טעמא אלא לרב כו' הא אכתי תיקשי ליה דנהי דתקנתא דרשב"ג לא מהני ליין ביין אכתי איתיה בתקנתא דר"א אלא משמע ודאי דלרב לא מהני תקנתא דר"א אפילו לסתם יינם ומה שהכריח מדקאמר רב הלכה כר"א לע"ד לא מכרעא כלל דרב לא קאמר אלא דהלכה כר"א ואפשר דרב ס"ל כרב אדא בר אהבה דקאמר לא שנו אלא פת אבל חביות בחביות לא ור"ח מסברא דנפשיה הוא דקאמר אפילו חביות בחביות אמנם רב אפשר לומר דפליג עליה וכן צ"ל ע"כ לדעת הרי"ף שכתב הר"ן דס"ל דהתקנות הן שוות ואשר אחזה ליישב לפי חומר הנוש"א דס"ל רש"י כדעת רבינו שכתב בפי"ג מה' הנז' הלכה כ"ד וז"ל בד"א כו' אבל אם מדד לכלי הגוי כו'. צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד ואם מדד ולא לקח דמים דמיו אסורים. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הא דלא כהלכתא שהלכה כר"א וכרשב"ג ע"כ והר"ב לח"ם הליץ בעדו וכתב דאע"ג דבסתם יינם הלכה כרשב"ג ס"ל לרבינו דבניצוק מחמירים טפי דאפילו בסתם יינם אסור בהנאה וכמ"שכ הטור בשם י"א ויש לו הכרח ממתני' דבפ' השוכר דע"ב דקאמר נטל את המשפך אם יש בו עריבות יין אסור והאי אסור בהנאה קא' דאי בשתיה בלא עריבות יין נמי אסור וכמ"ש הר"ן לכך הוצרך לומר דניצוק אפילו לסתם יינם אסור בהנאה ויש להחמיר יותר בניצוק מבתערובת וטעמו של דבר דכשהטיפה נופלת במקום היין אין די לה ליאסר כל היין שהרי היא שם כמו מבוטלת בכל היין אבל הניצוק אין לו כח לבטל אותה הטיפה של יין א"ד ע"ש: מעתה נבא לבאר דברי רש"י דבתחילה כתב ומנסך יין לע"ז. הנה תפס הרב ז"ל לפרש כסברת רב לומר דמנסך יין חבירו לע"ז נמי חייב ולא אמרינן קים ליה בדרבא מיניה משום דס"ל דהלכה כרב וכמו שכן פסקו ז"ל וממילא משמע ודאי דמערב נמי חייב דהוי בכלל דמדמע אלא דבא להוסיף ולומר דאפילו במנסך ממש חייב ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה. וכתב עוד דמנסך ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דא"כ כו' דקדק רש"י ז"ל להאריך בלשונו ולומר שנסכו ביין נסך שזרק בו ולא כתב מערב כלישנא דתלמודא התם משום דאין כונתו אעיקר פי' דמנסך אי כרב אי כשמואל ולאפוקי מדשמואל דאמר מערב אלא כונתו לפרש דבמנסך אם הוא באופן שנסכו ביין נסך שזרק בו שנפל יין של איסור לתוך יין של היתר לא קא חסריה ולא מידי וא"כ היכי קתני במתני' סתמא במזיד חייב לשלם ולא תני עלה בה סברת כרבן שמעון ב"ג דאמר ימכר כלו לגוי כו' ובירושלמי אהנהו מתני' דערלה דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק פריך עלה דאמאי לא תני בה תקנתא דרשב"ג משמע דדחיקא מילתא לאוקמי מתני' סתמא דלא כרשב"ג ותו דאם כן היכא קאמר שמואל דמנסך היינו מערב והא איהו ס"ל דאפילו ביין נסך גמור מהני תקנתא דרשב"ג וכמ"ש הגמ"י ומעתה ההיא דשמואל דפ' הניזקין דקאמר מערב ל"ק דהתם מתוקמא כשעירה יין כשר לתוך יין נסך משום דאין כח בניצוק לבטל טיפת יין וכדעת רבינו וזהו שדקדק רש"י וכתב שנסכו ביין נסך שזרק בו לומר דדוקא היכא שזרק יין נסך לתוך יין של היתר לא קא חסרי ולא מידי הא איפכא לא וכמ"ש ודוק: עוד הקשה מוהריב"ל לדעת הרז"ה דס"ל דתקנתא דר"א מהני אפילו ליין נסך גמור דאם כן היכי אמרינן בהניזקין דרב לא קאמר מערב משום דהיינו מדמע והלא במערב לא מחסרי' מידי דמצי להוליך הנאה לים המלח דהלכה כר"א כדקאמר רב ע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד לא ק' משום דכבר כתב הרז"ה שם דהך תקנתא דר"א דיוליך הנאה לא מהני אלא להתירו בהנאה אבל באכילה לא ואם כן מצינן למימר לדעת הרז"ה דס"ל דכיון דצריך למוכרו לגוים ע"כ בזול הוא מוכרו ונמצא דקא מחסר ההוא טופייאנה דומיא דמדמע. ובהכי ניחא נמי לדעת הגמ"י דס"ל דלשמואל מהני תקנתא דרשב"ג אפילו ליין נסך גמור ומאי דאוקים שמואל למתני' במערב היינו לגבי ההוא טואפיינ' דצריך למוכרו בזול ועוד נראה דלא ק"מ דכבר כתב הר"ן שם דאע"פ שאין ע"ז יוצאה מידי איסורא בפדיון כל שנתבטל מן התורה הקלו חכמים בכך כו' יע"ש. ואם כן משמע דאם נתערב שוה בשוה דלא נתבטל מן התורה לא מהני ביה תקנתא דר"א וא"כ היינו דאמרינן בהניזקין דרב ל"ק מערב ובאופן דלא מהני תקנת' דר"א משום דהיינו מדמע ועוד דכפי מה שהוכחנו לעיל מההיא דפרק השוכר דרב ס"ל דלא מהני תקנתא דר"א ליין ביין א"כ לק"מ דמ"ש הרז"ה דתקנתא דר"א מהני אפי' ליין ביין ואפילו ליין נסך היינו לפום מאי דקי"ל כר"ח דאמר שקול ד' זוזי ושדי לנהרא דס"ל דההיא עובדא יין ביין הוה מדקאמר ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה וכמש"כ הר"ן ואם כן מש"ה קאמר התם בהניזקין אליבא דרב דלא קאמר מערב משום דהיינו מדמע כנ"ל: טעם המלך א) לפי דברי רבינו פה קשה לי על דברי הרב כסף משנה פרק ז' מהלכות אלו הלכה ז' דרוצה לומר היינו טעמא דהר"מ מחמיר יותר ברמוני בדין דמצריך ג' תערובות ובעבודה זרה סגיא לי' בב' תערובות משום דרמוני בדין הוי דבר שיל"מ דאם נפרכו מותרין אבל בע"ז זה ליתא עיי"ש דלפי דברי הרב פה הא לענין ע"ז נמי יש לו מתירין לדברי התוס' ע"י הולכת הנאה לים המלח. ודוק' צריכא קאמר הש"ס דהוי אמינא כרב אדא. אבל אנן דקיימ' לן כר"ח דתקנתא דר"א מהני בהולכת הנאה לים המלח. אפילו חביות בחביות. וא"כ הרי גבי עבודה זרה נמי הוי דבר שיש לו מתירין ומ"ש אמנם באמת לא קשי' מידי דהלא על הר"מ קאי והרי רבינו הרמב"ם פ' גבי ע"ז (פרק יו"ד הלכה ט') דיולך כולן לים המלח. ומזה הוכיח הרב לח"מ דסביר' ליה לרבינו. דווק' גבי פת פסק רבינו. דמהני הולכת הנאה לים המלח. יען שאין בו ממשא של איסור. וכמו שהוכיח נמי הרב לקמן מדברי הר"מ אלה כמו כן וא"כ הר"מ לשיטתי' שפיר מחלק בין רמוני בדן לע"ז. אמנם לפי זה עמדה קושית הפרי חדש על הכ"מ בחדושיו על הלכות עובדי כוכבים ומזלות דאי כהרב כ"מ מאי הקשה הש"ס זבחים (ע"ד א') אי כרבי יהודה אפילו שאר איסורין נמי נימ' דרבי יהוד' דוקא ברמוני בדן מחמיר משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולכאורה לק"מ דעל שמואל פריך ממ"נ אי סביר' ליה דטעמ' משום דשיל"מ א"כ טבעת של ע"ז נמי א"ו דמ"ש וע"כ דשמואל לית ליה דמחמרי' בספק ספיקא של דשיל"מ. ורק אנן פסקינן ס"ס בדשיל"מ לפי דחדית לן רב אשי (ביצה ד' א') ולקמן בהלכות י"ט אי"ה אנופף ידי עיין עליו. אמנם לשמואל ל"ק דלמא אית ליה דשמואל כר"ח דגבי ע"ז נמי ליכא הנאה. תקנת' בהולכת הנאה לים המלח. וא"כ גבי ע"ז נמי הוי דבר שיש לו מתירין. דיולך הנאה לים המלח וא"כ שפיר אמר שמואל דתערובות אסור כמו רמוני בדן. אמנם על הש"ס קשה מאי קא פריך אפילו שאר איסורין נמי נימא דליתא בשאר איסורין ודלא הוי דבר שיש לו מתירין ע"כ היה נראה לי דקושייתם מעיקר' לית'. דזה וודאי לא מקרי דשיל"מ מה שיכול להשליך הנאה לים המלח. דהא יש לו הפסד. ודמי' למאכל שנפסד שאין אמרינן בו דשיל"מ וכדקיי"ל סימן ק"ב אמנם מה שאמרי' גבי תרומה דהוי דבר שיש לו מתירין לא טעמי' משום דיכול למוכרה לכהן. אלא משום טעם אחר. דהא הכא איירי בחביות שנתערב בחביות והא אם נפתח החביות תו לא הוי דבר חשוב ובטל. והוי כרמוני בדן. שאמר הרב כ"מ להכי לא מהני בהו ג' תערובות. יען שאם נתפרכו בטלים. והוי דשיל"מ. ה"נ אם נפתחו החביות בטלה דלא הוי דבר חשוב וז"ש הגמרא אי מדר"נ גבי ע"ז כו' דלא הוי דבר שיש לו מתירין כו'. גבי תרומה דהוי דבר שיל"מ. אבל גבי ע"ז לא שייך הך. דע"ז במשהו. משום חומרא בע"ז ולא בדבר חשוב תליא מילת'. ותדע דהכי פירוש כך (כב) דאל"כ קשי' גמרא אגמרא. דהכי אמרינן דתרומה הוי דבר שיש לו מתירין. והרי ביבמות (פ"ג א') אמרינן דתרומה לא הוי דבר שיל"מ. דלמאן אי לכהן מישרא שרי' אי לישראל לעולם אסור. וא"כ קשה כאן נמי. (ואף שיש לדמות דגמרא אמר דהוי אמינא הכי הוה וכמו שאמר ר"א שם ביבמות). למי אסור ולמי מותר. וע"כ דהכי לאו משום דתרומה נגע בי' אלא משום דחביות. והא דנקט הש"ס בלישניה. אי מדר"נ כו' אבל תרומה דהוי דבר שיל"מ לאו כוונות הש"ס בהאי נקט לישנ' דתרומה. משום דתרומה הוא הוי דשיל"מ. אלא משום דחביות הוא והא דנקט תרומה יען שבתרומה איירי ודוק: מעשה חושב (כב) דאל"כ קשיא גמרא אגמרא. ואני אומר ולטעמך קשיא גמרא אגמרא דהרי בנדרים דף נ"ט אמרי' דתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דאין מצוה לאתשולי עלה ולא דמי לנדרים דכללא הוא ביל"מ דצריך שיבוא ההיתר בודאי וע"ש בטעמא דהקדש הוי דשיל"מ משום דלפדי' קאי וא"כ איך חשיב תרומה יל"מ כיון דההיתר בפתיחה לא יבא בודאי וכן הוא ברמוני בדן דאין ודאי שיתפרכו אלא דקצת חומר יש בהו כיון דיש במציאות שיתבטל וכן בזבחים שם נמי לא קאמר אלא דמה"ט צריך להא דר"ל דקצת חומר יש בתרומה משום זה וה"נ אע"פ שבאמת לא הויא תרומה דשיל"מ דהא דרב אשי בדותא היא מ"מ צריכותא איכא וביותר לפמ"ש הגאון בעל שער המלך לקמן דף נ"ה ע"א בשם כ"י לרבינו יונה דר"י ור"ל לית להו הא דדשיל"מ לא בטיל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. ע"כ האי צריכותא היא חידוש בעלמא ולא דינא קאמר ועמ"ש לקמן דף נ"ה ע"א על הגליון: (כג) ונראה דהיינו טעמא. דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי. אני תמה דהא באיסור דרבנן נמי חיישינן לשמא יחזור וימכרנה לישראל דמה"ט אין מוכרין ביצת נבלה לנכרי אף על גב דביצת נבלה אינה אסורה אלא מדבריהם כדאיתא ביו"ד סי' פ"ו וכגרסת הרי"ף בברייתא פ"ג דחולין וכן מוכח ממאי דמשני הירושלמי דלא מהני תקנתא דרשב"ג אלא ביי"נ דאינו ניקח מנכרי ומש"ה מותר למכרו לו חוץ מדמי יי"נ שבו בחבית בחביות בסתם יינם אפי' יין ביין נמי והרי ליכא כאן אלא איסור דרבנן דמה"ת אפי' יין ביין בטיל ומכש"כ בסתם יינם וא"כ למה צריך הטעם דמקילינן ביין ולא בשאר איסורים בתקנתא זו משום דיי"נ אינו ניקח מנכרי הא כיון דאינו אסור אלא מדבריהם א"כ אפי' הי' ניקח מנכרי הי' אפשר בתקנתא דרשב"ג ועוד דהא הני דקחשיב בפ"ג דערלה נמי אינם אסורים מה"ת לאחר שנתערבו וא"כ הרי הדרא הקושיא לדוכתא אמאי לא קתני תקנתא דרשב"ג. וראיתי בשו"ת נוב"י מה"ת חא"ח סי' ע' שהביא דברי הרי"ף הנ"ל פ"ג דחולין שכתב שם דאפי' באיסור דרבנן חיישינן לשמא יחזור וימכרנו לישראל ותמהני עליו דהרי מבואר זה מדברי הירושלמי הנ"ל ומדלא תני תקנתא דרשב"ג בהני איסורא דרבנן דקחשיב בפ"ג דערלה ואולי סובר הגאון בעל נוב"י דאפשר לומר דהרמב"ם ז"ל פליג על הרי"ף דהא למאי דפי' הכ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דר"א ורשב"ג לא פליגי ותרווייהו מצריכי הולכת הנאה לים המלח ומכירה לנכרי וקשה אמאי מהני מכירה לנכרי ולמה לא ניחוש לשמא יחזור וימכרנו לישראל כדמשני בירושלמי וע"כ לומר דהש"ס דילן ס"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן להכי (ולדברי הכ"מ תמוה אמאי סתים ביו"ד סי' פ"ו דאין מוכרין ביצת נבלה לנכרי דהא מהא דר"א דמיירי בבגד שנארג בכרכר של ע"ז דשרי במכירה והולכת הנאה ליה"מ והרמב"ם ז"ל פסק כוותי' הרי מוכח דס"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן לשמא יחזור וימכרנו לישראל) ובאמת לא מצאתי שהרמב"ם ז"ל הביא הברייתא דפ"ג דחולין דאין מוכרין כו' בין שיהי' הגרסא נבלה וטרפה ובין שיהי' הגירסא טרפה לחוד (דהוא מדאורייתא) הו"ל להרמב"ם ז"ל להביאה. אולם מכלל דברינו תראה דאפשר דסובר הגאון המחבר דבאמת להרמב"ם ז"ל לדעת הכ"מ לא חיישינן באיסור דרבנן לשמא יחזור וימכרנו לישראל דלא כהרי"ף ודלא כהירושלמי הנ"ל וצ"ע. ודע דאני תמה עוד אמאי לא קתני תקנתא דרשב"ג בתבשיל שבשלו בקליפי ערלה הרי תבשיל (כל שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים) אינו ניקח מן הנכרי ומכ"ש דאיכא למיחש בי' לתערובות איסור מלבד האיסור דבישול נכרי (דבשלמא פת יש ליישב דלא חיישינן וניקח מן הנכרי משא"כ בתבשיל) וצ"ע על מורי זקני התויו"ט ז"ל שלא העיר כלל מזה בהביאו דברי הרע"ב ז"ל. אמנם ראיתי להר"ן ז"ל פ"ג דע"ז שפירש כן באמת דהא דתנן תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק היינו בדבר שנאכל כמו שהוא חי וע"ש: