Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ולפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן כו'. כתב ה"ה ואע"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כו' עיין במרן הב"י סי' תנ"ד שכתב דמדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה משמע שהם מפרשים כפירוש ר"ת דהא דר"ה מיירי שלשה גוי בפנינו במים שלנו ולא עירב בה שאור ולפיכך לא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא יע"ש ולי נראה שהרי"ף ורבינו מפרשים כפרש"י ז"ל דמיירי אפי' בשלא לשה גוי בפנינו אלא שמכיר בהם שלא החמיצו ואפ"ה השמיטו הא דבצקות של גוים משום דס"ל דר"ה דאמר בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם היינו משום דס"ל כמ"ז דאמר בפ' כל שעה דמ"ב דאם עברה ולשה במים שלא לנו או בפושרים מותר ומש"ה קאמר דאדם ממלא כריסו מהם ואע"ג דסתמא ודאי הגוי לשה במים שלא לנו אמנם לדידן דקי"ל כרב אשי דאם עברה ולשה אסור ה"נ ודאי דבצקות של גוים אסור משום חשש חימוץ ורש"י ז"ל נרגש שם מהא דבצקות של גוים וכתב וז"ל ולא דמי לבצקות של גוים דהכא בעינן למקנסי' משום דעבר אדרבנן יע"ש אמנם הרי"ף ורבינו ז"ל לא ניחא להו בהכי משום דס"ל דכיון דאפי' עבר ולש בשוגג אסור כדמשמע מדבריהם שכתבו סתם ושלא כדעת אבי העזרי שכתב הרא"ש שם ה"ה נמי בלשה גוי כנ"ל:
ואם עברה ולשה כו' או שעשתה עיסה יותר משיעור חלה כו'. כתב ה"ה כל החלוקות שכתב רבינו הם מוסכמים חוץ מי שלשה בשמש שיש אוסרים אפילו בדיעבד כו' ק"ל טובא שהרי בחלוקה לשה עיסה יותר משיעור חלה נמי הא איכא מאן דאסר כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כל שעה דקל"ב ע"ב וז"ל כתב הר' יונה היכא דלש עיסה יותר משיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה אפי' בדיעבד ונראה לי להתיר כו' וכתב עליו הרא"ש ותמהני על מי שעלה בדעתו לאסור העיסה בדיעבד דהא תנן בפ' שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ"ד יע"ש: וראיתי להפר"ח ז"ל סימן תנ"ו סק"ב שכתב וז"ל ובאמת תמהני על תמיהתו שהרי בפ' כ"ש אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומשמע ודאי דל"מ למאן דאמר שאם לש את העיסה במים שלא לנו שהעיסה אסורה בדיעבד דהכא נמי יש לאסור בדיעבד אלא אף למ"ד דהתם העיסה שריא פשיטא דהכא מודה שאף בדיעבד יש לאסור כיון שהמים פושרים כו' ואלו במנחות תנן כל המנחות נילושות בפושרין אלא ע"כ דשאני התם כדמשני בגמרא אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וה"נ איתא בהדיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח ופרכינן אם אמרו בזריזין ובפת עמילה ובעצים יבשין כו' ומעתה איכא למימר דכיון דאיכא כל הני מעלות בלחם הפנים הותר ללוש אבל הכא יש לאסור אף בדיעבד ועוד נראה קצת ראיה דבפ' כל המנחות אמרי' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשירה ופירש רש"י בשלמא שאר מנחות שאין שמנן מרובה נותנין בהם מים הילכך איתסר בהו חימוץ כו' הרי שהמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ואפ"ה היו לשין בהם לכתחילה ובפרק כ"ש אמרינן שאם לש ר"ג אומר תשרף מיד אלא ע"כ דזריזין שאני אלו דבריו יע"ש. והנה מה שהקשה מההיא דמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ולר"ג תשרף מיד ואפ"ה במנחות היו לשין בהן לכתחילה י"ל דסבירא לי' להרא"ש דע"כ ל"ק רבן גמליאל תשרף מיד אלא דוקא בעיסה שעיקר לישתה ביין ושמן ודבש אלא שנתערבו בה קצת מים והכי דייק לישנא דאין לשין דעיקר לישתה ביין ושמן אמנם במנחות כיון דשמנן מועט לוג שמן לעישרון ולשין אותה ברוב מים ה"נ דאין ממהרין להחמיץ וכ"כ הרב ח"ה גבי חלות תודה ורקיקי נזיר יע"ש והכי מוכח מהא דפרכינן בפרק כ"ש ברייתא דקתני ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומאי שנא ממנחות דתנן כו' ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין ואם איתא אדקשיא ליה מסיפא הו"ל לאקשויי ארישא דברייתא דקתני אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דמ"ש ממנחות דלשין אותה ולשנויי עלה תי' דמשני אם אמרו בזריזין אלא מוכח דמרישא לא קשיא ליה דבלאו טעמא דזריזין ניחא ליה משום דשמנן מועט כמ"ש ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סי' תס"ב סק"ז והרב ראש יוסף שם מיהו מה שהק' מההיא דאין לשין בפושרין הא ודאי קשה טובא ולכן נ"ל ליישב דעיקר קושית הרא"ש ז"ל משום דאמרינן בפ"ב הלחם דף צ"ה ע"ב דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וא"כ היינו דק"ל להרא"ש דאם איתא דבלש יותר מעישרון העיסה אסורה היכי שרי בלחם הפנים ללוש ב' עשרונות כיון דלישתן ועריכתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין ובהדיא אמרינן בפ' כ"ש דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין ואע"ג דפרכינן התם ומ"ש ממנחת העומר דתנן מנחת העומר לותתין אותה ומשני צבור שאני וא"כ לחם הפנים נמי הוי קרבן צבור ואע"ג דליכא בזריזין שרי דומיא דמנחת העומר וכ"כ התוס' במנחות דנ"ה ד"ה כל המנחות וז"ל ומכאן קשה דמשמע כל המנחות ואפי' לחם הפנים דהוו בכלל מנחות וההוא לאו במקום זריזין דלישתן ועריכתן בחוץ וי"ל דהא אמרינן בפ' כ"ש צבור שאני יע"ש איכא למימר דס"ל להרא"ש דמ"ש בגמרא דמנחת העומר לותתין אותה משום דצבור שאני היינו דוקא במנחת העומר משום דכל עסקין שלה נעשין ע"פ ב"ד קצירתה והבהוב שלה ולתיתה הכל בב"ד וב"ד זריזין הם כמ"ש רש"י ז"ל יע"ש אבל בלחם הפנים כיון דאינו עושה ע"פ ב"ד כי הוי קרבן צבור מאי הוי ושלא כדעת התוס' ומתניתין דקתני כל המנחות נילושות בפושרין איכא למימר דלחם הפנים לא הוי בכלל מנחות וא"נ כמ"ש התוס' במנחות דההיא מתני' אתיא כמ"ד מדת יבש נתקדש ולהך מ"ד לחם הפנים נמי לישתן ועריכתן בפנים דאי לא מיפסיל ביוצא אמנם לפום מאי דקי"ל כההיא מתני' דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כמ"ש רבינו בפ' מה' תמידין ומוספין שפיר ק"ל להרא"ש דאיך היו לשין אותה בב' עשרונות וכי ק' לך אם כן היכי פרכינן אההיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין הא לחם הפנים ליתא בזריזין ולא במקום זריזין י"ל דהתם אליבא דמ"ד מדת יבש נתקדש ולישתה ועריכתה בפנים קאמר והכי קא פריך דהיכי קא פסיק ר"ה למילתיה טפח שכן מצינו בלחם הפנים ומאי ראיה הא למ"ד מדות יבש נתקדשה לחם הפנים איתי' בזריזין וא"כ היכי פסיק ר"ה ותני למילתיה ומשום דבפי' אתמר הוצרכו לאותבי עלה אם אמרו בפת עמילה כו' וה"נ דהתם עיקר החששה היא באפייתה דמתוך שהיא פת עבה אין אפייתה נאפית במהרה וחיישינן שמא מתוך כך יחמיץ ומש"ה פריך עלה שפיר דלחם הפנים שאני דכיון דאפייתה בפנים בזריזין מש"ה לא חיישי' דכיון דזריזין הם דייקי בה שפיר ומסיק את התנור יפה יפה כדי שתהא אפייתה במהרה ובהא ניחא לי מה שהרא"ש ז"ל לא הוק' לו מההיא דאמרינן ס"פכל המנחות לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא ופסקו רבינו ז"ל אע"ג דנמצא כל חלה מב' עשרונות ומחצה ואע"פכן אינה מחמצת והפר"ח כתב דהו"מ להקשות ג"כ מהך אמנם כפי מ"ש ניחא דכיון דלחמי תודה לישתן ועריכתן בפנים ש"ד משום דזריזין הם ודוק ואין להקשות דא"כ עוד היום תקשי ליה להרא"ש דאיך היו לשין לחם הפנים מב' עשרונות הא כיון דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין יהא אסור ללוש לכתחילה כמו בפסח וכמו שאמרו בלתיתה דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתיה בזריזין אע"ג דבפסח גם כן אינו אסור אלא לכתחילה ואם לתת אם לא נתבקעו מותרות הא ודאי בורכא היא דבשלמא גבי לתיתה כיון דלא בא מפורש בתו' שיהא צריך לתיתה משום הכי אסרו ללתות כדרך שאסרו בפסח משא"כ הכא דקרא כתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ומצותו בכך משו"ה לא אסרו במנחות וזה פשוט ואי קשיא לך הא אע"ג דבלחם הפנים ליכא טעמא דזריזין כמ"ש מ"מ הא איתיה לטעמא דאם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינ' עמילה י"ל דהך טעמא גרידא לא אהני לן למשרי מידי דבפסח אפילו בדיעבד אסור ותדע מדהוצרכו בפרק כ"ש לומר דטעמא דכל המנחות נילושות בפושרין משום דאף ע"ג דליתיה בזריזין איתיה במקום זריזין ואם איתא אמאי לא משני דה"ט משום דהו"ל פת עמילה אלא מוכח דהך טעמא גרידא לא מהני וכן מוכח מדברי התוס' דמנחות שכתבנו כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ז"ל ודוק ומ"מ לדעת חכמי צרפת יש ליישב דס"ל דלחם הפנים כיון דקרבן ציבור הוא הו"ל כאלו איתיה בזריזין וכדעת התוס' ז"ל אך ק"ל לדעת חכמי צרפת מאותה שאמרו בפרק כ"ש לחם עוני פרט לחלות ואשישה כו' ואמר רחב"א אשפר אחת אחת מששה בפר אשישה א' בששה מאיפה והשתא אם איתא לדעת חכמי צרפת ז"ל דבלש יותר משיעור עשרון עיסה אסורה א"כ מאי האי דקאמר לחם עוני פרט לאשישה הא אשישה הוי עשרון ומחצה וששית עשרון ואפילו באכילה אסור משום חשש חימוץ אלא משמע דבלש יותר משיעור העיסה מותרת ומשום הכי הוצרכו למעוטי אשישה היכא דעבר ולש דאינו יוצא י"ח ויש ליישב בדוחק דאשישה דנקט בריי' לאו דוקא אלא כל שהיא רחבה יותר מדאי אין יוצאין בה אלא שמ"ש מוהר"ם בהגה סי' תנ"ד וז"ל טוב לכתחילה שלא לעשותה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה משמע דס"ל דאשישה דנקט ברייתא בדוקא היא דבאשישה אין יוצאין בה אלא דלכתחילה כתב שלא לעשותה רחבה יותר מדאי שלא יהיה נראה כאשישה ודוק: וראיתי להר"ב תפארת שמואל בחי' על הרא"ש דנ"ה שהק' על מ"ש הרי"ף בפ' כ"ש אברייתא דאין אופין פת עבה וז"ל וה"מ בשאר י"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפה יותר משיעור והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא והק' הר' הנז' וז"ל ותימה גדולה היא בעיני דאוסר למילש יותר משיעור עשרון וברייתא קתני בהדיא אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין ואמרינן בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישה בלישה ופרש"י כשלשין אותה עבה העיסה כשהיא כולה ביחד הרי בהדיא דמותר ללוש יותר משיעור עשרון דאל"כ לא משכחת לה דנפישה בלישה וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו דהך לישנא דקאמר אמאי קרו ליה פת עבה כו' פליגא אדרבא דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא ואין לומר דס"ל להרי"ף כלישנא בתרא דקאמר ואבע"א באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה שהרי בפ"ב דביצה כתב הרי"ף בהדיא כלישנא קמא יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נר' ליישב דס"ל להרי"ף דלישנא בתרא דדחיק לומר באתרי' דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה לא קאי אלא אהך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט של פסח ומשום דס"ל להך לישנא כרבא דקאמר קבא מלוגנאה לפיסחא משו"ה הוצרך לדחוקי דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה אמנם אאידך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט דמיירי בשאר י"ט דעלמא אזיל ומודה ללישנא קמא דה"ט דקרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא ולא צרכינן לדחוקי נפשין ולומר דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה ומש"ה הרי"ף בפ"ב דביצה דקאי התם אברייתא דאין אופין פת עבה בי"ט כתב כלישנא קמא ואשמועינן אגב אורחין דטרחא דלישא נמי שרי כנ"ל נכון:
כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין כו'. והנה הר"ן ז"ל בפרק כ"ש כתב וז"ל ומשם הר"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אינן צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו ע"כ וכ"כ הטור בסי' משמו וכ"כ הר"ר יונה בשיטה כ"י וז"ל ומשם הר"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אין צריכין הכשר כלל מדתני בתוספתא דקדשי' כלי גללים כלי אדמה אין טעונים מריקה ושטיפה ואיני מבין דבריו כלל וכי קשין הן מכלי מתכות שהן צריכין הגעלה ועוד דהא תוספתא גופא משמע דמשבשתא היא דכלי אדמה בודאי בולעין הן ועל כרחין נראה דבתוספתא טעונין גרסינן ולא אינן טעונין עכ"ד ויש לדקדק על רבינו ז"ל דבפ"ח מה' מעה"ק דין ט"ו פסק כתוספת' הנז' שכתב וז"ל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד וכיון שכן קשה איך כתב כאן דכלי אבנים טעונים הגעלה הפך דעת הר' יצחק זצ"ל דס"ל כמ"ש הסמ"ג בה' חמץ לאוין ע"ח וז"ל והא דתניא בתוספת' דזבחים כלי אבנים אינם טעונין כו' אלא מדיחן ההוא מדיחן הוי פיר' כמו מגעילן כלומר מדיחן במים רותחין וה"פ אין טעונים דין מריקה ושטיפה האמורה דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא די בהדחה בלבד כו' יע"ש ומ"מ כל כי האי הי"ל לרבינו לפרש ועדיין צ"ע:
כלי מתכות כו' שנשתמשו בהן חמץ בכלי שני כו'. הנה מדברי רבינו מבואר דס"ל דחום כלי שני יש בו כח להבליע ולהפליט ושלא כדעת יש אומ' שכתב הרשב"א בת"ה דצ"ב והר"ן סוף מסכת ע"ז דכלי ב' כיון שאינו מבשל אין בו כח להבליע ולהפליט וכתבו ז"ל שהרמב"ן הביא ראיה הפך דעת י"א מקערה שמלח בו בשר שאסרוה כדאיתא פרק כל הבשר משום דמליח כרותח אע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפי' בדקא בעי לאורחא כדאיתא פרק כלל גדול וכתב על זה הר"ן וז"ל ולא הבינותי זה ששם פ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בישול זה לא שמענו עכ"ד וראיתי להפר"ח חי"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח שתמה עליו מהא דפריך התם אמתניתין דמני באבות מלאכות המולחו והמעבד את עורו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט משמע דמולח ואופה תרי ענינים נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל"כ הול"ל אפיק מולח שהרי נכללה תחת אופה אלו דבריו יע"ש ובעניותי אי מהא לא אריי' דאפשר לומר שלא כ"כ הר"ן דמולח משום מבשל אלא דוקא גבי בשר דרכיך ובר בישול הוא אבל גבי עור דקשה ולאו בר בישול לא מחייב במולח משום מבשל אלא משום מעבד ומשו"ה פריך היינו מולח היינו מעבד ועוד אחר המחילה רבה נ"ל דלק"מ שהרי בפרק כ"ג דע"ד ע"ב פריך התם היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא דדמין ליה חשיב ליה וא"כ משו"ה לא פריך הכא היינו מולח היינו אופה דכיון דהוו תרוייהו במשכן מליחה בעור ובישול בסממנים חשבינהו לתרווייהו באבות מלאכות ואף למ"ש התוס' שם דלא חשיבי מנפץ אע"ג דבמשכן היו מנפצין את הפשתן משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד שלשה דברים הם ע"ש משמע ודאי דמליחה ובישול חשיבי ב' דברים כזורה ובורר שזה בישולו ע"י האור וזה בישולו ע"י מלח כנ"ל: ולדעתי יש להביא צד ראיה לדברי הר"ן מהא דגרסינן פ' הקומץ רבה דנ"א תקריב מלח ואפי' בשבת והקשה הרב מש"ל בפי"א מה' שבת דין ה' דלמאי אצטריך קרא הא קיימא לן דאין עבוד באוכלין ומדאורייתא ליכא איסור במליחת אוכלין ע"ש אכן כפי דברי הר"ן ז"ל הנה נכון שמ"ש בגמ' אין עבוד באוכלין היינו לומר שאם התרו בו משום מעבד פטור אבל משום מבשל מיהא חייב מן התורה ומש"ה אצטריך קרא למשרי בשבת ובמקום אחר כתבתי עוד יישוב אחר באורך עיין בה' י"ט: האמנם הא ק"ל טובא בדעת הר"ן ז"ל מדאמרינן פרק כ"ש דף מ' אמר ר"ח המבשל בחמי טבריה בשבת פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אע"ג דבישול גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ"ש וק"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש. גם מהא דגרסינן בפ"ק די"ט די"א ר' אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הר"ן שם אף על גב דבפ"ב אסר הערמה הכא משום שמחת י"ט התירו דאתי למימנע ולא שחיט יע"ש ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד"ת היכא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט כיון דאפשר למולחן בבת אחת כדשמואל והרי מליחת בשר ע"ג עור לא שרינן אלא מליחת צלי משום דלאו מעבד גמור הוא אבל אקדרה כיון דמלאכה דאורייתא היא לא שרינן משום שמחת י"ט כדאיתא התם ולכן נ"ל שודאי דעת הר"ן ז"ל דבמולח אין בו משום מבשל ד"ת משום דבעינן תולדת האש וכמבואר מההיא דהמבשל בחמי טבריא אלא שכונתו ז"ל לומר דמההיא דאמרינן התם אין עבוד באוכלין אין ראיה לומר דבמולח אין בו משום מבשל דמאי דקאמר התם אין עיבוד באוכלין לאו למימרא דשרי למלוח בשר בשבת כי היכא דתידוק מינה דמולח אינו מבשל דומיא דכלי ב' דאי יש בו משום מבשל היכי שרינן הא אע"ג דלאו תולדת אש הוא אפ"ה פטור אבל אסור מיהא דומיא דמבשל בחמי טבריא אלא התם לענין חיוב הוא דקאמר דאין בו משום מעבד לחיובי עליו דאם התרו בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול זו לא שמענו דלעולם יש בו משום בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעי תולדת אש וזה מדוקדק בלשונו שכתב אבל שלא יהא בו משום בישול כו' ולא כתב בלשון הזה אבל שלא יהא חייב משום מבשל אם התרו בו משום מבשל משמע שאף הוא ז"ל אזיל ומודה דאינו חייב משום מבשל משום דלאו תולדת האש הוא כמו שכתבנו כנ"ל: ובהכי סרו מהר כל תלונות הפר"ח ז"ל ודברי הר"ן ז"ל אינן סותרים למ"ש בפ"ק דחולין ובפרק ג"ה וכמ"ש הפר"ח ז"ל כנ"ל ודוק. ולענין עירוי אי חשיב ככלי א' מחלוקת ר"ת ורשב"ם שלדעת ר"ת עירוי חשיב ככלי ראשון ולדעת רשב"ם ז"ל חשיב ככלי ב' וכמבואר מדברי התוס' ז"ל פרק כירה אמתני' דהאלפס והקדרה ובסוף פרק השוכר ובסוף פרק כ"ש ועיין בפר"ח סימן הנז' מה שהאריך בזה וכתב ה"ה ז"ל פ' כ"ב מהלכות שבת הלכה ו' שדעת רש"י ז"ל כדעת ר"ת דערוי מבשל ככלי ראשון וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה דצ"ב שדעת רש"י ז"ל כדעת ר"ת ויש לי מן התימה על מוהראנ"ח ז"ל שכתב בח"ב סי' ס"ח דלפי' ריב"ם שמפ' משם רש"י דדוקא דגי' שעלו בקערה מותר אבל נתבשלו לא ע"י עירוי לא חשיב כמו נתבשל לאוסרם לפי' ריב"ם ואפילו לר"ת שמפרש דעירוי ככלי ראשון ומבשל דהא דגים שעלו בקערה נמי עירוי הוא ואתמר עלייהו דמותר ואין סברא לומר דלריב"ם עירוי לאו ככלי א' ולהכי שרי אף ע"ג דבבישול אסור ולפי ר"ת דשרי ל"ש עלו ל"ש נתבשלו יע"ש והוא תימא איך עלה בדעתו לומר כן שהרי מבואר שדעת רש"י ז"ל דערוי ככלי א' כדעת ר"ת כמ"ש ואלו ריב"ם כתב משם רש"י דסבירא לי' דדוקא עלו אבל נתבשלו לא ודוק: מעשה חושב (קנד) ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד"ת היכי שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט כו'. זה תמוה לכאורה דהא מדאורייתא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' שהרי בהא דהאופה מיו"ט לחול קיי"ל כרבה דאינו לוקה מטעמא דהואיל כו' וא"כ הא לא עדיף המולח מהאי דהאופה מיו"ט לחול דאינו לוקה ואפילו איסורא דאורייתא ליכא בי' וכמ"ש הגאון המחבר עצמו לעיל בדף מ"ב ע"א וכמבואר בפסחים דף מ"ו ע"ב ומאי זה ענין למליחת בשר ע"ג עור דבמלאכת עיבוד לא שייך לומר לא הואיל ולא מתוך וצ"ע:
כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ אין משתמשין בהן מצה כו'. פרק כ"ש ד"ל ע"ב התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ופרש"י ז"ל מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וראיתי להר"ב ברכת הזבח פרק דם חטאת דצ"ה שהקשה לדעת רבינו ז"ל שפסק בפ"ח מהלכות מעה"ק הלכה י"ד דבשאר קדשים חוץ מחטאת סגי לכלי חרס במריקה ושטיפה א"כ איך ילפינן דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי בהגעלה וא"כ ע"כ גזירת הכתוב היא בחטאת דטעון שבירה אע"ג דיוצא מידי דופיו בהגעלה יע"ש שהניחו בצ"ע: ולכאורה היה נראה לומר דלק"מ דתלמודא הכי מייתי דמדהתיר הכתוב כלי נחושת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא הוא משום דאינו יוצא מידי דופיו וכמ"ש התוספות בד"ה התורה העידה ובפ' דם חטאת והלכך אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן לשאר איסורים משום דשאני קדשים דהיתירא בלע ומשו"ה התירה התורה בקדשים בהגעלה והכי אמרינן בהדיא בסוף ע"ז רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודים והאסכלאות מלבנן באור והתניא השפוד והאסכלא מגעילן בחמין אמר לי' עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע כו' והכי מסיק התם רב אשי במסקנא הרי בהדיא דגבי שפודין ואסכלאות אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע ואם כן ה"ה בכלי אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע אלא ילפינן מחטאת דמדלא התיר הכתוב בכלי חרס במריקה ושטיפה דומיא דכלי נחשת ש"מ דאינו יוצא מידי דופיו והלכך בשאר איסורים כיון דאיסורא בלע ואינו יוצא מידי דופיו לא מהני להו הגעלה וכן ראיתי בספר מקום שמואל שנדפס בקרב ימים שתירץ כן בפשיטות סימן ל"ז וכתב שנעלם מהר"ב בה"ז תלמוד ערוך דפ' בתרא דע"ז האמנם כד דייקינן שפי' נראה דאין תירוץ זה מחוור שהרי רבינו ז"ל בדין כ"ג כתב דסכינין מהני להו הגעלה ואלו בפ' י"ז מה' מאכ"א כתב דסכינין של גוים צריכין ליבון אם כן ע"כ דהיינו משום דס"ל דחמץ היתירא בלע מקרי ומש"ה מהני להו הגעלה דומיא דשפודין ואסכלאות גבי קדשים דמהני להו הגעלה מה"ט כמ"ש ה"ה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דהיכי ילפינן מחמץ דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מחטאת אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי להו בהגעלה ואי משום דהיתירא בלע א"כ בחמץ נמי תסגי בהגעלה מה אי טעמא דומיא דשאר קדשים ולכן נ"ל דתלמודא הכי מייתי דמדחזינן דלא התירה התורה כלי חרס במריקה ושטיפה ככלי נחושת ש"מ דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ואפילו לאחר הגעלה נשאר ממנו משהו והלכך בחטאת החמירה תורה משום משהו הנשאר שם בשאר קדשים התירה התורה בהגעלה משום דאע"ג דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר בו משהו גזרת הכתוב היא גבי נותר דלא חל עליו שם נותר על אותו משהו והלכך בשאר איסורין ילפינן מחטאת דנאסר משום אותו משהו ולחומרא מקשינן ולא לקולא ועיין בספר צאן קדשים ודוק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש הרא"ש בסוף ע"ז וז"ל ומיהו קצת נראה שסוף הלילה לבדו אינו מועיל אלא כולו שאם סוף הלילה לבדו גורם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ"ד נט"ל מותר כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו וי"ל כו' ומ"מ גזירת הכתוב היא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת מידי דהוי כו' וה"נ אף ע"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזירת הכתוב היא עכ"ד. וק"ל עליו דהא דגרסינן בזבחים דצ"ז ע"ב תנו רבנן חטאת אין לי אלא חטאת כ"ק מניין ת"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה דברי ר"י כו' ופריך עלה בגמ' ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט אמר אביי לא נצרכ' אלא לדאמר מר בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי כו' והשתא לדעת הרא"ש דגזירת הכתוב היא גבי חטאת דאפילו נפגם טעמו בעינן מריקה ושטיפה משא"כ בשאר איסורים מאי פריך בגמרא ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה ודחיק לשנויי דקרא איצטריך לבישול במקצת כלי ואמאי לא משני בפשיטות דכי מיעטיה קרא לתרומה ממריקה ושטיפה היינו היכא דנפגם טעמו דומיא דחטאת דאיירי קרא וקאמר דדוקא בחטאת טעון מריקה ושטיפה אע"ג דנפגם טעמו אבל תרומה אם נפגם טעמו ועבר עליו לילה אחד לא בעינן מריקה ושטיפה וברייתא דקתני אם בישל בנ"ט ע"כ מיירי היכא דלא נפגם טעמו ואפשר ליישב דתלמודא התם בעי לשנויי אליבא דר"מ דס"ל בפרק השוכר נ"ט לפגם אסור דאם כן לדידיה על כרחין דסבירא ליה או כר"י דאותה אתא למעוטי תרומה או כר"ש דס"ל ק"ק אין טעונים מריקה ושטיפה וכמ"ש תרומה והא פריך דתרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא כו' וא"כ לר"מ אפילו נימא דקרא בנט"ל מיירי מ"מ הא איהו ס"ל דנט"ל אסור ודוק: טעם המלך ד) יש לי להקשות על דברי הרב וצאן קדשים דטעמא דר"מ משום דחטאת במשהו ושאר קדשים ליתא במשהו. וכי שערו בזה וידעו מה שיצא מדופני הכלי ומה שלא יצא ודאי אי מצד נותן טעם באוכל שנתבשל אח"כ נגע בה. שפיר הסברא דלא נשאר בכלי אלא משהו ר"ל שבהגעלה יוצא כ"כ מהבלוע שלא נשאר בו בלוע כ"כ שיתן טעם באוכל והיינו משהו שבכל פעם נתבטל בששים או אפילו יותר מששים אמנם הכא הרי נגע בו הכתוב שלא יהיה נותר בכלי לבער הנותר מן העולם בין לשיטת תוס' שם שלאחר זמן הנותר צותה התורה מו"ש בין לשיטת הר"מ [הלכות מע"הק פ"ח הלכה י"ד] שעקב אכילה צוה התורה מו"ש שלא יבוא לידי נותר מ"מ הרי צוה התורה שלא יהיה נותר ואיך שייך משהו בזה. וצ"ל שסברת משהו הוא שלא נשאר כל כך בהכלי שיחול עליו איסור נותר היינו שנשאר רק משהו והוא חצי שיעור וזה נגד השכל. דמי חדר תוך הכלי לראות דלא נשאר בו משהו בענין שאפילו חצי שיעור לא נשאר וכי שייך זה בכל הכלים בין שהוא כלי קטן בין שהוא כלי גדול ואמרינן שמשהו נשאר ולא יותר ועוד לפי דעת צ"ק דמשום משהו נגע בו והיינו דילפינן מניה לחמץ בפסח שהוא נמי במשהו תינח חמץ שאר איסורים מ"ט וצ"ל דבאמת בשאר איסורים מהני הגעלה גבי כלי חרס וא"כ לפ"ז מאי מקשה הש"ס בפסחים [ל' ב'] מתנור שעשה בו אלי' על רב הלא רב איירי בחמץ ואסור במשהו אמנם התם גבי תנור מודה רב וזה יש לדחות קצת דהא עכ"פ מדרבנן יהיה אסור אף אם נשאר משהו ועוד מהיכי תיתי לן לומר דגבי חטאת משהו אסור ולא גבי שאר קדשים. ורש"י דא"ל חולין [ק"ג ג'] קדשים במשהו אסור בכל הקדשים סבירא ליה הכי דבאמת מקשינן כל הקדשים להדדי מהקישא דזאת תורת חטאת עיין זבחים [צ"ח ב'] ובאמת אי הוי אמרינן דבכל קדשים משהו מותר רק בחטאת אסרה תורה משהו. יהיה מפורק בזה קושי' תוס' על רש"י זבחים [צ"ח ב'] ד"ה לא נצרכה כו' עיין עליו. ואולם היה קצת להעיר בזה דהתוס' ריש פרק ד"ח [צ"ב א'] בד"ה יכול הקשה היאך ילפינן דמתקדש בבלוע בכל הקדשים מהקישא וממעטי' לענין כיבוס מאי פסקא דלמא איפכא דממעטי' קדוש בבלוע ומרבי' ניתוז וכיבוס והיה לו לומר דמסתמא ממעטי' כבוס דלא מצינו בכה"ג בכל התורה כולה ומרבינן קדוש בבלוע כיון דמצינן בכה"ג דבלוע אוסר בטעם כעיקר בשאר איסורין וכדומה ואף אם ט"כע ל"ד דלא ילפינן מגעולי נכרים וב"בח ונזיר מ"מ הרי מצינו שאסרה התורה גבי הני ואמרינן דדמי להני משא"כ כיבוס לא מצינו בשום מקום וא"כ לפ"ז מה שלא מצינו בשום מקום לא אמרינן דהקשה התורה קדשים לשאר חטאת וכיון שלא מצינו איסור משהו בשאר איסורים א"כ מהיכי תיתי נאמר דהוקשו כל הקדשים לחטאת ולומר דבכל הקדשים משהו אסור ואמרינן דבכל הקדשים משהו מותר. ובהמבואר יש לתרץ הר"מ הנ"ל מע"הק דפ' כר"ח דחטאת פסולה בין שהי' שעת הכושר בין שלא הי' שעת הכושר אין טעון כיבוס והקשה התי"ט והרב ברכת הזבח לפ"ז ע"כ אותה להאי צריך ואיך פסק כרבי יהודא דאמר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעון מ"וש מדאיצטרך אותה והרי אלה תרתי דסתרי המה לפי הש"ס זבחים [צ"ב ב' וצ"ו ב'] ואומר אני דהרמב"ם היה סובר דאף בלא אותה ילפינן קדשים קלים דטעון מ"וש מהקישא דכל הקדשים הוקשו לחטאת ולענין מ"וש ילפינן מני' דהא עיקר מו"ש משום הגעלה ומשום טעם כעיקר וכמו שאמרו חכמים מידי דהוי אג"נ עייש"ה. ורק שגבי קדשים צריכין נקיון גדול ואפי' שטיפה צריך וילפינן מני' רק לענין כלי חרס שישברו לא ילפינן מיני' דהחילוק הוא כיון דכתיב בחטאת יקדש לומר דמשהו אסור ובזה לא מקשינן שאר קדשים לחטאת והא דלא אמר ר"י טעמי' משום היקשא דאמר מדאיצטריך אותה למעט תרומה ל"ק כלל כיון דבאמת אית ליה אותה למעוטי תרומה דהוא סובר כר"ע לעיל דדוקא בשלא היה שעת הכושר אין טעון כיבוס וא"כ אותה למה לי ואיצטרך אותה למעט תרומה וא"כ ממילא מוכח דשאר קדשים איתקש והיינו שהוכיח להקישא והא דאצטריך למעט תרומה לשתוק כלל מאותה מהיכא תיתי ירבה תרומה ר"ל דסבירא ליה לר"י טעם כעיקר דאורייתא ומתורץ בזה קושית הרב פלתי דהקשה מאי הקשה הש"ס ממתני' דלא יבשל בה חולין דלמא ס"ל לר"י טעם כעיקר לאו דאורייתא ולפי באורינו שפיר הקשה הש"ס דא"כ ל"ל כלל אותה דעיקר הדין שמעינן מההיקש אם לא דריש כר"ש דקודש הקדשים דוקא ללמוד מני' דבזה לא אתקיש וראיה נכונה בזה לדברי הר"מ [הל' תרומות פט"ז הלכה י"א] דפסק דתרומה אין צריך הגעלה והשיג עליו הראב"ד מסוגיא דהכא דמוכח דצריך הגעלה וזה ליתא לדברינו דסוגיא דהכא קאי לפי שמוכח מר"י טע"כ דאורייתא אבל אנן קיי"ל טעם כעיקר דרבנן ואפילו מדרבנן א"צ הגעלה ע"ש בכ"מ דוק: ולפי מה שהעלנו דאתי נכון דדוקא חטאת איתא במשהו ולא שאר קדשים. נבאר נמי תלונותינו השנית על הצ"ק שהעמדנו עליו מה יועיל לנו שמוציא מכ"ח הבלוע בענין שלא נשאר כל כך טעם שיתן טעם בבישול מכל מקום ישאר נותר בעולם ומי ישער בשעלו דלא נשאר כ"א חצי שיעור בשלמא בכלי נחושת יוצא הכל אבל בכלי חרס אם אינו יוצא מי יודע היכן הדבר מגיע ואף שיכולין לשער שיוצא רוב הבלוע בענין שאינו נותן טעם מ"מ בלוע הנשארת היכן יכלנו לשער אם יש בו כזית אם אין וא"א לצמצם הדבר וא"כ אכתי מאי חילוק יש בין שאר קדשים לחטאת הכי לענין נותר. אמנם לאחר העיון י"ל דשיטת הר"מ כך היה בסוגייתינו דהנה באמת ראיתי דבר חדש מה שלא הרגיש בזה אחד מכל נושאי כלי הרמב"ם דבמריקה ושטיפה לחוד כתב הרמב"ם בהל' מע"ק שמריקה ושטיפה צריכה להיות עקב אכילה והיינו טרם שהבלוע נעשה נותר ואולם בשבירת כלי חרס גבי חטאת לא כתב הר"מ מזה מידי דאימת יהיה השבירה וכל דיני השבירה כתב הרמב"ם דצריך להיות בעזרה עיי"ש בהרמב"ם הל' מע"ק הל' י"ד משמע מסידור לשונו הצח דדוקא גבי מו"ש בעינן עקב אכילה ולא גבי שבירת כ"ח גבי חטאת והלא דבר הוא. ואומר אני דר"מ היה סובר דמב' טעמים צוה התורה הכא מ"וש האחד כפשוטו שלא יבשל בה בישול אחר ובליעתו יהיה נותר ויאסור התבשיל והשני שלא יעשה נותר ויבער מן העולם ולכן סובר הרמב"ם דיהי' עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר כלל דהא הבלוע אם לא יגעיל וישטוף בעל כרחך יבוא לידי נותר לכן צוה התורה מריקה שהיא הגעלה ושטיפה שהיא הנקיון יותר הצריכין גבי קדשים משום חומרא דקדשים שלא יבוא כלל לידי נותר ולא יהי' רגע אחת שעברנו על לאו דלא תותירו כל זה בכלי נחושת דיוצא מידי דפיו מכל וכל אבל גבי כלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו וע"כ נשאר משהו. ולפי מה שהערנו המשהו הזאת היינו שישאר אפילו כזית ולא נקראת משהו אלא לענין זה שאינה נותנת טעם בבישול שנתבשל בה אח"כ הצריך התורה השבירה לאו מפאת טעם השני לבער הנותר מן העולם דמאי אהני לן שבירה זו דהא נבלע עכ"פ בחרסין וכמ"ש התוס' ד"ה אלא קדירות עיי"ש סוף הדבור אלא משום טעם הראשון כדי שלא יאסור התבשיל שנתבשל בה אח"כ ולית ליה תקנה בהגעלה כיון דנשאר בו משהו והרי בחטאת אוסר משהו בתבשיל ולפיכך לא מצריך הר"מ שיהיה שבירה עקב אכילה דלמאי צורך דעקב אכילה הוא צורך שלא יהיה נותר וזה דוקא במו"ש ולא בשבירת כלים ובעינן רק השבירה שלא יתבשל בה בישול אחר ודי לנו אם שברי' מתי ששברי' כל זה בחטאת דאוסר במשהו אבל בשאר קדשים דאינו אוסר במשהו מיהו דבעינן מריקה ושטיפה מפאת ב' טעמים שלא יתבשל אח"כ ויאסור בבלוע גדולה בנותן טעם וגם להוציא מידי נותר במה שיכלנו מ"מ שבירת כלים ללא צורך דמגעילין גם כלי חרס ואף אם אינו יוצא מידי דפיו ונשאר משהו הרי אינו אוסר התבשיל שמשהו אינו אוסר אם לאו בנותן טעם ואף אם נשאר כזית והוי נותר מ"מ לא ישבר דהאי שבירה לא יועיל. לא מעלה ולא מוריד דהא עכ"פ נבלע בחרסין ובאמת יש לי בסוגיא זו אריכות דברים הרבה בענין נט"ל ומשהו ושלא כדרך הנאתן דאם שלא כדרך הנאתן אסור נט"ל נמי אסור והרי בקדשים שלא כדרך הנאתן אסור כדמוכח מש"ס פסחים [כ"ו א']. ולפ"ז מסולק קושי' הרא"ש והתוס' ע"ז שהביא הרב המחבר פה דהקשו הא נט"ל הוא דהלא אסור נט"ל דהרי שלכד"ה אסור והוא עצמו נט"ל ואולם אנכי פה כרושם דברים בעלמא ואנכי שונא האריכות פה שאין מקומינו:
אלא מניחן לאחר הפסח ומבשל בהם. כתב ה"ה פסק כשמואל דפליג אדרב דאמר ישברו כו' הנה התוס' בפ' כ"ש ד"ל ד"ה אמר רב קדרות כו' כתבו וז"ל בפ"ב דע"ז גבי עכבר' בשיכר' אשבוחי משבח מספ"ל אי קסבר רב נט"ל מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא כו' בדיעבד שרי אבל לכתחילה אסור ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דלתי' הב' לא שני לן בנט"ל בין דיעבד לכתחילה ואם הדבר כן ק' דאכתי תיקשי להו דשמואל דקאמר אשוו זבינייכו אכדייכו ואי לא דרשינן להו כר"ש דמשמע דלר"י קדרות בפסח ישברו ואמאי הא הוה ליה נט"ל ושמואל ס"ל דנט"ל מותר אפילו היכא שאינו פגום אלא מחמת ששהה בדופני הכלי וכדאיתא בפ' אין מעמידין דל"ו דקאמר התם א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתא ר"י בר שמואל ואמר דרש רב שמן ר"י ובית דינו התירוהו קסבר נט"ל מותר וכ"כ התוס' שם ד"ה בשלמ' לשמואל דסבר דנט"ל מותר שיהיה מחזיק דברי רבי שמלאי יע"ש הרי דאף בזליפת כלים שאינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי אפ"ה ס"ל לשמואל דנט"ל מותר וכן ק' למאי דקאמר בגמ' ואזדא שמואל לטעמיה דא' שמואל להנהו דמזבני כנדי כו' דת"ל דשמואל לטעמיה דס"ל נט"ל מותר ולכאורה היה נראה לומר דאף לתי' הב' אזלי ומודו דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא דמה שהוצרכו לתי' הב' לומר דהכא גבי קדרות ס"ל לרב דאפילו בדיעבד אסור הוא משום מאי דפריך בגמ' ולישהינהו אחר הפסח וליעבד להו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן והשתא אי טעמיה דרב דאמר ישברו היינו משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינן גופה אינו אסור אלא לכתחילה ומדרבנן הו"ל גזירה לגזירה משו"ה הוצרכו לומר דהכא מודה רב דנט"ל אסור אפי' בדיעבד דהשתא גזרי' שפיר שלא במינן אטו מינן אמנם לשמואל דקאמר אשוו זבינייכו כו' ל"ק להו דאיכא למימר דאע"ג דשמואל ס"ל דנט"ל מותר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא"כ אי משום טעמא דנט"ל מותר נהי דשלא במינן מותר משום דהוה ליה גזירה לגזירה כמ"ש אבל במינן מיהא אסור לכתחילה וא"כ משום הכי הוצרך שמואל לומר דרישנא להו כר"ש אך כד מעיינין שפיר אין זה נכון ממ"ש התוס' בדיבור שאחר זה וז"ל ור"י מפרש דכיון שהקדרות של חרס אם יהיו אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדרה שאינה בת יומא אסרי' לה אע"פ שאין להם תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינן הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ"ל. ולפי הנראה ודאי שדעת ר"י ז"ל כתירוץ הב' ולא כתי' הא' שכתבו דהיינו טעמא משום דנט"ל לכתחילה אסור שהרי לדעת ר"י כיון דהקדרות של חרס ואין להם תקנה וליכא אלא משהו חשיב דיעבד וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב בד"ה אמר רב וז"ל ועוד דקי"ל נט"ל מותר הרי דס"ל דלמאי דקי"ל נט"ל מותר קדרות בפסח אינן טעונין שבירה אע"ג דלכתחילה מיהא נט"ל אסור אלא משמע דס"ל דהכא חשיב דיעבד כיון שהם של חרס וליכא אלא משהו וכתי' ר"י ז"ל וכיון שכן הדק"ל לדשמואל אמאי אצטריך לטעמא דרשינא להו כר"ש ת"ל דאיהו ס"ל דנט"ל מותר ויש ליישב בדוחק דאיצטריך לטעמא דר"ש לאשמועי' דאפי' בקדירות הידועים לנו שנשתמשו בהן חמץ הרבה אפ"ה שרי ודוק ודע שמדברי ר"י הללו שכתבו התו' ואע"ג דלענין איסור קדירה כו' נראה דס"ל דטעמא דקדירה שאינה בת יומא אסורה והמאכל מותר הוא משום דנט"ל לכתחילה אסור ומש"ה אסור לבשל בה לכתחילה ואם עבר ובשל מותר: האמנם התוס' בפ' בתרא דע"ז בסוף דע"ו ע"א ד"ה מכאן ואילך כתבו וז"ל ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם יע"ש וא"כ לפי דבריהם ז"ל כונתם נראה דל"ק להו מידי מקדירה שאינה בת יומא דהתם לאו משום טעמא דלכתחילה הוא אסור אלא משום דבלע איסור גמור תחיל' ומהתימה למה שראיתי בהגהות אשירי שם שכתב משם ר"י וז"ל אבל קדרה אי שרית בה לבשל כו' אבל אין לומר הטעם דאין להתיר לבשל בקדרה לפי שזה היה לכתחילה ונט"ל לכתחילה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הו"ל כדיעבד כר"י עכ"ל. ויש לתמוה שהרי מדברי ר"י שכתבו התוס' מבואר דס"ל דטעם דקדרה שאינה בת יומא אסור הוא משום דנט"ל לכתחילה אסור דאל"כ לא תיקשי להו מידי וצ"ע והחכם השלם הרב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל הקשה לדברי התוס' בתי' הא' שכתבו דה"ט דרב דאמר קדרות בפסח ישברו משום דנט"ל לכתחילה אסור ממ"ש התוס' באותו פרק דכ"ו ע"ב ד"ה בין חדש וז"ל אע"ג דזוז"ג דוקא בדיעבד מותר כדמוכח ס"פכל הצלמים זוז"ג דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור עכ"ל וא"כ הכא נמי כיון שהקדרות של חרס אין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד ואיך כתבו התוס' דחשיב לכתחילה ואף אם נאמר דהתו' בההיא דחדש יותץ ס"ל כתירוץ הב' שכתבו הכא מ"מ אכתי קשה דלפי תירוץ הא' דהכא מה יענו לקו' דהתם והנה לדברי התוס' היה אפשר לומר דס"ל דקדרות של חרס יש להן תקנ' בחזרת כבשונות וכמו שכתב הרא"ש שכן דעת התוספ' ואם כן כיון דאיכא תקנתא בחזרת כבשונות חשיב כלכתחילה ממ"ש גבי תנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם דלית להו תקנתה כלל אפי' בחזרת כבשונות משום שדרכו להסיקו כל שעה מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי כמ"ש התוספ' לקמן ד"ה התורה העידה יע"ש ומ"ש התוס' משם ר"י דקדרות של חרס כיון שאין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד אפשר דס"ל דכבשונות לא שכיחי והילכך חשיב כמי שאין להם תקנה מיהו הדבר הק' הוא לדעת הר"ן ז"ל שכתב כתירוץ הא' שכתבו התו' דה"ט דרב משום דנט"ל לכתחילה אסור וכתב וז"ל ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור הקדרה אפ"ה לא הוי כדיעבד ואלו בההיא דתנור כתב דה"ט משום דכיון דלית ליה תקנתה אלא בנתיצה כדיעבד דמי ולדעתו אין לומר כמ"ש לדעת התוס' שהרי מדברי הר"ן ז"ל בההיא דהתורה העידה על כלי חרס כו' מבואר דס"ל דחזרת כבשונות לא מהני בקדרות של חרס ולכן נראה ליישב דלא דמי דבשלמא בההיא דתנור דמה שאסרו חכמים זוז"ג לכתחילה לאו היינו משום גזירה דלא ליהנו באיסור תורה דהתם ודאי אי שרינן ליה ליהנות מן התנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם לא אתי למיטעי ליהנות מן האיסור עצמו דבהא ודאי לא טעו אלא דכך רצו חכמים לומר דלכתחילה לא יהנה מהאיסור והילכך כיון דלית ליה תקנתא אלא נתיצה חשיב דיעבד משא"כ הכא דכיון דטעמא דקדרה שאינה בת יומא אסורה לכתחילה לבשל בה הוא משום גזירה אטו בת יומא כדאיתא בסוף ע"ז אם כן בשאינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא ואדרבא בקדרה של חרס כיון דלית להו תקנתא איכא למיגזר טפי אטו בת יומא כיון דלא משכח להו תקנתא כנ"ל והר"ן ז"ל כתב ליישב קו' התוס' בשם יש מי שתי' דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נט"ל מותר ה"מ באיסורין שהם אוסרים בנט"ל אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכים בו אחר נתינת הטעם אפילו נט"ל אסור יע"ש וראיתי להר"ב ת"הד סי' קכ"ח הביאו מרן הב"י סי' תמ"ז שכתב שגדול אחד נסתפק היכא דהוי משהו וגם נט"ל אי אסרינן דאיכא למימר דאף האוסרים מודו בהכי וכתב שנר' לו להוכיח קצת שאין לחלק מדברי המרדכי יע"ש ויש לי לדקדק דתיפשוט ליה מדברי הר"ן הללו שהרי הר"ן כתב בסמוך לזה דסתם קדרות של חמץ אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהם חמץ הרבה והכריח כן מהא דפריך בגמ' ונשהינהו לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן יע"ש וא"כ אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט"ל כ"ע מודו דשרי אם כן איך כתב דטעמיה דרב משום דנט"ל אסור בחמץ הא כיון דליכא אלא משהו כ"ע מודו דשרי ודוחק לומר שדעת יש מי שתי' שכתב הר"ן כדעת הרמב"ן שכתב שם הר"ן שהאריך בליקוטיו לתרץ קו' זו הא דפריך בגמרא ונשהינהו לאחר הפסח ומשמע שלדעת הרמב"ן קדרות של חמץ נמי יש בהן בכדי נתינת טעם דכל כי האי הי"ל להר"ן לפרש ותו שכשדחה הר"ן דברי יש מי שתירץ הי"ל לדחותם מהאי טעמא נמי כיון שלפי דעתו קדרות של חמץ אין בהם כדי נתינת טעם גם ממ"ש הטור סי' הנז' שדעת רש"י דנט"ל מותר בפסח נראה שדעתו דאין לחלק בהכי שהרי משמע ודאי שמ"ש הטור כן הוא ממ"ש רש"י בד"ה אמר רב ז"ל ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי כו' ועוד דקי"ל נט"ל מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו עכ"ל וכן כתב הרב ב"ח שמדברי רש"י הללו הוא שכתב הטור כן והשתא אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט"ל כ"ע מודו דשרי אין ראיה מדברי רש"י הללו כלום דשאני קדרו' בפסח הוי משהו ונט"ל שהרי דעת רש"י דקדרות של חמץ אין בהן כדי נ"ט וכנראה בהדיא ממ"ש בד"ה ולעביד בהו וז"ל דחמץ שלא בזמנו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו עכ"ל ומשו"ה כתב רש"י דלית הלכתא כוותיה דרב דכיון דקי"ל נט"ל מותר אע"ג דבחמץ בפסח החמירו היכא דאיכא תרתי לא מחמרינן ולעולם היכא דיש בו כדי נ"ט ס"ל לרש"י דאסור: אמנם אחר העיון קצת נראה דלא ק' מידי דודאי מה שנסתפק הר"ב תה"ד היינו טעמיה משום דכיון דחמץ בפסח במשהו אינו אלא מדרבנן איכא למימר דכי החמירו דנט"ל אסור בפסח היינו דוקא היכא דאם היה טעמו לשבח היה אסור מדאורייתא אמנם במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן משום דהו"ל דבר שיל"מ וא"נ משום דלא בדילי אינשי כולי' שתא כמ"ש ז"ל הו"ל תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן וא"כ מדברי הר"ן שכתב בשם יש מי שתי' אין ראיה כלל דהתם אליבא דרב קיימינן דס"ל דהלכה כר"י דמין במינו במשהו ומדאוריית' נמי אסור ולרב ודאי כיון דס"ל דמין במינו במשהו מדאורייתא פשיטא ודאי דלדידיה נט"ל אפי' במשהו אסור ומשו"ה קאמר דקדרות בפסח ישברו ובהכי ניחא ג"כ מ"ש הטור שדעת רש"י דנט"ל מותר בפסח שהרי דעת רש"י ז"ל דקי"ל כר"י דמין במינו במשהו כמ"ש בשמעתין ד"ה אמר רבא וא"כ כיון דלדידיה מין במינו במשהו דאורייתא פשיטא ודאי דנט"ל אסור במשהו וא"כ אי ס"ל לרש"י דבאיסורין שהן במשהו נט"ל אסור איך כתב דלית הלכתא כרב משום דקי"ל נט"ל מותר כנ"ל נכון ועיין במר"ן ז"ל בי"ד סוף סי' ק"ג שכתב וז"ל כתוב בא"ח בשם הר' ש"ט פלכו אין אומרים נט"ל מותר אלא באיסור שהוא בטל בס' אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפי' פגום אסור ובטור א"ח סי' תמ"ז כתבתי שאין דעת רוב הפוסקים כן עכ"ד: וראיתי להרב בני יעקב ז"ל בהגהותיו על הטור שתמה לדעת הר' ש"ט ז"ל ממ"ש בירושלמי פ"י דתרומה מ"ה אמתני' דקתני תלתן שנפל לתוך הבור בתרומה ובמעשר אם יש בזרע כדי ליתן טעם בשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש אם יש בזרע או בעץ כו' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם מתני' כמ"ד נט"ל אסור כו' יע"ש הרי בהדיא דאפי' בתרומה אמרי' נט"ל מותר ולכאורה הי"ל להרב ז"ל להקשות קו' הלזו לדעת הרשב"א וסיעתי' הסוברי' דכל שאיסורו במשהו נט"ל אסור שהרי במתני' מני בהדייהו שביעית והקדש דאיסורן במשהו כדאיתא בנדרים דף נ"ח ואפי"ה קאמר דנט"ל מותר: ואולם אחר העיון קצת נראה ודאי דלהרשב"א וסיעתיה ל"ק ולא מידי משום דאיכא למימר דכי פריך בירושלמי ואין העץ פוגם כו' אחלוקת תרומה דתני מתניתין דאם יש בו כדי ליתן טעם אסור הוא דפריך אבל אחלוקת שביעית והקדש ה"נ דלא ק"ל דהנהו כיון שאיסורן במשהו נט"ל אסור וזה פשוט: ואמנם עיקר קו' נר' דלק"מ ולא ידעתי אדק"ל מהירוש' אמאי ל"ק ליה בפשיטות ממתני' דע"ז דקתני בהדיא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין הרי דאף ע"ג דיין נסך במשהו קתני מתני' דנט"ל מותר אלא ודאי הדבר ברור דע"כ לא כתבו ז"ל אלא דוקא במין במינו דאיסורו במשהו וכן בתרומה דעולה בא' ומאה ה"ד במין במינו אבל במין בשא"מ איסורו בנ"ט וכמבואר בדברי רבינו ז"ל פט"ו מה' מ"א ומש"ה פריך בירושלמי שפיר בתלתן שנפל לתוך היין כיון דמין בשא"מ הוא ובטל בס' ואין העץ פוגם כו' ומתני' דע"ז נמי מתרצתא בהכי דיין נסך דאיסורו במשהו אינו אלא במין במינו וזה פשוט ומבואר שם בע"ז דס"ו בדברי התו' דבור המתחיל מכלל יע"ש: ואולם אי ק"ל הא ק"ל ממ"ש הירוש' סמוך ונראה אמתני' דקתני זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה כו' אסור הדא אמרה לא לשבח לפגם אסור מתני' ר"ש היא דר"ש אמר נט"ל אסור והא ר"ש אמר נט"ל מותר כו' יע"ש הרי דאע"ג דזיתי חולין עם זיתי תרומה מין במינו הוא ואינו עולה אלא בא' ומאה ואפי' הכי קאמר דנט"ל מותר וצ"ע עוד ראיתי במכתב לא ידעתי למי מקדושים שהק' ממתני' דפ"ב דערלה דתנן שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר ומבואר בפרק בתרא דע"ז דס"ח דטעמיה דר"ש משום דהוה ליה נט"ל הרי דאף בתרומה אמרינן נט"ל מותר וליכא למימר דמיירי במין בשא"מ דסתם שאור לא שכיח אלא במין במינו כמ"ש התי"ט פ"ב דערלה מ"ז יע"ש ותירץ דהתם היינו טעמא דמתיר ר"ש משום דשמעיה לת"ק דקתני ויש בו כדי להחמיץ אסור והיינו אפילו יש בו לעלות בק"א דאי בשאין בו לעלות בק"א אפי' אין בו כדי להחמיץ אסור וכדתנן יש בו כדי להחמיץ בין שיש בו לעלו' בק"א כו' אסור ואהא פליג ר"ש דאי משום מחמיץ אסרת אפי' ביותר מק"א כיון שהוא נט"ל מותר אבל לעול' דאם אין בו לעלו' בק"א מודה ר"ש דנט"ל נמי אסור דלא תליא בטעמא אלא בשיעורא את"ד ז"ל והנראה שדעתו ז"ל דע"כ לא כתב הר' ש"ט דבתרומה כיון דלא בטיל בס' נט"ל אסור אלא דוקא בשנפלה בפחות מק"א אבל ביש בו לעלות בק"א אפי' בחמץ דאיסורו במשהו נט"ל מותר ולדעתי אכתי ק"ל ממ"ש בירושלמי שם בפ"ב דערלה תניא שאור של שביעית ושל תרומה כו' בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ולכהנים ראב"ש מתיר לזרים רבי אבהו בשם ר"י בעי מה בין תרומה אצל הזרים מה בין אצל הכהנים כו' שביעית אפילו אצל הכהנים אסורה הדר אמר ר"י הפתר שנפל שאור של תרומה תחילה לא בא שביעית אלא לפגום כו' יע"ש ובהרב שדה יהושע הרי דאע"ג דשביעית אוסרת בכ"ש כדתנן בשביעית ובנדרים אפילו הכי נט"ל מותר וכמו כן קשה לדעת הרשב"א ז"ל וסיעתיה דס"ל דכל שאיסורן במשהו לא אמרינן נט"ל מותר וליכא למימר דהכא מיירי בשנתערב משהו משאור של שביעי' שכיון שהוא משהו ונט"ל מותר לכ"ע שהרי הר' תה"ד נסתפק בזה והכריח מדברי ראבי"ה דאפילו בדאיכא תרתי משהו ונט"ל אסור: ואולי נאמר שהם ז"ל סוברים דבשביעית לאחר הביעור שנתערב יש לו ביטול בס' ומפרשים מ"ש בנדרים דנ"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט כפי' הר"ן שפי' וז"ל אף הן לא אמרו שה"ז אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דהוה ליה דבר שיש ל"מ כיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור אבל לאכילה כלומר אם נתערב לאחר הביעור כו' בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם עכ"ל ושלא כפירוש הרע"ב ז"ל וכבר כתבתי בזה במקום אחר באורך ומתני' דפ"ב דערלה מיירי בשאור שביעית שנתערב אחר הביעור כמ"ש הר"ב שדה יהושע ז"ל ע"ש ודו"ק: תו ק"ל לדעת הר' ש"ט ז"ל דס"ל דבתרומה כיון שאינה עולה אלא בק"א נט"ל אסור מה דגרסינן בפ"ב דע"ז דס"ט ע"א גבי עכברא דנפל לשיכרא ולחלא רבינא סבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בק"א כו' והילכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורא שבתורה והשתא לדעת הרב ש"ט ז"ל כיון דס"ל לרבינא דעכבר אין לו ביטול אלא בק"א כתרו' ע"כ ס"ל דנט"ל אסור ואלו שם אמרינן ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסרה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט"ל אסור כו' ובתר הכי אמרינן אמר רבא הלכתא נט"ל מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נט"ל אסור כו' ולית הלכתא כותיה כו' וליכא למי' דרבינא פליג אהני רבנן ורב ששת ורבא דהא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרש ולומר דהא דרבינא פליגא אכל הנהו דלעיל ולא למסתם סתומי וצ"ע: ודע שהסמ"ג ז"ל עשין ע"ח כתב שדעת הר"א ממיץ דכל איסורין שהן במשהו נט"ל אסור וכתב וז"ל וראיה לך דאמרינן פרק כ"ש אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד לאחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן א"ו ש"מ נט"ל אסור עכ"ד ויש לדקדק עליו למה זה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמרא לישהינהו עד לאחר הפסח והלא ממילתיה דרב גופיה דקאמר קדרות בפסח ישברו מיניה נשמע דנט"ל אסור בפסח דאל"כ אמאי ישברו וכמו שהק' התוס' וכמו שכן כתב הר"ן ז"ל בשם יש מי שתיר' ליישב קושיית התוספו' הלזו אעיקר מימרא ונראה אצלי שדעתו ז"ל דמעיקר מימרא דרב אין ראיה דאע"ג דס"ל בעלמא דנט"ל מותר הנ"מ בדיעבד ולהתיר התבשיל שנתבשל בו אבל לכתחילה אסור ולהכי קאמר דישברו וכמו שתירץ התוספ' לחד תי' אמנם ממאי דפריך בגמ' אמאי ישברו לישהינהו עד אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ק"ל שפיר דאי טעמיה דרב דקאמר ישברו הוא משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינו גופיה דקאמר אינו אסור אלא לכתחילה הו"ל כעין גזירה לגזירה אלא ש"מ דנט"ל אסור וכמ"ש לעיל כן נ"ל וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שנרגש מזה וכתב וז"ל אבל ממילתיה דרב גופי' דקאמר קדרות בפסח ישברו ולא יבשל בהן בפסח אין ראיה דאיכא למימר דאפילו את"ל בדבר שאיסורו במשהו נט"ל מותר הכא אסור משום דלא התירו אלא דיעבד אבל לכתחילה לא גזירה אטו בת יומא והכא לכתחילה הוא אם היה אפשר להשהותן עד אחר הפסח לבשל בהן אבל השתא דפריך תלמוד' ולשהינהו כו' ומשני גזיר' כו' דלי' בהו תקנת' בשום אופן חשיב כמו דיעבד ואפי"ה אסרו כו' אבל קצת קשה דפ"ב דע"ז מספ"ל לתלמודא אליבא דרב אם נותן ט"ל מותר אליבא דרב או לא וא"כ אין לפשוט מדאסר לאחר הפסח ש"מ נט"ל אסור בדבר שאיסורו במשהו דאיכא למימר דטעמיה דרב משום דס"ל נט"ל אסור כו' אבל אי הוה ס"ל דנט"ל מותר הוה שרי לגבי חמץ נמי את"ד ובעניותי לא אדע שכול איך היה אפשר לומר דטעמיה דרב משום דנט"ל אסור לכתחילה כיון דאפשר להשהותו אחר הפסח דאם היה אפשר להשהותן אחר הפסח היכי קאמר רב קדרות בפסח ישברו ישהא אותן אחר הפסח היל"ל אלא מוכרח ממילתיה דרב גופיה דאסור להשהותן וכמו כן הקשו התוס' ממלתיה דרב גופיה מה שהקשה דדילמא טעמיה דרב משום דס"ל נטל"פ אסור לא ידענא מאי ק"ל דראי' הר"א ממיץ מבוארת שכונתו להקל דהיכי מספ"ל לרבא אי ס"ל נט"ל אסור או מותר ותיפשוט מהכא דס"ל נט"ל אסור וכמו שהק' התוס' וזה פשוט: ודרך אגב אומר שראיתי למרן הב"י ז"ל בסי' הנזכ' דברים תמוהים בעיני שכתב על מ"ש הטור וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וז"ל יש לדקדק שאם חשש האסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד כל הכלי כו' ועוד ק' דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא מינה הו"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומא כו'. ודוחק לומר דמיירי בשלא נמלחו בכלי אלא ע"ג עצים וכיוצא בזה שאין חששא בהם אלא מחמת המלח שלא נבדק דבהכי שייך דאית בהו ס' דא"כ לא הו"ל למשרי סתמא כו' יע"ש הנה מה שהקשה דאי חשש האיסור הוא מחמת הכלי הא בעינן כו' הוא תמוה שהרי דעת רש"י ז"ל דטעם חמץ בקדרה אינו אלא משהו וכדעת התוספ' והר"ן כמ"ש גם מ"ש ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי כו' יש לדקדק דא"כ אמאי לא תי' בפשיטות דמיירי אפי' בנמלח בכלי ואע"ג דאין בו ס' כנגד הכלי משום הכלי אין בו חשש איסור לרש"י דרש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל נט"ל מותר ולא חשש רש"י אלא מחמת המלח שלא נבדק ומש"ה כתב רש"י ז"ל דכיון דיש בו ששים שרי וצ"ע: כתב הטור ז"ל סימן הנז' שדעת רשב"ם ז"ל דנט"ל בפסח אסור ויש לתמוה שהמרדכי ז"ל כתב פ' כ"ש דף רנ"ח ע"ב וז"ל והנה רשב"ם ור"י מפרגם ור"י מפריש ס"ל דנט"ל בפסח מותר כו' גם בהג' אשירי פ' אין מעמידין ד"ז ע"ב כתב שדעת רשב"ם דנט"ל מותר אפילו בפסח וצ"ע: ולענין אי חזרת כבשונות מהני לכלי חרס כתב הרא"ש ז"ל בפ' כ"ש וז"ל כתב ראבי"ה יש אומרים דאין מועיל לקדרות ליבון ע"י חזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבן להו שפיר כו' ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן כו' וכן מוכח בפ' דם חטאת דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים משמע הא לא"ה שרי כו' יע"ש וכתב הפר"ח סי' תנ"א דלדעת יש אומרים יש לדחות דדוקא במקדש התירו משום דכהנים זריזים הם ועוד דכיון דלאו מדידהו ליכא למיחש למידי וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא דדוקא במקדש התירו יע"ש ויש לדקדק טובא דכיון דבמקדש ליכא למיחש דילמא חייס עלייהו א"כ ק' קדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ומאי משני בגמרא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים אכתי תקשי דלימלינהו גומרי וראיתי להרב בני חייא ז"ל בלשונות הרמב"ם דף י"ח הק' כן משם מורינו הרב המופלא מוהרח"א ז"ל והוא ז"ל תי' דאפשר דסברי היש אומרים וראב"ן דכיון דגבי קדשים כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לכן אם מחזירין לכבשונות חשוב ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותם נותנן בכבשן ופנים חדשות באו לכאן אבל היסק דמילוי גומרי לא חשיב פנים חדשות למהוי כעין שבירה וכמבואר בדברי הרא"ש שכתב אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פ"ח יע"ש ולע"ד אחר המחילה אין תי' זה נכון דאם איתא דמלוי גומרי לא מהני ד"ת אע"ג דיוצא מידי דופיו ע"י היסק משום דגזירת הכתוב היא דבעינן פ"ח כעין שבירה א"כ היכי מוכח בפרק כ"ש דכלי חרס לא מהני בהו הגעלה משום דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ודילמא שאני התם דגזרת הכתוב היא דבעי שבירה שהרי אע"ג דיוצא מידי דופיו ע"י הסקה אפ"ה לא מהני ד"ת משום דלא חשיב כפ"ח ואם כן מכ"ש הגעלה דלא חשיב פ"ח והתוס' ז"ל בד"ה התורה העידה הוקשה להם מעין קו' זו דמאי ראיה מייתי שאני התם דגזירת הכתוב היא דאפי' אבישול בלא בלוע כגון שתלהו בתנור בעי התם רבא כ"ח אי טעונין שבירה או לא ותירץ דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא אלא דאפילו הכי בישול בלא בלוע טעון שבירה לפי שהחמיר הכתוב לחושבו כבלוע יע"ש והשתא כפי דעת הרב ז"ל דאע"ג דכ"ח יוצא מידי דופיו ע"י הסקה אפ"ה לא מהני ד"ת ק' טובא דאכתי נימא דע"י הגעלה יוצא מידי דופיו דומיא דכ"נ ואע"ג דכ"נ מהני מריקה ושטיפה אפ"ה בכלי חרס גזרת הכתוב היא דלא מהני כי היכי דלא מהני הסקה אלא ודאי משמע דמילוי גומרי מהני ד"ת גבי חטאת ואי ק"ל אם כן למה הוצרך הכתוב שבירה לימלינהו גומרי כבר התוס' ז"ל בזבחים דצ"ו ד"ה אלא קדרות הקשו כן ותיר' דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס צריך שיהיה הטעם בטל מן העולם כמו בכ"נ מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ"ש היסיקה דמהני טפי יע"ש: וראיתי להרב צאן קדשים ז"ל שהקשה לדברי התוספו' ז"ל הללו דא"כ קשה דמאי ראיה מייתי דהתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא כו' נימא דלעולם יוצא מידי דופיו על ידי הגעלה דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה יע"ש שהניחו בצ"ע: ולע"ד לק"מ דתלמודא הכי מייתי דאם איתא דהגעלה מהני בכ"ח אמאי כתב רחמנא מריקה ושטיפה בכ"נ ושבירה בכ"ח לכתוב רחמנא תרווייהו בכ"ח ובכ"נ ונימא הכי וכלי נחושת או כ"ח אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים או ישבר דהשתא הוה שמעינן תרוייהו דמריקה ושטיפה ושבירה מהני בכ"ח אלא ודאי דמריקה ושטיפה לא מהני בכ"ח ומשום הכי לא כתיב בכ"ח אלא שבירה לבד דמהשתא כי ק"ל אמאי לא כתיב הסקה איכא למימר שפיר דרבותא אשמועינן כנ"ל פשוט: וראיתי למורינו הרב בס' מ"ק דצ"ד ע"ב שהקשה קושית התוס' ז"ל דאמאי אמרה התורה ישבר למלינהו גומרי דבדאורייתא לא שייך גזירה דילמא חייס כו' ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו והוא ז"ל תי' עמ"ש רבי' פ"ה מה' יסו"ה השורף עצי הקדש לוקה מש"ה חששא התורה דילמא חייס שלא יבא לעבור האיסור מן התורה ויפקע במגן ויעבור ל"ת דשורף עצי הקדש ואף דבעלמא לא גזרה התורה הכא גזרה אלו ת"ד יע"ש וקשי' לי על תירוץ זה שהרי איתיה בתקנתא שישרוף בעצי חולין ואי משום דטעונים שבירה בעזרה ואין מכניסין חולין בעזרה כבר כתבו התוס' והרשב"א והריטב"א ז"ל דליכא איסור דהכנסת חולין אלא במידי דעביד כעין הקרבה ואף לפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דאפילו במידי דלא עביד כעין הקרבה אסור כבר הכריח הרב מש"ל ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה הל"ג דליכא איסור כי אם במידי דאכילה יע"ש באורך ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דלדעת יש אומרים קשה דקדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ובדוחק י"ל דדוקא בחזרת כבשונות דליכא למיחש כולי האי דלמא פקעי התירו במקדש אבל במלוי גומרי דאיכא למיחש טפי לא פליגי רבנן וגזרו אף במקדש אלא דאכתי קשה בפשטא דשמעתתא דקאמר א"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו וקשה טובא דלמאי דס"ד דרבינא לא אסיק אדעתיה טעמא דחייס עלייהו אדפריך לרב תק"ל לרבינא מתני' אברייתא דכיון דהסקה מועיל בכ"ח קדרות במקדש אמאי קתני מתני' דשבירתן במקדש ליעבד להו הסקה וצריך עיון: והתוספות ז"ל בזבחים ד"ה הקשו וז"ל תימא מאי ק"ל הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כו' ותי' בשהיסקו נעשו ככלי' חדשים כו' ואע"ג דטומאה כו' ואמרי' תנור חולקו לשלשה כו' אלא אמרינן בשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיב ככלי אחר כו' לא דמי כלי חרס לתנור דתנור כיון דתשמישו על ידי היסק לא חשיב פ"ח ושמא אף בתנור אם היה מסיקו מבפנים ובחוץ כעין עשייתו כו' אפשר שזה מועיל עכ"ל ויש לדקדק דכפי תי' זה מאי פריך התם בגמרא אלא הא דאמר ר"ן אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היתה ולעביד של חרס דהסיקו מבפנים הוא כו' והשתא לתי' התוס' דבתנור כיון דתשמישו ע"י היסק לא חשיב פ"ח מאי פריך הא בתנור לא מהני הסקה ומברייתא דקתני כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ל"ק דהתוס' ז"ל לא כתבו כן דגבי תנור לא מהני הסקה אלא דוקא גבי טומאה דהתם אין טומאתו משום בליעת האיסור וא"כ בתנור שהסיקו בקליפי ערלה דאין איסורו משום איסור הבלוע בו אלא גזרת הכתוב היא גבי טומאה דבעי שבירה והילכך גבי תנור כיון דלא חשיב כפ"ח לא מהני ליה הסקה אבל בתנור שטחו באליה דטעמו משום איסור הבלוע בו כל שהסיקו בפנים ויצא מידי דופיו אין צריך שבירה וכן כתב הרב ח"ה בפ' כ"ש יע"ש ועיין בהרב מגן אברהם סי' תנ"א סק"ד אכן מהא דפריך בגמרא בתנור של מקדש ק"ט דהא טעמא דשבירה לא משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כמ"ש התוס': ואפשר ליישב דמאי דפריך בגמ' לעביד דחרס דהסיקו בפני' לאו למימרא דיסיקו בפני' לבד דהא פשיטא דלא מהני כיון דאין כאן פ"ח אלא הכי פריך כיון דתנור היסיקו בפנים א"כ אין כאן חשש דילמא חייס עלייהו וכיון שכן יסיקנו בפנים ובחוץ כעין תחלת עשייתו דהשתא הו"ל כפ"ח ואפי' גבי טומאה שפיר דמי כמו שכתבו התוספות ואע"ג דכבר תי' בגמרא דאין עושין כבשונות בירושלים היינו דוקא לגבי קדרות דלא מהני להו הסקה אלא בכבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים דכיון דהיסיקו גדול לא חייס עלייהו אבל בתנור שלנו לא מהני להו הסקה דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו ויוציאנו מן התנור קודם שנתלבנו היטב כמ"ש הרא"ש ואהא משני שפיר דכיון דקדרות אין להם תקנה אלא בכבשונות שמצרפין בהם כ"ח ואין עושין כבשונו' כאלו בירושלים משום קוטרא אבל לגבי תנור כיון דליכא למיחש דילמא פקעי איתיה בתקנתא שפיר שיסיקנו בפנים ובחוץ ושלא ע"י כבשונות כנ"ל האמנם אכתי ק' למה שכתבו התוס' בפ' אין מעמידין דל"ד ע"א ד"ה שאינו וז"ל וא"ת כיון דחשוב כלי אחר א"כ תנור וכיריים יותץ דקאמר רחמנא למה ליהדרינהו לכבשונות ואומר הר"ש משנץ דודאי גבי קדרות כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע"י היסק אין יוצא בחזרת כבשונות ולא נקרא כלי אחר עכ"ל הנה מבואר מדבריהם דס"ל דגבי תנור אפי' חזרת כבשונות לא מהני הפך ממ"ש בזבחים וכיון שכן קשה דמאי פריך ונעביד של חרס ואפשר לומר דהתוס' ז"ל פ' א"מ ס"ל דמאי דפריך התם בזבחים וליהדרינהו לכבשונ' וכן בתנור דנעביד של חרס לא פריך אלא למאי דדחי לעיל בההיא דאמר רב נחמן כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור איכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת דאלמא טעמא משום בליעה הוא וכמ"ש רש"י שם וז"ל הא אוקימנא דטעמא משום בליעה הוא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא יע"ש וכיון דטעמא משום בליעה פריך שפיר ונעביד הסקה בפנים וא"צ פ"ח וכברייתא דתנור שטחו באליה כנ"ל: וראיתי למו"ה בס' לשון לימודים בח' י"ד הל' בשר בחלב סימן ר"א שהקשה בדברי התוס' בפ' א"מ דאדהקשו מתנור וכיריים הכתוב גבי טומאה בפרשת שמיני תיק' להו מכלי חרס דבישול החטאת הכתוב קודם בפ' צו דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דאמאי הצריכו הכתוב שבירה דלא שייך לומר על הכתוב אין עושין כבשונות בירו' ולא עוד אלא אדמקשו מתנור וכיריים תקשי להו מפ' הקודם דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו דבהא לא הוה שייך תיר' ז"ל יע"ש שהניחו בצ"ע ומהיותר תימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב בפ' כ"ש על דברי התוס' שם שכתבו כתי' בפ' א"מ דקדר' שאין דרכה להסיקה בפנים אם מסיקן בפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבור כו' יע"ש והוא תימא דהא קרא כתיב בהדיא ואותו תשבורו הן אמת שדברי התוספות שם בקו' באו בשינוי ממ"ש בפ' א"מ דשם הקשו וז"ל ולרבינו תם יש להקשות תנור דנטמא אמאי חולקים אותו לג' כיון דחשיב כאחר כו' משמע מדבריהם דלא ק' להו אקרא דכתי' תנור וכיריים יותץ משום דאיכא למימר דכיון דמלבן להו הו"ל פ"ח והראשון הוי כמו שבור כמ"ש הרא"ש אמימרא דרב דקאמר ישברו וחזרת כבשונות חשיב כמו שבירה יע"ש וא"כ איכא למימר דיותץ דקאמר קרא היינו חזרת כבשונות דחשיב כמו נתיצה וכן נמי גבי כ"ח דכתיב תשבורו ה"נ תתפרש אכן מתני' דפ"ג דכלי' דקתני תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין לשלשה ק"ל שפיר דאמאי לא קתני תקנתא דהסקה אכן לדברי התוספות דפרק א"מ ק' טובא דנקטו קו' אקרא דכתיב יותץ משמע דס"ל דיותץ דקרא כפשטיה מתפרש וכיון שכן ק' אמאי ל"ק להו מכלי חרס הכתוב קודם: ואפשר לומר דמכלי חרס דבישול חטאת לק"ל דאיכא למימר דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה כמו שאמרו בזבחים גם מאותו תשבורו דכתיב גבי טומאת כ"ח ל"ק ליה דאיכא למימר דקרא רבותא אשמועינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן אע"ג דאיתיה בעיניה וכ"ש חזרת כבשונות דחשיבי כפ"ח וככלי אחר דמי אכן מתנור וכירים יותץ דקאמר קרא ק"ל שפיר דלמאי הצריך הכתוב נתיצה דליכא למימר דאתא לאשמועינן דנתיצה מטהרת אותו מטומאתו דמשבירת כלי חרס ילפינן אלא משמע דקרא עכובא קאמר כנ"ל ודוק: מעשה חושב (קנה) כמוהר"י אשכנזי ז"ל הקשה לדברי התוס' כו' קדרות בפסח ישברו כו' דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור. כבר קדמוהו בקושיא זו בחידושי אנשי שם שסביב הרי"ף בסוגיין פ' כ"ש על הר"ן שם שכתב ג"כ הכי דבקדירות אע"ג דלרב א"א שלא לשברן ואפ"ה לא הוי כדיעבד וקשה מאי שנא מתנור חדש דחשיב דיעבד מפני שצריך נתיצה וע"ש מה שתירץ בזה: והנה הר"ן ז"ל הביא שם ראי' מהאי פנכא דאתמלח בה בשרא ותברה ר' אמי ולכאורה יש לפקפק בראי' זו דהא י"ל דשאני התם דאיסורא בלע (שהרי התוס' בע"ז דף ע"ו ע"א בד"ה מכאן כו' כתבו בטעמא דמלתא דהמאכל מותר והקדירה אסורה לפי שבהמאכל לא נבלע איסור מעולם אבל בקדרה היה איסור גמור תחלה ע"כ) ולכאורה הרי זה לא שייך בקדירות הבלועות מחמץ דאיכא למימר דהיתרא בלע. אמנם מ"מ אין מזה כל כך קושיא על הר"ן ז"ל משום די"ל דלטעמי' אזיל דס"ל דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא בלע. (ואפשר דהאי מי שתירץ שהביא הר"ן ז"ל דס"ל דחמץ דאורייתא בכל שהוא ומש"ה נטל"פ נמי אסור בי' הוא ס"ל כהראב"ד ז"ל דחמץ מקרי היתרא בלע ומשום הכי לא ניחא לי' בתירוצו הנ"ל של הר"ן ז"ל וע"ש: ואכתי מהסס אני בראי' זו מפנכא דמייתי הר"ן ז"ל דהא הר"ן בעצמו כתב דסתם קדירות אין משמשין בהן חמץ הרבה וא"א שיבוא לידי נ"ט ע"ש וא"כ מאי ראיה מפנכא המלאה כולה מדם שבלעה. לקדירות בפסח שאין בהן אלא משהו חמץ לדעתי' ז"ל. ואולי משום דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ואפ"ה תברה ר' אמי לפנכא וא"כ ס"ל להר"ן ז"ל דהאי פנכא אע"פ שבלועה מדם הרבה מ"מ כיון שהוא איסור מדרבנן לא חמירא היא מבליעת משהו באיסור חמץ דאורייתא ולפ"ז איני מבין כראוי דברי הגאון המחבר ז"ל במה שהוכיח לעיל דרב ס"ל דנטל"פ אסור אפילו בדיעבד מדגזר שלא במינו אטו מינו דאל"כ הא הו"ל גזירה לגזירה ע"כ. והרי בפנכא דדם שמלחו נמי דרבנן ואפ"ה תברה ר' אמי ואמאי הא הו"ל גזלג"ז ויש לחלק. ועוד קשיא לי אמאי תברה ר' אמי הא הו"ל לאשהויי עד למחר ולמלאותה גומרי דהא הו"ל גזירה לגזירה דלמא חייס עלה דלא תפקע ועי' לקמן: (קנו) ולכאורה הי"ל להרב ז"ל להקשות קושיא הלזו לדעת הרשב"א וסייעתי' הסוברים דכל שאיסורו במשהו נט"ל אסור. תמהני דלדעה זו הא לר' יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל א"כ אפילו בנט"ל נמי אסור ולפ"ז הרי גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דהא אצטריך הגעלה משום מין במינו וא"כ הא איכא למילף לר"י טעם כעיקר מגיעולי נכרים לכל התורה והא ליכא למימר דגיעולי נכרים וחטאת הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דז"א שהרי ר' יהודה ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד שפיר מלמדין. (עי' קדושין דף ל"ה) וא"כ לפ"ז הא אייתר לי' קרא דמשרת דכתיב גבי נזיר ועכצ"ל דאתי האי קרא לאורויי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה והרי זה לא שמעת לי' לא לר' יהודה ולא לרב דפסק כוותי' ולרש"י וסייעתי' קיי"ל כן. אבל יותר תמוה לדעה זו אמאי דמהני הגעלה כלל דאי נימא דבמין במינו נטל"פ נמי אסור א"כ הא איכא למיחש בכלי זו שהישראל מגעילו במים להכשירו דדלמא בישל בה הגוי מים של ע"ז ומין במינו לא בטיל לר' יהודה מן התורה דבשלמא לדעת החולקים על הרשב"א י"ל דס"ל דלר' יהודה לא התירה התורה להגעיל אלא ליום המחרת או דס"ל דבת יומא נמי פגמא אבל להרשב"א וסייעתי' תמוה לכאורה ועי' רש"י חולין דף צ"ח ע"ב במש"ש בזרוע בשלה ואין הגליון מספיק: (קנז) וכן בתרומה דעולה באחד ומאה היינו דוקא במין במינו אבל במין בשא"מ איסורו בנ"ט. לא ידעתי מהו הא כשלא הסיר האיסור אפילו במין בשא"מ אינו בטל בס' כמבואר ברש"י חולין דף צ"ט ע"א ובתוס' שם בד"ה אין בהם בנ"ט כו' דהיכא דהאיסור הוא בעין אפילו בשא"מ צריך ק"א וחומץ שנפל על גריס ע"כ ישאר משהו בעין והדרא הקושיא לדוכתה. וצ"ל דס"ל להר"ר ש"ט כדעת התוס' שם שנראה דחולקים על רש"י ומדברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות מ"א שהביא אין הכרח דחולק על רש"י וע"ש: (קנח) ואי ק"ל א"כ למה הצריך הכתוב שבירה כו' ותירצו דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעלי התוס' בזה דאיך אפשר לומר כן דחדוש הוא מה דשבירה מהני אע"פ שנשאר טעם החטאת בשברי החרס והרי גבי טומאה (ויקרא י"א ל"ג) כתיב נמי וכל כלי חרש אשר יפול מהם גו' ואותו תשברו והתם ודאי הרי לא שייך החידוש שכתבו התוס' ואפ"ה כתב רחמנא שם ואותו תשברו. ועוד קשה לי בהבנת דברי קדשם בתירוצם זה דא"כ אמאי כתב רחמנא חדוש זה בכ"ח דוקא ולא בכלי נחשת דמהני שבירה בהו אע"פ שנשאר בהשברים טעם החטאת וניהו דקושיית הצאן קדשים לא קשה משום דלא הזכיר הכתוב מריקה ושטיפה בכלי חרס מכלל דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל קשה להיפך למה לא הזכיר הכתוב בכלי נחשת היתר שבירה בלי מריקה ושטיפה. ואפשר לומר דמאי דכתבה רחמנא גבי טומאה ואותו תשברו הוא לאשמעינן דע"י השבירה אזדא לה הטומאה נמי וא"צ חזרת כבשונות דלהוי כפנים חדשות אלא כיון דבטיל מתורת כלי פרחה טומאתו: אלא דלפ"ז אכתי קשה לי על מה שהקשו התוס' בע"ז דף ל"ד ע"א בד"ה שאני מתנור וכירים כו' אמאי יותץ להדריני' לכבשונות כו' דמאי קושיא היא הא התם נמי אפשר לומר דהכתוב בא לאשמעינן דע"י נתיצה פקע לה הטומאה וא"צ לחזרת כבשונות דזה אין ללמוד מקרא דאותו תשברו דכתיב בכלי חרס וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה דהכתוב אמר יותץ ולא ישבר לומר דא"צ לשברן כו' אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם וע"ש והיינו משום דלשון נתיצה מורה על פירוד החלקים דהיינו הריסה ולא שבירה, וצ"ע: (קנט) דאיכא למימר דקרא רבותא אשמעינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן כו'. עיין מ"ש על הגליון לעיל (באות קנ"ח) בד"ה אני בעניי כו' בסה"ד: