Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
התנה עמה לפחות מעיקר כתובה תנאו בטל כו'. כתב ה"ה וז"ל וסובר רבינו דכיון דקי"ל הלכ' כר"מ בגזרותיו כו' מ"מ הלכתא כותיה כו' אע"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כו' וכתב הרב נ"מ דף קט"ו ע"ד דט"ס נפל בדברי ה"ה ז"ל וצ"ל יותר משל תורה דאי דוקא כשל תורה הא קי"ל דדבר שבממון תנאו קיים ושכ"כ הר"ן והרמב"ן והרא"ה ז"ל בחי' לדעת רבי' ז"ל ועפ"ז הקשה שדברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו שכתב אח"כ התנה עמה שלא ירשנה תנאו בטל ואע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון כו' נר' מדבריו שלא עשו חיזוק אלא כשל תורה ולכך הוצרך לו' שבירוש' בטל אע"פ שהוא של ממון ואם איתא דס"ל דעשו חיזוק יותר ת"ל מה"ט דאפי' את"ל דירושה הוי דבר שבממון ותנאו קיים הכא שירושת הבעל הוא מד"ס יעשו חיזוק יותר משל תורה. והייתי סבור לומר דשאני ירושה דלא שכיח דלא לכל יש ירושה וכדאמרינן בגמ' אמילתיה דר"י דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דפריך והרי פירות דלא עשו חיזוק לר"י ומשני אביי לכל יש כתוב' ולא לכל יש פירות כו' פירות דלא שכיח לא עבדו כו' וס"ל לרבינו דלאו למימרא דלא עשו חיזוק כלל אלא הכי פירושו דלא עבדו יותר אלא כשל תורה לבד אך ק' דאמרינן בפ' הכותב אמילתיה דרשב"ג אמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה וקס"ד בגמ' דהכי קאמר דאלו רשב"ג סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים אלא שירושת הבעל מד"ס ועשו חיזוק יותר משל תורה ואם איתא דירוש' לא שכיח היכי תיסק אדעתין דחכמים עשו חיזוק ומ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים כמו שהוק' להתוס' שם ותירצו דירושת הבעל שהן נצ"ב שכיחי בכל הנשים וא"כ הדרא קושיין ואין לומר דאין ה"נ דלפי מאי דס"ד התם בביאור דברי רב דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תור' הכי ס"ל דירושה שכיח ולא דמי לפירות אבל לבתר דאיתותב ואסיקנ' דה"ק ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ס"ל דירושה לא שכיח ולכך לא עשו חיזוק אלא כשל תורה דהא ודאי בורכא היא כו' אבל לענין הירושה דשכיח לא הדר ביה תלמודא וצ"ל דאה"נ דהוה מצי הרמב"ם ז"ל למימר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר ע"כ ת"ד ז"ל ולע"ד אחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שרצ' להכריח מההיא דפרק הכותב דירושת הבעל שכיחא עד שמכח זה כתב דסברא זו דירוש' לא שכיח לא ניתן ליאמר כלל בדעת רבינו ז"ל אישתמיטתיה מיניה מ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב ז"ל בחידושיו וז"ל ואחרים אמרו דכיון דקי"ל דכל הפוחת כו' אלמא חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה כו' ה"נ אע"פ דבדבר שבממון תנאו קיים בשל דבריהם עשו חיזוק יותר כו' גם זו הסברא משובשת חדא דירושה היא כפירות וכבר שמעינן ליה לר"י התם דאמר דלא אמרו חכמים עשו חיזוק יותר אלא בכתוב' דלכל יש כתובה כו' עכ"ד הרי לך בהדיא דדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח וא"כ אף אנו נאמר שכן הוא דעת רבי' ומה שיתרץ הרמב"ן ז"ל לההיא דהכותב יתרץ רבי' ז"ל גם מ"ש ואין לומר כו' אבל לבתר דאיתותב ואסיקנא ס"ל דירושה לא שכיח לא ידעתי איך הוה ניחא ליה בהכי דגם לפי המסקנא תיקשי מ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים ואפי' רב מודה בהכי ואי משום דלא שכיח גם בירושה דלא שכיח עבדו בו חיזוק כשל תורה וליכא למימר דדוקא בירושה דלא ידע דמחיל כמ"ש התוס' בד"ה וסבר רב ס"ל לרב דעשו חיזוק כשל תורה ובשל תור' היכא דלא ידע דמחיל תנאו בטל אבל בפירות דידע דמחיל אפי' בשל תורה ס"ל לרב דתנאו קיים הא ליתא דהשתא לדעת רבינו קיימינן ולדעת רבינו ע"כ דס"ל דירוש' מקרי ידע דמחיל כמו שכתב הרמב"ן בחי' דאע"ג דאינו יודע אם תמות בחייו מ"מ הרי יודע הזכות שיש לו ומוחל אותו אדעתא דהכי דאי מיית נמי אינו יורשה (ובאונאה כי אמרי' לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סובר שאין בו אונאה כלל) וכמו שהכריח הרב לח"מ ז"ל מדברי רבינו ז"ל יעיין שם גם מ"ש דאה"נ דהו"מ רבינו לומר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר אחר המחילה דברים אלו הם שלא בהשגחה דאי ס"ל לרבינו דבירושה עשו חיזוק יותר מש"ת א"כ איך כתב בפ' כ"ג הלכה ה' דאם התנה עמה שלא יירשנה קודם שתנשא לו תנאו קיים וה"ט משום דלא שייך טעמא דלחוקת משפט כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה ואי ס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר אפי' בכותב לה ועודה ארוסה יהא תנאו בטל דהא בפרק אע"פ לר"י דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר מש"ת פריך והרי פירות כו' ולא עבדו חיזוק אע"ג דמתני' מיירי בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקי לה בר"פ הכותב א"ו דס"ל לרבינו דלא עבדו בה חיזוק אלא כשל תורה לבד ומש"ה בעודה ארוסה דליכא טעמא דחוקת משפט תנאו קיים כיון דאפי' בשל תורה בעודה ארוסה תנאו קיים ומ"מ אכתי לא נתיישב לי דעת רבי' אפי' אם נאמר דס"ל לרבי' כדעת הרמב"ן דירוש' לא שכיח משום דא"כ צ"ל דס"ל דמ"ש בגמרא פירות דלא כו' לא עבדו בה חיזוק ה"פ דלא עבדו בה יותר אלא כש"ת כמ"ש הרב נ"מ ז"ל אם כן תיקשי לן לרב דמעמש"ב תנאו בטל אפי' בירושה דידע דמחיל (כמ"ש הלח"מ דסוגייא דהכותב אליבא דאביי קאי) וחכמים עשו חיזוק כשל תורה אם כן בפירות אליבא דרב אמאי תנאו קיים אפי' דלא שכיח חכמים עשו חיזוק כש"ת אלא ודאי מוכח בהדיא דבמידי דלא שכיח לא עבדי בה רבנן חיזוק כלל ואם כן אי ס"ל דירושה לא שכיח איך כתב אע"פ שירושת הבעל כו' חכמים עשו חיזוק כש"ת גם לדעת הרמב"ן יש להבין מה יענה לקו' התוספות ז"ל שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ' חזקת דמ"ט ד"ה כדרב שהוק' להם מה שהקשה בפרק הכותב ד"ה וקסבר ותי' וז"ל ועוד מצי' למי' דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא דכוותא בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע"כ וע"ש גם הרשב"א הביאו מוהר"ב הוקש' לו קו' התוס' ותי' כמו שתי' התוס' ז"ל בפ' חזקת יע"ש: ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל כתי' זה שתירץ התוס' והרשב"א ז"ל דס"ל דירוש' לא שכיח ואפי"ה עשו חיזוק כשל תורה הואיל ויש לה שורש מן התורה בירוש' האב אבל בפירות דלא אשכחן דכוותא בשל תורה ולא שכיח לא עבדו בה חיזוק כלל וכמ"ש התוס' ז"ל ומ"ש בפרק אע"פ פירות דלא שכיח לא עבדו בה רבנן חיזוק הוי כפשטיה דלא כמ"ש הרב נ"מ ז"ל הן אמת דלפי מאי דס"ד בפרק הכותב בביאור דברי רב דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דהוי דוחק לומר דאע"ג דירוש' לא שכיח עבדו בה חיזוק יותר הואיל ויש לה עיקר מן התורה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכבר הרשב"א הוק' לו כן ותירץ וז"ל ואפשר דה"ה דהו"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מקשי ליה ואדחי ליה יע"ש ומ"מ אכתי יש להבין דאפי' נימא דדעת רבינו כדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח נ"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל אלא בירושה דנ"מ וכדקיהיב טעמא למילתא משום דלכל יש כתובה ולא לכל יש ירושה אלא דהתוס' ז"ל ס"ל כיון דאיכא ירושה דנצ"ב דשכיח לא פלוג רבנן כמ"ש בפרק חזקת והרמב"ן ז"ל לא ס"ל הכי אבל בירושה דנצ"ב מודה הרמב"ן ז"ל דשכיח דאפי' ליתומה ענייה אין פוחתים מנ' זוז א"כ הו"ל ככתובה וכיון דרבינו ז"ל ס"ל בכתובה דעשו חיזוק יותר משום דשכיח אם כן איך כתב בפ' כ"ג שאם התנה עמה קודם שתנשא תנאו קיים ונראה מדבריו בהדיא שם דאפי' בירושה דנצ"ב קאמר הא כיון דירוש' דנצ"ב שכיח עשו חיזוק יותר ותנאו בטל ככתובה אם לא שנאמר בדוחק דס"ל לרבינו ז"ל להפך דכיון דאיכא ירושה דנ"מ דלא שכיח ותנאו קיים לא פלוג רבנן אפי' בירושה דנצ"ב ודוחק ועדיין צ"ע: ודע שדברי התוס' הללו שבפרק חזקת אשתמיטתיה להרב ח"ה ז"ל שכתב בד"ה וסבר דמאי דק"ל להתוס' מפירות אירושה משום דבמילתא דרבנן אי עשו חיזוק יותר כדקס"ד מעיקרא אין לחלק בין ידע ללא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר אלא כשל תורה דלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות לירושה עכ"ל. ולא ראה דברי התוס' דפרק חזק' שהוק' להם קו' זו לפי המסקנא גם מה שהקשה עוד דבסוגיא בפרק אע"פ דפריך לר"י משאר כסות ועונה אכתובה אמאי לא משני דכתובה לא ידעה דקמחיל כמ"ש גבי ירושה אישתמיטתיה דברי התוס' בפרק הזהב דנ"א ד"ה הכא שהוקש' להם כן בהדיא ותי' ג' תי' יע"ש גם מה שהקשה עוד דלפי מאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משום דשכיח תיקשי אמאי לא עשו הכא בירוש' חיזוק יותר לר"י דהיא שכיח יותר לפי מ"ש התוס' בפ' הזהב דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א"נ לאביי כו' לק"מ דמאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י עשו חיזוק יותר היינו לשמואל א"נ לאביי אבל לרב דמחלק בין ידע ללא ידע לא צרכינן להך תי' אלא לעולם דס"ל לר"י דלא עשו חיזוק אפי' כשל תורה ובכתובה ס"ל דהוי דאורייתא וכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ולשמואל לא תיקשי מירושה דס"ל לר"י תנאו קיים דאיכא למימר דס"ל לר"י ירושת הבעל דאורייתא מיהו לפי תי' האחר שתי' שם קשיא שפיר קושית הרב הנזכר ומה שתי' הרב ז"ל הוא דוחק כמו שיראה המעיין משום דלפי המסקנא רב אתי דלא כמאן ועיין במוהרנ"ח ז"ל: ודע שדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דבירוש' מקרי ידע ומחיל משום דאדעתא דהכי נחית דאי מיית נמי לא יהא יורשה אשתמיטתיה להרב לח"מ ז"ל בפ' י"ג מהל' מכירה דין ג' כמו שיראה הרואה ומהתימה עליו שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן ז"ל בהלכות אלו וכתב שכן דעת רבינו ודוק עוד כ' הרמב"ן וז"ל ולא דמייא לההיא דאמרי' התם מי יימר דקא עקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני למיעקר ודאי דבר תורה עכ"ל פי' דסבור שאין בו אונא' ושמא לא יהא בו אונאה משא"כ בירוש' דמכוין לעקור דאפי' אי מית לא יהא יורש' והתוספות ז"ל בפרק הזהב ס"ל הפך דעת הרמב"ן ז"ל שכתבו בד"ה אבל הכא וז"ל ובפ"ק דמכות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם נמי לא ידע דקעקר דאימור יפרע לו קודם שביעית עכ"ל ויש לדקדק לפי שיטתם ז"ל דהרי בירוש' דלא ידע דקעקר דשמא הוא ימות בחייה ואפי"ה ס"ל לרשב"ג דתנאו בטל ואם כן מנ"ל לשמואל דר"מ יודה באונאה דתנאו קיים משום דמי יימר דקעקר ולאפושי במחלוקת הא אפושי פלוגתא לא מפשינן תו ק"ל טובא דהרי בפרק אע"פ ד' נ"ו מסיק לר"מ דכתובה דאורייתא ואם התנה שאין לך עלי כתובה תנאו בטל משום דהוי מתנה ע"מ שכ' בתורה הרי דאע"ג דכתובה מי יימר דקא עקר דשמא היא תמות בחייו וכמ"ש בד"ה הכי אפ"ה ס"ל דתנאו בטל ואם כן תיקשי לשמואל דאמר דבאונאה דמי ימר דקעקר אפי' לר"מ תנאו קיים וצ"ע: ומצאתי למוהר"ב ז"ל בחידושיו שם שהביא משם הרשב"א ז"ל פי' מחודש בסוגיא דפרק אע"פ וז"ל ונ"ל דתרתי קא דייק דר"י אמר רצה כותב כו' וקיים וא"ל ר"מ אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים ה"ז בב"ז ואלו קתני הפוחת כו' אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל דאנן סהדי דעל זנות נבעלה לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל וכיון דאמר לה לית ליך כו' כלומר ואי ק"ל א"כ אמאי קתני כל הפוחת בב"ז דאי תנאו בטל אין בב"ז ואי בב"ז אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל תנאו בפי' ויתנה עמה בק"ק כנ"ל הרשב"א עכ"ל וא"כ אם נאמר שהתוס' ז"ל בפרק הזהב מפרשי לסוגיא דפ' אעפ"י כמו שפירש הרשב"א ז"ל ניחא דבתחי' הוה ס"ד דלר"מ כתובה דרבנן ואפי"ה הוה ס"ל לר"מ דתנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז דרבנן ומשו"ה פריך והא שמעינן לי' לר"מ כו' הא בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר כתובה דאורייתא ומש"ה תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז אלא שהתוספות ז"ל שם בד"ה הא בדרבנן נרא' בהדיא דלא ס"ל הך פירוש הרשב"א כלל יע"ש: גם הלח"מ כתב בדעת רבינו ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שכתבנו ומה שהקש' הרב נ"מ ז"ל דקי"ו דלפי דבריו תיקשי ר"מ מדידי' אדידי' שהרי הכא אמרי' בגמ' דטעמא דס"ל לר"מ תנאו בטל היינו משום דס"ל כתוב' דאורייתא הא לא"ה הי' תנאו קיים דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק ולפי זה צ"ל דאפי' בדבר איסור ס"ל דלא עשו חיזוק ואילו בפרק הזהב אמר גבי תרומ' דס"ל לר"מ דעשו חיזוק כשל תורה וכן גבי גט וכמו שהוקש' להתוס' ותי' דגבי איסורא ס"ל דעשו חיזוק ולפי דברי הלח"מ ז"ל אזדא לי' הך תי' עכ"ל יש ליישב כדרך שחילקו התוס' ז"ל בין ירושה לפירות דהתם בתרומ' וגט כיון דיש להם עיקר מן התורה בתרומ' ודאי וכן בגט שנכתב שלא לשמה מש"ה ס"ל לר"מ עשו חיזוק כשל תורה מה שא"כ בכתוב' אי הוי דרבנן ליכא דכוותא בדאורייתא כלל ומש"ה תנאו קיים גם מה שהק' עוד דבשלמא גבי עונה כיון שאנו אומרים תנאו בטל פקע איסוריה אבל הכא אפי' שנאמר שהוא בטל מ"מ הו"ל בב"ז כו' ואם כן איך אנו מבטלין התנאי מפני שהוא בב"ז לא דעתי אמאי לא ק"ל הכי לשיטת הרשב"א ז"ל שהוא ז"ל הביאו שם לעיל וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דכיון דאמר לה לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל בפי' ניחא קצת דהיינו מה דאמרינן תנאו בטל וצריך שיבטלנו בפי' שכל הפוחת בב"ז ונמצא דטעמא דתנאו בטל משום שלא תהא בב"ז ולאו משום עיקר כתוב' משום דעיקר כתוב' הוי דבר שבממון ותנאו קיים אפי' בשל תורה כנ"ל ועיין בספר מחנה אפרים ה' מו"ל סי' ל"ח ועיין בפ"ח בספר מים חיים בסי' י"ג:
בד"א שאינו אמוד כו'. כתב ה"ה ז"ל ודע שדעת רבינו ז"ל שכופין ויורדין לנכסיו כל שהוא לפניו כו' נ"ב וכן הוא דעת התוס' בד"ה אכפייה רבא בתי' בתרא שתי' שם דשאני צדק' דאית בהו תרתי לאוי ולזה הסכים הר"ן ז"ל וכתב מרן הב"י י"ד סי' רמ"ח שכן דעת הרמב"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר"ן בר אמי לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא משום שהי' עשיר ולא עביד כדבעי ליה כו': וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' מת"ע פ"ז דין ה' שהקש' עליו דהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דהשבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין ב"ד מוזהרין עלי' והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס"ל כתירוץ בתרא יע"ש ולי נראה שמ"ש מרן ז"ל וכן דעת הרמב"ן היינו לומר שדעת הרמב"ן דכופין על הצדקה כדעת הר"ן והתוס' בתי' בתרא דסבירא להו דכופין על הצדקה אמנם בעיקר טעמו חלוקים הם ודאי דלדעת התוס' והר"ן היינו טעמו משום דאית בהו תרתי לאוי ולדעת הרמב"ן האי טעמא אינו מעלה ארוכה דס"ס מ"ע שמ"ש בצדה הוי ואין ב"ד מוזהרין עליה אלא ה"ט כמ"ש הריטב"א הביאו מהר"ב בחי' וז"ל ואע"ג דהוי מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דההיא גבי נודר כתי' גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה ע"ש והילכך דוקא גבי צדקה משום האי טעמא הוא דכופין אבל בהשבת העבוט אע"ג דאיכא ביה לאו הו"ל מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה ועיין במ"ש הרב הנז' בפ"ג מה' עבדים דין י"ד ומה שהק' שם לדעת הרמב"ן ור"ת מההיא דפרק שלוח הקן דקמ"א עיין בהגמ"י בפרקין ס' ך' שהקש' כן ודוק: ולע"ד נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והילכך אמרי' כיון שהיא מ"ע שמ"ש בצדה אין בית דין מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום עשה משא"כ גבי ההיא דשלוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטלו בידים כדאיתא במכות והילכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום עשה הלאו שאין בית דין מוזהרין עליו להלקותו כנ"ל נכון: עוד כתב ה"ה ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב היכא דאמיד כייפינן ליה מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה כו' וכ"כ הר"ן משם הרשב"א והר"ן ז"ל חלק עליו במ"ש דאפילו בפניו אין יורדין לנכסיו דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת כו' מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כו' ע"ש ודבריו תמוהים דמאי ק"ל מההיא דנשתטה התם שאני משום דיוצא שלא לדעת אמדינן דעתיה דמסתמא ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בסמוך דמה"ט זנין בניו ובנותיו אפי' היכא דלא אמיד אמנם היכא דלא ניחא ליה בהדיא אה"נ דאין ב"ד יורדין לנכסיו וכך הקשה מוהרש"ך ז"ל ח"א דרל"ב ומה שתי' הרב נת"מ דף קנ"ב ע"א דכונת הר"ן ז"ל היא לומר דדוקא גבי בניו הוא די"ל כן דרובא דאינשי ניחא להו לזון בניו ובנותיו וא"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומסתמא עבדינן מאי דניחא ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינם חפצים בצדקה עכ"ד יע"ש הם דברים תמוהים הרבה דאי כפי דבריו תיקשי למ"ד דדבר אחר זו צדקה דמ"ש ממי שהלך למ"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד"א וכדאקשי ליה רבינא לר"א ומאי דמשני לי' ר"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד"א לפי דבריו כיון דרוב' דאינשי לא ניחא להו הו"ל כמי שהלך למ"ה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאף גבי צדקה אמרי' דניחא לי' ומש"ה ב"ד יורדין לנכסיו בנשתטה מה שאין יורדין במי שהלך למ"ה ותי' ר"א קאי נמי גבי צדקה וא"כ הדרא קו' לדוכתא ועיין בספר מח"א ה' צדקה סי' א': עוד הקשה מוהרש"ך ז"ל במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' לא זנינן להו לבניה כי היכי דלא עבדינן צדק' וכדתניא כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני מברייתא ולא ד"א דהיינו צדקה הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו ותו איכא למידק ארב יוסף דס"ל דד"א היינו צדק' אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א הא מכ"ש דבניו ובנותיו שמעינן ליה עכ"ד וכן הקש' הרב לח"מ ז"ל והוסיף עוד להקשות לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדק' דמאי כ"ש הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו יע"ש ונרא' לע"ד ליישב הכל עפמ"ש התוס' ז"ל בפרק שני דייני גזרות דק"ז ד"ה מאי פסקא וז"ל ור"ש מפרש הסוגיא א"ה אפי' בניו ובנותיו נמי אא"ב דלא איירי מתני' במשר' ע"י שליש אלא אשתו ובניו סומכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה ומשום חשש דשמא התפיסה צררי אין בית דין נמנעים מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין ב"ד יורדין לנכסיו לפרנסן דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנס עד שישוב עכ"ל והשתא ניחא הכל דמש"ה הוצרך הרשב"א ז"ל להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני ולא ד"א משום דהוא ז"ל רוצה להכריח דאפי' היכא דליכא משום חשש דשמא התפיס' צררי דחייב לזונה מתור' צדק' אפי"ה לא נחתי' לנכסי' כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וא"כ ממאי דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר כמ"ש הר"ש ודוק: גם מה שהקש' לרב יוסף אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א מכ"ש דבניו ובנותיו נפקא הא נמי מתרצתא היא כפי מ"ש דאי הוה תני אבל לא בניו ובנותיו גרידא הו"א דהיינו טעמא משום דכיון דאינו חייב לזונם מתנאי כתובה בקל יש לחוש שמא התפיסם צררי כמ"ש הר"ש אבל בצדק' דליכא למיחש לצררי הו' אמינא דיורדין לנכסיו קמ"ל והיינו נמי לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדקה משום דצדקה לא אתנייא בברייתא דבניו ובנותיו איכא למימר דהיינו טעמא דחייש לצררי ודוק הן אמת שעל דברי הר"ש ק"ל קצת דכיון דברייתא דקתני אבל לא בניו ובנותיו איירי בקטנים מבני שש ולמעל' וכמ"ש רבי' בדין י"ז והטור סימן ש"כ הרי אמרינן התם בגמ' דאפי' לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשה משום דחייש לצררי אפי' באשתו שהוא חייב לזונה בקטנה מודה שפוסקין משום דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ בבניו ובנותיו הקטנים נמי אמאי ניחוש לצררי ואמאי לא אמרינן דאין אדם מתפיס צררי לקטנים וי"ל כו' א"נ אפשר לומר לקו' הרב מוהרש"ך והרב לח"מ ז"ל דתנא סיפא לגלויי רישא דקתני אבל לא בניו ובנותיו דדוקא בגדולים מבני שש שאינו חייב לזונם אלא מתורת צדקה דומיא דדבר אחר הוא דאין יורדין אבל בפחותים מבני שש יורדין לנכסיו כמ"ש רבינו והטור ז"ל כנ"ל עוד הקש' הרב נת"מ דקמ"ג במ"ש הר"ן דכי אמרי' במי שהלך אבל לא בניו היינו בדלא אמיד אבל בדאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחוייב מתורת צדקה דא"כ היכי מסיים בה ולא ד"א למ"ד זו צדקה דאי בדלא אמיד צדקה מאי עבידתיה ובדאמיד לפי סברא זו יורדין לנכסיו שלא בפניו מתורת צדקה עכ"ד והנה מה שהבין הרב ז"ל בדעת הר"ן ז"ל דבאמיד יורדין לנכסיו לצדקה מוהרש"ך ז"ל בדף הנז' חלוק עליו שכתב דלדעת הר"ן דוקא בבניו ובנותיו היכא דאמיד יורדין לנכסיו אבל לצדקה אין יורדין אפי' בדאמיד ע"ש. הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל לא משמע הכי כלל שהרי כתב ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו כמו שהוא מחויב מתורת צדק' כו' ותו דלפי דבריו קשה מ"ש בגמרא מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דמאי כ"ש הוא זה דהא איכא למימר דמ"ד תכשיט היינו דוקא היכא דלא אמיד אבל היכא דאמיד אפי' צדק' נמי וכמו שהוק' להרב עצמו ונדחק בזה ע"ש ולכן נ"ל כותיה דהרב מוהרש"ך ז"ל ולא מטעמי' אלא דברייתא דקתני ולא ד"א מיירי אפילו בדאמיד וה"ט משום דאינו מחוייב כמו שכתב הריטב"א ז"ל הביאו הרב נת"מ שם משום שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והלכך משום ה"ט אין יורדין לנכסיו אפילו בדאמיד ומ"ש הר"ן ז"ל דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה היינו לבניו ולבנותיו דס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא לא מיפטר בהכי דצדקה דבני' אלימא טפי דענייך קודמין וכמ"ש הרב נת"מ לדעת מרן והריטב"א ז"ל וא"נ היכא דלי' למיתלי שהוא עושה צדקה במקום שהוא שאז מחויב מתורת צדקה יורדין לנכסיו אפי' שלא בפניו והשתא ניחא מ"ש בגמ' מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דאפי' בדאמיד אין יורדין לנכסיו כיון דטעמא דדבר אחר הוא משום שהרי הוא עושה צדקה בכל מקום שהוא האי טעמא נמי שייך אפי' בדאמיד וליכא למיפלג בהכי בהא מילתא דסברא כנ"ל ודע שכפי דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' נערה ד"ה ע"ש ואין להאריך גם מ"ש הרב הנזכר ליישב דברי מרן שכתב בה' נחלות פרק לדעת רבי' דמי שנשתט' יורדין לנכסיו לד"א משום דממונו של אדם משועבד לה' ומי שהלך למ"ה אין פוסקין משום שהרי עושה צדקה במקום שהוא דמאי דפריך בגמ' למר עוקבא מברייתא דמי שהלך למ"ה הוא משום דס"ל דה"ט לא מהני אלא לאחר אבל לבניו אע"פ שהוא עושה צדקה זנין לבניו מתורת צדק' משום דענייך קודמין ע"ש הם דברים תמוהים לע"ד דאם כן תיקשי לדעת מרן ז"ל מה שפסק רבי' בדין י"ז דמי שהלך למ"ה אין זנין בניו ובנותיו אפי' בדאמיד אע"ג דלא שייך טעמא דהרי עושה צדקה במקום שהוא כמ"ש הרב הנז' והוה לי' כמי שנשתט' שפסק רבינו דיורדין לנכסיו משום דממונו משועבד לו ואם כן איך כתב מרן ז"ל דמי שהלך למדינת הים אין פוסקין משום שהרי כו' והרי בניו ובנותיו יוכיח דאין זנין אותם אע"ג דלא שייך האי טעמא ואם נאמר דאע"ג שהוא מחויב לעשות צדקה עם בניו ובנותיו ולא מיפטר בצדק' שעושה עם אחרים מ"מ אין יורדין לנכסיו כיון דהא מיהא הרי הוא עושה צדקה במקום שהוא דא"כ הדרא קו' לדוכתא כמובן ומה שתירצתי לעיקר קושית הרב ז"ל מצאתיו בספר מחנה אפרים בהלכות הנזכר סימן נ"ז: מעשה חושב (רהע) ודבריו תמוהים דמאי ק"ל כו' התם שאני כו' דמסתמא ניחא לי' למעבד צדקה מממוני' כו'. גם אנכי מעודי תמהתי על דברי הר"ן אלו אלא די"ל דכונתו כך הוא דאי ס"ד דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה א"כ גם בנשתטה לא נחתינן משום דלא שייך לומר דניחא לי' אלא במידי דמנהגא דעלמא לעשות כן אי מזון בנים מרצונו הטוב מצד רחמי האב עליהם אי צדקה אפי' שלא לרצונו כיון שיש כח לב"ד לירד לנכסיו בעכ"ר וכיון דא"א להמלט גם מצדקה א"כ כל שאין הוכחה שיצא הוא ממנהג העולם כיוצא שלא לדעת זנין בניו ונוטלין צדקה מנכסיו דהוי כמו בפניו אבל אי נימא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסי' ויכול להמלט מצדקה כיון דרבים לאו בני פיזור צדקות נינהו מנ"ל דלזה שנשתטה ניחא לי' בצדקה שירדו ב"ד ליקח צדקה מנכסיו. וזהו שכתב הר"ן כל שהוא שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת ורצונו לומר דניהו נמי דיוצא שלא לדעת ליכא הוכחה דלא ניחא לי' במנהגא דעלמא מ"מ לא גרע משלא יצא והוא כאן דלא נחתינן לנכסיה ושמא גם זה שיצא שלא לדעת לא ניחא לי' בצדקה כרבים דממנעי ממנה משום דלא נחתינן לנכסיהון בשביל צדקה ואולי כן הוא נמי כונת הרב נת"מ שמביא הרב המחבר אע"פ שאין לשונו משמע כן: ולדברינו לא קשה מה שתמה המחבר על הרב נת"מ הנ"ל למ"ד ד"א זו צדקה דמאי שנא ממי שהלך למדינת הים די"ל דשני ושני משום דכשהלך לדעת איכא הוכחה דלא ניחא לי' כמנהגא דעלמא מדהתאכזר אפי' על בניו ולא חלק להם מזונות ומכש"כ דלא ניחא לי' בצדקה אבל ביוצא שלא לדעת אין כאן הוכחה דלא ניחא לי' לנהוג כמנהג העולם ומש"ה במזון בנים ודאי ניחא לי' לכ"ע ולמ"ד ד"א זו צדקה אמרינן דהאי נמי ניחא לי' כיון שכן מנהג רובא דעלמא דלא ממנעי מליתן דבר שיהיו מוכרחים ליתן בעכ"ר וש"מ דבפניו נחתינן לנכסי' ודברי הר"ן ז"ל עולים יפה ודוק: (רעו) במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבני' כו' הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו. לכאורה לק"מ די"ל דכונת הרשב"א ז"ל לומר דאפי' בדאמיד לא זנינן להו לבני' כי היכי דהאי דלא עבדינן צדקה דתניא בברייתא מיירי ודאי בדאמיד דאל"כ פשיטא ה"נ במזון בניו ובנותיו מיירי נמי אפי' בדאמיד דומיא דצדקה ואי לאו מכח דומיא דצדקה היה אפשר לומר דברייתא דקתני אבל לא מזון בניו ובנותיו היינו דוקא בדלא אמיד וא"כ הרי לא קתני הא בהדיא ואין ס' הרשב"א בידי לעיין בו ודוק: (רעז) ונלע"ד ליישב הכל עמ"ש התוס' כו' אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן כו'. גם אני הייתי בר מזלי' בהשקפה ראשונה בישוב זה דחיישינן לצררי כיון דאין חיוב מזונותיהן מוטל עליו מעיקר הדין לאחר שש שנים. וגם כיוונתי בסתירת ישוב זה ממאי דאמרינן דלא עביד אינש למתפס צררי לקטנה ועי' בשו"ת שמן רוקח: אך בפשיטות יש ליישב שתי הקושיות הנ"ל שהקשה המחבר על הש"ס והיינו דלרב יוסף דס"ל דד"א היינו צדקה אמאי אצטריך למיתני ולא ד"א והלא כש"כ הוא ממזון בניו ובנותיו ואידך קושיא דלמה נקט התם מ"ד תכשיט כש"כ צדקה דמאי כש"כ הוא הרי בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו דהנה קושיא הראשונה לק"מ משום די"ל דמזון בניו ובנותיו גרע מצדקה דכיון דידע דעכ"ר יצטרפו למזונות ואפ"ה לא שביק להו מידי א"כ ע"כ דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ בצדקה דאין הכרח שיזדמן לעשות צדקה א"כ י"ל דלא אסיק אדעתי' לצוות ליתנה מנכסיו וא"כ הרי אין הצדקה כש"כ ממזון בניו ובנותיו ולפ"ז ממילא גם הקושיא השני' לק"מ והיינו שהקשה דמאי כש"כ צדקה דקאמר הש"ס הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו וכנ"ל דהא ליתא משום דשאני מזון בניו ובנותיו שיש הוכחה דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ צדקה דלא הוה אלא מקרה וכנ"ל אבל מ"מ שפיר נלמד צדקה בכש"כ מתכשיט משום דגם לתכשיט אין הכרח כ"כ וא"כ הרי מזה שלא הניח עליו כשיצא אין הוכחה לומר דלא ניחא לי' למיהב לה ואפ"ה אין נותנים לזה מנכסיו ואע"ג די"ל דלא ניחא לי' דתתנוול וא"כ מכ"ש צדקה דאין נותנין אותה מנכסיו. ואף שאין יישוב זה המרווח מ"מ לכאורה דמוכרח לומר כן ואכמ"ל. ובאמת לולא דעת הב"ח דס"ל דהא דחייב לזון בניו ובנותיו לאחר שש מתקנת חכמים היינו דוקא כשאין להם ממון וע"ש הייתי אומר דמפשטות דברי הש"ס כתובות דף מ"ח משמע דמזון בניו ובנותיו לאו חיוב מתורת צדקה לחוד הוא אלא דאפי' בשיש להם ממון נמי תקנו חכמים לזונן דאל"כ מאי שנא בניו ובנותיו הא מתורת צדקה חייב גם בשאר קרוביו ועיין בשו"ת חוט השני סי' ח' שכתב דבני בנים אינם כבנים לענין תקנה זו רק דמדין צדקה מחויב ליתן להם משמע מזה דבנים לאו מטעם צדקה לחוד הוא והיינו אפי' בשיש להם ממון ואכמ"ל:
מי שהלך למ"ה כו' מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כו'. דעת רבינו ז"ל דפוסקין לה בלא שבועה דלא כמ"ש המרדכי בר"פ ב' דייני גזרות וז"ל ומסקנא פוסקין מזונות לא"א ואפי' לאחר ג' חדשים נשבעת ונוטלת כו' ואע"ג דקי"ל כחנן דאמר תשבע בסוף הנ"מ כששמעו בו שמת וברור שסופה לישבע על כתובתה אבל כשלא שמעו בו שמת שמא היא תמות בחייו הלכך נשבעת ונוטלת עכ"ד והנה דברי המרדכי ז"ל קשים הם להולמם שהרי מסוגית הגמרא שם משמע דשמואל דקא מוקי למתני' דתנן בשמעו בו שמת משום דס"ל דאין פוסקין מזונות אבל לרב דקי"ל כותי' מתניתין מיתוקמא' בכל גוונא וראיתי להרב נת"מ דקמ"ח ע"ג שרצה ליישב דבריו דהמרדכי מפרש מה שאמרו תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה בדוקא ומש"ה ס"ל דדוקא בשמעו בו שמת ס"ל לחנן דתשבע בסוף אבל בלא שמעו בו שמת דשמא תמות היא בחייו נשבעת מיד וזה נרמז במלת תשבע בסוף כלומר בזמן שתשבע בסוף ודאי אז פטורה מלישבע עכשיו ומ"מ המקש' הקשה לשמואל ממילתא דחנן דבתחלה קתני ואשתו תובע' מזונות סתם ולא פירש דוקא בשמעו בו שמת משמע דע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה בשמעו בו שמת אבל לענין מזונות פסקינן לה אף בלא שמעו בו שמת ובשבועה כדקתני ואשתו תובעת מזונות סתם ושמואל דחיק נפשי' ומשני דאף רישא דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת עכת"ד יע"ש ולדעתי הך תי' ליתא שהרי מההיא דגרסינן בפרק הכותב נרא' בהדיא דלרב דקי"ל כותיה מתניתין דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחל' מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת דגרסינן התם דפ"ח ר"ש אהייא אמר ר"י אהא הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל"ש למזוני ול"ש לכתובה ואתא ר"ש לומר כל זמן שהאשה תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אין האשה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמפלגי בפלוגתא דחנן כו' ר"ש כחנן ורבנן כבני כ"ג ופריך עלה רב ששת האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעי לי' ופרש"י ז"ל האי יורשין כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן הרי הוא קיים ע"כ הרי מסוגיא זו נראה בהדיא דפלוגתא דחנן ובני כ"ג מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת מדפריך עלה רב ששת ב"ד משביעין אותה מ"ל ואם איתא דמלתא דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה מיירי בשמעו בו שמת אם כן שפיר קתני ר"ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה משום דמיירי דוקא בשמעו בו שמת דאלו כשהבעל קיים אפילו אינה תובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ובהא מודה לת"ק ואם כן מאי קפריך עלה רב ששת והתוס' ז"ל שם בד"ה ב"ד הוקשה להם דאמאי לא משני דסבר לה כשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א ומוקי לפלוגתא דחנן בשמעו בו שמת יע"ש אבל הא פשיטא להו דרב ששת דפריך עלה ב"ד משביעין אותה מ"ל דהיינו משום דס"ל כרב דפלוגתא דחנן איירי אפי' כשהבעל קיים אלא דעם כל זה הוקשה להם דתלמודא אמאי לא משני דר"י ס"ל כשמואל אמנם לדעת המרדכי ז"ל דאפי' לרב פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אם כן רב ששת דפריך ב"ד מ"ל כמאן לא כרב ולא כשמואל ואפי' תימא דס"ל להמרדכי כמו שתי' הרא"ש לקושית התוס' הביאו מוהר"ב דאההיא דקאמר ר"י דר"ש קאי אנפרעת שלא בפניו פריך הילכך לא מצות מוקמת לה בשמעו בו שמת דהא לא הוי אלא מנכסי יתומים יע"ש אכתי קש' שהרי מדברי ר"י נראה דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מדקאמר דאנפרעת שלא בפניו קאי ורב ששת נמי לא פריך עלה אלא מכח לישנא דמתני' ואעיקר' דמלתא הו"ל לאקשויי דע"כ ל"ק חנן אלא בשמעו בו שמת אלא משמע דס"ל בין לר"י בין לר"ש דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת לדידן דקי"ל כרב וליכא למימר דאה"נ דלר"ש פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אלא דר"ש לפום שיטתיה דר"י פריך עלה דב"ד משביעין מ"ל דהא ליתא דכיון דלר"י מוכרח הדבר לומר דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מנין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ולומר דר"ש פליג עליה ותו דאם איתא אמאי לא מוקי לה רב ששת הכי דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לא הוה ק"ל לישנא דמתני' אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת וע"כ היינו משום דס"ל כרב דקי"ל כותיה ודברי המרדכי צל"ע ואפשר ליישב דבריו דס"ל להמרדכי ז"ל דאע"ג דתלמודא פסיק הלכתא כרב דאמ' פוסקין מזונות לא"א היינו דוקא בהא מלתא גרידא ולאפוקי מדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א אפי' בשבועה אמנם במאי דס"ל לשמואל דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת דבלא שמעו שמת אפי' חנן מודה דצריכה לישבע בהא הדרינן לכללין דעלמא דהלכתא כותיה דשמואל בדיני וס"ל להמרדכי דמאי דאמרינן בגמ' תרגמה שמואל בשמעו בו שמת לאו משום טעמא דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א הוא דמוקי לה הכי דאי משום הא הו"מ לאוקומא למתני' בשהלך מתוך קטטה דבהא מודה שמואל כמ"ש המרדכי וא"נ הו"מ לאוקומ' בגדולה ולא ספקה אליבא דר"פ דאמ' חיישינן שמא א"ל צאי כו' דבהא פליגי חנן ובני כ"ג לענין שבועה דחנן לא חייש לצררי ומש"ה קאמר תשבע בסוף ובני כ"ג חיישי (ועיין בשיטת מוהר"ב מ"ש משם הריטב"א ז"ל ויתיישב לך הך קו') אלא ע"כ דמאי דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת הוא משום דס"ל דבלא שמעו שמת בהא אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה ובסוף והיינו דקאמר בגמ' תרגמה שמואל דמתני' ע"כ מיירי בשמעו בו שמת וממילא דל"ק מהך מתני' ולישנא דתלמודא דייקא דקאמר והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לא"א דנראה כשפת יתר אמנם כפי זה תלמודא ה"ק והלכתא כותיה דרב בהא מלתא דוקא דפוסקין מזונות לא"א כנ"ל בדוחק לפי חומר הנושא: עוד כתב המרדכי נראה בעיני שאם הלך בעלה למ"ה מתוך קטטה נאמנת בשבועה ליטול מזונותיה לאלתר כו' אבל אם נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל והא דאמרינן ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי בג' חדשים הראשוני' ופיר"ח כו' עכ"ל ויש לדקדק דכיון דבריית' דאם בא ואמר פסקתי מיירי ע"כ בג' חדשים ראשונים א"כ אמאי לא פריך מינה לרב ג"כ דבג' חדשים הראשונים כ"ע מודו דאין פוסקין ואי משום דמצינן למימר דבריית' איירי בשהלך מתוך קטטה אם כן מאי מקשה מינה לשמואל הא איכא למימר דדוקא בהלך מתוך קטטה פוסקין כיון דליכא למיחש למידי דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה אבל אם בעלה נפרד מתוך אהבה אין פוסקין וכדשמואל וראיתי להרב החבי"ב בס' דינא דחיי הנדפס בקרב ימים לאוין פ"א דמ"ז ע"ב שתי' דס"ל להמרדכי דשמואל פליג דבג"ח הראשונים אפי' שהלך מתוך קטטה אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה כי היכי דס"ל דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ודקאמר ומודה לי אבא בג"ח הראשונים ה"ק מודה לי מיהא דבג"ח הראשונים אם נפרד מתוך אהבה אין פוסקין ומש"ה פריך לשמואל דוקא דאלו לרב מצינן לאוקמי ברייתא בהלך מתוך קטטה יע"ש: ולע"ד הא ליתא שהרי המרדכי כתב וז"ל ואמרינן כו' כי פליגי בלא שמעו בו שמת לשמואל אין פוסקין דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישי' להתפסת צררי לר"ז ולר"פ חיישינן שמא א"ל צאי כו' הנה בפי' דלשמואל דוקא בנפרד מתוך אהבה הוא דקאמר אין פוסקין אבל בנפרד מתוך קטטה מודה דפוסקין וליכא למימר דדוק' בלאחר ג"ח ס"ל לשמואל דבהלך מתוך קטטה פוסקין אבל בג"ח הראשוני' ס"ל דאין פוסקין דהא מהי תיתי לומר הכי ואי משום דכי היכי דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ה"נ בג"ח הראשונים בהלך מתוך קטטה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם ס"ל דבהלך מתוך קטטה פוסקין ולא חיישינן לצררי כו' ה"נ בג"ח הראשונים כיון דליכא חזקה דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה הו"ל כלאחר ג"ח דלא חיישינן למידי ומ"ש והוה נראה לי לומר דמ"ש המרדכי דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישינן לצררי דמשמע דבהלך מתוך קטטה מודה דפוסקין היינו דוקא לטעמא דר"ז דכיון דהלך מתוך קטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה אמנם לטעמא דר"פ דחיישינן שמא א"ל צאי כו' בהלך מתוך קטטה נמי חיישינן להכי דאדרבא בהא איכא למיחש טפי ותלמודא כי פריך מהך ברייתא אינו אלא לטעמא דר"פ דלר"ז ודאי דלק"מ כיון דברייתא איירי בהלך מתוך קטטה אלא שמדברי המרדכי לא משמע הכי ותו דאם כן ק' כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי ל"ק דאיכא בינייהו הלך מתוך קטטה דלר"ז פוסקין ולר"פ אין פוסקין ולכן נראה דתלמודא אשמואל דוקא פריך דלרב לא ק"ל דאיכא לאוקמא בהלך מתוך קטט' אמנם לשמואל דמוקי למתני' בשמעו בו שמת ולא מוקי לה בהלך משמע דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי משום דסתמא קתני מי שהלך למ"ה וא"נ משום דכשהבעל קיים אפי' חנן מודה דתשבע בתחילה ק"ל שפיר מהך ברייתא ומשני ה"נ בשמעו כו' ודו"ק: ודע שמסוגיא זו דפרק הכותב אשכחנא פתרי קצת לדעת רבינו ז"ל שכתב בפי"ח מה' אלו דין י"ט שאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטל' אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דשמואל מוקי למתני' דחנן דאמר תשבע בסוף בששמעו בו שמת וכן השיגו עליו הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאו מרן בפרקין והר"ן ז"ל יע"ש ומה שתירץ ה"ה ז"ל שם דשמואל הוא שהעמיד' בשמעו בו שמת ואין הלכה כמותו ולרב דקיימא לן כותיה מתני' לא מתוקמא בשמעו בו שמת הם דברים תמוהים דכיון דשמואל ס"ל דבשמעו בו שמת ס"ל לחנן דלא תשבע אלא בסוף מנין לנו לומר דרב פליג בהא ופליגי מן הקצה אל הקצה ועיין בספר נ"מ דש"ט: אמנם מסוגיא זו אפשר שהכריחו לרבינו לומר כן משום דק"ל בפשט השמועה דאמאי קאמר ר"י דר"ש קאי אנפרע' שלא בפניו אדתקשי ליה דב"ד משביעין אותה מ"ל אמאי ל"ק דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לישנא דיורשין משביעין אותה דייקא שפיר וכיון דאשמועינן ר"ש דאפילו באלמנה שבאה ליפרע מנכסי יתומים אין היורשים משביעין אותה ה"ה וכ"ש במי שהלך למ"ה דנוטלת בלא שבועה וכבר ראיתי מן המפרשים ז"ל שנתקשו בזה יע"ש ומשום הכי הוצרך רבינו לומר דלרב דקיימ"ל כותיה מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא בלא שמעו בו שמת אבל בשמעו בו שמת לכ"ע אינה נפרעת אלא בשבועה ומש"ה ר"י דס"ל כרב קאמר דר"ש לא קאי אלא אנפרע' שלא בפניו ואהא פריך עלה ר"ש דב"ד משביעין אותה מ"ל ומש"ה הוכרח לפרש מילתיה דר"ש באנפא אחרינא ודו"ק: טעם המלך י) לחומר הנושא אמרתי הנני לתרץ קצת. דהנה בגיטין (ג' ב') הקשו בתוס' ד"ה כתובין הן אצל וז"ל וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה עייש"ה וכתב הרשב"א בחדושיו לגיטין לתרץ קושית תוס' וז"ל באשה כיון דאי בעי גביה לה כתובתה ולית לה מזונות אע"ג דבתנאי ב"ד קאכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות עכ"ל. הרי חזינן סברא חדשה לחלק בין אלמנה שלא חיישינן לצררי יותר מבחיי בעלה והלך למדינת הים דבהלך למדינת הים חיישי' לצררי אבל באלמנה היינו טעמא דלא חיישי' לצררי כיון דאם רצו היורשים לתת לה כתובה לית לה מזוני כלל. לכן לא חיישי' להתפיס צררי עייש"ה בהרשב"א ואולם כל זה אי אמרי' כאנשי יהודה בכתובות (נ"ב ב') במתני' דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך אבל אי אמרי' כאנשי גליל שם שהיו כותבין את תהי יתבי בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמליתיך לית לן זה. והנה בזה פליגי שם רב ושמואל בכתובות (נ"ד א') רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. ולפ"ז אם אמרי' כאנשי גליל ליתא לסברת רשב"א וא"כ לפ"ז לכאורה אם חיישי' לצררי גבי אשה שהלכה בעלה למדינת הים. כך יש לחוש באלמנה ומאי שנא. ובאמת צריכין לומר דלכך לא חיישי' באלמנה כמו שכתב הר"ן בסוגיין כיון דמת נכסי בחזקת אלמנה קיימא. לפיכך סובר שמואל במי שהלך בעלה למדינת הים. דאין פוסקין מזונות לאשת איש לפי שכל זמן שהוא חי נכסיו בחזקתו קיימא אבל כשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו פוסקין לה מזונות עיין בר"ן היטב והיינו שצריכין לזה לשמואל לשיטתו כאשר בארנו דסבירא ליה דהלכה כאנשי גליל. אבל לרב דס"ל דהלכה כאנשי יהודא יש לחלק כסברת הרשב"א דכיון שמת להכי לא חיישינן לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל ועיין בזה ואולם אימת אמרי' כהרשב"א היינו באלמנה שמת בעלה בביתו וקשיא לן אמאי יתנו לה מזונות ליחוש לצררי שהתפיס לה מחמת שמת. ושפיר קאמר הרשב"א דלהכי לא חיישי' דמחמת זה שמת לא מתפיס לה צררי למזונותיה כיון דביד היורשים לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל. אבל בכה"ג שהלך בעלה למדינת הים. ויש לחוש שהתפיס לה צררי לפי שהלך חלף לו ועזבה והוא חייב במזונות ואף אם אח"כ מת והוא רוצה במזונותיה אכתי ניחוש לצררי דמאי יועיל לן מיתתו וכי מחמת שמת אזלי ליה החשש צררי (זולת אי אמרי' כסברת תוס' ד"ה ששמעו בו. וכמ"ש נמי הר"ן והירושלמי ועיין פני יהושע) א"כ בזה באמת י"ל שחיישי' לצררי וא"כ לפ"ז יש לפרש כך דודאי גם לרב אמרי' כהמרדכי דפוסקין מזונות לא"א אבל עכ"פ צריכה לשבוע' והא דקתני במתניתין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ובני כהנים גדולים אמרו תשבע בתחילה ובסוף איירי שאח"כ מת ולכן אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה והיינו אף שחיישי' לצררי כיון שמת במ"ה ולא שייך סברת הרשב"א דהא לא מחמת שמת חיישי' לצררי אלא מחמת שהלך למ"ה והאי חששא להיכן אזלא. מכל מקום אינה צריכה לשבע בתחלה דסמכינן על שבוע' שתשבע בסוף. ועיין ברש"י ובבית שמואל (סימן צ"ג ס"ק כ"ט) ובני כהנים גדולים סברי דלא סמכינן על שבועה דבסוף. וצריך לישבע בתחילה ולא קשיא על בני כ"ג כקושית תוס' ד"ה תרגמא מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת. דשני ושני. דבשלמא מת בביתו יהיה לנו החשש צררי מחמת שמת וזה ליתא כסברת הרשב"א דמחמת שמת לא מתפיס לה צררי דמימר אמר הא היורשין יכולין לסלקה בכתובתה. אבל אם הלך למדינת הים חיישי' שפיר לצררי דמחמת שהלך נתן לה הצררי וחשש צררי להיכן אזלא. ועיין במהרש"א בדיבור זאת כל זאת לרב אבל לשמואל שפיר הקשה הש"ס ממתני' דחנן ובני כהנים גדולים ולא רצה הש"ס למימר דאיירי במת אח"כ דא"כ קשי' לבני כה"ג מה לי מת בביתו מה לי הלך למדינת הים ואח"כ מת דשמואל לשיטתו דסובר הלכה כאנשי גליל וא"כ א"כ במת בביתו נמי ניחוש בין לחנן ובין לבני כהנים גדולים שהתפיס לה צררי למזונותיה מחמת שמת כדחיישי' גבי שהלך למדינות הים דהא בתנאי ב"ד אכלה דחייב במזונותיה ולא שייך למימר דלהכי קיל ולא חיישי' כיון דמימר אמר שהיורשין מסלקין אותה דאם אמרי' כאנשי גליל אין היורשין יכולין לסלקה דא"כ קשיא כפשוטו אמאי לא חיישי' לצררי ואף אם לחנן נאמר שסומכין על שבועה לבסוף כפירש"י מ"מ לבני כהנים גדולים קשי' דלא סמכו על שבועה לבסוף מ"ש מת בביתו ומ"ש הלך למדינת הים ואח"כ מת ואף אם לשמואל נאמר לחלק בין אם הוא חי שאין פוסקין לה מזונות אפי' בשבועה ואם שמעו בו שמת נותנין לה משום דהני נכסים בחזקתו קיימו וכשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו כסברת הר"ן על שמואל זה יועיל לן על שמואל גופא ועל חנן. אבל על בני כהנים גדולים לא יועיל לן זאת דא"כ בהלך למדינת הים ואח"כ מת נמי נאמר כן ואם סברי דאפי"ה לא נותנין לה אלא בשבועה עכ"פ א"כ במת בביתו נמי נאמר כן. דחשש צררי איכא בכל פעם. ומאי אהני לן שמת. זאת היא קושית הש"ס ואולם שמואל מתרץ בשמעו בו שמת כלומר לא שידעי' אנחנו בבירור שמת היינו ע"פ עדים אלא שמעו שמת וכמו שהוציא מלשון זה בתוס' ד"ה ששמעו שמרהיטת הלשון זה משמע בכ"מ בש"ס שיש רק קול שמת ולא עדים וכמ"ש המהרש"א בכוונת רש"י שמוקים באמת הכי דאיירי רק בקול. ונחזי אנן דלפ"ז נכון הוא דלעולם דמחיים אין פוסקין אפי' בשבועה כיון דנכסים בחזקתו אין נותנין אפילו בשבועה כסברת הר"ן. ובמת בביתו שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אמרי' שאפי' שבועה אינה צריכה (כסברת רוב הפוסקים ולא כהרמב"ם פי"ח מהל' אלו) לפי שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אבל בכי האי גוונא ששמעו בו שמת והיינו ע"פ עד אחד או בקול לא שייך למימר נכסים בחזקת אלמנה קיימו דלענין נכסים שיצאו מחזקת הבעל צריכין ב' עדים. ואינן יוצאין מחזקתן בקול או בע"א ומזונות אפי"ה נותנין לה דכיון דרצה לאינסובי מנסבא כדאמר הש"ס לכן סברי בני כהנים גדולים דעכ"פ צריכה לשבועה כיון דבכה"ג ל"ש למימר נכסים בחזקתה קיימו. ומזונות צריכין לתת לה כיון דרצה לאינסובי מנסבא אבל עכ"פ שבועה צריכה ולא קשיא קושית תוס' מ"ש מת בביתו מ"ש מת במדינת הים דודאי אם ברור לן שמת במדינת הים באמת אין חילוק אבל הכא בשמעו בו שמת איירי והיינו בקול או ע"פ ע"א ולכך יש חילוק וא"כ נכון הוא דיני' של המרדכי דגם לרב צריכין לאוקמי המתני' באח"כ מת אבל המקשן לא הסיק האי אוקימתא בשמעו בו שמת אלא הוי סלקא דעתך דאיירי המתני' שידעי' בבירור שמת היינו ע"פ ב' עדים ולרב שפיר יש לאוקמא בכה"ג ואפ"ה יש חילוק בין מת במדינת הים למת בביתו אבל לשמואל לשיטתו דע"כ סובר דהחילוק בין אלמנה למי שהלך למדינת הים ומחיים הוא משום דהכא נכסים בחזקת הבעל קיימי והכא הנכסים בחזקת האלמנה קיימו וא"כ מה לי מת בביתו מה לי מת במדינת הים. ושפיר הקשה על שמואל וחידש ליה שמואל בשמעו בו שמת איירי כאשר בארנו ודו"ק ועיין: ובהאי סברא שאמרנו דאליבא דרב נייחא לן בסברת הרשב"א בגיטין דלא חיישינן באלמנה שמת בעלה בביתו שהתפיס לה צררי מצד שמת כיון שהרב סובר הל' כאנשי יהודה וא"כ לא חיישי' כלל בהאי אלמנה להתפסת צררי דמימר אמר היורשין יסלקוה בכתובתה ולפ"ז מאי שפירש"י בסוגיין דבשמעו בו שמת נותנין לה מזונות דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ומשמע מדברי רש"י דודאי דחיישי' לצררי. אלא קיימ"ל כחנן תשבע בסוף והיינו תשבע שכוללת הן השבעת כתובה והן השבעה על המזונות ומזה פריך הט"ז הובא בבית שמואל (סי' צ"ג ס"ק נ"ט) על ש"ס מהאי דאמרי' בגיטין (ל"ח א') האי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"ל הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ע"כ והקשה הטורי זהב אמאי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה א"ש וכו'. הלא בימי רב דלא מגבי כתובה לארמלתא. ממילא לית לה נמי מזוני. דהא דנותנין לה מזוני הוא רק על סמך שתשבע לבסוף והא בימי רב נמנעו מלהשביעה ואיך יתנו לה מזונות. עייש"ה בב"ש ולפי אשר יעדנו ניחא קצת דמאי דאמרי' דעל מזונות נמי צריכה שבועה אלא שקיימ"ל כחנן וסמכינן על שבועה שתשבע לבסוף היינו לדידן דקיימ"ל כשמואל כאנשי גליל וא"כ באלמנה שמת בעלה יש חשש נמי שהתפיס לה צררי למזוני כיון דאית חיוב מזוני כ"ז שלא תובעת כתובתה וכל ימי אלמנותה אבל לרב באמת כל הפוסקים מודין דלית חיוב שבועה כלל ומאי שאמר חנן תשבע בסוף כפשוטה תשבע בסוף כלומר על הכתובה אבל על המזונות אין כאן שבועה כלל וא"כ לפ"ז דהתם אליבא דרב קאי ואפשר דרבה בר רב הונא דהיה תלמיד רב סובר כרב דהלכה כאנשי יהודא דהא בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב לכן לא היה אומר כן אלא אומר כל התובעת וכו': ומצאתי דאתי לידי ראייה נאמנה לשיטת המרדכי דע"כ אף רב סובר דצריכה שבועה מהאי דהקשה תוספות גיטין (נ"א א') ד"ה אימור צררי שהקשה וז"ל וצריך עיון דלענין משעבדי חיישי' למזונות טפי לצררי כו' ולענין בני חרי הוי איפכא עייש"ה וטרם אבאר כוונת התוס'. דהנה ודאי אי אמרינן כשמואל הכא ומוקמי' להאי דחנן בשמעו בו שמת. הרי כבר פתרו לן רבינו הגדול רש"י ז"ל דלצררי לא חיישי' כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום וא"כ הרי ל"ק כלל דודאי נמי בעי שבועה אלא סמכינן על שבועה לבסוף ומה לי אם נשבעה תיכף או לבסוף רק עיקר קושי' התוס' לרב דס"ל דמתני' איירי כפשוטו שהלך בעלה למדינת הים. והיא תובעת מזונות בחיי הבעל. וא"כ נותנין לה מזונות ולא חיישי' כלל לצררי ובעת שבאה לגבות הכתובה היינו לאחר מיתה חיישי' לצררי וחיישי' דכתובה חמירא ממזוני. ואולם כ"ז אם לא אמרי' כשיטת המרדכי אבל אי אמרינן כשיטת המרדכי ליתא לזה דהא בחיי הבעל נמי לא יהבינן לה בלא שבועה ובמת הבעל סמכינן על שבועה שתשבע בסוף ק"ל. וראיתי להרב פני יהושע שעמד בדברי תוס' אלו וכתב לפי מה שכתב הרשב"א לעיל דבאלמנה לכך לא חיישי' לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה לא קשה נמי קושית תוספות כאן עייש"ה ואני אומר מי יהבי' לן מעפרו דרב פני יהושע ומיילינן עינן אבל מה אעשה. פה לא העמיק בענין כלל וכלל חדא די"ל דעיקר קושית תוס' אליבא דרב ומחיי הבעל שהלך למדינת הים ואמאי לא ניחוש כלל לצררי ועוד אף אם נאמר שמרהיטות לשון התוספות משמע שהקשה ממזונות אלמנה לא דמי' כלל לדברי הרשב"א לעיל דרשב"א כתב סברתי' לעיל על האי דאמרי' כתובות כתובין הן אצל בני חרי. והתם הקשה תוספות בד"ה כתובין כו'. ואם תאמר אמאי לא משני אימר צררי אתפסי' כו'. וע"ז משני הרשב"א בחדושיו דבאלמנה לא חיישי' להא וכיון דהיורשין יכולין לסלקה כו' והתם שפיר אית לן למימר סברת הרשב"א דהאי דמזון האשה ובנות איירי בסתם אלמנה ומת בעלה בביתו ואמרי' דאין מוציאין למזונות כו' אי אפשר לומר הטעם משום חשש צררי דלא ניחוש כלל לצררי דנימא להכי לא אתפיס לה צררי דמימר אמר לא יהיה לה מזונות כלל דהיורשין יסלקו לה בכתובתה כו'. אבל הכא בעינן שלפנינו דהקשו תוס' מהאי דחנן דאיירי שהלך בעלה למדינת הים. והחשש דמסר לה צררי בעת שהלך חלף לו למזונותיה שחייב לה מחיים. ואפ"ה בשמעו בו שמת מגבי' לה בלא שבועה ועל כתובתה משביעין אותה. דהא חנן אומר תשבע לבסוף ויותר יש לן לחוש בכי האי גוונא לענין מזוני מלענין כתובה דהא בעת שהלך לו עדיין חי הי' וחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה דאין כתובה נתנית לגבות מחיים ודו"ק. ואם תאמר דלפי אשר בארנו בדברי תוס' דלשמואל בלא"ה ל"ק כיון דאיירי בשמעו בו שמת ואמרי' כסברת רש"י דלכך יהבינן לה מזונות על סמך שתשבע לבסוף ושבועה זו כולל גם מזונות וכמו שהבין הט"ז וב"ש בסי' צ"ג ס"ק ק"ט שהבאנו לעיל אלא דעיקר הקושי' לרב ומחיי הבעל ולזה אנו אומרין דהראי' לדעת המרדכי וא"כ יש לומר דלפ"ז ל"ק כלל קושית תוס' דהא עיקר קושית תוספות מיוסדת על פי שאמרי' אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלי אימר צררי אתפסי' וחזינן דחשש צררי אלמא כי האי לענין משועבדים דאפילו בשבועה לא מגבי' וכן צריכי למימר להאי מ"ד דאמר לפי שאין כתובין וקשי' לי' להש"ס מ"ש הך ממתו בנותיהן עייש"ה בש"ס וברש"י אבל למ"ד לפי שאין קצובין לא צריכין לזה כלל דאמרי' לעולם לענין חשש התפסת צררי קיל מזוני בכ"מ לענין כתובה והכא היינו טעמא דמזון האשה והבנות אין מוציאין לפי שאין קצובין וא"כ מאי קשיא לפ"ז קושי' התוס' דלמא האי מ"ד דסובר לפי שאין כתובין סבירא ליה כשמואל ומוקי האי דחנן בשמעו בו שמת ולא קשה כלל או כדברינו לפי פירש"י או לפי דעת פ"י לפי סברת הרשב"א ורב דלא מוקי לה הכי אלא לדעתיה איירי המתני' במחיים הרי רב יכול סובר כמ"ד לפי שאין קצובין. וגברא אגברא קא רמית. וי"ל דאכתי קשי' דר' יוחנן אדר"י דהא מרישא דשמעתתא דאמר לפי שאין כתובין הוא רב אסי א"ר יוחנן והרי ר' יוחנן נמי כרב סובר בהאי פוסקין מזונות לא"א וכמו שאמרי' בסוף הסוגיין דאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי ומשמע דלדידיה לא אוקמי הכא דאיירי המתניתין בתובעת מזונות בחיי הבעל וא"כ קשיא שפיר: ובמה שכתב הרב להקשות מאי פריך הש"ס ממתניתין דלמא איירי המתניתין בגדולה ולא ספקה. וכ' במוסגר דלפי דברי הריטב"א הובא באסיפת זקנים ל"ק והיינו שהריטב"א כתב דר"פ דאמר משום דחיישי' לצאי מודה הוא נמי לר"ז דחיישי' נמי לצררי אלא שהוא מוסיף עליה דחיישי' נמי דאמר לה צאי כו'. ועיין נמי שבזה מיושב קושי' המהרש"א על תוס' בד"ה ששמעו שהקשו לפירוש רש"י דשמואל מודה דבשבועה נותנין לה מאי פריך הש"ס ע"כ לא פליגי כו' הא באמת בשבועה נותנין לה והקשה הרשב"א דלמה הקשה הש"ס למ"ד דחייש לדאמר לה צאי ולדידיה מאי שבועה שייך. ולפי היעוד הזה ל"ק קושית המהרש"א דאי לא חיישי' לצררי ל"ק כלל קושי' הגמ' דיש לאוקמא בגדולה ולא ספק' ולא חיישי' דאמר לה צאי וע"כ דעיקר קושי' גמ' דעכ"פ ניחוש לצררי דלצררי כ"ע חייש וא"כ שפיר מקשי' התוס' דלזה מהני השבועה ק"ל. ובחדושי הארכתי בזה קצת לבאר בזה כמה דברים בסוגיין ועיין פני יהושע: ובמה שעומד הרב בתוס' לעיל (פ"ח ב') דהקשו על הש"ס מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מבעי' דלמא איירי ששמעו בו שמת עיין היטב שם במהרש"א ובמגיני שלמה ובהרב פני יהושע מה שעמדו בזה. והמהרש"א הקש' על תוס' כמו שהביא הרב פה בשם הרא"ש הובא באסיפת זקנים דאי איירי בשמעו בו שמת היינו הבא לפרוע מנכסי יתומים עייש"ה ולי נראה דלק"מ דכבר הביא הרב פה דברי רבינו הרמב"ם (פי"ח מהל' אלו הלכ' י"ט) שכתב דאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטלת אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד הא שמואל מוקי לה למתניתין בשמעו בו שמת ואפ"ה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ועיין בהרא"ש בסוגיין ורבינו פה בסוף הלכ' זו הביא ראי' לדברי הרמב"ם מדלא אוקי הש"ס פלוגתא של ר"ש על האי דבא ליפרע מנכסי יתומים עיין בזה היטב ואף שראייתו ראי' נכונה מ"מ לא פג בזה השגת הראב"ד הא שמואל מוקי לה בשמע בו שמת ועי' פני יהושע בסוגיין כי דבריו דברי חן אף שיש לפקפק עליו קצת. ואולם אנכי אמרתי סברא אחרת והוא כיון דטעמא של הרמב"ם מפאת כי כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון בכה"ג שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת ע"פ עד אחד או ע"פ קול. ואף שלדידה נותנין מזונות כסברת הש"ס פה בסוגיין הא כיון דאי בעית אינסובי מנסבין מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידי' דיהבינן לה בלא שבועה כדפ' הרמב"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דהאי דנותנין לה מזונות הוא רק על פיה ולא מקרי נכסי יתומים אבל בשאר אלמנה דהוי ודאי נכסי יתומים אין נותנין לה אלא בשבועה וז"ש הרמב"ם שם בסוף הלכה יש מי שהור' שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זאת מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעל' למדינת הים ועיין בפני יהושע. ולדברינו נמי ניחא לשונו היינו שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת ובאמת זה ליתא דהתם נותנין לה מזונות ע"פ קול או ע"פ עד אחד ואין הנכסים נקראים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו כדמסיק הש"ס לא נחתי לנכסיו בזה ולא מקרי לכך נכסי יתומים ועכ"פ לפ"ז מתורץ נמי קושית מהרש"א על תוס' דהכי הקשו מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעיא לי' דלמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע"פ קול או ע"פ עד אחד ושייך שפיר לשון יורשין משביעין אותה דעכ"פ יורשין מקרי דהא ודאי יורשי דידי' נינהו וכי אם לא ירדו לנכסיו לא מקרי יורשיו דהא ראוין לירש אותו ולפי דברי' שמת נקראין עכשיו יורשין ור"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת דלא צריך לאשתבע אע"פ שנותנין לה מזונות אין צריך לישבע כחנן כיון שעכ"פ משתבע לבסוף ולא הוי האי כרישא דמתני' הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא דמתניתין איירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת ויתומים יורדין לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים ובנכסי יתומים מודה ר"ש וחנן שמשתבע כדעת הרמב"ם והוא חולק רק בסיפא על האי דנפרעת שלא בפניו כלומר שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת וזה לא מקרי נכסי יתומים דהנכסים לאו דידהו נינהו אלא לה נותנין מזונות על סמך כיון דאי בעי לאינסובי מנסבי מזוני נמי יהבינן לה ויורשין דמשביעין אותה כלומר היורשין אלו לפי דבריה שמת שהלא היא אומרת שמאמינה שמת דוק נכון הוא:
הרי שעמדה בדין כו'. כתב ה"ה שם מי שהלך למ"ה ובאה אשתו ותובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מע"י במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד מה שפסקו פסקו וכתבו התוס' בד"ה ואם וז"ל כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא הוי מלוים לה היתה דוחקת את עצמה אע"ג דלא ספקה והא דאמרי' לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד ע"כ ולכאורה היה נר' שדברי התוס' סותרים אמ"ש לעיל בד"ה חיישינן וז"ל וקבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה ע"כ משמע מדבריה' דוקא בשקבלה עליה אבל בע"כ אינו יכול לכופה ולומר לה צאי כו' וממ"ש כאן נראה בהדיא דאע"ג דלא ספקה יכול לומר לה בע"כ צאי מע"י וראיתי להרב נ"מ דקמ"ד ע"ב שרצה לתרץ לזה וז"ל והיינו יכולים לומר לזה שמ"ש כאן הוא בדספקה ע"י הדחק ובצמצום וכמ"ש התוספות בד"ה קטנה וספקה דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים ולכך יכול לומר לה שתצמצם וכ"כ הרא"ש ז"ל למטה בסוף השמועה ומ"ש למעלה הוא בדלא ספקה ע"י הדחק ולכך כתבו דוקא בשקבלה עכ"ד יע"ש ולע"ד דבריו תמוהים שהרי מדברי התוס' שהביא הרב ז"ל משם מוכח בהדיא דס"ל דאע"ג דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה בעל כרחין שהרי כתבו וזה לשונו ויש לומר כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה הרי דאפילו בדספקה לדברים גדולים ס"ל דצריך שקבלה עליה ומש"ה הוצרכו לומר שלדברים קטנים מהני מחילת' ולדברי הרב ז"ל אמאי הוצרכו לזה אפי' נימא דלא מהני מחילתה אף לדברים קטנים אפי"ה כיון דמספקת לדברים גדולים חיישי' שמא אמר לה בע"כ צאי מע"י ותו דמסוגיא דר"פ המדיר נראה בהדיא דאפי' בדספקה לדברים גדולים כיון דלא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה צאי מע"י אי רגילה בהו כמבואר שם. עוד כתב הרב הנז' וז"ל ומן הנראה דס"ל להתוס' שאם אמר קודם שיצא משם שתטול מעשה ידיה במזונותיה ותצמצם את עצמה והיא מיחתה בדבר דלאו כל כמיניה כיון דגלי דעתה שאינה רוצה לצמצם את עצמה ולכך פירשו דמ"ש בגמ' חיישינן כו' הוא בשקבלה עליה דאי לא קבלה אפי' אמר לה צאי לאו כל כמיניה לכופה שתצמצם את עצמה אבל אי לא אמר לה שום דבר והיא לוותה מעצמה בכה"ג יכול לו' לה צאי כו' והוק' לו כפי דרך זה דמאי ק"ל מההיא דלוותה ואכלה דדייקינן עלה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה והוצרכו לאוקמא כשפסקו לה ב"ד ואמאי לא תי' דהתם מיירי כשא"ל קודם שהלך צאי מע"י והיא מיחתה בדבר ואחר כך לוותה ואכלה יע"ש ולדעתי אי משום הא לא ארייא כלל דשפיר ק"ל להתוס' ז"ל דאי ברייתא דעמדה ומיאנה לכ"ע מיירי בשא"ל צאי כו' והיא מיחתה בדבר א"כ מאי פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א כיון דטעמא דשמואל הוא משום דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלה וכדר"פ וא"כ בידעינן שא"ל צאי והיא מיחתה בדבר ליכא למיחש למידי ופוסקין לה מזונות אפי' אליבא דשמואל וליכא למימר דתלמודא כי פריך ליה מהך ברייתא לשמואל לא פריך אלא לטעמא דרב זביד דאמר אימור צררי אתפסה אבל לר"פ אה"נ דלא ק"ל מידי כיון דברייתא ע"כ מיירי בשא"ל קודם שהלך צאי שהרי ממאי דתירץ בגמרא למאי ניחוש אי משום מע"י קטנה לא ספקה משמע דפריך ג"כ לטעמא דר"פ ותו דע"כ מאי דפריך מהך ברייתא אינו אלא לר"פ משום דס"ד דברייתא סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת דלר"ז הא אמר לעיל דקטנה וספקה פוסקים משום דלא מתפיס איניש צררי לקטנה ואם כן מאי ס"ד לאקשויי אלא דניחא ליה לתרוצי לתרווייהו אגב גררא וכמו שכ' הריטב"א ז"ל ומ"מ מדברי התוספות דף ק"ח ד"ה הא מני חנן יש להוכיח שלא כדברי הרב הנז' שכתבו וז"ל ואומר ר"ת דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש"ה פטור כו' שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שילוה לה אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק דין כו' עכ"ל יע"ש והשתא אי ס"ל דאי א"ל צאי כו' ומחת' בדבר ולוותה ואכלה אחר כך דחייב לשלם מנ"ל דמתני' איירי בפסקו לה ב"ד משום דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ"ע ואמאי לא קאמרי דמתניתין איירי בשא"ל צאי כו' ומיחתה בדבר דבלוותה ואכלה חייב לשלם ובפרנס מעצמו פליגי חנן וכהנים גדולים דכ"ג סברי דהוה לי' כלוות' ואכלה ומיחייב וחנן ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שפרנס מעצמו אלא משמע בהדיא דס"ל דלא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בשפסקו לה ב"ד גם מדברי התוספות דפרק יש מותרות דף פ"ה ד"ה ולוותה ואכלה מוכח שלא כדברי הרב ז"ל שכתבו וז"ל אי לוותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד לא הי' הבעל חייב לשלם כדפירש ר"ת כו' והכא מבעיא לי' אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות כו' והשתא אם אי' אמאי הוצרכו להכניס בדוחק זה מה שאין במשמעות הש"ס ואמאי לא כתבו דהתם מבעיא לי' בגוונא דבעלמא חייב לשלם בלוותה ואכלה כגון שהיא מיחתה בדבר דגלי דעתה שאינ' רוצה לצמצם את עצמה אלא משמע דס"ל דלר"ת לא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בפסקו לה בית דין גם מ"ש שמ"ש התוספות דלוותה ואכלה אינו חייב לשלם אע"ג דלא ספקה הכונה לומר דלא ספקה לה לדברים קטנים אלא לדברים גדולים אבל אי לא ספקה כלל שאינה בת מלאכה חייב לשלם כדעת הרא"ש ז"ל מדברי התוס' דיש מותרות שכתבנו נר' דלא ס"ל הכי מדלא אוקמי לה בכה"ג וכ"כ הדרישה והב"ח בסי' ע' שדעת התוס' ז"ל דאע"ג דלא ספקה לדברים גדולים אינו חייב לשלם שלא כדעת הרא"ש ז"ל ולכן הדבר פשוט שדעת התוס' שאפי' שהיא מיחתה בדבר ולוותה ואכלה אינו חייב לשלם דאמדינן דעתה שאם לא היתה מוצאה מי שילוה לה היתה מתביישת לבא לבית דין ומצמצמ' את עצמה אבל כל שבאה לב"ד ואינה רוצה לצמצם את עצמה פוסקים לה מזונות וכמ"ש הרב ז"ל במסקנת דבריו וזה פשוט אלא שלפ"ז הי' נראה לי דאם לוותה ואכלה בבא פסיקת ב"ד ואחר כך לא הספיק לה מה שלותה ובאה לב"ד ופסקו לה מזונות שחייב לשלם מה שלוותה קודם פסיקת בית דין דהכא לא שייך לומר דאמדי' דעתה שאם לא היתה מוצאת מי שילו' לה היתה מתבייש' לבא לב"ד ומצמצמ' את עצמה שהרי סופו הוכיח על תחילתו שאם לא היתה מוצאה מי שילווה לה היתה באה לב"ד וזהו שסתמו דבריהם וכתבו התם בשפסקו לה ב"ד לומר דכל שפסקו לה ב"ד אפי' לוותה קודם פסיקת ב"ד חייב לשלם אלא שמדברי הרא"ש לא משמע הכי שכתב וז"ל והא דאמרי' לקמן לותה ואכלה כו' התם מיירי שפסקו לה בית דין ואחר כך לוותה ע"כ ולישנא דברייתא נמי הכי משמע דקתני קדמו בית דין ופסקו כו' ודוק: עוד הקשה הרב הנזכר ז"ל לדעת התוס' מהא דגרסינן בפ"ק דגיטין אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ואם א"ל צאי מע"י כו' רשאי ומוקי לה בגמרא התם רישא דברייתא בדא"ל צאי כו' ולא ספקה ופריך עלה והא קתני סיפא ואם א"ל צאי כו' ומכלל דרישא בדלא אמר לה צאי כו' ואצטריך לשנויי דה"ק ואם מספקת וא"ל צאי כו' רשאי והדר פריך פשיטא כו' ולפי זה אמאי לא משני דה"ק אשה שגלתה בעלה חייב במזונותיה ואע"ג דא"ל צאי כו' כיון דלא ספקה לאו כל כמיני' שתצמצם את עצמה אבל אם א"ל אחר שלותה ואכלה צאי כו' רשאי אפי' בדלא ספקה והשתא אשמועינן רבותא ולא הוה ק"ל פשיטא זהו ת"ד יע"ש: והנה כפי מ"ש הרב ז"ל בסמוך שדעת התוס' ז"ל דאפי' לא טעין טענינן ליה שלא כדעת הרא"ש ויש לו סמוכות מדברי התוס' וכמו שנכתוב לקמן איכא למימר דמשו"ה לא משני תלמודא הכי משום דאם כן הוה ק"ל דאי מיירי בשלוותה ואכלה מאי איריא בשא"ל אפי' כי לא א"ל צאי מע"י כו' אינו חייב לשלם והכי הוה לי' למיתני ואם לותה ואכלה אינו חייב לשלם ובשלמא בברייתא הלזו איכא למימר דנקט ואם אמר צאי מע"י כו' רשאי משום דבעי למיתני סיפא קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ובעי לאשמועינן דבקדמו בית דין לא מיבעיא דאנן לא טענינן לי' אלא אפי' אי טעין הוא אין בדבריו כלום אמנם בההיא דברייתא דלא תני סיפא דאם קדמו בית דין קשיא שפיר דאי מיירי בלוותה מאי אירייא כי אמר לה אפי' בלא א"ל נמי אמנם לדעת הרא"ש דס"ל דאי לא טעין לא טענינן לי' ומיחייב לשלומי הא ודאי קושי' הרב ז"ל קשיא ואפשר לומר דמש"ה לא משני הכי דברייתא מיירי בלוותה משום דא"כ לא הו"ל למתני הך סיפא דאם קדמו בית דין מה שפסקו פסקו ואי סמוך אאידך ברייתא אם כן לא הוה ליה למיתניי' כלל דתרתי ל"ל: והרא"ש ז"ל אמתני' דעמד אחד ופרנס את אשתו כתב וז"ל ואם אמר כשבא צאי מע"י כו' רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע"פ שאינה מספק' כו' אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלוותה כו' עכ"ד וכתב הרב הנזכר מדברי התוס' נראה שחולקין על זה דאם לא כן מאי מקשו מההיא דעמדה ומיאנה ואמאי לא תי' דהתם מיירי בדלא טעין בעל הכי דאנן לא טענינן ליה וחייב לשלם מה שלוותה וכפי הנראה שהרא"ש כ' כן לתרץ קוש' התוס' במ"ש שם דלא מסתבר להעמידה בשפסקו לה בית דין ומש"ה כתב דדוקא אי טעין אבל לא טעין לא וההיא דממאנת איירי בדלא טעין עכ"ד וגם בזה דבריו מתמיהין שהרי הרא"ש כשהביא הך ברייתא דאם בא ואמר צאי כו' הוקשה לו קו' התוס' ז"ל מההיא דעמדה ומיאנה ותי' התוס' דברייתא מיירי בפסקו לה ב"ד וא"כ איך כתב שהרא"ש כ"כ לתרץ קו' התוס' ואי כונתו לומר דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל אחר כך במתני' דחנן אזל' לי' מה שתיר' לההיא ברייתא הא ודאי לא זו הדרך בדברי הרא"ש ז"ל הן אמת שיש להבין לפי האמת בדברי הרא"ש ז"ל דכיון דאיהו ס"ל דלא טענינן לי' אם כן אמאי הוצרך לתרץ דההיא דעמדה ומיאנה מיירי בפסקו ב"ד ולא היל"ל אלא דההיא מיירי בשלא א"ל הבעל צאי דאנן לא טענינן ליה וכן ראיתי להר' גד"ת דשכ"א ע"ב שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: ולענ"ד נראה לתרץ דקו' הרא"ש היא למאי דפריך תלמודא התם לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א מהך ברייתא דעמדה ומיאנה ופריך טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וס"ל להרא"ש דס"ד דמקשה דפריך מהך ברייתא היא משום דס"ל דברייתא סתמא קתני ואפי' שלא בא הבעל ממ"ה ומת במ"ה או בשהלוה לה לזמן ידוע ודייקי' מינה הא לא מיאנה יהבינן לה מה שלוותה ואפי' לא בא הבעל משום דאי ס"ל דברייתא ע"כ מיירי כשבא הבעל ולא א"ל צאי כו' א"כ מאי קא פריך מהך ברייתא אימא דהכי דייקי' מינה עמדה ומיאנה אפי' בא הבעל ולא א"ל צאי כו' אינו משלם מזונות שלוותה הא לא מיאנה יהבינן לה מזונות שלוותה כשבא הבעל ולא טעין הכי ולעולם דכל זמן שלא בא הבעל לא יהבינן לה מזונות כדשמואל ומנ"ל לדיוקי דכי לא מיאנה יהבינן לה מזונות אפי' קודם שבא הבעל אדתיקשי לשמואל והריטב"א נרגש מזה וכתב דה"ה דהו"מ לאוקמה כשבא הבעל ואמר שלא א"ל צאי כו' אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ יע"ש ומשום הכי ס"ל להרא"ש דהמקשן דפריך מהך ברייתא ס"ד דברייתא סתמא קתני ואיירי אפי' שלא בא הבעל ומת במ"ה או שהמלוה תובע ממנה מה שלוותה לה לזמן ידוע כי היכי דמשמע לי' דברייתא סתמא קתני ואפי' במספקת כמ"ש הריטב"א ומש"ה פריך מינה דהיכי יהבינן לה מה שלוותה קודם שבא הבעל או אם מת במ"ה ואמאי לא חיישינן שמא א"ל צאי מע"י לשמואל דאמר אין פוסקין ואהא ק"ל להרא"ש דלפום ס"ד דמקשה דדייק מהך ברייתא דיהבינן לה מזונות שלותה קודם שבא הבעל ומשום הכי פריך מינה לשמואל אם כן תיקשי לי' ברייתא גופא אפי' לרב דאמר פוסקין דהיכי יהבינן לה מה שלותה קודם שבא הבעל או מת במ"ה הא בהך ברייתא קתני דאם א"ל צאי כו' רשאי ואינו משלם מה שלותה וא"כ ה"נ ניחוש שמא יבא הבעל אח"כ ויטעון ויאמר צאי כו' שאז אינו חייב לשלם ובמת במ"ה נמי היכי יהבי' לה הא טעני' ליתמי כל מאי דהו' מצי אבוהון למיטען וכמ"ש מוהריק"א בתשו' דמ"ו הביאו הרב בסמוך ואהא תי' דהא לא הוה ק"ל למקש' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד כלומר דבריי' הכי קתני עמדה ומיאנה בין בפסקו לה בית דין בין לא פסקו אינו משלם הא לא מיאנה דיהבי' לה בשפסקו בית דין ומשום הכי לא הוה ק"ל ברייתא גופא אליבא דרב אמנם כשבא הבעל ולא טעין היינו טעמא דלא טענינן לי' כמו שכתב הרא"ש ומה שדחה הרא"ש בסמוך פיר"ת משום דפשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא בפסקו לה בית דין אע"ג דלדידי' נמי הך ברייתא לא מתוקמא אלא בפסקו לה בית דין הא לא תיקשי לה משום דבשלמא לפי' ר"ת שפירש דמתני' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד ואי לא פסקו לה ב"ד לא הוה מיחייב לכ"ע ואפי' לבני כהנים גדולים כמ"ש לעיל משם ר"ת ק"ל להרא"ש דפשטא דמתני' לא משמע הכי דדוקא בפסקו לה ב"ד מיחייבי בני כ"ג משום דאם כן הו"ל לפרושי ומדסתם לן סתומי משמע דאפי' בלא פסקו לה ב"ד פליגי חנן וכ"ג אמנם בהך ברייתא ל"ק לן הכי משום דאנן הכי קאמרי' דברייתא דקתני עמדה ומיאנה סתמא קתני ואפי' פסקו לה ב"ד וכי דייקינן מינה הא לא מיאנה חייב לשלם הכי דייקינן מינה הא לא מיאנה משכחת לה דחייב לשלם בפסקו לה ב"ד כנ"ל ודוק: ומ"מ מ"ש הרב הנז' שדעת התוס' דאפי' לא טעין אנן טענינן לי' הדין עמו שכן נראה מדברי התוס' בד"ה הא מני מדהוצרכו להעמיד מתני' בפסקו לה ב"ד דוקא וגם מדבריהם דפרק יש מותרות נראה דהכי ס"ל כמ"ש לעיל וכן משמע בהדיא מפסקי תוס' סי' שס"ו שכתבו וז"ל לותה ואכלה אינו פורע אם לא פסקו לה בית דין וציין שם ד"ה ואם בא יע"ש ודלא כמ"ש הב"ח והדרישה שדעת התוס' כדעת הרא"ש בזה דאי לא טעין אנן לא טענינן לי' דאם כן אמאי לא כתבו דמתני' דחנן איירי אפילו בלא פסקו לה בית דין כמו שכתב הרא"ש ומ"ש שכן משמע מדברי המרדכי נראה לי שהמרדכי לא כ"כ לדעת ר"י אלא סברא דיליה הוא דס"ל בפי' דברייתא דואם בא ואמר צאי כו' כפר"י וז"ש ואע"ג כו' כמו שפר"י ומיהו בעיקר דינא פליג עליה וס"ל דאנן לא טענינן ליה ודוק: עוד נסתפק הרב הנזכר לדעת הרא"ש וסיעתו דס"ל דאי לא טעין בעל לא טענינן ליה אם הוא דוקא בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דבכה"ג יכול הבעל לטעון שהי"ל לצמצם את עצמה ואי לא טעין לא טענינן ליה כיון דלא ספקה לה בריוח אבל אי ספקה לה לדברים קטנים אפשר דאע"ג דלא טעין טענינן ליה דכגון זה פתח פיך לאלם הוא או דלמא אף בכה"ג אי לא טעין לא טענינן ליה ופשיט לה הרב שדעת הרא"ש דדוקא בדלא ספקה הוא דלא טענינן ליה ממ"ש בברייתא דאם בא ואמר צאי כו' רשאי מיירי אף בדלא ספקה לדברים קטנים שהי"ל לצמצם את עצמה והשתא אם איתא דאף בדספקה לא טענינן לה מנ"ל הא ולמה לא נאמר דדוקא בדספקה לה בריוח הוא שרשאי לומר כן כשבא ואי לא טעין לא טענינן ליה אבל בדלא ספקה לדברים קטנים לאו כל כמיניה לומר שהיה לה לצמצם את עצמה אלא ע"כ ס"ל דבדספקה אע"ג דלא טעין טענינן ליה ומ"ה הוצרכו לו' דברייתא דקתני ואם בא ואמר כו' מיירי בדלא ספקה דאם אמר רשאי ואי לא טעין לא טענינן ליה עכת"ד ולדעתי מה שרצה להכריח מדברי הרא"ש שכתב דברייתא מיירי אף בדלא ספקה אין דבריו נראין לי שהרי התו' ג"כ בד"ה הנזכר כתבו כדברי הרא"ש דברייתא מיירי אף בדלא ספקה והשתא תיקשי לן לדעת התוס' הכי דמנ"ל דברייתא איירי אף בדלא ספקה ולמה לא נאמר דברייתא איירי דוקא בדספקה והשתא לא שייך תי' הרב דמשום דס"ל דאנן לא טענינן ליה משום הכי אוקמיה דברייתא דקתני אם בא ואמר בדלא ספקה שהרי לדעת התוס' אע"ג דלא ספקא נמי אנן טענינן ליה כמ"ש הרב סמוך ונראה וכמו שכן הוכחנו לעיל וברייתא דקתני אם בא ואמר לאו דוקא אמר אלא אפי' לא אמר ומשום סיפא אצטריכא ליה כמ"ש לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דהא ודאי ל"ק כלל דמשום הכי הוצרכו לומר דברייתא איירי אף בדלא ספקה משום דאזלי לשיטתם דלעיל ד"ה קטנה שהק' דאי ספקה לה בריוח נימרו לה בית דין צאי מע"י כו' ולמה יורדין לנכסיו יע"ש וא"נ משום הכי הוצרכו לומר דברייתא דאם בא ואמר צאי כו' מיירי בדלא ספקה משום דאי ברייתא מיירי דוקא בדספקה לה בריוח א"כ היכי קתני סיפא אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הא כיון דמיירי בדספקה בריוח נימרו לה ב"ד צאי כו' למה יורדין לנכסיו וכקו' דלעיל וכיון שכן גם מדברי הרא"ש ז"ל ליכא לאכוחי מידי דס"ל דבדספקה אפי' לא טעין טענינן ליה ממ"ש דברייתא איירי בדלא ספקה שהרי דעת הרא"ש ז"ל כדעת התו' דאי ספקה לה בריוח אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לה שתעשה ותאכל וכמ"ש בסמוך שלא כדעת רש"י יע"ש כנ"ל: והמרדכי והגהות כתבו אהך ברייתא דאם אמר צאי כו' רשאי וז"ל ובדספקה אבל לא ספקה לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגטין דאמרי' בגמ' כו' משמע דאי ספקה אפי' בע"כ כו' יע"ש ויש לדקדק קצת שנראה מדבריהם שהוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין למ"ש דבלא ספקה אינו יכול לומר צאי כו' אלא שאח"כ כתבו דמההיא נמי מוכח דאי ספקה אפי' בע"כ דאי לא כן הכי הול"ל ואפי' בע"כ כדמוכח בפ' קמא דגיטין כו' וקשה דאמאי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין הא משמעתין מוכח בהדיא דבדלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ צאי וכדאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה ופרש"י דלצאי מע"י כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה יע"ש ויש ליישב דמשום הכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין משום דאי משמעתין הו"א דתלמודא ה"ק איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דכיון דלא ספקה אמרינן דמסתמא לא א"ל צאי דרוב בני אדם אינם רוצים שיתבזו נשותיהן בחיצי רעב אמנם אה"נ דאי אמר בהדיא צאי כו' אפי' בע"כ רשאי ומה שפרש"י הוא לפי האמת דבלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ כדמוכח מההיא דגיטין דהשתא אתיא סוגיא כפשטה ודוק:
מכרה מטלטלין כו'. כתב ה"ה דעת רבינו שכיון שלא מכרה כו' עיין מה שהק' הרב גד"ת שהרי דעת רבינו דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בהרב נת"מ דקנ"א ע"ב מה שתי' עוד שם דמיגו דלהד"מ אלימא טפי משאר מיגו ואמרינן ביה מיגו לאפטורי משבועה אשתמיט מניה מ"ש רבינו פ"ט מה' שלוחין ופ"ב מה' שכירות ע"ש:
המדיר את אשתו שלא תטעום א' מכל הפירות כו'. בפרק המדיר דע"א כתבו התוס' בד"ה שלא תטעום ז"ל לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל כדאמרי' בפ"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה עליה כו' אבל למאי דס"ד דאדרה איהו ותלינהו בתשמיש חל אפי' הדירה מכל פירות כו' ונראה שדבריהם סתרי אמ"ש שם בסמוך בד"ה שנדרה היא וז"ל ונראה לר"י דהשתא לא מיירי בדתלנהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כו' והרב נת"מ דרמ"ח ע"ד כתב דאפשר לומר דכיון שנדרה כל זמן שהיא תחתיו הו"ל כנודר לזמן דחייל נדרה כמ"ש הר"ן בפרק הנודר מן הירק יע"ש. ואיני מבין דבריו דא"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דלאו בכל פירות מדיר לה כו' וכתבו אבל למאי דס"ד דהדרה איהו כו' דמשמע דלמאי דמסיק דנדרה היא לא מצי לאוקמה בנדרה מכל פירות וע"כ דהיינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בד"ה שנדרה משם ר"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש דאלו לפי דעת רש"י ז"ל למסק' ג"כ הכי מתוקמא בדתלינהו בתשמיש ואיך כתבו למאי דס"ד וכיון שכן כפי מ"ש דבנודר' כל זמן שהיא תחתיו היא אמאי הוצרכו לומר דלאו בכל פירות קאמר אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דאפי' בנודרת כל זמן שהיא תחתיו לא חייל נדרה כיון שלא נדרה לזמן מוגבל שיכול לחיות בו וע"כ לא כ' הר"ן אלא דוקא בנודר בפי' זמן שיכול לחיות בו וכמ"ש הרב הנזכר בס"ד יע"ש ולכן העיקר כמ"ש החד"ה דלישנ' דמתני' נקטו ולאו דוקא אלא ממין א' יע"ש והרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל והיה אומר ר"ת אם אדם אומר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חייל הואיל וא"א שלא יעבור כדאשכחן בפרק ב' דנדרים דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר לאסור שינה עליו עכ"ד יע"ש והנר' שכונת דבריו במה שהביא ראיה מפ"ב דנדרים היינו לומר דלא תימא דדוקא בשבועה הוא דאמרי' מלקין אותו וישן לאלתר אבל בנדרים אם נדר בדבר שאינו יכול לעמוד בו מחייב לקיים נדרו עד זמן שיכול לעמוד בו ואם אכל או ישן שלא מתוך האונס הרי זה עובר משום בל יחל וע"ז הביא ראיה דנדרים ושבועות חדא נינהו וכן מבואר ממ"ש בתשו' מיימו' דשייכי לה' נדרים סי' ד' שכתבו וז"ל אע"ג דבפ"ב דנדרים תני ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר קונם פירות העולם עלי ה"ז חל הנדר וצריך לקיימו עד שיפר ואם אינו יכול לעמוד בהם הו"ל נדר שוא וא"צ הפרה ומיד עבר בבל יחל ומותר לאלתר בלא הפרה כמו שבועה שלא ישן שמלקין אותו וישן לאלתר דאין חילוק בין נדר לשבועה דהכי משמע בפ"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה יע"ש אמנם למ"ש ר"ת דקונם כל פירות שבעולם לא חייל נדרא כלל ונדר שוא אין בו משום לתא דאיסורא הא ודאי דליכא לאתויי ראיה מההיא דפרק ב' דנדרים דאדרבא ריהטא דשמעתתא התם משמע דנדרי שוא חיילי ויש בהן משום בל יחל והתו' ז"ל בפ"ג דשבועות דכ"ח ד"ה באומר יאסרו הקשו מהך סוגייא לדעת ר"ת דס"ל דנדר שוא לא חייל כלל וכ"כ בפ' השולח דל"ה ד"ה ונודרת ולדעת ר"ת צ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן שם דנקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי ההיא דר"י דמיירי בשבועה אמנם בנדר שוא ודאי כיון דאין בו חלות כלל אין כאן איסור כלל משום דאין בו הזכרת השם יע"ש וראיתי להרב נת"מ דש"ג ע"ד על ההיא דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם כתב וז"ל וכתבו התוס' ד"ה כל פירות דאע"ג דנדר חייל אף על דבר שא"א לקיימו כדאמרינן בפרק ב' דנדרים גבי קונם עיני כו' מ"מ כיון דמשם ואילך לא מתסרא אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כו' והן הן דברי הרשב"א בחי' אבל באותה תשובה שהביא מרן בריש סימן צ"ו כתב ולא תאסור כל פירות עליה שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שא"א לחיות בלי שום פרי כדאמרינן גבי קונם עיני כו' ואתמהא שמלבד שדבריו סתרי אמ"ש בחי' עוד זה חלי שכתב כדאמרי' גבי קונם עיני בשינה ואדרבא מהתם מוכח איפכא דנדר חל אף על דבר שא"א לקיימו כמו שהוכיחו התוס' ודבריו צ"ע אם לא שיש ט"ס בדבריו עכ"ל: ואיני יודע מה ראה על ככה להקשות על תי' הרשב"א ז"ל שדברי הרשב"א הן הן דברי ר"ת שכתב הרא"ש וכונת ראייתו ודאי כמ"ש וכמבואר מתשו' מיימו' וזה פשוט גם מ"ש שדבריו שבתשו' סתרי אמ"ש בחידושיו הרואה יראה שאין משם ראיה דס"ל דנדר שוא חל שכ"כ וז"ל ל"ג בה כל פירות משום דא"א לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרי' בנדרים כו' יע"ש ויש לפרש דבריו כמ"ש לדעת ר"ת שכל כונתו לומר דנדרים ושבועות חדא נינהו ואינו מחוייב לקיים נדרו עד זמן שיוכל לעמוד וממילא איכא למימר דנדר שוא אין כאן איסור כלל כיון דאין בו הזכרת השם וכמ"ש הר"ן וכן מבואר בהדיא שדעתו ז"ל כן מש"ש בחי' לנדרים יעויין שם בס' פני יהושע למוהר"י חאנדאלי הנדפס מקרב ימים בתשו' סימן ז' דפ"ח ע"א שתמה על הטור ז"ל שהביא בי"ד סימן רל"ב סברת ר"ת בסתם הפך סברת הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים שכתב שם דאיסורא מיהו איכא יע"ש ולא ידעתי אדק"ל להטור ז"ל תיקשי להרא"ש ז"ל דבפרק המדיר שהביא סברת ר"ת בסתם ולא חלק עליו משמע דסבירא ליה דנדר שוא אינו עובר כלל הפך ממ"ש בנדרים ואפשר דה"ט דהטור ז"ל שתפס דברי אביו הרא"ש שבפסקיו עיקר ודוק ובמ"ש רבינו נדר' היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' או שנדרה בנזיר כו' אם רצה שתשב תחתיו כו' תשב הקשה הרב הנז' דרמ"ט ע"ג דא"כ מאי האי דפרכינן בגמ' למאי דבעי לאוקמא מתני' דתלינהו לקישוטיה בת"ה דאמרה יאסר הנאת תשמישך אם אתקשט ותתקשט ותיאסר אי לב"ש ב' שבתות אי לב"ה כו' ואמאי יוציא לאלתר ולפי סברת הרמב"ם ז"ל דיוציא לאו בע"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה מרצונו יתן כתובה מאי פריך ותתקשט כו' ואמאי ימתין שבת אחד הא אם רצה להוציאה מי מעכב על ידו ומה שצריך להמתין לב"ש שתי שבתות כו' היינו להוציאה בע"כ ואף למ"ש הרב פרישה ז"ל דדוקא בנדר' שלא תאכל אחד מן הפירות או נדרה מן היין ולא תלאו בתשמיש הוא דס"ל לרבינו ז"ל הכי אבל אם נדרה שלא תתקשט ותלינהו בתשמיש מודה רבינו דיוציא בע"כ מטעמא דסברא מיסנ' סני לי וס"ל דדוקא בנדרה בתשמיש שבו כל האישות תלוי שייך טעמא דמיסנא סני יע"ש אכתי אינו מיושב למאי דפריך ותתקשט כו' כיון דאכתי לא אסיק טעמא דמיסנא סני ועוד ק' לסברת רבינו דיוציא לאו בע"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה יוציא ויתן כתובה היכי קתני עלה במתני' ר"י אומר ביש' יום אחד יקיים דמאי יקיים כיון דת"ק לא אמר שיוציא בע"כ וכי אם ירצה להוציאה מדעתו מי מעכב ע"י עכ"תק: ולא ידעתי לפי דעתו ז"ל אמאי לא קשיא ליה לדעת הר"ן ג"כ דס"ל דיוציא בע"כ קאמר שהרי כתב הר"ן והאי יוציא דתנן משמע יוציא בע"כ מטעמא דמיסנא סני לי ואם כן ק' לדעת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דמיסנא סני לי אי ס"ל דיוציא דתנן בע"כ משמע א"כ אדקשי' לי ותתקשט ותאסר כו' תקשה לי' עדיפא מינה דאמאי יוציא בע"כ כלל כיון דלא אסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני ואי ס"ל דמתני' ה"ק אם רצה להוצי' יוציא ויתן כתובה א"כ מאי ק"ל ותתקשט כו' והיכי ניחא לי' מתני' דקתני רי"א כו' כמו שהק' הר' הנז' אע"כ צ"ל דהמקש' ודאי דאסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני להא מילתא דכופין אותו להוצי' אלא דמ"מ הוה ק"ל דכיון דהמדיר את אשתו מת"ה אמרינן לב"ש שתי שבתות יקיים ולב"ה שבת אחד מטעמא דגמרינן מיולדת דאורח ארעא לשהות כך וא"כ אמאי כופין אותו להוצי' (מטעמא דמיסנא סני) מיד כיון דאורח ארעא לשהות כך ושמא בתוך כך תמצא פתח לנדרה וא"כ הו"ל לומר דתתקשט ותיאסר שבת אחד ויותר מכאן כופין אותו להוציא מטעמא דמיסני סני לה כיון שהוא הגורם בקיומה ולאו אורח ארעא לשהות יותר מכאן ואהא משני ליה דטעמא דמיסנא סני אהני לן נמי לומר דיוצי' מיד דה"מ היכא דנדר איהו דסברה מירתח רתח עלואי והשתא מותיב דעתא כלומר דטעמא דאורח ארעא לשהות גרידא לא אהני לן לומר דימתין שתי שבתות או שבת אחד אלא משום דאיכא לומר טעמא דסברה השתא מותיב דעתיה אבל היכא דנדרא היא ושתיק לה סברה מיסנא סני לה ומש"ה אע"ג דאורח ארעא לשהות כך ויכולה לסבול מ"מ כיון דסברה מיסנא סני לה אינה מבקשת פתח לנדרה ואינה רוצה בקיומו של בעל כלל כנ"ל: גם מאי שהקשה ממאי דקתני במתני' רי"א יום א' יקיים כפי מ"ש הרב פרישה ז"ל י"ל דמתניתין איירי בשתלאו בתשמיש ויוצי' דקתני יוציא בע"כ קאמר ועוד היה נר"ל דמ"ש רבינו אם רצה שתשב תחתיו תשב היינו דוקא בנודרת שלא תאכל אחד מכל הפירות לעולם דסתמא קתני ומשום דכיון דאפי' כי מפקי' לה מבעלה אינה מרווחת כלום שהרי כבר נאסרה באותו זמן ואפי' נשאת לבעל שני אין הבעל מפר בקודמין משום הכי ס"ל לרבינו דאין כופין אותו לגרש והיינו ברייתא דקתני האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה כו' אם רצה הבעל להפר יפר ואם אמר אי אפשי באשה נדרני' יוציא ויתן כתובה דמשמע דאם רצה לקיימה אין כופין משום דברייתא איירי בשאינה מרוחת כלום אם מגרשה כמ"ש: אמנם מתניתין דקתני יוציא ויתן כתובה דבע"כ קאמר ע"כ מיירי בדתלאו בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אטעום מאותו המין או אם אתקשט ומשום הכי אמרינן דכופין לגרש כיון דהוא נתן אצבע בין שניה וכי מפקי' לה מיניה הא אית לה רווח' דיכולה לינשא לאיש אחר שהרי לא אסרה עליה הנאת תשמיש כל העולם אלא הנאת בעלה גרידא וא"נ בנדרה כל זמן שהיא תחתיו כמ"ש התוס' ובהכי נתיישבו קו' הרב הנז' ז"ל אלא שמדברי הר"ן וה"ה ז"ל משמע שלא הבינו כן בדעת רבינו ועוד דאכתי קשה דא"כ הו"ל לרבינו ז"ל להביא דינא דמתני' דבשתלאו בתשמיש כופין אותו להוציא מיד וכן ק' לדעת הרב פרישה וכעת צ"ע ועיין בספר בית שמואל סימן ע"ג ס"ק ודעת הריטב"א ז"ל כדעת רבינו ז"ל ועיין בליקוטי מוהר"ב ז"ל ח"ב דף נ"ו ויש לדקדק עליו שנראה שדבריו סותרים ממ"ש מוהר"ב משמו בדף נ"ה סוף ע"א וז"ל וא"ת כיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי הא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר בקודמין וי"ל כו' יע"ש והשתא לפי דעתו ז"ל דבנדרה היא אין כופין אותו לגרש אלא שאם בא להוציא כופין אותו ליתן כתובה לא ידעתי מאי האי דק"ל כי מגרש לה מאי הוי כו' ואולי י"ל שלדעת י"א שהביא הוא דקשיא ליה ודוחק: