Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כיצד כו' ולא יסיק בו תנור וכיריים כו' ואם בשל או אפה אותו פת ואותו תבשיל אסור בהנאה כו'. כתב ה"ה זה למד רבינו ממ"ש בגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת כו' והיינו שסתם רבינו וכתב דאם בשל או אפה דאותו התבשיל ואותו הפת אסור בהנאה דמשמע דאפילו אפאו בתנור ישן או בשלו בקדרה דאיכא זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אפי' הכי אסור מטעמא דכיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו איתיה לאיסורא בעיניה ונהנה מעצים גופייהו וכ"כ הר"ן בהדיא בפ' כ"ש ובפרק כל הצלמים יע"ש וכן נראה שהוא דעת הטור בי"ד סימן קמ"ב שכתב ואע"ג דזוז"ג מותר אם אבוקה כנגד הפת אסורה ע"ש. וכן נראה מדברי רש"י בפרק כל הצלמים דמ"ט ע"א ד"ה אפה בו וז"ל בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק ראשון הו"ל זו"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק ב' באתה ע"י גורם האיסור כו' ע"ש משמע דדוקא בחדש בהיסק שני הוא דהוי זו"ג אבל בישן בהיסק ראשון לא משום דיש שבח עצים בפת מדלא סיים אלא בחלוקת חדש בהיסק ב' וכ"כ מוהר"ש אלגאזי בספר ל"ס ע"ש וכן נראה מדברי התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ד"ה אמר רבא כו' וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפסחים תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת וכתבו עוד דמכאן יש להתיר פת חמה שנאפית בי"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפו נשרו מן הדקל והוי מוקצה כו' ע"ש והשתא מאי קושיא אימא דמתני' איירי בתנור ישן דהו"ל זו"ג ומה"ט נמי יהא מותר פת שנאפית בי"ט משום דהו"ל זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אלא ודאי דס"ל דמשום טעמא דיש שבח עצים בפת יש לאסור אפילו בזו"ג. ומהתימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב דלמאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים ולכ"ע זו"ג מותר ע"כ לא קאי אפה בו את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומכח זה הוקשה לו דאם כן מאי קאמר עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור והוצרך לידחק דלמאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים אפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי בתנור כלל אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום עכ"ד. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה כל הנהו רבוותא דכתיבנא שכתבו בהדיא דאפילו בתנור ישן אסור מטעמא דיש שבח עצים בפת ועוד שכפי דבריו ק"ל מהא דגרסינן בכיצד צולין דף ע"ה ע"א בעא מיניה רב חיננא בר אידא מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. (ופרש"י בפרק כ"ש רבי אומר הפת אסורה) והשתא לפי דעת הרב ז"ל במאי קמיירי אי בתנור ישן אפילו באבוקה כנגדו שרי משום דהוי זו"ג ואי בתנור חדש היכי קא"ל הפת מותרת הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י התנור נאסר וכמו שהקשה לו ז"ל ולפי דבריו צ"ל דלדברי האוסר דקאמר היינו אליבא דר"א דסבר דזוז"ג אסור ושלא כפרש"י וזה דוחק ומ"מ מ"ש מרן הב"י סי' קמ"ב דבשלה ע"ג גחלים נראה דלא שרי אלא בישן ולא צננו דהו"ל זו"ג ומשמע מדבריו דאי ליכא גורם דהיתירא כגון שאפאו ע"ג קרקע בלא חום תנור לא שרינן ק' שהרי לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דס"ל דשלהבת אינה באה אלא ממשהו הנשרף והוי כמו גחלת לר' דשרי וכמ"ש התוס' בד"ה חדש ע"ש משמע בהדיא דשרו אפילו בחדש שלא צננו דליכא גורם דהיתר כלל וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש ד"ה יוליך הנאה ע"ש והוא מוכרח ממאי דפריך התם תלמודא למ"ד דאפי' לוחשות מותרות מכלל דרבנן דפליגי עליה דרבי שרו אפי' אבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' ואם איתא מאי ק"ל נימא דמשכחת לה דליכא גורם דהיתר אלא משמע דלרבנן שרי אפילו בדליכא זו"ג ומינה לר' דס"ל דבשלה ע"ג גחלים מותר היינו אפי' בליכא גורם דהיתר שהרי אבוקה כנגדו לרבנן כגחלים אליבא דרבי וכמו שכתבו התוספות וזה פשוט ועיין בכ"מ פי"ו מהלכות מ"א הלכה כ"ה יע"ש: והרא"ש ז"ל שם בפרק כ"ש כתב משם הרבינו יונה דהא דשרינן בגחלים עוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם דדינן בשריפה ואפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והו"ל מן הנקברים שאפרן אסור וכ"ש הגחלים עכ"ל וכפי זה נראה דאפילו רבנן דשרו באבוקה כנגדו מודו בחמץ דאסור שהרי טעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלים כמ"ש התוס' וכיון דבחמץ אפרן אסור וכ"ש הגחלים משמע ודאי דאסרו רבנן וכיון שכן ק"ט מהא דגרסינן בפ' הנזכר בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרו בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא מי דמי ערלה בטילה בק"ק הקדש אפילו באלף לא בטל ע"כ ומאי קו' הלא הקדש אפרו אסור כדתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ורמב"ח נמי מאי קמבעיא ליה הלא בהקדש פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן הקשה מהרש"ל ז"ל יע"ש והרב ח"ה ז"ל תי' וז"ל והנראה בעיקר קושית מהרש"ל דהשתא אכתי לא שמיע לי' הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכח הסוגי' וקושטא הוא דלפי האמת הא דא"ל ר"ח לרמב"ח דהפת אסורה היינו מהך טעמא דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ (ולפ"ז צ"ל הרמב"ח דאבעיא ליה היינו משום דאכתי לא הוה שמיע ליה הך ברייתא דמייתי בתר הכי ואע"ג דרמב"ח גופיה מייתי לה איכא למימר דלבתר הכי שמעה ועיין בפר"ח ז"ל סי' תע"ה שהק' קו' מהרש"ל וכתב בס"ד ורמב"ח שמיע ליה הך ברייתא ומאי קמבעי' ליה ואין זו הכרע כמ"ש ועיין בספר מ"ק מה שתי' לזה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דטעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת שלפי דברי התוס' אלו לא ניתן ליאמר תי' כלל): ולכאורה לע"ד היה אפשר לומר דאפילו נימא דשמיע ליה הך ברייתא ס"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור דאינו אסור אלא מדרבנן ולכתחילה ומשו"ה מבעיא ליה לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת מי נימא דה"נ שרו דאע"ג דאפרו אסור אין איסורו אלא מדרבנן ולכתחילה ומיהו אם אפה בו יהא מותר וכדקי"ל גבי גחלת דשאר איסורין דלכתחילה אסור ליהנות מדרבנן ואפי' הכי קתני בברייתא דבשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר וא"ל ר"ח דהפת אסורה משום דהקדש חמור דאפי' באלף לא בטל וכן מוכח קצת מהא דגרסינן בפרק משילין דל"ט גחלת של ע"א אסורה ושלהבת מותרת ואם איתא דהא דקתני בברייתא חוץ מעצי אשירה הוא מדאוריי' אם כן מאי אשמועינן ברייתא דגחלת אסור לישמועינן רבותא דאפרו אסור וכ"ש גחלת דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש אלא משמע דבגחלת איכא איסור תורה ובאפרו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כי היכי דמאי דקתני חוץ מעצי אשירה אינו אלא חומרא דרבנן ה"נ מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור אין איסורו אלא מדרבנן שהרי בסוף תמורה פריך תלמודא דאמאי לא עריב ותני להו בהדי הדדי ומשני לה ע"ש משמע שדינן שוה לגמרי וכ"ש לפי מ"ש מרן סימן הנז' דגחלת של ע"ז לא אסור אלא מדרבנן ולכתחילה דע"כ מאי דקתני חוץ מעצי אשירה דאינו אלא דרבנן שהרי אפרו קיל יותר מגחלת: אלא שדברי מרן ז"ל תמוהים הם וכבר תמהו עליו הש"ך ז"ל סי' הנז' סק"י והט"ז סק"ב ועוד אני מוסיף לתמוה עליו שלפי דבריו מאי פריך בפרק משילין מ"ש שלהבת דהקדש דאסור ומ"ש שלהבת ע"ז דשרי ומאי קו' אימא דדוקא בהקדש דגחלת אסור מדאורייתא משו"ה גזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ בע"ז דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן לא גזרו וכן מוכח מדלא פריך ממודר הנאה דמ"ש שלהבת של מודר הנאה דלא גזרו ומ"ש שלהבת דהקדש דגזרו אלא ודאי דמשו"ה ל"ק ליה ממודר הנאה משום דהתם שאני דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן אמנם מע"א ק"ל דהתם אסור מדאוריי' וכן מצאתי בשיטה כ"י להמאירי שכתב אמתני' דקתני הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום דאע"ג דשלהבת של הקדש גזרו אטו גחלת התם שאני דגחלת של הקדש גופיה אסור מדאוריי' משא"כ הכא דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן יע"ש ועוד שלפי דברי מרן ז"ל נראה דלרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת משום דשלהבת באה מן הגחלת ה"נ דשרי מדאוריי' גבי עצי אשירה אם אפה בו בדיעבד כיון שאין הנאתו אלא מן הגחלת וגחלת לא אסור אלא מדרבנן ואע"ג דע"ז אפילו באלף לא בטל והרי אמרינן בתנור שהסיקו בעצי הקדש דאפילו לרבנן אסור מ"מ נראה דמה"ט לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא כל איסורין שבתורה ברובה בטלו זולת באיסור ניכר וכל הני דלא בטלי אינו אלא חומרא דרבנן וכיון שכן ק' מהא דגרסינן בפ' א"ע דמ"ח דפריך בגמ' למ"ד הואיל מברייתא דקתני המבשל גיד הנשה בחלב לוקה כו' ומשני אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא לא ידבק בידך ע"כ וכפי דבריו היכי סתים תלמודא הכי כאלו היא הלכה פסוקה והו"ל לומר דהך ברייתא מני ר' היא דאמר יש שבח עצים שהרי לרבנן אינו לוקה כלל במבשל בעצי אשירה משום דאין הנאתו אלא מן הגחלת אלא משמע דתלמודא פשיטא ליה דאפילו לרבנן לוקה משום דגחלת אסור דבר תורה וי"ל ודוק ומ"מ אף דנימא דגחלת של ע"ז אסור מדאורייתא באפרו אפשר לומר דאין איסורו אלא מדרבנן משום דגחלת עדיף דאית ביה ממשא כדאיתא במעילה דמ"ג ע"ב ע"ש ועיין במנחות דנ"ב בתוס' ד"ה ואין שנראה מדבריהם דאסור מדאורייתא: ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי אמ"ש בחידושי הרשב"א במס' קדושין פ' הא"מ דף נ"ו אמתני' דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וז"ל וא"ת הא ערלה וכלאי הכרם הוא בשריפה ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותי' בתוספות דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה אינה מקודשת אע"פ שיש בו עוד כמה פרוטות ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנידחת וביושביה במרקולי' ובמה שעליה וכל דבר שחל איסור ע"ז עליה כולן אף ע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת (כך היא לשון התוס' הביאה הרשב"א שם בריש קידושין ד"ב) אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי בעצי אשירה אף על פי שהן מן הנשרפין הא קתני בברייתא דאפרו אסור וכתבו התו' בסוף תמורה ד"ה הנשרפין דה"ט משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה כו' ואם כן ה"ה נמי בעיר הנדחת דאפרו אסור שהרי עיקר קרא דלא ידבק בידך בעיר הנדחת כתיב וכן איתא בהדיא בחולין פרק כ"ה דפ"ט ע"א דקאמר התם אר"ז מכסין בעפר עיר הנידחת (ופרש"י ס"ד באפר שריפתה) ואמאי איסורי הנאה נינהו כו' יע"ש הנה בהדיא דעיר הנידחת אסור אע"פ שהוא מן הנשרפין וגדולה מזו איתא בריש השוכר את הפועל דאפי' בשכר יין נסך וסתם יינם דאינו אלא מדרבנן אפי"ה אפרן אסור ע"ש ואפי' נימא דסבירא ליה להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא אסור משום דלית ביה ממשא ומאי דפריך בפ' כ"ה והא איסורי הנאה נינהו מדרבנן קאמר וכדכתיבנא עדיין ק' שהרי הרשב"א שם בדנ"א ע"ב הביא דעת התוס' דבחמץ החמירו עליו כאלו היא של תורה ועוד כתב משם י"א דהמקדש בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי וא"כ מאי ק"ל הכא וצ"ע שבתי וראה דתי' זה שכתבתי טעות הוא בידי ולא ניתן ליאמר כלל משום דאף דנימא דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ בגחלת של הקדש לכ"ע אסור מדאורייתא וכדקתני במתני' בפרק משילין דגחלת של הקדש מועלין בהן וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי טעמייהו דרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת כמ"ש התוס' ואם כן בגחלת של הקדש דמועלין בהן פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן יש לתמוה על תי' הר"ב ח"ה שכתב דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש דאפילו נימא דלא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש מ"מ בגחלת של הקדש מתני' היא בהדיא דמועלין בהן ואם כן באבוקה כנגדו לרבנן מי גרע מגחלת של הקדש ודו"ק: ולכן נ"ל ליישב פשט השמועה וניישב ג"כ מה שהק' התו' בד"ה בעצי שלמים ורש"י בד"ה ואליבא כו' דאמאי לא מוקי לה ר"פ בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר"י והוצרכו לידחק ע"ש אמנם לע"ד נראה לומר דמש"ה לא מוקי לה בעצי הקדש ובמזיד משום דכיון דאסור מדאורייתא ובגחלת ג"כ איכא איסורא ומועלין בהן בשוגג א"כ מאי קמבעיא ליה לרמב"ח וכקושית מוהרש"ל ז"ל משו"ה הוצרך לאוקומה לבעיא דרמב"ח בעצי שלמים דהיינו שהתפיסן לדמי שלמים וכיון דשלמים קודם זריקה אין מועלין בהן אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דבשלמים קודם זריק' דאין מועלין בהן כתבו התוספו' בתמורה דק"ג ד"ה לא נהנין ובפ"ק דנדרים ד"ד ד"ה אדם מביא כבשתו דאיסור דאורייתא איכא וכן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל בשמעתין ד"ה בעצי שלמים שכתב וקדשים קלים אין להן מעילה כו' ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו וממעילה הוא דאמעיט כו' משמע דדוקא לענין מעילה איסור דאוריי' איכא וכ"כ הר"ב מש"ל ה"מ פ"ב די"א מ"מ בדמי שלמים גריע טפי ואינו אסור אלא מדרבנן וראיה ממ"ש רש"י בפ"ק דמנחות ד"ד אמתני' דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים כתב וז"ל לא נהנין מדרבנן (ומ"ש רש"י ז"ל מפני דמי עולה שבהן נ"ל דט"ס נפל בספרים דמשמע דבדמי שלמים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והא ליתא שהרי בשמעתין מוכח בהדי' דאיסורא מיהא איכא ולפחות מדרבנן ותו דבדמי עולה איכא איסור' דאוריי' וכדקתני במתני' מפני שראויין לבא כולן שלמים דמשמע הא לא"ה מועלין בהן ולכן נראה דהאי מפני דמי עולה שכתב רש"י קאי אמ"ש אח"כ ולא מועלין וכצ"ל ולא מועלין מפני דמי עולה שבהן מפני שראויין לבא כולן שלמים ובס' בה"ז לא הגיה עליו כלום) וא"כ ע"כ דס"ל לרש"י דיש לחלק בין שלמים גופייהו לדמי שלמים ומ"ש בשמעתין דאיסורא מיהא איכא קאי אקדשים קלים שכתב קודם אמנם בעצי שלמים ס"ל לרש"י דאיסורו מדרבנן: ומצאתי כתוב בגליון רש"י ז"ל משום תוס' חיצוניות על דברי רש"י אלו וז"ל וקשה דבמס' ר"ה משמע דאיכא איסורא דאורייתא דקתני בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט איסור' רביע עלייהו ומדקא' לא יצא אלמא איסור' דאורייתא איכא ופי' הר"מ דאיכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופייהו איכא איסורא דלא יחל עכ"ל והנראה שהבינו בדברי רש"י ז"ל דאף בשלמים גופייהו קאמר דאיסורו מדרבנן ולע"ד נראה כדכתיבנא דאל"כ נמצאו דברי רש"י סותרי' ודו"ק ואם כן איכא למימר דכיון דלא אסור אלא מדרבנן דיש להתיר אליבא דרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת דאיכא למימר דבגחלת לא אסור אלא לכתחילה וכשאר איסורי' ופשיט' ליה ר"ח דאסור משום דהקדש חמיר דאפי' באלף לא בטיל ורבא דפריך והלא מעל כו' דלא סליק אדעתיה דמיירי בעצי הקדש עדיפא מינה פריך בין לרמב"ח דמבעי' ליה בין לר"ח דקאמר הפת אסורה וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל בד"ה חדש יותץ אמה שהקשו התוס' וז"ל הר' אהרן לר' הא דאמרינן דהמבשל בשבת כו' אמאי נימא שיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצים הן כו' וכתב הרב הנז' דמשום הכי לא ק"ל אלא לר' אף ע"ג דגחלים נמי אסירי משום דלרבנן יש להכשיר דכיון דאפילו בערלה דאורייתא הוי כאלו כלה ונעבר האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה נמי דלא הוי רק איסורא דרבנן אית לן למימר נמי דאין כאן שבח עצים אע"ג דהגחלת גופיה מוקצה הוא אם אפו בו בדיעבד לא אסרו ע"ש שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ד דנזיר דכ"ד ע"ב בד"ה המפריש שנסתפקו בזה וז"ל לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאוריית' אסור אף ע"ג דקיימא לשלמים מידי דהוי אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסורא דאוריי' איכא ע"כ ועיין בתי"ט שם במעילה שכתב שדעת הרמב"ם דלא נהנין מדרבנן יע"ש מ"מ לפי דברי התו' ורש"י ז"ל ע"כ צריכין אנו למה שתי' מוהרש"ל דלא מבעי' ליה אלא באפה בתנור חדש שהוצן ובתנור ישן שלא הוצן ואין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור דהו"ל זו"ג ורבנן קא שרו גבי הקדש מאי וקפסיק ר"ח דיש להחמיר משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל ומה שהקשה הר"ב ח"ה ז"ל דאי בזו"ג קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל א"כ תפשוט ליה מדין ע"ז דפליגי ביה רבנן ור"א דע"ז נמי לא בטיל אפי' באלף יע"ש (מ"ש דפליגי רבנן ור"א הוא תימא שהרי רבנן ור"א לא פליגי אלא ביוליך הנאה לים המלח וכולהו מודו דאפה בו את הפת הפת אסורה וצ"ל רבנן ור"י דפ' כל הצלמים דפליגי בשוחק וזורה לרוח) י"ל כמ"ש הר"ב ט"ז סי' הנז' סק"ד דשאני ההיא דשוחק וזורה לרוח וכן ההיא דזורעין תחתיה ירקות דאינן אלא דברים שמשבחין אבל מ"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כל כך משא"כ בהא דאפה בו את הפת דיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו אז אפי' שיש גורם דהיתר אסור בע"א ודכוותיה מטעמא דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דחילייהו דהרמ"ה וסיעתיה שכתב הטור דאפילו למ"ד ז"וג מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור היינו מהך דרמב"ח דס"ל דהבעיא היא בזו"ג כמ"ש מוהרש"ל וכי היכי דבהקדש אמרי' דאסור מטעמ' דאפי' באלף לא בטיל ה"נ יש להחמיר בע"ז מה"ט ולא כמ"ש הר"ב ט"ז חילוק זה בלתי ראיה כלל ומכל מקו' לדעת החולקים שם דס"ל דאפילו באפה בו את הפת בעצי אליל דשרי זו"ג וכמ"ש הר"ן שם וכן הוא דעת רע"ב ז"ל בפרק כל הצלמים מ"ט ע"ש ע"כ דלא ס"ל כפי' מוהרש"ל ז"ל דאם איתא בע"ז נמי הי"ל לו' דחדש יותץ וכן נמי אם אפה בו את הפת יהיה אסור אפילו בשלו בחום התנור מטעם זו"ג ויש ליישב לדעתם זכרונם לברכה כמו שכתבתי ודו"ק: ודע דאיסור אבוקה כנגדו לר' דקי"ל כוותיה כתבו התו' בפרק כ"צ דע"ה ד"ה וגרפו משם ר"י דאינו אסור אלא מדרבנן והתוס' ז"ל שם כתבו דלא משמע הכי התם דבעי למפשט מק"פיע"ש ויש לדקדק על פי' ר"י מהא דפריך בפ' כ"ש לר' דקאמר דר' לא אסר אלא באבוקה כנגדו מכלל דרבנן דפליג עליה שרו באבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו ומשני אר"א בשרשיפא והשתא ע"כ מאי דפריך דלרבנן עצים דאיסורא היכי משכחת לה ע"כ דהכונה לומר דמדאוריית' היכי משכחת להו דאסירי דאי מדרבנן מאי פריך הא אפי' רבנן דשרו לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מיהא אסרי מדרבנן וכדקתני בברייתא בין חדש בין ישן יוצן ועוד דאי מדרבנן מאי קו' אימא דה"נ לרבנן עצים דאיסורא לא אסירי בהנאה וכדקתני בברייתא הפת מותרת אלא ודאי דמדאורייתא פריך דחזי' בערלה דכתב רחמנא את פריו לרבות הטפל לפריו וכן בכלאי הכרם כתיב פרי לרבות את הקשין ואהא פריך דהיכי משכחת להו הא עצים לא חזו אלא להסקה וכ"כ רש"י שם דכ"ח ע"א ד"ה יוליך וז"ל וא"ת לרבנן יוצן ל"ל הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא שרו ולקמן פריך עצים דאסירי מדאורייתא לרבנן היכי משכחת להו ע"כ וא"כ משמע בהדיא דלר' דאסר באבוקה כנגדו מדאורייתא הוא דאסר דאל"כ מאי קאמר עצים דאיסורא היכי משכחת להו הא לר' נמי תקשי ליה היכי משכחת להו עצים דכלאי הכרם וערלה שאסרה תורה ויש ליישב דאה"נ דלפום ס"ד דמקשה ע"כ דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה מכח קו' עצים דאיסור היכי משכחת להו ומשו"ה פריך לר"פ אמנם למאי דמתרץ דמשכחת להו בשרשיפא איכא למימר דאפי' לר' אינו אסור מדאורייתא וקרא לא אסר אלא בשרשיפא וזה פשוט ומדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ב ד"ה מנין שכתבו וז"ל ולמ"ד אין שבח עצים בפת דשרו עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כו' ע"ש משמע דס"ל דלמ"ד יש שבח עצים הא דאסר קרא הכא מיירי אפילו בעצים הן אמת שדברי התו' שם הן מדברי ר"י כמ"ש ואור"י כו' ור"י גופיה ס"ל דאפי' לרבי לא אסור אלא מדרבנן ואם כן איך כתבו ולמ"ד כו' הא לכ"ע נמי ס"ל הכי ואולי שדברי ר"י אינן אלא עד מ"ש וכן הדלקה כו' כיון דהוי דרך ביעורו ועיין בפ' הנז' דל"ג ד"ה תתן לו ולא לאורו שכתבו משם ר"י דלמאן דס"ל דחמץ אסור בהנאה מתתן לחודיה נפקא שאין ליתן אלא מיד דשרי בהנאה דשייכא ביה נתינה: ויש לגמגם שלפי דעת ר"י דאבוקה כנגדו דרבנן הא שייכא ביה נתינה שהרי ראוי להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה ומשו"ה אצטריך למדרש מתתן לו ולא לאורו מוכח נמי מדברי התוספות בפ"ק דפסחים ד"ה ואומר כו' שכתבו וז"ל אע"ג דנשרף ויעשה גחלת הנאתו מותר כדאמרינן בפ' כ"ש גבי ערלה כו' משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הא' קיימי' השתא וכן מוכח בהדיא ממה שתירץ בתי' ב' דכיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות אע"פ שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור ולכאורה נראה ודאי שכונתם לומר דר"ע ס"ל כר' דאבוקה כנגדו אסור דאלו לרבנן אפי' באבוקה כנגדו שרי מדאוריי' וק"ל קצת דא"כ כי קאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' אמאי לא קאמר שמע מיני' מדר"ע ד' דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה כר' ולא כרבנן ואפשר לומר דמשו"ה לא חשיב הא משום דס"ל לרבא כמ"ד דלא שנו אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסירי וס"ל דכי פליגי רבנן ור' לא פליגי אלא בגחלים לוחשות אבל באבוקה כנגדו אסור לכ"ע וכיון דכ"ע מודו בהא לא חשיב לה אמנם ליכא לאקשויי דאמאי ל"ק ש"מ מדר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה דלא כר"י הגלילי משום דהא כבר שמעי' ליה לר"ע דאית ליה בהדיא הכי בפ' כ"ש דל"ב ע"א יע"ש: גם במה שתירצו בשם ר"י דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' אינו צריך לגחלתו ק"ל דהתינח לר"ח דאית ליה בפרק א"ע דמ"ו ע"ב דאופה מי"ט לחול לוקה משום דלא אמרי' הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה אלא לרבא דס"ל דאינו לוקה משום דאמרי' הואיל אם כן אפילו נימא דקרא איירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אפי"ה שרי דאמרינן הואיל ואי מתרמי ליה מילתא חזי לצורכו להתחמם בו וכיוצא ובפ' א"ע פרכינן לרבא ממתני' דיש חורש תלם א' כו' דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא ומוקי לה באבנים מקורזלות ובתר הכי פרכינן מברייתא דקתני דהמבשל גיד הנשה בחלב כו' ולוקה משום הבערה דאהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכו אלמא משמע דלמאן דאית ליה הואיל לא משכחת לה דליחייב אהבערה שלא לצורך ואע"גב דלר"ע ס"ל דלא אמרי' מתוך מ"מ הא דרבה דאמר דאמרינן הואיל אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דלא ס"ל מתוך וכמ"ש התוס' שם בד"ה אהבערה יע"ש וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרי' מתוך ה"נ לא אמרי' הואיל דא"כ מאי פריך מבריי' וממתני' דיש חורש תלם א' אימא דה"מ ר"ע היא והיה נראה לומר דס"ל לר"י דהא דאמר רבה האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ואע"ג שהר"ן כתב בהדיא בפ"ק דביצה דלא אסור אלא מדרבנן וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן למעיין שם מ"מ ר"י ס"ל דאיסורא דאורייתא איכא והכי דייקא לישנא דאינו לוקה וא"כ שפיר קאמר ר"ע דהואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"כ קרא דאך ביום הא' תשביתו שאור מעי"ט קאמר דאי בי"ט מדאורייתא אסור הבערה שלא לצורך וכן ראיתי להר"ב לח"מ ז"ל בפ"א מה' י"ט שכתב דמשו"ה הוצרך רבינו לומר דהאופה מי"ט לחול או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל אבל עובר הוא בעשה דלכם ולא לכלבים יע"ש וכ"כ הר"ב מ"ק דקפ"ט ע"א דלדעת ה"ה ז"ל האופה מי"ט לחול איסורא דאורייתא מיהא איכא יע"ש: אמנם לע"ד נראה דהא ליתא מההיא דא"ל רבא לר"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרי' איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא כו' והשת' אם איתא דלרבה איכא איסורא דאורייתא הא לדידיה נמי תקשי ליה הכי דכיון דאיכא איסורא דאורייתא איך אופין מי"ט לשבת ע"י ע"ת וכן מוכח ג"כ ממה דפריך בתר הכי מבריית' דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול כזית כו' יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל אלא לדידך אמאי ישחוט א"ל משום הפסד ומשום הפסד שרי איסורא דאורייתא כו' והשתא אם איתא לדידיה נמי תקשי ליה הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא וזה נראה ודאי שהכריחם להרז"ה והרמב"ן והר"ן ז"ל לומר דאיסור' דאוריית' נמי ליכא ואף הר"ב לח"מ ז"ל נ"ל שלא כתב כן אלא באופה לכותים או לכלבים דממעטי' להו מקרא דלכם אבל באופה מי"ט לחול דליכא מיעוטא אף הר"ב לח"מ ז"ל יודה דליכא אלא איסור דרבנן ויש ליישב דאע"ג דהתוס' ז"ל לא תי' קושייתם אלא אליבא דר"ח מ"מ לרבה נמי מצינן למימר לתרוצי בהכי דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' דליכא אלא כזית שאור דלא חזי לצורכו כנ"ל תו ק"ל קצת לדעת ר"י מהא דגרסינן בפרק לולב הגזול דל"ח ע"א ושל ערלה פסולה פליגי בה ר"ח ור"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון קס"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא כו' והשתא לדעת ר"י דאבוקה כנגדו שרי מדאוריית' אמאי לא ק"ל מערלה גופיה דהיכי קתני מתניתין דפסולה ואינו יוצא בה אפילו דיעבד כיון דמדאוריי' שרי לכם מקרי שהרי חזי' להסיק' תחת תבשילו דומיא דתרומה טמאה דאע"ג דלא חזי אלא להסקה מקרי לכם ואיכא למימר דכיון דמדרבנן אסורה בהנאה באבוקה כנגדו א"כ לא מקריא לכם ואינו יוצא בה י"ח כלל וכ"כ התוס' בפ' כ"ש דמ"ח ע"ב ד"ה אבל בתירוץ הב' גבי מאי דבעינן נאכל בכל מושבות דכיון דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות אינו יוצא י"ח אמנם בתי' הא' חלקו בזה ע"ש: שוב ראיתי להתוס' בפ' ב"מ דכ"ה ע"א ד"ה הא שכתבו בס"ד דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ואסור אף לרבנן ע"ש ואפשר שזהו ג"כ דעת ר"י ז"ל ועיין בהר"ב ח"ה ז"ל מה שהקשה לדבריהם דמאי ק"ל אימא דבמעשר גלי קרא לא ביערתי דאין ליהנות בשעת ביעורו ובקדשים נמי יליף ממעשר או בק"ו כדקאמר הכא או בהיקשא כדאמרי' בפרק כ"ש ע"ש ולדעתי לא ק"מ שהרי מוכח בגמ' בהדיא דלרבנן שרי אפי' בעצי הקדש כדבעי רמב"ח ורבא גופיה לא קאמר אלא משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל ואם איתא ת"ל דיליף מק"ו ממעשר או מהיקשא ודו"ק: וראיתי להלח"מ ז"ל בפ' ט"ז מה' מ"א ד"כ שהקשה אמה שפסק רבינו שם דבגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וז"ל וא"ת בגד שצבעו בקליפי ערלה זו"ג הוא שהצבע הבא אינו אלא ע"י סמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי"ל דאינו נקרא זו"ג שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושי' הצביעה ולכך כיון שאינן גורמים לדבר אחד אינו נקרא זו"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דהתם שניהם עושים פועל ההבערה והחימום וכן זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכן חילקו התוס' בפ' כל הצלמים בשם רבינו שמואל עכ"ד ולע"ד תי' זה לא ניתן ליאמר דהן אמת שהתוס' שם בד"ה ורבנן כתבו משם רבינו שמואל דאפי"ה אסרי רבנן ירקות בימות החמה משום דלא הוי זו"ג דגורם דצל כולו איסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה ע"ש מ"מ כבר כתב הר"ן שם שדעת רש"י ז"ל שם בדמ"ט ד"ה אלא לעולם דע"כ לא צריכנא לחלוקי בהכי אלא לסלקא דעתין דתלמודא דהוה סבירא ליה דרבנן דר"י ס"ל זו"ג ומש"ה הוא דשרו ירקות בימות הגשמים ואם כן כי היכי דלא תקשי לן דהיכי אסרי בימות החמה ע"כ לחלק בהכי אמנם לפום מאי דמסיק דרבנן ס"ל זו"ג אסור וה"ט דשרו בימות הגשמים משום שמה שמשביח בנביה פוגם בצל אין הכרח לחלק בהכי ודא ודא אחת היא והילכך לר"י דקי"ל כוותי' אפי' בימות החמה שרי וכן הוא דעת רבי' בה' ע"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל שם זולתי הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז כמ"ש הר"ן וא"כ לדעת רש"י ורבי' מה יענה הרב ז"ל דה"נ גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא שרי' מטעם ז"וג אע"ג שעושי' ב' פעולות דומיא דירקות בימות החמה דשרי לר"י אע"גב דהתם נמי עושים ב' פעולות דקרקע דהיתר מגדל צמחים וצל דאיסור משביחן שלא יכמושו ועדיפא מההיא דאילו התם גורם דהיתר דהיינו קרקע לא אהני ליה מידי לגורם דאיסור שלא יכמושו משא"כ הכא גבי בגד דגורם דהיתר אהני לגורם דאיסור שיצבע ולעיקר קושייתו נ"ל דלא ק"מ דכי היכי דאמרינן לענין אפה בו את הפת דס"ל לר' דאסור משום דיש שבח עצים והו"ל כאלו נהנה מגוף האיסור ואע"גב דהו"ל זו"ג אפי"ה אסור ה"נ י"ל בבגד שצבעו בקליפי ערלה דאע"ג דהוי זו"ג אפי"ה אסור משום דיש שבח סמנים ע"ג צמר דחזותא מילתא היא והו"ל כנהנה מגוף האיסור ובפ' הגוזל דק"א אבעיא לן אי יש שבח סמנים ע"ג צמר ובעי למפשט מהך מתני' ודחי' דגבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסר' תורה דתניא כו' דגלי קרא גבי ערלה דחזותא מילתא היא אחרי כותבי חפשתי ומצאתי בתשו' הר"ן סימן ע' שכתב כמ"ש וז"ל ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן בפ' כ"ש דיש שבח עצים בפת כו' אלמא כל כה"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו ה"נ יש שבח סמנים בבגד ואין להתירו מטעם זו"ג ולמדתי זה מדאמרי' בירושלמי כו' ע"ש וששתי כעל כל הון וצ"ל דמה שהוכרע הר"ן ז"ל להכריח הדבר מהירושלמי ולא מגופה דמתני' דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אע"גב דהוי זו"ג וכקו' הלח"מ משום דבעי לאתויי ראיה אף לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב בחידושיו בפ' כ"ה למסקנא דאף לא שרינן ירקות בימות החמה: אפריון שלמה מה שפלפלתי בדבריו עיין בספר החיים קונטרס רשפי אש פ"א פ"ח ופרק י"ד ע"ש דברים יקרים בעזה"י: מעשה חושב (קמז) ואפילו נימא דס"ל להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן כו' עדיין קשה שהרי הרשב"א כו' לענ"ד יש ליישב דברי הרשב"א לשיטתי' דכתב בתשובה סימן אלף רל"ג דהא דאמר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הוא מדרבנן בעלמא. וא"כ התוספתא דחשיב עיר הנדחת בתוך שאר איסורי ע"ז דאינה מקודשת בהן אע"ג דהבתים אינם אסורים מן התורה דמדאורייתא כמחוברין דמיין אלא דמדרבנן אסורים וא"כ הרי תו א"א לומר דהמקדש בהאפר מהבתים האלו שאינה מקודשת דכיון דאפר אפילו מע"ז בתלוש נמי אין בו אלא איסור דרבנן וא"כ בזה הא הו"ל תרי דרבנן וניהו די"א דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם נמי אינה מקודשת מ"מ בתרי דרבנן לכ"ע מקודשת דהו"ל כחמץ דרבנן בשעות דרבנן (ועיין היטב בתשובת הרשב"א זו). אלא דלשון המחבר ז"ל שכתב בזה"ל אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין כו' לא משמע מזה דקושייתו היא רק מעיר הנדחת בלבד ודוק: (קמח) וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרינן מתוך ה"נ לא אמרינן הואיל כו' דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דרע"ק לית לי' הואיל הא במסכת יו"ט דף כ"ה ע"א בבהמה מסוכנת דקאמר רע"ק אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא מלישנא דמתניתין דקתני אא"כ יש שהות ביום כו' משמע דאע"פ שאינו אוכל כיון דיכול לאכול סגי בזה משום דאמרינן הואיל כמ"ש רבינו ירוחם ומרן ב"י בשמו באו"ח סי' תצ"ח ומו"ז רבינו התוי"ט זצ"ל מביאו ג"כ בפ"ג משנה ג' דביצה הרי לך בהדיא דרע"ק אית לי' הואיל ועיין בפסחים שם דפריך מהאי לרב חסדא. ועוד דהרי רבה גופי' לית לי' מתוך כדמוכח בביצה דף י"ב ע"א דאתקיף לי' לרב יצחק בר אבדימי ואפ"ה הואיל אית לי' ועיין בתוספות מסכת כתובות דף ז' (ומביאם הטעם המלך לעיל פ"ג הלכה ה' מהלכות יו"ט בד"ה הנה בסוגיא זו כו') דס"ל דרבה לא חזר למאי דאתקיף לי' רב יוסף אלא מעתה ליפלגי באבנים וכן הוכחתי בחידושי ודלא כמ"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל בחא"ח סי' קמ"ז בד"ה ולכאורה כו'. וראיה לזה דאל"כ יקשה לרבה דמוקי לה למתניתין דרפ"ק דביצה בסוגיא שם דף ז' ע"ב השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו כו' זיל שחוט וכסה ולא כדס"ל לרב יוסף דאמרינן לי' זיל חפור כו' והיינו משום דגזרינן דלמא אתי לאמלוכי ויקשה לי' לרבה מברייתא מפורשת דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה (בדף י"א ע"א) ולא גזרינן שם דלמא אתי לאמלוכי אלא עכצ"ל דרבה לא ס"ל מתוך אלא טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן כו' משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט וכן הא דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה הוא נמי משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט ומש"ה לא חיישינן התם לאמלוכי אבל בהא דהשוחט לענין כסוי גזרינן דלמא אתא לאמלוכי ועבר אאיסור דחרישה ועיין מ"ש מו"ח רבינו נ"ע בתוס' דרע"ק במשנה ה' פ"ש דביצה ועיין היטב במ"ש לעיל בהלכות יו"ט פ"ג הלכה ט' לעיל מני' באות ס"ה בד"ה ולכאורה כו':