כל מלאכה שחייבין עליה כו'. הנה מדברי ה"ה שכ' ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף ע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' נראה לכאורה דס"ל שדעת רבינו דכל מלאכה שהיא באוכל ומשקה אמרי' מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכל ומשקה גלי ביה קרא דאמרי' מתוך מיתור דביום השבת וכמ"ש ה"ה והקשה הפר"ח בסי' תצ"א סק"א ממ"ש רבינו ז"ל ברפ"ד דין ב' וז"ל כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוק' כמי שארג את הבגד אע"פ שהכביה הותרה לצורך אוכל נפש כמ"ש רבינו בפרק הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ"מ פ"ג דין י' ד"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שהכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע"פ שלצלות הבשר ע"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצליה ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש"י בפ' ר"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכביה עצמה היא צורך אכילה ואם כן אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עליה וגם זה מתורץ מדברי ה"ה שכ' דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מתוק החרדל בגחלת של עץ לכ"ע אסור וכמ"ש רבי' שם בדין ו' ובגחלת של מתכת ה"ט דממתקין לפי שאין כאן כיבוי שאינו עושה פחם כמ"ש רש"י בפר"א דף קל"ג וכן תמה עליו מורינו הר"ב מ"ק זצוק"ל דק"צ ע"א יע"ש אמנם לע"ד נראה שדבריו צדקו יחדיו שהרי לפי גירסת הרי"ף שהביא בפ"ב דביצה דגריס ומ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי הקש' עליו הרז"ה שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב"ן דכיון דכבוי זה אינו עושה אוכל באפייה ובישול אלא מתקן את האוכל הוה ליה כטחינת חטים וכיוצא דאסור יע"ש וא"כ לפי דעת רבי' דטחינת חטים וכיוצא אינו אלא מדרבנן משום דיכול לעשותם מעי"ט משמע ודאי דה"נ מתוק החרדל בגחלת אינו אלא מדרבנן אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל שהרי התירו שחיקת תבלים בי"ט אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל ואם כן קשה דאיך כתב רבי' דאם כבה לוקה מן התורה הא מן התורה הותרה כביה שלא לצורך במתוך אלא דמ"מ עיקר קו' ממיתוק החרדל בגחלת נראה דל"ק דהתם נמי הכביה עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם היה באפשר שלא תכבה ה"נ היה מתקן את האוכל דומיא דבשרא אגומרא וכ"כ בשיטת כ"י להמאירי וכן משמע גם כן ממ"ש התוס' ביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרס בס"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש יע"ש ועיין בב"ח סימן תק"ז ומ"מ בין לתי' הרב ז"ל דבכביה לא אמרינן מתוך משום דכביה אינ' לצורך אוכל נפש וא"נ משום דכביה עצמה אינה באוכל לפי דברי ה"ה ק"ל מהא דגרסינן בפ"ק דכתובות ד"ו גבי בעילה בתחי' בשבת ר"פ משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור אמר ליה ר' פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק"ל הא מוגמר בי"ט איכא משום מכבה כמ"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי"ף אפשר לומר דס"ל לר"פ דבמוגמר ליכא משו' כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית ליה הכי התם דאמר אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן שם דרבא פליגא אדרב הונא דא' אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי"ף וכמ"ש הרב ל"מ בפ"ג דין י"ב יע"ש: וראיתי להרב הנז' שם שהוק' לו כקו' הפר"ח דאמאי לא אמרינן מתוך בכבוי ותירץ דבישרא אגומרי הוי כיבוי כלאחר יד ומשום הכי לא אמרינן מתוך שהותרה כבוי כלאחר יד הותר נמי כבוי בידים יע"ש. ולפי תי' קשה ממיתוק החרדל דהתם הוי כיבוי בידים ומשמע דמן התורה מותר כטחינת חטים וכיוצא כמ"ש ואולי יש לחלק דאף ע"ג דבטחינת חטים ושחיקת תבלין ס"ל לרבינו דמותר מן התורה היינו משום דהמלאכה היא באוכל עצמו מה שאין כן מיתוק החרדל דמלאכת הכביה אינה נעשית באוכל אסור מן התורה ואף על גב דבישרא אגומרי הכבוי אינ' נעשית באוכל התם היינו משום דהוי כבוי כלאחר יד אבל כיבוי בידים אפילו לצורך אוכל נפש אסור מן התורה מיהו מ"ש עוד הרב הנז' ליישב לדעת ה"ה שכתב בפ' זה דין ה' שדעת רבינו דמכיון שבקצירת חטים וכיוצא אין הפסד אע"ג דבתלישת ירק ושאר פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין וה"ק דא"כ בישר' אגומרי אע"ג דלא אפשר מעי"ט יהא אסור כיון שהכיבוי נאסר ותי' דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסר קצירה שהיא לצורך אכילה נאסרה תלישת ירק אע"פ שהיא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאמר בעבור דין דמשום שנאסר שלא לצורך אכילה יהא אסור כיבוי לצורך אכילה כיון שהם שני ענינים חלוקים נראה דליתא שהרי מיתוק החרדל בגחלת כבוי לצורך אכילה היא ואפי' הכי אסורה וא"כ אמאי לא אמרי' דכיון דאסרו כבוי גחלת של עץ לצורך אכילה לא פלוג רבנן ובישרא אגומרי נמי יהא אסור ולעיקר קושייתו נראה לומר דלא דמי דבשלמא בקצירה איכא למימר דכיון דנאסרה קצירת חטים בידים לצורך אוכל נפש נאסרה נמי תלישת ירק בידים לצורך אוכל נפש אף ע"ג דלא אפשר משא"כ בכיבוי ליכא למימר כיון דאסרו כבוי מתוק החרדל יהא אסור בישרא אגומרא דכבוי גחלת בחרדל הוי כבוי בידים וכבוי בשרא אגומרי הוי כבוי מאליו וכלאחר יד כנ"ל פשוט: עוד הק' הפר"ח ממ"ש רבינו בפ"ה דין ה' והלש עיסה מערב י"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט וכן אין שורפין קדשים בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ולפי דעת ה"ה קשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכן הק' הרב ל"מ ז"ל שם ותי' דס"ל לרבינו דלכם אהדרי' לאיסוריה דלא אמרינן מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכל משום דליכא טעמא דהואיל שהרי אסור בהנאה יתיב בדוכתיה יע"ש ודבריו תמוהים שא"כ קש' היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא הא אפילו כב"ה מצי אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה קמא וטעמא דהואיל לא שייך בשוחט עולת נדבה ומהתימא עליו שסותר את עצמו שבפ' זה הוק' לו כן ותי' דס"ל לר"י בר אבדימי דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכ"מ משום הואיל הותר נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בל"ת יעו"ש וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כב"ה דאמרי' מתוך בהוצאה איך כתב דשרפת קדשים בי"ט איכא עשה ולא תעשה הא ליכא אלא עשה: עוד תי' הרב הנז' דשאני שריפת קדשים דאחשבי' רחמנ' מלאכה דכתיב באש תשרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי"ט אסור וכמ"ש רש"י בפרק א"נ דכ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאה וכ"כ הר"ן שם יע"ש ולע"ד ק"ל דא"כ היכי אמרינן בפ"ק דפסחים ד"ה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא לפ"ז היכי שמעינן מדר"ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנ' אחשבי' להבערתן ומשום הכי אסור בשרפת קדשים אלא ודאי ע"כ לומר דה"ט דאחשביה רחמנ' לשריפתן לא אהני לן אלא לומר דאפי' לצורך כגון הדלקת נר וכיוצא אסור משום דכיון דמדאורייתא בעי שריפה ובלאו הכי היה צריך לשורפו חשיבא כשלא לצורך ובטיל ליה צורך הדיוט אצל גבוה וכמ"ש התוספות שם בד"ה ועל החלה משם ריב"א ומשום הכי לדעת התו' דבעי צורך היום קצת א"ש מאי דקאמר רבא ש"מ מדר"ע דלית ליה מתוך דאי אית ליה מתוך אע"ג דחשיבי הבערה שלא לצורך אכילה משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן מ"מ לישתרי ליה מטעם מתוך כיון דאיכא צורך היום קצת שמצוה עליו לבערו בו ביום משא"כ שריפת קדשים דאי אמרינן דבטיל ליה צורך הדיוט כיון שמוטל עליו לבערו חשיבה הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לשורפו למחר ועיין בס' מ"ק דף ס"א ע"ב ואף על גב דנדרים ונדבות ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה אף ע"ג דליכא צורך היום קצת כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמ"ש התוס' בפ"ק די"ט ד"ה דלמא שאני התם דגלי בי' קרא דלכם ולא לגבוה דלא חשיבה מה"ט צורך היום קצת מה שא"כ בביעור חמץ דליכא קרא למעוטי אי הוה ס"ל דאמרינן מתוך הוה שרי אמנם לדעת רש"י ורבי' דאמרינן מתוך אפילו בשאין בו צורך כלל קשה דמ"ט אין שורפין קדשים בי"ט ואי משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן האי טעמא לא אהני אלא לומר דחשיבה שלא לצורך כמ"ש וכיון דהבערה שלא לצורך שרי מטעם מתוך ה"נ לישתרי ושמא י"ל דרבא ה"ק דש"מ מדר"ע דבמידי דטעון שריפה לא אמרינן מתוך והשתא ניחא דבפ"ק דביצה ל"ק דברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ר"ע היא והתוספות כתבו דה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא אכן לפי זה בההיא דהשוחט עולת נדבה בי"ט אפי' ר"ע מודה דאמרינן מתוך וזה נר' שהוא דעת הרשב"א בתשובה סימן ע"א וזה דוחק ובס' מ"ק בפ"ג מה' חו"מ דין ה' תי' דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ולא תעשה ולא אמרי' מתוך משום דבישרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרינן מתוך כמ"ש לעיל יע"ש ולע"ד נראה דליתא להאי תי' ואמינא לה ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ט מה' שבת דין ה' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב כו' נתבשל בו חצי בישול מצד אחד פטור ע"כ ולפי דעת הרב ז"ל תיפוק ליה דחייב משום מכבה ואע"ג דהוי משצ"ל דעת רבינו ז"ל דמשצ"ל חייב כמ"ש פ"א מה' הנז' דין ז' אלא ודאי עכ"ל שדעת רבינו דכבוי בשרא אגומרי לא הוה כבוי דבר תור' משום דהוי כיבוי כלאחר יד דמלאכה שצ"ל אינו חייב אלא דוקא במתכוין לכבות וכדמשמע מדבריו שם אבל כשאינו מתכוין לכבות אינו אלא פטור אבל אסור ועיין בס' בתי כהונה בחלק כ"ד סימן ח"י דף ע"ט ע"א ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב רבינו דשריפת קדשים עשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה דאי משום הבערה הא אמרינן מתוך ואי משום כבוי אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין לכבות ואפשר לדחות דאע"ג דכיבוי בישרא אגומרי לא הוי אלא מדרבנן כיון דבעשיית מלאכה דאורייתא הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכעין זה כתב הר"ן בסוף פ"ד דר"ה אמתניתין דאין מפקחין עליו את הגל והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר דמשום טעמא דכיבוי הוא דאין שורפין אלא ה"ט דכיון דמדרבנן בעינן צורך קצת משום טירחה שלא לצורך חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כיון די"ט עשה ול"ת אלא שלפי דעת הרב ז"ל דס"ל כדעת רבינו דבהבערה הותרה אפילו שלא לצורך כלל לא ניתן ליאמר תי' זה ודו"ק: והפר"ח כתב שדעת רבינו כשיטת המפרש דלא אמרינן מתוך אלא כשיש בו צורך היום קצת וזה שאמר רבינו לפי' מותר בי"ט להוציא קטן וס"ת וכיוצא באלו אבל הוצאת אבנים וכיוצא בהן לוקה והיינו ההיא דאין שורפין קדשים בי"ט וס"ל לר' דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך כל שיש בו קצת צורך משום דהוצאה מלאכה גרועה היא והבערה משום דגלי ביה קרא כמ"ש המ"מ ואף ע"ג דמסוגיא דפ"ק די"ט מוכח בהדיא בשאר מלאכות אמרינן מתוך רבינו דחה סוגיא זו מכח סוגיא דפ"ב דביצה דאסר אביי לכבות את הנר מפני ד"א אף על גב דאיכא צורך קצת והזקיקו לר' לומר דבהנך תרתי אמרי' מתוך סוגיא דפ"ק דביצה דמסיק דטעמא דב"ה משום מתוך ולענין הבערה תנן בפ"ק דביצה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו אלו ת"ד ובמ"ש דרבי' הוציא דין זה דהבערה ממתני' דלא יחם אדם כו' הקשה עליו הרב מ"ק ז"ל דמחמם המים חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט מה' שבת ולע"ד נר' שודאי לא נעלם מהפר"ח דמחמם חייב משום מבשל כמ"ש רבי' והרב עצמו בחלק י"ד סימן נ"ח ס"ק י"ח הביא סברת רבינו ועשה לו סמוכות יע"ש אלא שמה שהביא ראיה ממתניתין דלא יחם היינו מסיפא דמתני' דקתני עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו דס"ל לרבי' דהיינו מטעם מתוך דסיפא דמתני' ב"ה היא כדמסיק התם אמנם מרישא דמתני' אין ראיה כלל דההיא ה"ט משום דרחיצה וסיכה חשיבה כשתייה כמ"ש רבינו בהדיא בדין י"ו ומש"ה אע"ג דמחמם חייב משום מבשל ובאפיה ובישול לא אמרינן מתוך אפילו שיש בו צורך קצת אפ"ה שרו ב"ה משום דחשיבה כאוכל נפש והיינו שהוצרך הרב ז"ל להביא סיפא דמתני' דעושה אדם מדורה וכן מוכח בגמ' לפי מאי דמסיקנא התם דהך סיפא דעושה אדם מדורה ב"ה היא וב"ש פליגי עליה דאם כן קשה דסיפא למה לי הא מק"ו דרישא נפקא דאפי' בהנאת אבר אחד שרו ב"ה כ"ש בהנאת כל גופו ועיין בספר דרכי נועם חא"ח סימן ט' אלא ה"ט דאי מרישא ה"א דדוקא ברחיצה שרי ב"ה משום דחשיבה כשתיה ובכלל אוכל נפש היא אבל שאר הנאות הו"א דאסור קא מ"ל דאפילו בשאר הנאות שרי משום דאמרינן מתוך וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שמדברי רבינו בפי' המ' נר' דס"ל דטעמייהו דב"ה דכל הנאות גופו הרי הן בכלל אוכל נפש ולאו משום טעמא דמתוך כמ"ש הפר"ח וכן נראה מדברי הר"ן בפ' המביא וכמ"ש הפר"ח סימן תק"א ס"ב ואף שהר"ן כתב דטעמא דהיתר מדורה משום מתוך הוא מ"מ דברי רבינו נראין יותר וראיה מדאמרינן פ"ק דביצה מתקיף ליה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי כו' ופירש"י ז"ל אבל שחיטה שהוא אב מלאכה אפי' לב"ה לא הותרה שלא לצורך והך מתני' אפי' ב"ה היא ואם איתא לדעת הר"ן תקשי ליה מתני' דעושה אדם מדורה דשרו ב"ה משום מתוך ור"י דאתקיף עלה מדלא מפלגו באבנים אמאי לא נתקיף עלה ממתניתין מפורשת אלא מוכח דמההיא ליכא ראיה דה"ט משום דהנאת הגוף חשיב כא"נ ולדעת הר"ן יש לדחות דודאי רבה אזיל ומודה דב"ה אית להו מתוך מכח הך מתני' וברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט ע"כ ב"ש היא ולא ב"ה ושלא כפי' רש"י אלא דאתקפתא דרבה אינו אלא לר"י בר אבדימי וקאמר דטעמייהו דב"ה דמתירין הוצאת קטן משום דס"ל דאמרינן מתוך ואהא הוא דק"ל דמהיכא פסיקא ליה לריב"א דטעמייהו דב"ה הכא משום מתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי כלומר דמהכא אין ראי' והיה לך להביא ראיה מההוא מתני' והיינו דאתקיף עלה ר"י דמהך מתני' גופא מוכח דבהא הוא דפליגי ואפי' הר"ן ז"ל נראה שחזר בו בפרק המביא וכתב דכל שהוא נהנה מגוף האסור חשיבה כא"נ וכמ"ש הב"ח והפר"ח סי' תק"א אלא דקשה לזה דמסוגיא דפרק קמא דכתובות מוכח דאפילו בהנאת הגוף כגון מוגמר בי"ט ובעילת בתולה לא שרי אלא מטעם מתוך והרב דרכי נועם סי' הנזכר תירץ דאה"נ דרב פפי הוה ס"ל דאפילו בבעילה דאיכא הנאת הגוף לא שרי אלא משום מתוך אמנם ר"ח דתי' עליך א"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כונתו לומר דקרא כי קאמר לכל נפש אף הנא' הגוף בכלל ובלבד שיה' שוה לכל נפש ע"ש. ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לפי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא מעתה וז"ל וכ"ת לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב"ה משו"ה הוא וי"ל שהיה סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדקא ס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע ליה עכ"ל והשתא לפי זה קשה לתירו' ז"ל דאכתי תקשי ליה לרב פפי מתניתין דלא יחם אדם דשרו ב"ה ואי ס"ל דטעמייהו משום דהנאת הגוף חשיבא כאו"נ אם כן ה"נ גבי בעילה ומוגמר לישתרי כיון דאיכא הנאת הגוף ולכן נראה לע"ד דאע"ג דגבי מדורה וחימום מים חשיבא הנאת הגוף כאו"נ הנאת בעילה ומוגמר לא חשיבא ליה משום דחימום המים ההנאה באה לו על גופו וחשיבה כשתיה ומדורה להתחמם בו נמי ההנאה בא לו מכח ההבערה גופה שהיא המלאכה משא"כ גבי בעילה דהנאת הגוף לא בא לו מהחבורה שהיא המלאכה גופה ומוגמר נמי ההנאה בא לו מהריח ולא מההבערה שהיא המלאכה כנ"ל לחלק ועיין בשיטה מקובצת למוה"ר בצלאל ז"ל בפרק ב' דביצה מ"ש שם משם רבו יע"ש: עוד הקשה הפר"ח לדעת ה"ה וז"ל ואיכא למידק בדבריו טובא חדא דכיון דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאית ליה מתוך למה פרט הוצאה והבערה והלא מוכח בסוגיא דבכל המלאכות אמרי' מתוך דהתם מייתי דבשחיטה ובישול אמרינן מתוך ומשמע דה"ה לשאר מלאכות וכ"כ התוס' בפ' המצניע דצ"ה דבנין בי"ט לא אסור אלא מדרבנן דהא איכא מגבן דהוי או"נ שחייב בשבת משום בונה כדאיתא התם ומתוך שהותרה בנין לצורך הותרה שלא לצורך ורבינו כתב הפך מזה בתחילת הפ' שאם בנה לוקה וכן הק' הרב ב"ח סימן הנז' והניחו בצ"ע ומה שתירץ הפר"ח דמתוך מ"ש ה"ה אבל שאר מלאכות שאינם לצורך אכילה כגון הכתיבה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה יר' שמתור' זה דס"ל דמגבן בי"ט לוקה כפשטא דברייתא דהמצניע והא דפליגי חכמים ואמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אינו אלא מהמכבה ואילך כמ"ש המ"מ עצמו בפ"ז מהלכות שבת ומה שהוכיח הר"ן בפ' א"צ דגיבון ביו"ט לא מתסר אלא מדרבנן מדלא אייתינן הך ברייתא בפ' ר"א דמילה כי אבעיא לן מהו לגבן יש לדחות משום דבהך ברייתא מצינן למדחי דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן ולפיכך לא מצי למפשט מינה מידי עכ"ד ודבריו סתומים דהא כי נמי נימא דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן הרי אפשיטו בעיין דאסור לגבן מדרבנן והיכי איבעיא לן אי שרי לגבן או לא אמנם כונתו לומר דאי אמרינן דחכמים לאו אכולהו קאי אלא המכבד ואינך אבל במגבן מודו לר"א דאסור מן התורה ע"כ לומר דגיבון ביו"ט אפילו לצורך יו"ט אסור מן התורה דאי שרי מדאורייתא היכי קתני בברייתא דהמגבן ביו"ט לוקה ואפילו נימא דהמגבן לצורך חול קאמר אכתי תקשי דאמאי לוקה הא מתוך שהותרה גיבון לצורך הותרה שלא לצורך אמנם אם נאמר דחכמים אכולהו קאי אין ראיה מדאסרו חכמים גיבון משום שבות דאיכא למימר דלא אסרו אלא במגבן לצורך חול זהו כונת דבריו אלא דאין תירו' מחוור דמשמע ודאי דגיבון ביו"ט לדעת רבינו לא אסו' אלא מדרבנן דומיא דקצירה וטחינה וכבר הוא עצמו דחה תיר' זה בס"ד יע"ש ועוד אני מוסיף להק' מהא דאמרינן לעיל בפ"ק דביצה דף ח' אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר"ז אר"י והוא שיש לו ד"נ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קו' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך או"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ"ש רבי' פ"ח מה' שבת דין ט"ו ואלו בי"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפילו לדעת התוספות וסייעתיה דס"ל דבעינן צורך היום קצת ה"נ הא איכא צורך היום שאם יניחו לערב יבלע בארץ ואין רשומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה"ט כתב הרא"ש שם דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם כן לא גרע מס"ת לקרות בו דמקרי צורך היום קצת משום דאיכא סרך מצוה וכן ק' מההיא דגרסי' בפ' א"ע ומי אמרינן הואיל והתנן י"ח תלם א' וחייבין עליה משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי כו' והשתא מאי פריך וכתישה בי"ט מי שרי הא ודאי שרי מטעם מתוך דהא התם מיירי בכה"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים כמ"ש בתוס' שם ואם כן מקרי שפיר צורך היום הן אמת דלמאי דפריך בגמרא והא קא עביד כתישה לק"מ משום דתלמודא פריך לר"ז דאמר דבעינן ד"נ ואי ס"ל לר"ז דאמרי' מתוך אם כן אפילו בלא ד"נ לישתרי מטעם מתוך אך אכתי קשה לר"ז גופיה ודוחק לומר דר"ז ס"ל דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה לי"ט קמפלגי וכאתקפת' דרבה ותו דאם כן היכי פסקו הפוסקים להא דר"ז דבעי' ד"נ ועפר תחוח כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל סימן תצ"ח יע"ש ועוד אני תמה לדעת הרא"ש וסיעתיה דס"ל דקצירה וטחינה וכיוצא מדאורייתא הותרה לצורך או"נ כמ"ש בפרק א"צ והטור בסימן תצ"ה מהא דאיבעיא לן בפ"ג דבכורות דף כ"ה ע"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור דהוה לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר ובי"ט נמי דשא"מ וכתב הרא"ש שם וז"ל מיהו קשה דבלאו י"ט נמי הו"מ למבעי פי' דמתני' דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או בשאין מתכוין קאמר הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה אטו גוזז ומתני' ע"כ בשאינו מתכוין וקא מבעיא ליה כנגדו בי"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דשא"מ אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דשא"מ שרי נמי בי"ט עכ"ל יע"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך או"נ אם כן מאי קא מבעיא ליה הא בי"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגידולו לצורך או"נ הותרה שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת י"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ"ש הרא"ש שם וא"כ היכי קאמר טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט אסור הא כי היכי דשרי בבכור משום דאפילו במתכוין ליכא איסורא דאורייתא ה"נ גבי יו"ט יהא מותר מה"ט ולכן אשר אני אחזה ליישב שורש' של דברים הוא דהא דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התורה כגון ההיא דהשוחט עולת נדבה וההיא דהמבשל ג"ה בחלב דהמלאכה נעשית באוכל עצמו והילכך אמרינן דמתוך שהותרה שחיטה ובישול באוכל לצורך או"נ הותרה שלא לצורך אבל במידי דאיסורא בא מפורש מן התורה כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או"נ ואם כן כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או"נ ממעוטא דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה מלאכה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרינן מתוך והלכך מש"ה אסרו כתישה בי"ט לצורך מצות כיסוי כיון דאין המלאכה באוכל עצמו אלא במכשירין הו"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך אוכל נפש אסור מן התורה וכן ההיא דתולש את השיער נמי כל זמן שלא נשחטה הו"ל מכשירי או"נ שאפשר לעשותו מאתמול כמו שכתב הרא"ש שם בסמוך יעוין שם והילכך לא אמרינן מתוך ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הב"ח ממה שפוסק רבינו בראש הפרק דאם בנה לוקה דכיון דהבנין אינו באוכל עצמו גרע ממכשירין דאפי' לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא. ומה שכתבו התוספות בפ' המצניע שאם נפל ביתו בי"ט מותר לבנותו כדי שלא יכהו שרב ושמש היינו משום דס"ל דהלכה כר"י דמכשירי או"נ דא"א לעשותן מאתמול מותר והילכך אמרינן שפיר מתוך שהותר' מכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול לצורך אוכל נפש הותר' נמי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול שלא לצורך או"נ אלא דאיכא צורך היום קצת כההיא דנפל ביתו ביו"ט ומ"ש רבינו דאם בנה לוקה איכא למימר דמיירי בבנין שאפשר לעשותו מאתמול דאז אפילו לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא וא"כ אפילו בנפל ביתו בי"ט קאמר דלוקה משום דרבינו ס"ל כרבנן דר"י דמכשירי אוכל נפש אפי' אי אפשר לעשותן מאתמול אסור כמו שכתב ה"ה בפרק ד' דין ח' יעויין שם: ומעתה הבא נבא ליישב דברי ה"ה ז"ל שלדעתי כונתו למ"ש וז"ש ופי' מלאכה שהיא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שהיא כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה כלומר דכיון דאינה נעשית באכילה ושתיה הוה ליה מכשירין דאפילו לצורך או"נ אסור וכ"ש שלא לצורך דהשתא ליכא למימר מתוך כמ"ש וכתב עוד ואם כן היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה אסורים כמו כתיבה ואריגה כלומר דהוצאה והבערה אפילו נעשית לצורך או"נ כגון להוצאת מפתח או כלים לצורך או"נ וכן הבערה ג"כ אפילו לצורך או"נ כגון להדליק נר לצורך אכילה וכיוצא בזה דכיון דאין המלאכה נעשית באוכל עצמו הוה ליה מכשירין דאפי' לצורך או"נ אסור אבל הבערה גופה לצורך או"נ פשיטא דשרי דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וא"א לאכילה בלא הבערה כמ"ש בירושלמי בפרק משילין וה"ט דבהבערה לצורך או"נ עצמו אע"ג דאין המלאכה נעשית באוכל כיון דהבערה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו ושריא רחמנא ואהא כתב ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברי' אחרים אמרינן מתוך כלומר דבהוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה ולא מקריא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפ"ל מקרא דויעבירו קול במחנה הא לא"ה הוי שרי והילכך כיון דהוצאה גופא איתא באוכל עצמו אמרינן מתוך שהותרה באוכלין עצמן הותר' בדברי' אחרים דהשתא ליכא למעוטינהו מקרא דהוא לבדו ולא מכשיריו דקרא כי ממעט היינו דוקא למידי דמקרייא מלאכה דבהכי קא מיירי קרא וקאמר כל מלאכה לא יעשה בהן אך אשר יאכל כו' אבל הוצאה דלא מקרייא מלאכה לא ממעיט מקרא דהוא לבדו וכתב עוד והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כו' כלומר דמה"ט היה לנו לומר דדוקא בהבערה לצורך אכילה כיון דהי' עצמה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו אבל הבערה לצורך דבר אחר אפילו לצורך שמחת י"ט כיון דאינה באוכל הו"ל מכשירין דממעטינן מקרא דהוא לבדו ואע"ג דהוי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דעת רבי' דאסור כמ"ש אלא דמשום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי"ט שרי כלומר וע"כ קרא לא אתא למשרי הבערה לצורך אכילה עצמה דהא מקרא דאך אשר יאכל נפקא כדאמרינן בירושלמי אלא ע"כ קרא אתא למשרי אפילו שלא לצורך אכילה עצמה וא"ת אם כן איך אמרי' בפ"ק דביצה הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך דאי ב"ה הא אמר מתוך כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולפי דברי ה"ה ז"ל למה לי טעמא דמתוך ת"ל משום דכתיב ביום השבת דהתורה התירתו בהדיא דומיא דהוצאה דהוה בעי תלמודא למימר מעיקרא דאפילו אי לא אמרי מתוך שרי בהוצאה מיתורא דביום השבת ומה שתי' הרב לח"מ דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצא' בי"ט שלא לצורך שהרי משא סתם שלא לצורך היא וקא אמר קרא דבי"ט שרי אבל בהבערה דנפ"ל מלא תבערו אמרי' תפסת מועט תפסת ואמרינן הא בי"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך יע"ש: ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא דאי קרא דלא תבערו אתא למשרי הבערה לצורך או"נ ל"ל קרא הא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש נפקא וכדאיתא בירושלמי בפ' משילין מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליג' אחזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה בי"ט אין תימר בדברים שיש בהם או"נ אנן קיימינן והכתיב אך אשר יאכל כו' אלא כינן קיימי בנר של אבטלה כו' וכן תמה עליו בס' מ"ק יע"ש אלא שיש ליישב דבריו באופן זה דודאי קרא דביום השבת ע"כ אתא למשרי אפילו הבערה שלא לצורך אכילה עצמה אלא דאי לאו מתוך הו"א דקרא אתא למשרי הבערה לצורך שמחת י"ט כגון להדליק נר של כבוד או ד"א דאי מקרא דאך אשר יאכל לא הוה שרינן אלא הבערה לצורך אכילה מחמת דחשיבה כאוכל כיון דהיא עצמה עושה אוכל שלא לצורך אכילה עצמה כיון דהמלאכה אינה נעשית באוכל הוה ליה מכשירי אוכל נפש וה"א דאסור קמ"ל קרא דאפי' לצורך שמחת י"ט שרי ואצטריך טעמא דמתוך למשרי אפי' הבערה דליכא ביה צורך היום כלל כההיא דהמבשל ג"ה בחלב דס"ל לרבי' דההיא לא מקרי צורך היום כלל ושלא כמו שדחקו התוס' ז"ל וא"כ משום הכי אמרינן שפיר בהבערה מתוך דמתוך שהותרה הבערה לצורך שמחת י"ט אע"ג דהוו מכשירין הותרה שלא לצורך וכתב עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתי' ואריגה אפילו עשאן לאכילה לוקה משום דה"ל מכשירין כמ"ש ושאר המלאכות שהן באכילה עצמה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה מטעם מתוך דכיון דהוו באוכל עצמו ליכא קרא למעוטינהו ונמצא לפי זה שמה שפרט הוצאה והבערה הוא משום דקאמר כל מלאכה כו' אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה שפי' עשה שלא לצורך אכילה ר"ל שלא נעשית באוכל עצמו לוקה משום דהוה לי' מכשירין ולא אמרינן מתוך כמ"ש חוץ מהוצאה והבערה דאפי' שאינה נעשית באוכל וה"ל מכשירין וא"כ מן הדין לא הי"ל לומר מתוך בשאר מלאכות אפילו הכי אמרינן בהו מתוך אבל במלאכה עצמה הנעשית באוכל עצמו פשיטא ודאי דאמרינן מתוך כדמוכחא סוגיא דפ"ק דביצה ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש אחר זה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה כו' ומדלא כתב כל שנעשה לצורך אכילה משמע דאפילו אם נעשית שלא לצורך אכילה כיון שהמלאכה עצמה יש בה צורך אכילה כלומר שהי' באוכל עצמו מותר ואי קשיא לך לפי זה מהא דפ"ק דכתובות דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דהתם המלאכה שהיא החבורה אינה נעשית באוכל ולא עדיפי ממכשירין ואפ"ה שרינן מטעם מתוך הא לא תקשי דאיכא למימר דההיא אתיא כר"י דס"ל דמכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול שרי וכן מצאתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם הראב"ד וז"ל ונראה דהא דשרו בעילת מצוה בי"ט משום מתוך לא שרי אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מעי"ט שלא הגיע זמנו לכנוס כו' אבל היכא דאפשר ליה מערב י"ט לא דלא עדיפי ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו מקרא דהוא לבדו עכ"ד יע"ש ומ"ש מוהר"ב משם רבו דמתוך שרינן אפי' בשאפשר לעשותו מאתמול ובמכשירין ולע"ד דברי הראב"ד ז"ל נראה עיקר ויש לו על מה לסמוך מההיא דפ"ק דביצה דלא שרינן כתישה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דאיכא מצות כיסוי אחר זמן רב ראיתי בספר מטה יוסף ח"ב חא"ח סימן ד' שכתוב שם משם הרב החסיד נזיר אלהים כמוהר"ם הלוי וכנ' שדרך קצת בדרך זה כמ"ש: ואולם אכתי פש גבן ליישב לדרך זה מ"ש רבינו ז"ל בפרק זה דין ט"ו המבשל בי"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם והשתא לפי מ"ש ק' טובא דאמאי הוצרך רבינו לטעמא דהואיל דמשמע דאי ליכא הואיל וכגון במבשל סמוך לחשיכה לוקה ות"ל משום טעמא דמתוך דכיון דהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרי' מתוך ומה שתי' הרב ל"מ הוא דחוק כמו שיראה המעיין ואף לזאת נראה ליישב ולומר דס"ל לרבינו דהא דממעטינן עכו"ם וכלבים מקרא דלכם גזרת הכתוב היא דאע"פ שהתירה התורה מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפילו הכי אסרה לצורך גוים וכן צ"ל ע"כ לדעת רש"י דס"ל דמטעם מתוך שרי אפי' שלא לצורך כלל וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ע"ש וס"ל לרבי' דכיון דעכו"ם וכלבים אמעיטו מקרא דלכם מכח גזירת הכתוב אהדריה קרא לאיסורא ולקי עלייהו אי לאו מטעם הואיל: אמנם במבשל או שוחט שלא לצורך אכילת עכו"ם וכלבים אע"ג דלאו לצורך אכילה הוא כגון במבשל איזה דבר לצורך רטיה או שוחט את העוף כדי ליקח בו ראש לתנוק לשחוק בו וכיוצא אפילו הכי לא לקי עלייהו מטעם מתוך כיון דבהא ליכא קרא דמעטינהו כי היכי דנימא אהדרי' קרא לאיסוריה וזהו שדקדק ה"ה ז"ל בלשונו וכתב ושאר המלאכות שהם באכילה אפי' עשאן שלא לצורך אינו לוקה כמו שמתבאר בפרק זה שאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה ומדלא כתב בתחי' דבריו ושאר מלאכות כו' אם עשאן לצורך גוים או לצורך חול אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה משום דבההיא ה"ט דאינו לוקה מטעם הואיל הא לא"ה לוקה משום דממעטינן מקרא דלכם ואהדרי' קרא לאיסורי' ומש"ה כתב ה"ה אם עשאן שלא לצורך אכילה כלומר שלא עשאו לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר וכמ"ש אז אינו לוקה מטעם מתוך אבל אם עשאו לצורך עכו"ם או כלבים ודאי דלוקה אמ"ש כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לגוים כו' בא לדקדק מדברי רבינו דמדלא כתב סתמא המבשל בי"ט שלא לצורך אכילה אינו לוקה הואיל כו' משמע דבההיא אפילו בלאו טעמא דהואיל פטור מטעם מתוך ולא איצטריך לטעמא דהואיל אלא במבשל לכותים דליכא טעם מתוך דאהדרי קרא לאיסוריה ואין להקשות דאם כן איך כתב ה"ה בפרק זה דין י"ג מותר להוציא תבן לבהמה מטעם מתוך הא מלאכה לכותים ולכלבים אמעיטו מקרא דלכם וגזרת הכתוב היא די"ל דס"ל לה"ה דכי ממעטינן גוים וכלבים מקר' דלכם היינו דוקא לשאר מלאכות דבהא איירי קרא אבל הוצאה לאו מלאכה היא מדאיצטריך קרא דויעבירו קול במחנה וכיון שכן אמרינן בהו מתוך ואי קשיא לך א"כ היכי אמרינן בגמרא דברייתא דקתני השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך הא אפי' כב"ה נמי אתי דהא נדרים ונדבות אמעיטו מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה וכדק"ל להתוס' ז"ל י"ל דס"ל לרבינו כמ"ש הרז"ה דריב"א ס"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט לב"ה ולב"ש נמי אין קריבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב ומש"ה קתני בברייתא השוחט עולת נדבה לוקה עולת נדבה אין עולת חובה לא וכ"כ הר"ן בשיטה מקובצת כ"י למוהרא"ל ז"ל יע"ש וכ"כ בס' תמים דעים סימן ק"ך ע"ש וכ"ת תינח למבשל בי"ט לעכו"ם או לכלבים דאיצטריך רבי' לטעמא דהואיל משום דאמעיט מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה אך לחלוקת מבשל בי"ט לצורך חול ל"ל למיהב טעמא משום הואיל ת"ל מטעם מתוך דהא ליכא קרא דממעיט כי היכי דנימא אהדריה קרא לאיסוריה י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפפא ז"ל ואני אומר שלא כוון רש"י לומר שלא תהא שום הוצאה אסורה בי"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר"י סבר במתוך פליגי ולכ"ע יש איסור הוצאה לי"ט מויעבירו קול במחנה דישנה כשאר מלאכות וירמי' הי' מזהירן על השבת שהם חמורין כו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית ליה מתוך איכא הוצאה בי"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן ירמיה אלא על השבתות הוא משום הלואי ישמעו ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה באו"נ שלא התירה כו' אלא לצורך יומו ומצינן למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י"ט מכין לשבת ובודאי דרבה לאו בהכנ' דממילא דוקא מוקי לה לקרא אלא אף בהכנה דבידים נמי דריש ואדרבא האי כתי' בהדיא כדכתיב את אשר תאפו הילכך למאן דלית לי' הואיל אסור לאפות מי"ט לשבת מן התורה ולמאן דלית ליה הואיל משכחת ליה בדברים האסורים וכ"ש שאסור מן התורה מי"ט לחול דאע"ג דבהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיבא למהוי לה הכנה ה"מ למשרי ההוא מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מי"ט לשבת כ"ש לחול ומשום הכי אתקיף עלה ר"י דאם איתא דאין עירוב והוצאה לי"ט ליכא שום הוצאה דמתסרא מדאורייתא אפי' לצורך חול שהרי אין הוצאה מלאכ' בי"ט כלל א"ו יש הוצאה בי"ט מן התורה במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר בה יותר מאו"נ עצמו והמוציא אבנים מי"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצאה גזרו חכמים אפילו בהוצאת אבנים דליומ' ומשום הכי לא מצי ב"ה לאפלוגי באבנים ולפי זה כשהי' ירמיה מזהירן על השבתות אף על י"ט היה לו להזהיר שלא להוציא מי"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפי' לא הזהירן אלא על השבת שהלואי ישמעו זהו דעתי בשיטת רש"י עכת"ד. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לדעת רבינו ז"ל דס"ל דקצירה וטחינה בי"ט מותר מן התורה לצורך או"נ כמ"ש בסמוך מאותה שאמרו בפ"ב דחגיגה די"ז ע"ב דבי ראב"י תנא אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין וקשה לדעת רבי' מאי קאמר קציר' בי"ט מי שרי הא ודאי מדאורייתא שרי אלא דרבנן הוא דגזרו וליכא למימר דנהי דקציר' בי"ט שרי היינו לצורך או"נ אבל שלא לצורך או"נ ודאי דאסור ומש"ה פריך שפיר קצירה בי"ט מי שרי משום דקרא משמע אפי' בקוצר כל שהוא לצורך חול מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכמו שראיתי מתרצים דאכתי תקשי לפי מ"ש ה"ה בדעת רבינו דס"ל כדעת רש"י דמדאוריי' אמרינן מתוך אפי' בדליכא צורך היום כלל אם כן מאי קאמר קצירה בי"ט מי שרי הא כיון דהותרה קצירה לצורך אוכל נפש מדאורייתא הותרה נמי שלא לצורך ודוחק לומר דראב"י סבירא ליה דלא אמרינן מתוך כדס"ל לב"ש ותו דהא אמרי' התם דצריכי הא דראב"י והא דר"א אמר רבי הושעיא כו' דאי מדר' הושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומין דעצרת אסור בעשיית מלאכה קא משמע לן דראב"י כו' יע"ש וא"כ לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך א"כ תקשי מהיכא נפ"ל דתשלומי עצרת מותר בעשיית מלאכה ותו דר"י דקאמר הכא הבערה ובישול אינה משנה קאמר התם אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה זה חג הסוכות אימת אלימא בי"ט מלאכה בי"ט מי שרי והשתא כיון דס"ל לר"י דאמרינן מתוך הא אסיפה בי"ט ודאי שרי מטעם מתוך אכן כפי דברי הר"ן הללו ניחא שפיר דמאי דק"ל קצירה בי"ט מי שרי היינו משום דקרא משמע בקוצר כל שדהו לצורך חול כדרך קצירת שדה זהו הנ"ל נכון בדעת רבינו וה"ה ז"ל ומסתייע לזה דברי הטור ז"ל בס"ה שכתב כלשון רבי' וכפי דברי הפר"ח נמצא דהטור סתם כדעת רבינו הפך דעת אביו הרא"ש דס"ל דבכל המלאכות אמרי' מתוך כנ"ל וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו: ומ"ש עוד ה"ה ובהשגות בדין הבערה כו' עד ופי' דברי רבי אבינא הן דס"ל דב"ש וב"ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דפליגי בהוצאה ה"נ בהבערה ואע"ג דכי אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינא כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותם ק' שהרי בירושלמי גופיה בפ"ק די"ט קאמר ר"ח בשם ר' יוחנן דהמבשל נבילה בי"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י בירושלמי דאמרינן מתוך בהבערה ובישול וא"כ לפי דעתו ז"ל נמצא הירושלמי סותר את עצמו ויש ליישב בדוחק וצ"ע: אפריון שלמה מ"ש לשיטת הרמב"ם דבכבוי לא אמרינן מתוך מכתובות ד"ז אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר ביו"ט וכו' נלפענ"ד ליישב דיש להבין דברי הרמב"ם למה לא נימא בכבוי מתוך ומ"ש הרמב"ם דאין בכבוי אוכל נפש כבר הביא השעה"מ דיש כבוי באוכל נפש אך עיקר כוונת הרמב"ם נראה דהנה בכל ענין מכבה לצורך אוכל נפש לא מצינו שיהיה מכוין לכבות לצורך אוכל נפש דבבשרא אגומרא נהי דהוי מכבה אין כוונתו לכבות וכן החמימות כמ"ש השעה"מ הנ"ל ואם כן בכל עניני הכבוי אין כוונתו לכבות רק כיון דבאמת הוי פסיק רישי' לכך הוי בי' איסור כבוי אם לא היכי דהוי אוכל נפש מותר אך עכ"פ כיון דאינו מכוין לכך א"י לומר מתוך שמותר לצורך אוכל נפש באינו מכוין יהי' מותר אף במכוין למלאכה זה לא אמרינן דכל הני דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוי הכל ממכוין למכוין דמתוך שהותרה לצורך במכוין לשם מלאכה מותר נמי שלא לצורך אף דמכוין למלאכה אבל בכבוי שפיר כתב הרמב"ם דלא מצינו מכבוי אוכל נפש דהיינו שיהיה מכוין בכבוי ויהי' באוכל נפש זה לא מצינו ולא מצינו רק באינו מכוין לכך נהי דהוי פ"ר מ"מ מפ"ר להיכי דמכוין לכבות לא מהני מתוך ולכך הרמב"ם דמיירי במכוין לכבות אז שפיר לא שייך בזה מתוך דמפ"ר למכוין לא אמרינן מתוך אבל התם במוגמר דנמי אינו מכוין לכבות רק דהוי פ"ר לכך מפ"ר לפ"ר שפיר אמרינן מתוך מ"ש דמ"ש מכל המלאכות וזה ברור ואמת בעזה"י. ואחר כתבי עיינתי בשעה"מ וראיתי שהביא בשם רב שרוצה לפרש כעין זה בע"א מכח דהוי כבוי כלאחר יד וע"ז הקשה השעה"מ אך לפמ"ש נכון הדבר מאד בלי שום קו' ומיושב קושית השעה"מ מכתובות ג"כ: מעשה חושב (סו) קשה היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט כו' הא אפי' כב"ה מצי אתי. למאי שכתב

ומולח אדם כמה חתיכות כו'. פ"ק דביצה די"א ע"ב אמר ר"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת כו' וכתב בשיטה מקובצת למוהר"ב וז"ל י"מ דהא דר"י ודרב אדא לצלי על העור קאמר כי היכי דלמלח כוליה וכן פי' רבי' חננאל וכן נראה בירושלמי אבל הריטב"א אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן עכ"ד: וראיתי בתשובה למוהר"ח בנבנשתי חא"ח שנדפס בקרב ימים בסימן ל"א שדקדק מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל כדעת הריטב"א שכתבו וז"ל ירושלמי מערי' ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח לכוליה כלומר מולח ע"ג העור מעט מכאן ומעט מכאן עד דמלח לכוליה ואיכא למידק מה צורך בזה לומר כלומר בדבר שפירושו הוא פשוט. והן אמת שדרך הפוסקים ז"ל לכתוב כלומר לאפוקי פי' אחר וכאן מהו הפי' האחר שהיה אפשר לפ' שהוצרכו לומר כלומר אלא שבאו למעט דמהירושלמי היינו יכולים להבין שהיה מותר למלוח כאן וכאן עד דמלח לכוליה אפילו למלוח עליו בשר הרבה שאינו צריך לו ע"י הערמה שרי לאפוקי זה כתבו כלומר מולח ע"ג העור מעט מכאן אבל לא הותר למלוח עליו בשר הרבה אפילו אינו צריך אלא לחתיכ' אחת ע"י הערמה דתרי קולי לא עבדינן יע"ש: ולע"ד נראה שאין פי' זה נכון דא"כ לא הו"ל למסתם סתומי ולומר מולח מעט מכאן דאכתי איכא למימר דמולח מעט מכאן ומכאן אע"ג דאינו צריך לאותו בשר קאמר ואי נחתי להכי הוה להו לפרושיה בהדיא ולומר מולח מעט מכאן והוא שצריך לאותו בשר ולכן נראה שבאו למעט שלא נפרש דמערים ומולח הכא והכא דקאמר בירושלמי אפילו בחתיכה אחת קאמר שמולח אותה במקומות הרבה ואהא כתבו מולח מעט בשר מכאן ומעט בשר מכאן אבל בחתיכה אחת למלוח אותה הרבה פעמים לא ועיין בהרב ט"ז סימן הנז' סק"ב והיותר נכון שבאו למעט מ"ש המאירי משם י"מ וז"ל וי"מ את הירושלמי כולהו לאו אעור קאי אלא אבשר כלומר שאם יש לו חתיכות ביתר ממה שצריך לו היום מולח את כולם בערמה שכשמלח את זו הוא דאמר שחברתה חשובה אצלו יותר עד שימלח את כולן הא ע"ג העור לא ואין דבריהם כלום דמדקאמר הכא והכא ודאי העור קאמר עד כאן לשונו יעוין שם: עוד ראיתי להרב הנז' שדקדק בדברי מרן הב"י סימן ת"ק שכ' וז"ל ורי"ו כתב מולח אדם כמה חתיכות כו' אפילו א"צ אלא לחתיכה אחת כו' וכתב הר"ש מאיברא ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא כו' וכתב מרן ומ"ש רי"ו משם הר"ש מאיברא כך כתב סמ"ק וז"ל מערים למלוח גרמא כו' ומיהו דוקא קודם אכילה כו' וכן כתב רבינו בשם בעל העיטור לענין מבשל ומשמע דה"ה לענין מולח גרמא כו' יע"ש והקשה הרב הנז' דאמאי שביק התוס' שכתבו כן בפי' בד"ה מערים והג"א והביא מדברי הסמ"ק ולא עוד אלא דבסי' תק"ג כתב על הרב העיטור שכ"כ התוס' והג"א ולא זכר דברי סמ"ק יע"ש שרצה לתרץ ולא העלה בידו ולע"ד שמרן ז"ל טעמו ונימוקו עמו משום דמשמע ליה דהא דשרינן ע"י הערמה קודם אכילה היינו אע"פ שמה שאוכל ממנו מעט הוא משום הערמה שלא היתה כונתו אלא לבשל לצורך מחר וכן כתב הפר"ח סי' תק"ג סק"א שכן משמע מדברי הב"י וכ"נ מדברי התוס' שכתבו וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלין מעט כו' ואוכלין מן הכבד משמע שהיו רגילין להתיר על סמך אכילת כבד דסתמא אין צורך היום ואהא הוא דכתבו ומיהו הר"ש היה אומר כו' משמע דקודם אכילה שרי אפילו אין בו צורך היום כלל במה שאוכל ממנו מעט דאם לא כן מאי וכן רגילין העולם שכתבו הא בפי' איתמר בגמרא אלא משמע שבאו להוסיף דהעולם רגילים היתר ע"י הערמה אפילו אין בו צורך היום כלל ושלא כדעת הב"ח שכתב דאם אינו צריך אפילו לאותה חתיכה לא שרי ע"י הערמה אפילו קודם אכילה ודחק בדברי התוספות יע"ש ועיין במג"א סימן תק"ג סק"א וא"כ צדק מרן הב"י ז"ל בסימן ת"ק שלא הביא דברי התוס' ז"ל על דברי רי"ו משום דרי"ו הביא דברי הר"ש אפילו בצריך לאותה חתיכה שעל מ"ש מולח אדם כמה חתיכות אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת הביא דברי הר"ש וא"כ אין ראיה מדברי התוס' והגא"ש דאיכא למימר שהם לא כתבו כן אלא בשאינו צריך אפי' לחתיכה אחת אמנם בצריך לאותה חתיכה אפשר לומר דס"ל דאפילו אחר אכילה שרי כיון דהא מיהא צריך לאותה חתיכה לצורך היום והיינו שהביא מדברי הסמ"ק שכ' מערים למלוח גרמא גרמא מיהו דוקא קודם אכילה דמשמע דבצריך לאותה חתיכה הוא דקאמר דהא דרב אדא קאי אדשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת גם מדברי הרב העיטור שהביא הטור סי' תק"ג הכי משמע שכתב כתב בה"מ דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבשול כו' דמשמע דלאחר אכיל' אפילו צריך לחתיכה אחת לא מהני שהרי אמ"ש הטור לעיל מזה ממלאה אשה הקדירה בשר אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת אהא כתב משם בה"מ דהיינו דוקא קודם אכילה ומה שלא הביא בסימן תק"ג אדברי בה"מ דברי הסמ"ק והביא דברי התוספות והגא"ש היינו משום דמדברי בה"מ ז"ל משמע נמי דאפילו אצל"ח שרי קודם אכילה מדכתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו דהך לישנא משמע דאפילו אינו צריך לאותה חתיכה אלא שאוכל ממנה דרך הערמה קאמר דלאחר אכילה אסור אבל קודם אכילה שרי מדלא כתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה להרבות בבשול ואם כן אין ראיה מדברי הסמ"ק משום דאינהו לא איירי אלא בשצריך לא"ח אבל בשאינו צריך אפשר לומר דס"ל דאפי' קודם אכילה אסור כדעת הב"ח כנ"ל נכון ודוק:

בני החיל כו' אם כשנותנים פת ממנה לתינוק כו'. הנה התוס' שם דכ"א ע"א ד"ה חזינן כתבו וז"ל ואור"י דל"פכו' עד ומשום הכי אם היו לוקחים ממנו כו' ולהכי פריך אדרב הונא מהכא עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור שהרי כתבו וכן בעגל דבסמוך לא שייך כו' וא"כ אמאי הוצרכו לכפול דבריהם ולומר ולהכי פריך לר"ה מהכא ומוהר"ש אלגאזי בס' גו"ה דקכ"ד ע"ב פירש דכונתם להכריע דלפי' רש"י דר' הונא פליגא אדרב חסדא דאסר בעיסה חציה של גוי מטעמ' דאפשר למיפלג' אם כן אדפריך לר"ה מהכא תיקשי ליה דידיה אדידיה דהכא קאמר חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ולא ס"ל טעמא דאפשר למיפלגה בלישה ואלו לעיל גבי בהמה חציה של גוי קאמר דטעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה משמע הא היכא דאפשר למיפלגה אסור אמנם לפי פירושו ז"ל דר"ה לא פליג אדרב חסדא ניחא דפריך לר"ה מברייתא דהכא ולא מדידיה אדידיה אלו דבריו יע"ש ואין אלו אלא דברי תימה שהרי רש"י כתב לעיל אההיא דר"ה דהך וטעמא מאי דקאמר בגמרא סוגיא דתלמודא הוא דקאמר לה ואינן מדברי ר"ה ועיין בהרב חד"ה ואם כן מה מקום להקשות מדר"ה דידיה אדידיה הא לר"ה ה"נ קושטא דמילתא דבהמה חצי' של גוי וחצי' של ישראל בלאו טעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה שריא ולי נראה לפרש דבריהם דכונתם להקשות לפי' רש"י דאדפריך לרב הונא מברייתא דהכא אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר כו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו ואף רשב"א לא שרי אלא מטעמא דפת נאפה יפה בתנור אחד ואי ס"ל לתלמודא דר"ה נמי לא שרי אלא בתנור אחד וכרשב"א מטעמא דהפת נאפית יפה אמנם בב' תנורים ה"נ דמודה ר"ה אם כן כי פריך לר"ה מהך ברייתא אדמשני עגל טריפה הואי אמאי לא משני דהתם בב' קדרות הוה דסתמא דמילתא הכי הוא דעגל אחד לא בישלו בקדירה אחד ובב' ה"נ מודה ר"ה דאסור אמנם לפי פי' ז"ל דר"ה שרי אפילו בשני תנורים ניחא שפיר דפריך מהך ברייתא ולא מברייתא דלעיל כן נ"ל ודוק:

ויש בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו'. עיין מ"ש ה"ה ולפי דעת רבינו נראה שיש לישב מה שהק' התוס' בפ' אין צדין דכ"ח ד"ה רבינא אמר וז"ל וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוי אקוץ בר"ה כו' ובפ' מי שהחשיך משמע דאית ליה כר"ש דלית ליה מוקצה כו' ולפי דעת רבינו לק"מ דכי לית ליה לרבינא מוקצה היינו דוקא בשבת אבל בי"ט אית ליה מוקצה וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו כמ"ש לקמן. ואולם יש לדקדק בדברי התוס' דאדק"ל לרבינא אמאי ל"ק להו מדרב הונא אדרב הונא דהכא קאמר רב הונא והוא שיש כזית בשר ואלו בפרק מפנין דקכ"ח אמרינן דבמוקצה לאכילה ס"ל כרבי יהודה ובמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש ואפשר לומר שהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם פ"ק די"ט ע"ב ד"ה הני כרכי דזוזי דכי קאמר התם דבמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש היינו דוקא בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ואפילו בטלטול אסור ומשום הכי הכא גבי שפוד כיון דמוקצה מחמת מיאוס הוא כמ"ש רש"י משום הכי אסור לטלטל כל שאין עליו כזית בשר אמנם מדרבינא אדשמואל ק' להו שפיר דרבינא קאמר התם בפרק מי שהחשיך דאפילו במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר"ש וההיא דשמואל דכרכי דזוזי א"כ מוקצה מחמת מיאוס הוא כמ"ש התוס' שם משם ר"ת: וראיתי להרשב"א שם בפ' מפנין שתי' לקושית התוספות שהקשו בפ"ק מההיא דכרכי דזוזי דדוקא דבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטל דדי לו שאסור באכילה אבל במה שאינו עומד לאכילה ס"ל כר"י ע"ש וזה נראה דעת רש"י ז"ל לפי מה שפי' בפ"ק דכרכי דזוזי הן מחצלאות שמכסין בהן פרקמטייא של ספינה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפ"ה אסר רב לטלטלן ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב חד"ה דפ' המביא דף ל"ג ע"א על מ"ש רש"י בד"ה והלכתא ברטיבא אסור דהך הלכתא איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר"י דהא אמרינן בפ' מפנין דבמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש יע"ש מה שתי' אכן לפי תי' הרשב"א ז"ל הנה נכון דהתם שאני דכיון דמידי שאינו עומד לאכילה הוא אסור אפילו בטלטול: אך קשה לי לדעת הרי"ף ז"ל שפי' בפ"ק דשבת בפרש"י דכרכי דזוזי הן מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפילו הכי אסר רב לטלטלו ואם כן מה יענה לההיא דפרק מפנין דאמרינן דבמוקצה לטלטל ס"ל לרב כר"ש וליכא למימר דס"ל כתי' הרשב"א ז"ל דמיירי דאינו עומד לאכילה אסר רב לטלטלן שהרי כתב הרשב"א שם דהך תי' ליתא אלא לגירסת רש"י דגריס בשל טפל אמנם לגירסת הספרים והרי"ף דגרסי בשר טפוח א"א לומר כן יע"ש: ויש ליישב ע"פ מ"ש הר"ב ח"ה ז"ל פ' המביא דדוקא בטלטול ממש הוא דס"ל לרב כר"ש אבל בטלטול שהוא להשתמש בו דזהו כעין אכילתו בהא ס"ל כרבי יהודה ע"ש ואם כן י"ל דס"ל להרי"ף דהא דקאמר בפ"ק הני כרכי דזוזי רב אסר היינו בטלטול שהוא להשתמש בו דהוי כעין אכילתו אבל בטלטול בעלמא שרי כנ"ל ובדברי התוספות דפ"ק דשבת אין לדקדק דאמאי תפסו קושייתם אההיא דכרכי דזוזי ולא אדלעיל מינה דקאמר מחצלאות של בדדין רב אסר ושמואל שרי די"ל דהתם פשיטא להו מלת' דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס כיון שמכסין בהם את הזתים כמו שפרש"י אמנם מההוא דכרכי דזוזי ק"ל שפיר והוצרכו לפרש דבכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס לאפוקי מפי' רש"י. אך ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב ברפ"ק דביצה להוכיח כדעת הרי"ף דבי"ט קי"ל כר"י במוקצה מהא דרבינא דהכא דאע"ג דס"ל דגבי שבת הלכה כר"ש בי"ט ס"ל כר"י כו' ור' יאודה אמר שמואל אפשר דס"ל הכי ואיכא למימר דטעמייהו בשפוד דבמוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר"י כלישנא דרב אחא דאמר בר במוקצה מחמת מיאוס וצ"ל דס"ל דמחצלאות של בדדין לאו מוקצה מחמת מיאוס הן ושלא כדעת התוס' וכרכי דזוזי מפרש כפירש"י ומ"ש דרב יהודה אמר שמואל אפשר דס"ל הכי אין להקשות שהרי בפ"ק דשבת אמרינן עז לחלבה ורחל לגזיזה ותרנגולת לביצתה כו' רב אסר ושמואל שרי וכל הני ע"כ בי"ט איירי ואפ"ה שרי שמואל שהרי מבואר מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שגירסתם היתה עז לחלבה כו' פלוגתא דר"י ור"ש מיהו מדברי התוס' פ' מי שהחשיך דף קנ"ו ע"ב ד"ה ושמואל מוכח דהוו גרסי כגירסא דידן יע"ש ודוק: וראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בספ' גו"ה דברים תמוהים בעיני שכתב בסימן ל' וז"ל אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ק"ק ותו ליכא והא איכא מוקצה לדעת הרי"ף וסיעתיה דבשבת שרי ובי"ט אסור וי"ל כמ"ש התוס' ז"ל (ביצה דף ל"ו) דהיינו דוקא במילי דאורייתא ומוקצה דרבנן עכ"ל ואתמהה דתוס' לא כתבו כן אלא אמתניתין דמגילה אבל מתני' דמשילין פשיטא להו דמיירי במילי דרבנן מדפריך התם בגמ' ממתניתין דמשילין וא"כ אכתי ק' למתני' דמשילין דמיירי במילי דרבנן דהא איכא מוקצה ולעיק' קושי' ל"ק דאי' למימר דמתני' חומרי דשבת קתני חומרי די"ט לא קתני וכן כתב הרב תי"ט ז"ל ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיט' כ"י למס' מגילה דאע"ג דאיכא בינייהו הא דמזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי בי"ט חומרי דשבת קתני ולא חומרי די"ט ע"ש ופשוט והנה התוס' שם בד"ה ורמינהו משילין פירות כו' הק' וז"ל ותימה דאמרינן במגילה אין בין שבת כו' אלא או"נ בלבד אמאי לא פריך ליה ממשילין כו' וי"ל דהתם לא פריך ממתני' כו' והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורה מדאורייתא כו' וכתב הר"ב ח"ה וז"ל פי' דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי"ט אבל מדבריהם לא חילקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכ' למדחי איפכא דההוא דמגילה איירי במילי דרבנן וכ"כ מהרש"ל ז"ל כו' ע"ש ויש לדקדק דאם כן היכי קאמר התם במגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר"י כו' והשתא אם איתא דמצי למדחי דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא מייתי מההיא דהוצאה אם כן היכי דייק דמתני' דלא כר"י והרי התוס' ז"ל בשבת דקכ"ה ע"א ד"ה הא ר"א כתבו שם לחד תי' שמ"ש בשמעתין דאין בין דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דשמעתין מיירי במילי דשבות וכתבו עוד תדע דהכא פריך עלה בפרק משילין כדפריך בשמעתין ולא פריך בפ"ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין עכ"ל וכתב הרב ח"ה שם דכונתם דודאי דאיכא לדיוקי הכי נמי אהך דפ' משילין דלא נחית התם מדלא קאמר אין בין כו' אלא או"נ ומכשיריו אלא דלא נחית התם בפ"ק דמגילה לדיוקי הכי אלא לאוכוחי דמתני' לא אתיא כר"י אבל הך דפ' משילין דא"נ תידוק בה הכי מצי אתיא כר"י דלא פליג ר"י וס"ל דמכשירי או"נ שרי אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן אפשר דס"ל דאסור דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וגזרו י"ט אטו שבת ע"ש והשתא אם כן דמצינן למדחי דמתני' דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא פריך מהוצאה אם כן היכי דייק דלא כר"י מתני' הא אפילו כר"י מצי אתייא משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא וצ"ל לפי דרכו דהתוס' דמשילין פליגי אמ"ש בשבת וס"ל דלר"י דס"ל מכשירי או"נ מותר מן התורה באו"נ עצמו אם כן כי היכי דהתירו שבות דדבריהם באו"נ עצמו ה"נ התירו במכשירי או"נ דכאו"נ עצמו חשיב לר"י ואם כן אפי' נימא דמתני' איירי במילי דרבנן דהו"ל אין בין כו' אלא או"נ ומכשירין אלא ודאי דמתני' דלא כר"י אלא דאם כן קשה אדקשיא להו במשילין דאמאי לא פריך במגילה כדפריך במשילין ולא מצאו מענה לקש' להו דאמאי לא דייק הכא במשילין כדדייק במגילה בדברי התוס' דהתם כפי מה שפירש הר"ב ח"ה בכונת' ק' לי טובא שהרי התם באו לתרץ מה שהקשו בתחילת דבריהם דהיכי הוה בעי רב יוסף לומר דמתני' ר"א דפ"ק דמגילה דייק עלה הא לענין מכשירין זו"ז שוין וקאמר מתני' דלא כר"י ור"א ס"ל כר"י ועדיפא מדר"י כדאמרי' בפ' תולין והשתא כפי מה שפי' הר"ב ח"ה ז"ל ק' היכי ניחא להו קושייתם במ"ש דאין בין מיירי במילי דשבות ומשום הכי לא דייק הכא דמתני' דלא כר"י משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן מודה דמכשירי או"נ אסור הא אכתי תיקשי להו דהיכי משני רב יוסף דמתניתין ר"א דאם כן נידוק מינה לענין מכשירין במילי דרבנן זו"ז שוין ור"א ס"ל דמכשירי או"נ שרי בשבות דרבנן שהרי ההוא דפ' תולין אינו אלא שבות דדבריהם כמ"ש התוס' שם ד"ה דר"א יע"ש ויש ליישב בדוחק וצ"ע והרב מאיר עיני חכמים ז"ל דחה דבריהם של הרב ח"ה ומהרש"ל וכתב הוא ז"ל דמשום הכי לא פריך התם במגילה מהוצאה דמתירים ב"ה שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב"ה אלא כב"ש אבל בהא דפריך ממתני' דמשילין ס"ד דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתייא כב"ש וההיא דמשילין אתיא כב"ה משום דק"ל דע"כ ל"ק ב"ש התם אלא בהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר הכי עכ"ל יע"ש. ואין דבריו מובנים אצלי דא"כ אמאי הוצרכו התוספות במשילין לומר הילכך לא מייתי מהוצאה דאסיר' מדאורייתא ולו' איפכא מסברא הראשונה והיל"ל בפשיטות דמשום הכי לא מייתי מהוצאה משום דפשיטא ליה דלא אתיא כב"ה אלא כב"ש וכמו שכן צ"ל ע"כ לפי דבריו לההיא דפ"ק דמגילה ותו דאי מאי דלא פריך התם מהוצאה הוא משום דפשיטא שהיה מתרץ דמתני' ב"ש אם כן אמאי דייק התם לומר הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר"י הא נמי פשיטא דאיכא למימר דמתניתין דלא כר"י וק"ל: ולדעת הרי"ף ז"ל נראה להביא ראיה מהא דגרסינן פ' המביא דל"ג ע"א אין מנהיגין את הבהמה במקל וראב"ש מתיר לימא ראב"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה כו' יע"ש. ויש לדקדק טובא שהרי בהדיא אמרינן בפ' כירה דמ"ד ע"א דראב"ש ס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה ס"ל כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע"ג דלא כבה ובשלמא לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאע"ג דבשבת קי"ל כר"ש גבי יו"ט קי"ל כר"י איכא למימר שפיר דה"ק לימא ראב"ש כאבוה גבי י"ט ואתי דלא כהלכתא וכן ראיתי בשטה מקובצת למוהר"ב שהביא מכאן ראי' לדעת הרי"ף ז"ל אלא שמדבריו שם נראה דאשתמיט מיני' ההוא דפ' כירה מדלא הזכירו על דל שפתיו ע"ש. וכן נראה דעת המאירי ז"ל כדעת הרי"ף שכתב וז"ל בהא אפילו ר"ש מודה אע"פ שהכינו מאתמול ור"א בריה לא חייש לחינגא אבל בשלא הכינו מאתמול מודה ר"א דאסור ומשום מוקצה עכ"ל. ולכאורה ק' שהרי ראב"ש בהדיא ס"ל כאבוה כדאיתא בפרק כירה אלא נראה ודאי שדעתו ז"ל כדעת הרי"ף דבי"ט קי"ל כר"י ומ"ש דמודה ר"א דאסור בי"ט דוקא קאמר מיהו לדעת רש"י וסיעתי' דס"ל דאפי' בי"ט ק"ל כר"ש ולא קי"ל כההיא דר"ן בריש מכילתין ק' דמאי פריך הא בהדיא ס"ל לראב"ש כאבוה דלית ליה מוקצה וי"ל דתלמודא הכי פריך לימא טעמא דראב"ש משום דס"ל כאבוה וא"כ לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה ה"נ בהא דאין מנהיגין את הבהמה במקל לא קי"ל כת"ק דאוסר אלא כראב"ש ודחי ליה שפיר דבהא אפילו ר"ש מודה ולא קי"ל כותי' דראב"ש ומסתייעא להאי פי' לישנא דתלמודא דקאמר בהא אפי' ר"ש מודה דהאי לישנא לאו דוקא אלא אי הוה קשיא לן אדר"ש דלימא ר"ש כראב"ש ס"ל הוה שייך למימר בהא אפי' ר"ש מודה אמנם אנן אדראב"ש ק"ל דלימא כאבוה ס"ל וא"כ הכי הו"ל למימר לא לעולם ראב"ש כר"י ס"ל והכא בדאזמניה מאתמול הוא דפליגי ומשום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אלא משמע כדכתיבנא וא"נ י"ל דאברייתא קא פריך דאי טעמא דראב"ש משום דס"ל כאבוה אמאי לא קתני ור"ש וראב"ש מתירין כדקתני ברישא ור"ש מתיר ואהא משני דבהא אפילו ר"ש מודה ומש"ה לא קתני ור"ש מתיר כנ"ל ואין להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דמחלק בין שבת לי"ט מההיא דגרסינן פרק נוטל טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כר"י ס"ל והאמר רבא לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעי' לשונרא התם כיון דמסרחה כו' הכי נמי מסתברא דרבא כר"י ס"ל דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' והשתא לדעת הרי"ף מאי ראיה מייתי דלמא ע"כ לא קאמר רבא אלא גבי י"ט אבל בשבת ס"ל כר"ש ולעולם דאפילו בדלא חזי לאומצא שרי וכן ק' על מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף מכילתין שר"ת ור"י הביאו ראיה דאין חילוק בין שבת ליו"ט משלהי מס' שבת דקאמר ואף לוי סבר הלכה כו' ע"ש אמאי לא הביאו מהך דס"פ נוטל דהא ודאי בורכא דמאי דקאמר בגמרא ה"נ מסתברא דרבא כר"י ס"ל לא קאי אמימרא דרבא דקאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה ל"ל הא חזי לאומצא אלא אאידך דרבא דקאמר טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא אהא הוא דקאמר דה"נ מסתברא דטעמא דרבא משום דכיון דמסרחי דעתיה עילויה ולא כדהוה ס"ד מעיקרא דטעמי' דרבא משום דלית ליה מוקצה דא"כ צ"ל דאפילו בי"ט לית ליה מוקצה והא דרבא בי"ט איירי ורבא כר"י ס"ל גבי י"ט דדרש רבא כו' וזה פשוט מיהו קשה לדעת ר"ת שכתב הרא"ש בסוף מכילתין דבנולד קי"ל כר"י ודקדק כן מסתמא דש"ס דס"פ נוטל דקאמר בסמוך דאסור לטלטולי גרעיני דתמרא פרסיתא יע"ש דא"כ דס"ל לתלמודא התם בפ' נוטל לחלק בין מוקצה לנולד א"כ היכי קאמר ה"נ מסתברא דרבא כר"י ס"ל דילמא ע"כ לא קאמר רבא אלא דוקא באוד שנשבר משום דהו"ל נולד אבל במוקצה ס"ל כר"ש ואין לומר דמאי דמייתי מדרבא היינו ממאי דקאמר אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד שהרי כתבו התוס' שם בד"ה ליטול שר"ת מפרש כפי' ה"ג דהיינו משום דמתקן מנא ויש ליישב בדוחק ודוק. ודרך אגב ראיתי להריטב"א ז"ל שם בשיטה כ"י שהקשה וז"ל וקשיא לי היכי אמרינן הכי נמי מסתברא שהרי זו ראיה ברורה ומוכרחת דכרב יאודה ס"ל דאלו לר"ש מסיקין בשברי כלים כדאיתא בפ' במה מדליקין ומתוך הדוחק י"ל דמשום דהאי שנוייא דמשנינן דכיון דמסרחיה דעתיה עלויה מאתמול משמע בשינוייא דחיקא והיה אפשר לומר דהדר ביה רבא מחדא מינייהו להכי אמרינן דודאי מסתברא לאוקמא בהכי דכיון דאשכחן לרבא בהדיא דדריש ברבים כרב יאודה וכי אמרינן ה"נ מסתברא לשנוייא דמשנינן קאי דאלו אידך דרשא ודאי אזלא כר' יאודה כנ"ל בדוחק עכ"ל: ולע"ד נראה ליישב יותר נכון דמשום הכי קאמר מסתברא כר' יאודה ס"ל דטלטול מוקצה אסור משום דלאו ראיה ברורה היא דאיכא למימר דרבא במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש וכדקאמר בגמ' בפ' מפנין אליבא דרב הונא יע"ש וא"כ מההיא דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' אין ראיה אלא דס"ל במוקצה לאכילה כר"י דכיון שהוא טלטול מוקצה כדי להשתמש בו הו"ל כעין אכילתו וכמ"ש הרב ח"ה שם ד"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת יע"ש אבל במוקצה לטלטול כההיא דטלטול בר יונה וכההיא דטוי לי בר אווזא ה"נ אפשר דס"ל כר"ש משום הכי קאמר דמסתברא דכר"י ס"ל דאפילו בטלטול אסור דכיון דחזינן דבמוקצה לאכילה ס"ל כותיה ה"ה בטלטול ודוקא לר"ה בפ' מפנין הוא דאמרינן הכי משום דקא' בהדיא דבטלטול מותר אבל לרבא כיון דלא אשכחן בהדיא דקאמ' הכי אית לן למימר דבכולה מלתא ס"ל כר"י כנ"ל נכון ודו"ק: מעשה חושב (עד) ולפי דעת רבינו לק"מ כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו. נ"ב למ"ש הרמב"ן גופי' במלחמות בפרק ב' דמסכת יו"ט דמאי דקאמר לי' אביי לרב יוסף הני סופלי לריה"ג לחיותא היכי שדינן להו היינו דמטעם מוקצה הו"ל לאסור טלטולן דכיון דס"ל לריה"ג לכם ולא לכלבים הרי דבר שאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה כיון שאינן מוכנים לאוכל נפש דאדם וע"ש היטב וא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דיש ביו"ט מה שאין בשבת והיינו איסור מוקצה א"כ מאי פריך הש"ס שם בדף כ"א ע"ב תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר ומאי קושיא היא זו הא בשבת קיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה ואפילו למה שפירשו התוס' שם בד"ה הני סופלי כו' דהני גרעיני תמרים אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול ומדרבנן הוי מלאכה ע"כ, כונתם נמי הכי דמשום הכי מוקצין הן כיון דאינן ראויין לבהמה בלא תיקון אלא ע"י הדחק דהא זה פשיטא דלריה"ג אסור לתקן כיון דס"ל לכם ולא לכלבים וא"כ ע"כ דה"ק היכי מותר למשדינהו בלא תיקון לחיותא דכיון דאינן ראויין אלא ע"י הדחק הרי מוקצין הן וכן פי' שם מהר"ם מלובלין בכונת התוס': וי"ל דאע"ג דקיי"ל דהלכה כר"ש בשבת דלית לי' מוקצה ור"ש ס"ל דאין מוקצה אפי' בנולד דהא ס"ל דמסיקין בשברי כלים מ"מ בנולד לא קיי"ל כותי' אפי' בשבת והני סופלי חשיבים כנולד משום דנולדים מן התמרים שאכלם וכן משמע במלחמות שם וע"ש. אלא דקשה גם בל"ז מאי קאמר לי' אביי לרב יוסף לריה"ג הני סופלי כו' דלמא ריה"ג ס"ל כר"ש דאפי' נולד שרי משום מוקצה ואפשר לומר דכיון דהגרעינים בליעי בתמרים הוי נולד טפי משברי כלים כדמשמע בעירובין דף מ"ה דקאמר התם מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך התם כש"כ דהוי נולד ואסור ומאי קושיא היא דלמא כר"ש ס"ל דלית לי' נולד אע"כ דיש לחלק בין נולד דכלים דמתיר ר"ש למיא דבליעי בעיבא דאסור וה"נ י"ל בסופלי ועיין ריש מסכת יו"ט ובתוס' בד"ה קס"ד כו', וצ"ע. ומ"מ בעיקר קושייתינו י"ל דבאמת לאביי ס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט במוקצה, והרי"ף והרמב"ם שמחלקים בין שבת ליו"ט במוקצה פוסקים כרב נחמן דס"ל לחלק ביניהם בריש מכילתין ועיין בר"ן ובתשובת הרא"ש סוף מכילתין וברא"ש בפ' נוטל ודוק: (עה) דלמא עד כאן כו' משום דהו"ל נולד כו'. למ"ש התוס' ריש מכילתין לחלק בין שברי כלים למיא בעיבא דבליעי י"ל דר"ת לא קאמר דבנולד קיי"ל כר' יהודה אלא דומיא דגרעיני בתמרי כמ"ש לעיל על הגליון דף כ"ו ע"ב אות ע"ד דהני סופלי כיון דבליעי בתמרי כשאכל לתמרים חשיבי נולד אבל לא באוד שנשבר דהוי כמו שברי כלים דהכלי הי' באויר העולם. אמנם לפי מה שהגאון המחבר לא מחלק בכך מכלל דס"ל דסופלי לא דמיין למיא בעיבא ולא חשיבי נולד וא"כ הדרא קושייתי הנ"ל לדוכתא מה שהקשיתי לעיל על הגליון הנ"ל מהא דקאמר לי' אביי לרב יוסף תינח יו"ט שבת מאי איכא למימר דאלמא דס"ל לסתמא דהש"ס דאפי' בשבת מוקצה אסור ויהי' ראי' מזה לר"ת דבנולד קיי"ל כר' יהודה וקשה לפ"ז מאי מייתי הש"ס ראי' דרבא כר"י ס"ל במוקצה מאוד שנשבר דלמא שאני אוד דנולד הוא בין ביו"ט כיון דאצטריך לי' להש"ס במסכת יו"ט דף כ"א ע"ב לשנויי דחזי להסקה ובין בשבת מדאצטריך לי' לשנויי דמטלטלי' אגב ריפתא וצ"ע:

לפיכך ביצה שנולדה בי"ט כו'. כתב ה"ה ובגמ' יש הרבה אוקימתות ובהלכות ואוקמה רבה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה כו' הנה שם ד"ג אמרינן ר' יצחק אמר משום משקין שזבו כו': וראיתי להריטב"א בשיטה כ"י למסכ' שבת בר"פ חביות הקשה מדאמרינן התם אמר שמואל ומודים חכמים לר"י בשאר פירות ומודה ר"י לחכמים בזתים וענבים הרי דאפי' בשאר פירות לא גזרו לרבנן שמא יסחוט והא ודאי טפי הו"ל למגזר בשאר פירות אטו זתים וענבים מלמגזר בביצה ותי' דר' יוחנן דקאמר הלכה כר"י בשאר פירות לית ליה דמודים חכמים לר"י בשאר פירות דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי ומשו"ה קאמר הכא רבי יוחנן דטעמא דביצה משום משקין שזבו ושמואל לית ליה טעמא דביצה משום משקין שזבו עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שם ע"ש: ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה התוס' פ' כירה דף מ"ה ע"ב ד"ה דלית ביה ביצה וז"ל צ"ע דרבי יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו כו' יע"ש ולפי זה נראה דלר"י דפסק הלכה התם כר' יהודה בשאר פירות ע"כ לדידיה ביצה שנולדה בי"ט מותרת דכיון דס"ל דבשאר פירות לא גזרו אטו זתים וענבים כ"ש דלא גזרינן בביצה דמשו"ה פריך תלמודא התם שפיר מדר"ן ולא משני דביצה אסורה לרבי יוחנן משום משקין שזבו כדקאמר הכא משום דלר' יוחנן לא קי"ל כהך מתני' דהכא אלא כר"י דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא שיש לתמוה דא"כ למאי דבעי למימר התם בפרק כירה דרבי יוחנן לית לי' נולד אם כן תקשי הא דאמר ר"י לקמן שבת וי"ט נולדה בזה מותרת בזה הא ביומיה לא כדקאמר רב אדא ואמאי הא לר"י דטעמא דביצה אינו אלא משום משקין שזבו וכיון דס"ל דהלכה כר"י בשאר פירות כל שכן בביצה ואפי' נימא דר"י מיירי הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואפ"ה ק' דהא ר"י לית ליה מוקצה ונולד כפי סוגייא דפ' כירה ויש ליישב בדוחק וצ"ע: עוד אמרינן התם ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו דר"י רמי דר' יהודה אדר"י כו' ויש לדקדק טובא דמאי קושיא הא אמרינן שם לקמן נולדה בשבת תאכל בי"ט ר"י אומר משום ר"א עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל ובה"א לא תאכל ואמרי' דפליגי בהכנה דלר"י משום ר"א ב"ר אית להו הכנה וא"כ נימא דלר"י ביצה אסורה משום הכנה דרבה דס"ל כב"ה דאית להו הכנה ומהיותר תימא למ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב משם י"מ דמאי דלא פריך לעיל לר"ן מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי"ט דמשמע הא נולדה אסורה וא"כ לר"ן במאי קמיירי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו תרנגולת עצמה אסורה ואי בעומדת לאכילה אפילו נולדה נמי מותרת משום דר"ן דמוקי למתניתין בעומדת לגדל ביצים הוא משום דס"ל כתנא דלית ליה הכנה ומשום הכי לא מוקי ליה לב"ה כמאן דאית ליה הכנה ומהך ברייתא לא ק"ל די"ל דהך ברייתא אית ליה הכנה דתנאי פליגי בה לקמן ע"ש: והשתא קשה דא"כ היכי פריך הכא מר"י לר"י הא ר"י ס"ל הכנה כדקאמר לקמן ואמאי דחיק ר"י לשונו במוחלפת השיטה ורבי' דחיק לומר דלדבריהם דרבנן קאמר דהשתא צריך לידחק ולומר דהא דידיה הא דרביה כמ"ש התוס' לקמן וטפי הוה ניחא לן לומר דר"י ס"ל דביצה אסורה כדקאמר משום ר"א וכן נמי ק' למאי דפריך לקמן לר"י ולר"י מברייתא דקתני וס' אסורה ואמאי לא משני דההיא ברייתא ר"י משום ר"א הוא דאי' ליה הכנה ולכן נ"ל דמאי דקאמר בגמ' כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו לומר דליכא מאן דס"ל הכנה כלל ולא פליגי תנאי בהכי ומ"ש בגמ' לקמן דרב אית ליה הכנה דרבה ור"י לית ליה הכנה דרבה ואמרינן עלה כתנאי לאו למימרא דתנאי פליגי בהכנה דרבה אלא אעיקר דינא דשבת וי"ט דפליגי רב ור"י דרב ס"ל נולדה בזה אסורה בזה ור"י ס"ל מותרת בזה אהא הוא דקאמר דהוי כתנאי ורב דקאמר נולדה בזה אסורה בזה ע"כ דס"ל דפליגי בהכנה דרבה אמנם ר"י דקאמר מותרת בזה איכא למימר דס"ל דתנאי פליגי אי קדושה אחת היא או ב' קדושות ולכ"ע לית להו הכנה ואע"ג דר"א ס"ל בפ' בכל מערבין דל"ח דב' קדושות הן ואיהו ס"ל דלב"ה קדושה אחת היא י"ל דר"א שמותי היא ולא ס"ל כב"ה וכ"כ התוס' שם בד"ה משום ע"ש וא"כ מש"ה ק"ל לר"י מדר"י לר"י ומאי דלא פריך לעיל מההוא ברייתא דהשוחט את התרנגולת לר"ן הוא דלא חש לאקשויי מיניה דהא אדחויי ליה תי' דר"ן כמ"ש מוהר"ב שם אלא שמדברי התוספות בפ' בכל מערבין ד"ה אמר רבה מבואר דס"ל דלר"י נמי פליגי בהכנה דרבה וכיון שכן הדק"ל ולכן נראה דס"ל לרבי יוחנן דאפי' למאן דאית ליה הכנה לא גזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ומשום הכי ק"ל מדר"י לר"י דדוחק לי' לאוקמי ההיא מתני' בי"ט אחר השבת דסתמא קתני וא"כ אכתי מאי מקשה לקמן מברייתא דקתני וס' אסור' לר' יוסף ולר' יצחק נימא דר"י ור"י ס"ל דהך ברייתא אתי' כמאן דא"ל הכנה ואינהו ס"ל דלמאן דא"ל הכנ' גזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כדס"ל לרבה י"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה קשה ליה לר"י דס"ל כרבי יצחק דטעמא משום משקין שזבו ואיהו ס"ל דלא גזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת וליכא למימר דלוקמא לההיא ברייתא ביום טוב אחר השבת דהא לר"י קיימינ' ור"י מש"ל די"ט סתמא משמע יום טוב דעלמא מדפריך מר"י לר"י כנ"ל. ואחרי כותבי זה ראיתי בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לפאפא שהוקשה לו כן משם הר"ן ותי' דרבי יוחנן שמע ליה מרביה דר"י משם ר"א אמרה וליה לא ס"ל הכנה כלל יע"ש. ואכתי אין תי' מספיק למאי דפריך לקמן לר"י ולרבי יצחק מברייתא דקתני וס' אסורה ולא משני דההיא ברייתא ר"י משום ר"א היא דאית לי' הכנה ולכן נראה כמו שכתבתי ודוק: מעשה חושב (עו) ואף ר' יוחנן כו' דמאי קושיא היא כו'. וכן הקשה מו"ח זקני מאור הגולה מוהר"י הלוי איש הורוויץ אבד"ק אה"ו בכתבי קודש שלו (וכמדומה לי שגם הצל"ח עמד בזה) ותירץ דמשום הכנה דרבה לא מצינן לאוקמי הא דלר' יהודה ביצה אסורה בראשון משום דהכא סתמא קתני ר' יהודה אומר ועוד אמר ר"י והיינו שאמר כן משמי' דנפשי' והא דמוקמינן הכי הך דלקמן שאמר עדיין היא מחלוקת כו' ואמרינן עלה דפליגי בהכנה דרבה ולב"ה א"ל הכנה דרבה הרי התם קתני ר"י אומר משום ר"א והיינו דקאמר הכי משמי' דרבי' ולי' לא ס"ל. אבל הא קשיא לי ג"כ דמאי פריך הש"ס לרב יוסף ולר' יצחק מהא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וספיקה אסורה ואמאי ספיקה אסורה הא לדידהו דאמרי משום גזירה הרי ספיקא דרבנן היא ולקולא ע"כ ומאי קושיא היא הא י"ל דהך ברייתא אתיא כר"א הנ"ל דס"ל הכנה דרבה וא"כ הרי ספיקה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ובחידושי למסכת יו"ט ישבתי קושיא זו ועיין לקמן שגם המחבר הקשה כן: אולם גם בל"ז קשה דמאי פריך הש"ס ארב יוסף ור' יצחק האי תיובתא הנ"ל הא י"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום מוקצה ומוקצה הא הוי כעין דאורייתא (וכמ"ש התוס' ישנים דמה"ט לא פריך הש"ס מברייתא זו לרב נחמן) ומש"ה ספיקה אסורה. ותדע דהא ע"כ צריכין אנו לתרץ כן לר' יוחנן דאמר נמי גזירה משום משקין שזבו כר' יצחק כי היכי דלא תקשי עליו הך תיובתא הנ"ל דאותיב הש"ס לרב יוסף ולר' יצחק דהנה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים הא לית לי' לר' יוחנן כלל האי דינא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש בפ' הנודר מן הירק ולית להו כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וא"כ איך יתרץ ר' יוחנן לטעמי' את הברייתא הנ"ל דקתני בה ואם נתערבה באלף כולן אסורות כיון דלית לי' הא דמתרץ רב אשי דדשיל"מ לא בטיל אע"כ דצריך לאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר' יהודה דאית לי' מוקצה. [אמר נ"ה המלבה"ד אולי יתרץ ר' יוחנן כר"פ שם דכל דבר שבמנין לא בטיל עיי"ש וצ"ע בזה]: אמנם בחידושי הנ"ל גם על זה קהיתי דאי הברייתא כר' יהודה אתיא דאית לי' מוקצה א"כ מאי חידוש אשמעינן ר' יהודה בביצה הא ר' יהודה ס"ל דמין במינו לא בטיל בכל האיסורים ולכמה פוסקים אפי' ביבש ביבש ס"ל לר' יהודה דלא בטיל. ואמרתי ליישב בזה די"ל דהני פוסקים ס"ל דמודה ר' יהודה באיסור דרבנן דמין במינו בטיל (בחולין צ"ט בתוס' ד"ה שאני ציר כו') וא"כ הרי אשמעינן הכא רבותא דאע"ג דמוקצה הוי דרבנן מ"מ הוא חמיר כעין דאורייתא (וכמש"ל בשם התוס' ישנים) ומשו"ה אמרינן בי' דמין במינו לא בטיל ואכמ"ל:

וכשם כו' ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות כו'. כתב ה"ה וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות כו' ולדעת המתירין הסכים הרשב"א וכן נראה שהוא דעת התוס' ממ"ש שם בד"ה ואחרות באחרות וז"ל תימא דא"כ אוסר ס"ס ובשלמא ההיא דלעיל דאמר דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר"ת כו' וע"ש וכ"כ הרשב"א בת"ה דקי"ו שמדברי ר"ת שכתב דנתערבה אודאי קאי נראה דס"ל דס"ס בדשיל"מ מותר אמנם אי הוה ס"ל דס"ס בדשיל"מ אסור אם כן לא הוה ק"ל מידי דאמאי לא מייתי התם בפ' התערובות מהך ברייתא דס"ל דס"ס אסור דאיכא למימר דכיון דלרב אשי דהלכתא כותיה מוקי לברייתא בס' י"ט ספק חול ומשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא מייתי התם מהך ברייתא די"ל דהכא שאני דהוי דשיל"מ ומש"ה אסר בס"ס אבל בעלמא ס"ס מותר ולומר דכונתם ז"ל להקשות דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא ונימא דשמואל דקאמר התם הנח לע"ז דס"ס אסור ס"ל כהך ברייתא דקתני וס' אסורה בס' טריפה מיירי וכאוקמתא דר"פ דהשתא א"כ ס"ל להך ברייתא דאפי' בשאר איסורין ס"ס אסור ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכדמשני ליה התם אההיא ברייתא זה ודאי דוחק דכיון דתלמודא התם אשכח ברייתא דאית ליה בהדיא דס"ס אסור משום הכי לא מייתי מהך ברייתא דליכא למשמע אלא אליבא דר"פ דמוקי לה בספק טריפה ולאוקמי לשמואל דלא כהלכתא אלא נראה כמ"ש ובהא ניחא לי מה שהקשה הפר"ח בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ג על מ"ש המרדכי בס"פכל הצלמים וז"ל נתערבה באחרות ר"ת לא גריס ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור ורבי' שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן וס' אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וי"ל דשאני גבי ביצה דהוי דבר שיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ולכך יש לאסור אפי' ס"ס ע"כ והקשה הרב הנזכר דהא תינח לרב אשי דחדית לן דמחמרינן בדבר שיל"מ אבל מקמי הכי דהוה מפרשי' ליה משום הכנה או טרפה תקשי לר"ת דמתיר בס"ס והכא אסרינן אפילו דאיכא תרי ספיקי אלא ע"כ לומר כר"ת דנתערבה אודאי קאי או כתי' ר"י דלא מקרי ס"ס כיון שאינו מענין אחד יע"ש: ולע"ד נראה דל"ק דודאי לאוקמתא דר"פ דמוקי לה בס' טרפה וכן למאי דהוי בעי למימר דטעמא משום הכנה ע"כ ס"ל לרבינו שמחה דהך ברייתא ר"י היא דאסר ס"ס גבי רמוני בדן אלא דעיקר קושי' רבינו שמחה הוא דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא וכמו שהקשה התוס' ואהא תי' דשאני גבי ביצה דהוי דשיל"מ כלומר דלפי המסקנא דמוקי לה רב אשי בס' י"ט ס' חול ומשום דהוי דשיל"מ החמירו הך ברייתא מיתוקמא אליבא דכ"ע והילכך משום הכי לא מייתי הך ברייתא לסיוע מינה לשמואל וכמ"ש עוד הקשה הפר"ח ז"ל דאיך לא שמיע לי' לרבינו שמחה דלר"ת חלוקת ואם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי וכמ"ש התוס' ואדרבא הרשב"א דקדק מדברי ר"ת להיפך דס"ל דס"ס אפי' בדשיל"מ מותר וכמ"ש לעיל ורבינו שמחה כ' דלדעת ר"ת יש לאסור בדשיל"מ אלא שבאמת אין דברי הרשב"א מוכרחין דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"ת לומר דנתערבה קאי אודאי היינו למאי דהוה מפרשינן טעמא משום הכנה או בספק טריפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דבדשיל"מ מחמרינן אפילו בס' דרבנן ה"ה דמחמרינן נמי בס"ס מה"ט ומ"מ אע"ג שאפשר שר"ת יסבור כרבינו שמחה לאסור ס"ס בדשיל"מ מ"מ קו' ר"ש לאו קושיא דהא ר"ת מפרש דקאי אודאי ע"כ דבריו יע"ש: והנה מ"ש דאין דברי הרשב"א מוכרחין דאפשר דר"ת יסבור דלפי אוקימתת רב אשי נתערבה קאי אס"ס כן כ' הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא ז"ל ודחה שם דברי הרשב"א ז"ל מה"ט יע"ש ונראה דמה שהוצרך ר"ת לומר דלמאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או טריפה נתערבה קאי אודאי ולא כתב דלפום הני אוקימתא הך ברייתא ר"י דאסר ס"ס בשאר איסורין וכמ"ש למעלה לדעת רבינו שמחה משום דרבינו תם ז"ל אזיל לטעמיה שכתבו התוס' בפ' התערובות דע"ב ע"ב דאפילו ר"י דאסר ס"ס היינו דוקא ברמוני בדן דחשיבי טובא יעוין שם מיהו מדברי המרדכי בפרק כל הצלמים נראה בהדיא דר"י אסר ס"ס בכל מילי ממה שכתב ר"ת ל"ג ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור דאין הלכה כר"י דאסר ס"ס ברמוני בדן יע"ש ולעיקר קו' הפר"ח על דברי רבינו שמחה י"ל בדוחק דודאי שמיע לי' לר"ש דברי ר"ת אלא דר"ש ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דבמ"ש רבי' תם דלא גריס ואחרות באחרות ס"ל כותיה ובמ"ש דנתערבה קאי אודאה לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל דדחיק' לי' מילתא לומר הכי דפשטא משמע דאמאי דסליק קאי ומשום הכי קשיא ליה אליבא דנפשיה מהך ברייתא והוצרך לשנויי דה"ט משום דהוי דבר שיל"מ: ועוד נראה ליישב הכל והוא עם מה שהקשה מוהר"ש אלגאזי בס' הליכות אלי דף נ"ה ע"א וז"ל ויש לעיין במ"ש בשלמא ההיא דאמר וס' אסורה כו' נוכל לפרש כדפי' ר"ת ובלאו סיפא דנתערבה באלף ממאי דקתני וס' אסורה איכא למשמע דס"ס אסור דכיון דאמרינן לקמן א"ל מאי דעתיך רב ור"י הלכה כר"י כו' והתניא א' ביצה שנולדה בשבת כו' ומדמינן נדון דברייתא לנדון דאושפיזא משמע דסבר דברייתא בכל י"ט מיירי ואף של גליות כו' וא"כ הא איכא ס"ס ספק אם נולדה היום או בחול ואת"ל נולדה היום ספק אם היום קדש או למחר דבכל י"ט דגליות איכא ס' כו' יע"ש ואם כן איכא למימר דלרבינו שמחה ודאי שמיע ליה הא דר"ת דנתערבה קאי אודאה אלא מאי דק"ל היא מחלוקת וס' אסורה משום דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני ואפי' בב' י"ט של גליות וכדמוכחא נמי מההיא דאושפיזא דרב אדא ואהא ק"ל דהו"ל ס"ס ותריץ יתיב דהו"ל דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל ולמאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא משום הכנ' לא תקשי דהא הו"ל ס"ס די"ל דמעיקרא הוה סבירא לי' דס"ס דאורייתא בדבר שיש ל"מ אסור ומשום הכי פריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ליה ספיקא דאורייתא אלא לר"י ולר"י כיון דהוי מדרבנן הוה ליה ס' בדרבנן ואפילו בדשיל"מ מותר וכמו שכן הוא דעת הר"ן כמ"ש הפר"ח וחדית לן רב דס"ס אפילו בדרבנן בדבר שיל"מ ס"ל אסור כך נ"ל ליישב לפי חומר הנושא ומ"מ לדעת הרשב"א דס"ל דס"ס אפילו בדשיל"מ מותר צ"ל דס"ל דהך ברייתא דקתני וס' אסורה לא מיירי בב' י"ט של גליות אלא האי תנא בא"י קאי וההיא דאושפיזא דרב אדא לא מכרעא כמו שיראה הרואה כנ"ל. ודע שדברי הרשב"א הללו נראה שאשתמיט מיניה להר"ב ט"ז שכתב בחי"ד סימן ט"ו על מ"ש מרן שם אין לסמוך על הגוי בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים והק' הרב ז"ל בסק"ה דהו"ל ס"ס ס' אם כלו לו חדשיו או לא ואת"ל כלו לו חדשיו שמא יש להן ח' ימים ותירץ דס"ל כי"א שכתב מוהר"ם בסי' ק"נ ס"ח דדשיל"מ לא מהני ליה ס"ס כו' ע"ש ואתמיהא שהרי מאריה דדין זה הוא הרשב"א ז"ל בסימן רע"ג והרשב"א ז"ל ס"ל דס"ס בדבר שיל"מ מותר ואחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי בספר עבודת הגרשוני חלק שני בסימן שהוקשה לו כן ע"ש ועיין עוד בספר נקודת הכסף מה שתמה על תירוץ זה ולעיקר קו' כתב וז"ל אבל באמת אין התחלה לקושיא זו דהיאך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא ועוד דכשתאמר לא כלו א"א שיש לו ח' ימים דהא כשהוא בן ח' ימים מוציא מידי ס' נפל ואפשר שזהו בכלל מה שכתב וי"ל דלא שייך כאן ס"ס כו' אבל באמת לא היה צורך להעלותו בכתב יע"ש ואני תמיה עליו דמשמע מדבריו דאם נודע לנו בודאי שלא כלו חדשיו הרי הוא נפל ודאי ולא מהני ליה ח' ימים וזה ודאי אינו שמדברי התוספות בפר"א דמילה דף קל"ו ד"ה מימהל מבואר דאפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו אם שהה ח' ימים אינו נפל שכתבו וז"ל מכאן משמע דלא איירי רשב"ג בבן ח' ימים דוקא אלא בסתם וכן משמע לקמן דפריך ת"ש עגל שנולד בי"ט שוחטין אותו בי"ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בודאי בן ח' ימים הו"ל לדחויי הכא במ"ע בסתם ולדות כו' הרי מבואר דס"ל דבידעינן דלא כלו לו חדשיו מהני ח' ימים להוציאו מידי נפל דאל"כ הול"ל בפשיטות דע"כ בסתם ולדות איירי דאי בודאי בן ח' היכי קאמר כל ששהה ח' ימים אינו נפל הא אפילו בששהה נמי מה בכך הא לא כלו ונפל הוא ולמה להו להוכיח ממאי דלא משני הב"ע בסתם ולדות גם ממ"ש עוד בשם ר"י דרשב"ג בודאי בן ח' איירי מוכח דס"ל דודאי לא כלו נמי מהני ח' ימים דהא כי היכי דרישא דקתני כל ששהה ל' יום אינו נפל מיירי בודאי בן ח' ה"נ סיפא דקתני ח' ימים בבהמה דכוותה בודאי בן ח' וקתני דאם שהה ח' ימים בבהמה אינו נפל וכ"כ הרב מש"ל בפרק ג' מהלכות איסורי מזבח דין ח' ליישב דעת הגאונים ז"ל שכתב מרן הב"י בסימן הנזכר ומה שתי' הרב ט"ז אין ענינו למ"ש הוא ז"ל כמו שיראה המעיין ואין צורך להאריך ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח בסימן ק"י בכללי ס"ס סעיף י"ד דלא בעינן ס"ס המתהפך והוכיח כן מדברי הרשב"א ז"ל ולא ניתן ליאמר תי' זה יע"ש דאכתי קשה דהא איכא ס"ס ספק אם הם בני ח' ימים או לא ואת"ל אינן בני ח' ימים ס' אם כלו לו חדשיו או לא: והנלע"ד ליישב לעיקר קו' הרב ט"ז הוא על פי מ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפי"א מה' מעשר דין וז"ל המוליך חטין לטוחן ע"ה כו' הוליכן לטוחן כותי הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של ע"ה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו ואם מפני הס' הזה דלא הוי ס"ס אלא ספק שמא החליפן משלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן ע"כ וכתב מרן כ"מ דטעמו של הראב"ד לומר דהוי ס"ס ספק אם החליפן בחיטין של ע"ה או לא ואת"ל החליפן שמא אותו ע"ה עשר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב ע"ה מעשרין הן ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס ע"כ ע"ש ואם כן ה"נ איכא למימר הכי לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט של נפלים דמצוי הוא וכמ"ש התוס' בפרק הערל דל"ו ע"ב ד"ה הא יע"ש וכ"כ בפרק קמא דחולין דף י"ב ד"ה לר"מ דאינו אלא חומר' דרבנן בעלמא דמדאורייתא שרי דאזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות יע"ש וא"כ איכא למימר דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה"נ אחמור למיחש לס"ס כנ"ל ודע שמדברי הראב"ד הללו ק"ל למ"ש הפר"ח בסי' הנזכר בכללי ס"ס סעיף י"ד משם האו"ה וז"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וס' אם נחלפו בגבינות הגוים כו' יש להחמיר בס' חליפתן ואפילו אם היה רק ס' לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו נתרין הכא מכח ס"ס ס' לא הוחלפו ואם ת"ל הוחלפו שמא לא הועמדה בקיבת נבלה דמאח' שאסרו חכמים גבינות מחמת אותו ס' ודאי אסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהועמד בקיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות הגוים כו' ואם כן אינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בס' אחד היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזיר' אבל בגבינות הגוים וכיוצא דאפי' בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הפר"ח ז"ל ויש לדקדק שהרי מדברי הראב"ד הללו מבואר דס"ל דאמרינן ס"ס בכה"ג דהתם נמי מאחר שאסרו חטין של ע"ה מחמת ס' הרי הוא כודאי איסור ואין כאן אלא ס' אחד אם הוחלפו או לא ומשום ס' אחד אין להתירו כיון שהוא מחמת חשש איסור תורה וא"כ איך כתב כן בפשיטות בלי מחלוקת ואפי' לדעת רבינו לא כ"כ אלא גבי דמאי מהטעם שכתב מרן משום דמעיקרא חששו למיעוט הא לא"ה היינו מתירין מכח ס"ס ושמא ס"ל להאו"ה דהתם שאני כיון דרוב ע"ה מעשרין הן אם כן מדאורייתא הן פטורין לגמרי ממעשר ואין כאן חשש איסור תורה כלל ואינו אלא חומרא דרבנן ומש"ה ס"ל להראב"ד דאמרינן ס"ס בכה"ג דומה לההיא דבשר שנתעלם מן העין שכתב שם סמוך ונר' הפר"ח ז"ל ודוחק אך ק"ל בדברי הראב"ד במ"ש דחיישינן שמא החליפן בשלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן דאם כן לדידיה נמי תקשי דהא הו"ל ס' דרבנן כיון דאפי' אם ת"ל דהחליפן בשלו אינו חייב אלא מדרבנן ויש ליישב דס' שמא החליפן בשלו הוי רגיל וקרוב לודאי דמסתמא אם היו טובים יותר ממנו בודאי הוא מחליפן ומ"ש הראב"ד ואם מפני הס' הזה הול"ל ס"ס היינו למ"ש רבינו דחיישינן שמא החליפן בשל ע"ה דהתם ודאי הוי ס' שקול דאין אדם חוטא ולא לו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה מוהר"ש סירילייו ז"ל הובאו דבריו בתשו' מוהר"ב אשכנזי סימן א' ד"י ע"ד וז"ל מה שהשיג הראב"ד אינו כלום דהא תנן מעשר את שהוא נותן לה כו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ס' מחלפה ס' אינו מחלפה ואת"ל מחלפה שמא מעושר נותנת לו כו' עכ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש לק"מ דשאני התם דחשודה להחליף בשלו וס' קרוב לודאי הוא אחר זמן רב בא לידי ספר משפט צדק חלק ב' וראיתי לו שם שהק' כן אלא שמדברי האו"ה שכתבנו משמע דאפילו בס' שמא החליפן בשלו אם הוא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן ה"ל ס' דרבנן ולקולא דלא כמ"ש אך ק"ל לדעת האו"ה ממ"ש מרן בא"ח סימן תצ"ז ס"ג דספק מוכן מותר ביום טוב ב' וכתב הר"ן בר"פ א"צ דהיינו טעמא משום דהו"ל ס"ס ס' אם נתלשו היום או מעי"ט ואת"ל נתלשו היום ספק אם היום הוא חול ואע"ג דהוי דשיל"מ לא אחמור בהו אלא בחד ספיקא לא בתרי ספיקי יע"ש והשתא לפי דעת האו"ה הא לא חשיב ס"ס דכיון דחכמים אסרו פירות שנתלשו בי"ט מחמת אותו ס' הרי הוא ודאי איסור ואם נודע לנו שתלשן היום היו אסורים בודאי מכח גזירת חכמים ואם כן אינו ניתר בס"ס עד שיהו ב' הספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים וליכא למימר דשאני הכא דכיון דאינו אלא משום מנהג הקלו בו דאדרבא כיון דהוי מנהג הו"ל י"ט ודאי דרבנן ואין כאן ס"ס אלא שכבר כתב הר"ן שם דאנן לא מחמרינן טפי מאבהתין וכי היכי דלדידהו ס' לדידן נמי ס' יע"ש ואם כן להקל טפי מנייהו אין לנו וכיון דלדידהו אין להתיר משום ספק מוכן בי"ט ב' משום דלא מקרי ס"ס לדעת האו"ה לדידן נמי אין להתיר וכן כתב הפר"ח ז"ל בסימן הנז' ס"ק מ"ג ודחה שם דברי הש"ך מה"ט יע"ש: ובדוחק י"ל דע"כ לא כתב האו"ה דאינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים אלא דוקא גבי גבינות הגוים דאי' חששת איסור תורה ומש"ה ע"י גזרת חכמים חשיבי כאיסור ודאי מה שאין כן הכא בספק מוכן דליכא חשש איסור תורה כלל דמדאורייתא אפי' נתלשו ביום טוב מותרין לא חשיבא גזירה דידהו כודאי איסור וחשיב שפיר ס"ס כנ"ל ובמ"ש מרן שדעת רבינו דכיון דחכמים חששו למיעוטא ה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס שמעתי שהקשה ה"ה את עצמי ובשרי כמוהר"י אשכנזי זלה"ה ממ"ש רבי' בפי' המ' ברפ"א דדמאי אמתני' דהקלין שבדמאי השיתין כו' וז"ל והטעם בזה כי אלו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש א' ומעט ומזער הנוטעין אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שהפקר אינו חייב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספקות האחד אם הן הפקר או לא ואם הן מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות או לא העיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ"ד הנה בהדיא שדעת רבינו דס"ס מהני גבי דמאי: ולע"ד נראה לחלק דהתם שאני משום דהוי ס"ס מחמת רוב דתרי ספיקי אינו אלא חששת המיעוט כמ"ש רבי' דרוב פירות אלו הן באים מן ההפקר והילכך ס"ס כי האי אלים טפי דאיכא למימר כי החמירו חכמים בחד רובא בתרי רובא לא החמירו כדאמרינן גבי יוחסין בספ"ק דכתובות: ועוד יש לחלק דע"כ לא כתב מרן דהחמירו בס"ס כי היכי דהחמירו למיחש למיעוטא אלא דוקא בפירות שהן מחוייבין ודאי במעשר אלא דנפל לנו ס' אם עישרום או לא ובהא הוא דחששו למיעוטא כיון שהן מחוייבים ודאי במעשר ואהא הוא דכתב מרן ז"ל דכיון דחששו למיעוטא בפירות שהן מחוייבים ודאי במעשר ה"נ חששו לס"ס מה שאין כן בההיא דהקלין שבדמאי דהס' הוא אעיקרא דמילתא אם חל עלייהו חיוב מעשר או לא ולא הוקבע בהו חיוב מעשר כלל בהא אזלו חכמים להקל כנ"ל נכון אחר זמן רב בא לידי ס' משפט צדק חלק ב' וראיתי שם שהק' כן בדק"מ יע"ש ודו"ק: טעם המלך א) דברי הרב דחוקים מאד לתרץ רבינו שמחה בזה דראייתו רק מגמ' זבחים ולא הזכיר ש"ס זבחים כלל בדבריו ואולם אנכי העליתי בקונטרס הספיקות אשר לי ת"ל ענין אחר לתרץ דברי רבינו שמחה ומינה מסתעף כמה ענינים הנוגעים פה ויען כי בעניני הספיקות ראיתי כי נבוכים המה בארש אנופף ידי להעיר הענין בקצרה ולהעלות מרגניתא מעמקי ים כי צללו ועתה הסכת ושמע ואציע לך דברים העומדים בהלכות עמוקות ואשר אנכי בררתי בבירור אחר בירור וטוחן אחר טוחן הדק היטב. הנה הר"י והר"ת מחולקים על האי דקתני בברייתא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אי האי ונתערבה קאי על האי דסיים וספיקה אסורה ועליה קאי ואמר ואם האי ספיקא נתערבה באלף לא בטל או האי ונתערבה מלתא בפני עצמה הוא וקאי על ודאי ומילי מילי קתני. הר"ת סובר ההוא ונתערבה על ודאי קאי דאי על ספיקא הא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בכל התורה כולה מותר ור"י סובר דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי והא דאסור ולא מתירין משום ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וז"ל רשב"א בתה"א ומיהו אמרו משמו של ר' יצחק הזקן הידוע בעל התוס' דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"ז לרבוא ומרבוא לרבוא דכל חדא וחדא שבתערובות שניי' איכא תרי ספיקא דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואת"ל זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לרבוא הראשון אבל בעלמא שאינן באין מכח ב' תערובות לא וע"כ הוא מפרש בריש פ"ק דביצה [ג' ב'] כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקא קאי כלומר שאפילו ספק נולדה ביו"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות עכ"ל. ועיי"ש היטב בב"ה ומשמרת הבית שנחלקו בטעמן אי הטעם משום שהספק ראשון אסור מדאורייתא ודוקא באיסור דאורייתא אמרינן כן או הטעם שצריך להיות הספיקות דומין זו לזו ואף אם הספק ראשון הוא באיסור דרבנן היכי דספק אחד אסור עיי"ש היטב. ועי' בש"ך סימן ק"י ס"ק י"ז שהעלה דאם הוא באיסור דרבנן בענין שספק הראשון אסור אף שהוא איסור דרבנן ואיכא ס"ס שאף שאין הספיקות שוין אפ"ה מותר ולא צריכין שיהיו שוין אלא אפילו ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות נמי מותר. אמנם הט"ז בסי' ק"י ס"ק י"ד כתב וז"ל כלל העולה בספק ספיקא הוא כן דכל שהספק אחד אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב אע"פ שעיקר הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד, אלא בענין שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בינתיים לא מעלה ולא מוריד עכ"ל עיי"ש היטב. וכתב הרב הש"ך בנקודותיו על דברי הט"ז אלו וז"ל דאם מדרבנן מהני ספק ספיקא אפילו אין הספיקות מענין אחד כדאיתא בכמה דוכתי וכמ"ש בש"ך ס"ק ס"ב דין ט"ז וי"ז ומספק ביצה שנולדה ביו"ט אין ראיה דהוי דבר שיש לו מתירין עכ"ל כונת הט"ז והנקודת הכסף כך היא לכל מעיין בצדק וירד לעומקא של הלכות אלו דהא עיקר הראיה של הפוסקים דסוברין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ספק ספיקא מהאי דאמרינן דסברי האי ונתערבה אספיקא קאי וא"כ קשה הלא הוי ס"ס לכן המציא ר"י הזקן כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולפ"ז הוכיח הר"ב הט"ז דאף באיסור דרבנן אמרינן כן דאל"כ רק באיסור דאורייתא אמרינן כן אבל לא באיסור דרבנן תינח לרבה כאן בביצה דאמר משום הכנה והוי ספק הראשון אם נולדה ביו"ט אם לא נולדה ספק דאורייתא וכן אם אמרינן דאיירי בספק טרפה והוי ספק הראשון דאורייתא אמנם מה יענה באוקימתא דרב אשי דאמר לעולם ספק יו"ט ספק חול היינו למ"ד משום פירות הנושרין ומשקין שזבו, ולהכי ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין תינח מציעתא סיפא מא"ל דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי כולן אסורות הא הוי ספק ספיקא וע"כ דאין חילוק ואף אי הוי ספק הראשון באיסור דרבנן כיון דספק הראשון אסור, יען דהוי דשיל"מ א"כ בס"ס אסור לפי שהוא ספק אחד בגופו והוא אסור מצד דשיל"מ וספק השני הרי הוא בתערובתו ואפשר להפרידן זה כונת הט"ז ועליה קאי הנקודות הכסף ואמר לעולם בשאר איסורי דרבנן אף אם הס' הראשון אסור מטעם (דשיל"מ), מ"מ בס"ס אזלינן לקולא ומותר ואף שהס' הראשון בגופו וס' השני בתערובתו אפ"ה מותר יען שאיסור דרבנן הוא רק בדאורייתא בעינן שיהיה ב' הספיקות שוין והא דואם נתערבה באלף דקאי אספיקא ולדעת רב אשי הרי אמרו הברייתא בספק נולדה ביו"ט וספק נולדה בחול ואליבא מאן דס"ל דביצה שנולדה ביו"ט אסור רק מדרבנן והיינו טעמא דספיקא אסורה משום דדשיל"מ הוא תינח ספיקא ס"ס מאי איכא למימר וע"כ משום ס' אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ואין כאן ספק ספיקא. לא לעולם ס"ס מותר אף שאין הספיקות שוין והכא היינו טעמא כיון דדשיל"מ הוא מחמרינן אפי' בס"ס אבל בשאר איסור דרבנן לא ועיין היטב כי כן כונת הט"ז והש"ך בהנקה"כ. ולפ"ז אין לזוז מדרך ונתיב האמת דלדעת אלו הפוסקים דס"ל דהאי ואם נתערבה דברייתא קאי אספיקא והיינו טעמא דאסור דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו או דצריכין למימר דגם באיסור דרבנן צריך להיות הספיקות שוין וספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ליכא ס"ס או בדשיל"מ מחמרינן גם בספק ספיקא כמו בחדא ספיקא. ועי' בפר"ח כללי ס"ס דלא נחית לעומקא בזה. ואנן בדידן דבזה עולים דברי רבינו שמחה כהוגן דודאי רבינו שמחה נמי היה סובר דיש לתרץ דלכך ואם נתערבה אסורה אף אספיקא קאי ואיכא ס"ס היינו טעמא כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו. אלא היה סובר תינח בה"א דברייתא איירי בספק טריפה וא"כ הוי ספק הראשון דאורייתא לכך ספק השני בתערובתו לא מהני והוי קשה לפ"ז לדעת רב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה ביו"ט ולדעת הני אמור אי דס"ל הטעם דאסור משום פירות הנושרין או משקין שזבו והוי רק דרבנן מאי טעמא ואם נתערבה באלף כולן אסורות וע"ז ליכא לשנויי משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו הא רק איסור דרבנן וס"ל כש"ך באיסור דרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות שוין וא"כ קשה כקושית הט"ז ולזה מתרץ כתירוץ הנקה"כ והיינו טעמא דרב אשי כיון דהוי דשיל"מ מחמרינן אפילו בס"ס. ואזיל ליה קושית הפר"ח מקמא דחדית ר"א מאי איכא למימר דמקמי דחדית רב אשי היה הברייתא איירי או לרבה משום הכנה או כתירוץ הש"ס בס' טרפה והוי איסור דאורייתא ולכך אם נתערבה באלף כולן אסורות אף דהוי ס"ס משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולא הוי קשיא ליה לרבינו שמחה אלא לדברי ר"א דאיירי בספק דרבנן ולכך משני שפיר משום דהוי דשיל"מ. ומעתה נחקור בעיקר הדין של רבינו שמחה דאמר וי"ל דשאני גבי ביצה דהוי דשיל"מ ולכך יש לאסור אפילו ס"ס ומבואר דאפילו אם הס"ס באיסור דרבנן איירי ואמר כמו שהחמירו בדשיל"מ בחדא ספיקא ה"ה נמי בס"ס ואין כן דעת הרבה פוסקים ומהם סברי אף שס"ס בדשיל"מ אסור היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא מחמרינן בס"ס אם הוי דשיל"מ דס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן שוין המה ומאי דמחמרינן בחדא ספיקא דרבנן מחמרי' בס"ס דאורייתא אבל כולי האי אם כל עיקר הוא באיסור דרבנן אף שמחמרינן בחדא ספיקא לא מחמרינן בב' ספיקות וכן הוציא הט"ז סי' ק"י ס"ק י"א מדברי הר"ן פרק אין צדין אמנם הש"ך בנקודותיו רצה לדחות דבריו וכתב דאין חילוק והר"ן סובר דאפילו באיסור דאורייתא ס"ס להקל אפילו בדשיל"מ והוציא דינו מדברי הר"ן ריש פ"ק דביצה אמנם הרב פר"ח ס"ק מ"ו הוציא מדברי הר"ן כן. דיש לחלק בין ס"ס דאורייתא לס"ס דרבנן בדשיל"מ וכן כתב הרב מגן אברהם בא"ח סי' תקי"ג ס"ק ד' וז"ל שם על דברי המחבר שכתב ביצה שנולדה ביו"ט אסור ליגע בה וכ"ש שלא לאכלה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ספק אם נולדה ביו"ט או בחול אסורה וכ' המג"א בטור כתב איפכא ס' כו' אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות ומדהחליף הרב"י את לשונו ש"מ דס"ל דספק שנתערב כולן מותרות דכל אחד הוי ספק ספיקא וכמ"ש המגיד משנה וצ"ע דבי"ד סי' ק"ב פסק לאיסור, ואפשר דשם מיירי בחד בשבת דהוי דאורייתא ודשיל"מ אבל הכא דהוי דרבנן עכ"ל. כונת הר"ב מגן אברהם דהמחבר ס"ל לחלק בדשיל"מ בין דאורייתא לדרבנן אם ס' הראשון דאורייתא כגון שנולד הביצה בחד בשבת והוי הכנה דאורייתא והכא בא"ח איירי בי"ט דעלמא והוי רק הביצה אסורה מדרבנן לכך החמירו בספיקא ולא בס"ס והיינו כדעת הר"ן וכמו שהבין הרב הט"ז. ומזה יש לדחות דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו דהקשה על הרמ"א דהכא בי"ד מחמיר בס"ס בדשיל"מ ובא"ח סי' תצ"ד שתיק לדברי המחבר דכתב ספק מוכן אסור וס"ס מותר ולפי דברי הרב מג"א לק"מ דהכא איירי רמ"א בדשיל"מ באיסור דאורייתא לכך מחמיר רמ"א והתם איירי באיסור דרבנן וע"כ לומר כן דאל"כ אף לדעת הש"ך דרצה לחלק שם בין ספק בגופו ובין ספק תערובתו קשיא דברי רמ"א אהדדי דהא בסי' תקי"ג נמי שתיק רמ"א לדברי המחבר והא התם איירי בתערובות ויש לדחות קצת דמהתם אין ראיה כיון דהמחבר לאו בפירוש התיר אלא מכללא הוציא הרב מג"א דין זה ובאמת תימא על הש"ך בלא"ה דהוא לא רצה לחלק כלל בדשיל"מ בין אם הספק הראשון דאורייתא או דרבנן מה יענה לקושית המג"א סי' תקי"ג הא מוכח מהמחבר הכי דאל"כ סותר אהדדי מסי' ק"ב שכתב בפירוש דס"ס בדשיל"מ אסור וכן יש להקשות על המחבר אף אם לא חש לדקדוק של המג"א מדהפך הסדר מכל מקום קשה על הש"ך מסימן תצ"ז דכתב המחבר בפירוש דספק ספיקא בספק מוכן מותר ואף דבזה מהני תירוצא של הש"ך דיש לחלק בין תערובות לספק בגופו של איסור מכל מקום קשה על הש"ך בקושייתו מדוע לא רמי המחבר אהדדי, ודאי המג"א לא הקשה קושייתו על המחבר בא"ח סי' תצ"ז דהכא כותב ס"ס מותר בדשיל"מ ובי"ד אוסר היינו טעמא כיון דהוא הביא לעיל דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו דחילוק יש בין תערובות לגוף לכך הקשה קושייתו על המחבר בסימן תקי"ג מדברי המחבר סי' קנ"ב בי"ד דכי אהדדי שנינהו התם איירי בספק הראשון בגוף והשני ע"י תערובות ה"נ הו"ל לכתוב הכא ואם נתערבה אחר וספיקה אסורה דהאי וספיקה אסורה על גוף האיסור קאי ועיין לעיל סימן ק"ב סק"ב ודאתאן עלה נידוק עוד בדברי המחבר לפי הצעותינו דזה בזה תליא לדברי הפוסקים דס"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס או דצריכין למימר דליכא חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן כמו שהעלה הט"ז ודעמיה והיינו טעמא אליבא דרב אשי דמוקי הברייתא בספק נולד בי"ט וספיקה אסורה משום דשיל"מ וס"ס אסורה משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וכסברת הט"ז ס"ק י"ד או אם אמרינן דאף שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא אבל אם הספק הראשון דרבנן הוי ס"ס ע"כ כדעת הנקודת הכסף היינו טעמא אליבא דרב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה בי"ט והוי ספק דרבנן וכמו שספק אחד אסור משום דהוי דשיל"מ ה"נ ס"ס ומיניה מוכח דס"ס בדשיל"מ אף באיסור דרבנן להחמיר. וא"כ הפוסקים כמו הר"ן ודעמיה דחולקים בדבר וס"ל ס"ס בדשיל"מ מותר אם הס"ס בדרבנן ע"כ או דס"ל האי ואם נתערבה אודאי קאי או דאף אם אספיקא קאי לאו טעמא דס"ס אסור משום דשיל"מ אלא משום ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אף בדרבנן אסור וא"כ מזה תימא על המחבר סי' תקי"ג דממ"נ קשה עליה מדוע שינה לשונו של הטור וכתב האי ואם נתערבה קודם שכתב וס' אסורה. דהא אף אם הספיקא נתערבה אסורה וכמו שהקשה המג"א מסי' ק"ב דהא אית ליה להמחבר ס"ס בדשיל"מ לא בטיל ה"נ יש להקשות מהמחבר סימן ק"י סעיף ט' שכתב המחבר וזה לשונו ספק טריפה שנתערבה אם הוא מדברים שאינן מתבטלין אסור כל התערובות כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ס"ס עכ"ל. וא"כ אכתי קשה על המחבר מדוע שינה לשונו של הטור דהא אם האי ביצה נתערבה אסורה ואין להתיר מכח ס"ס דהא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וע"כ נמי כמו שתי' הרב המג"א לענין דשיל"מ הכא נמי צריכין למימר לענין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו דהיינו טעמא דהמחבר דפוסק בסימן ק"י דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס משום דהתם איירי בספק טריפה והוי ספק הראשון דאורייתא אבל הכא בא"ח סי' תקי"ג איירי בס' נולד בי"ט והוי ספק דרבנן וסבירא להמחבר כהך שיטה דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו באיסור דרבנן הוי ס"ס. אמנם לפ"ז קשה על המחבר בסי' תקי"ג קושית הט"ז מרב אשי בביצה דמוקי הברייתא בספק נולד בי"ט וס' אחד אסור משום דשיל"מ. תינח האי בבא וספיקה אסורה סיפא מאי איכא למימר דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות [ולדעת המחבר דס"ל ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובתו לא הוי ס"ס היינו דסובר כר"י הזקן דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי] אמאי הא הוי ס"ס. וע"כ דהאי טעמא נמי משום דהוי ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובתו ואף לדברי רב אשי דאיירי בספק דרבנן אפ"ה ס"ס בכה"ג אסורה וכמו שהוכיח הט"ז ס"ק י"ד וא"כ מוכח מזה דאסור ואיך שינה המחבר לשון הרב ב"י וסובר דמותר אם נתערבה הספיקא. ואם אזלינן לאידך גיסא דהיינו לדעת הש"ך ודעמיה דס"ס באיסור דרבנן מותר אף שאין הספיקות שוין ע"כ מוכח מדברי ר"א היינו טעמא דאסור משום דהוי דבר שיל"מ והרי מוכח בדשיל"מ אסור אפילו בספק נולד בי"ט וא"כ לא מהני תירוץ המג"א דהכא איירי בספק נולד בי"ט דעלמא מה יועיל לן הא, הא מוכח מר"א דאפילו בכה"ג ס"ס אסורה ואנו אין לנו אלא כדעת הרב המחבר פה לר"ש והכא אמרינן היפך דבריו לדעת המחבר ודעמיה דודאי על הש"ס זבחים דלא מייתי ראיה מהך ברייתא הכא דס"ס אסורה הוכיח ר"י שפיר די"ל דהברייתא היה סובר דלמא איירי בספק טריפה וטעמא דברייתא משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אמנם רב אשי דמוקי הברייתא בס' נולד בי"ט ובאיסור דרבנן וספיקא אסורה משום דהוי ספק דרבנן בדשיל"מ ל"ק תינח ספיקא ס"ס מאי איכא למימר וע"כ חדא מתרתי או דצריכין שיהיו הב' ספיקות שוין אף באיסור דרבנן או דס"ס בדשיל"מ אסור דזה ליתא. דהא כבר ידעינן דר' יהודה אית ליה ס"ס בכל התורה כולה אסורה א"כ מוקמינן הך ברייתא כרבי יהודה ובאמת זה דוחק לכל מעיין ומדברי הרב המחבר פה נעלמו דברי התוס' זבחים ד"ה עייש"ה. לכן רציתי לומר דבר אחר ונכון הוא דודאי ר"י ור"ת מחולקין אי ונתערבה קאי אספיקא או אודאי היינו לפי דמוקמינן בספק טריפה דמיאן הר"י לומר דאודאי קאי דהא הברייתא לא דבר כלום מודאי טריפה ואיך שייך לומר דאודאי קאי וע"כ דקאי אספיקא אבל לרב אשי דלא איירי הברייתא מענין אחר זולת מביצה שנולדה בי"ט וא"כ יכולין למימר מילי מילי קתני מתחלה אמרה הברייתא דין כולל, גבי ביצה שנולדה בי"ט אסורה ואח"כ אמרה פרט שספיקא אסורה ואח"כ אמרה פרט אחר ואם נתערבה באלף האי ביצה שנולדה בי"ט ג"כ אסורה ומודה ר"י שקאי על ודאי ולא על ספק וא"כ לא מוכח מרב אשי מידי וזה אמת ונכון. וכדומה שראיתי דין זה בפלתי וכעת אין אתי לעיין בו: הדרן לפלוגתיה דהש"ך והט"ז אי ס"ס בדשיל"מ לדעת האוסרין דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ועם הרב ט"ז מסכים הר"ב פר"ח וכן הרב מג"א שהבאנו, ואנכי הוכחתי גם הדברים מדברי רבינו הרמב"ם פה שרצה ה"ה להוכיח דס"ל כרשב"א ודעמי דס"ס בדבר שיל"מ מותר לגמרי קשיא לן דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות עכו"ם [הלכה ז'] דכתב שם ספק עכו"ם אסור ס"ס מותר כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו"ם וכל משמשיה אסורין בכל שהן פי' כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והקשה הכ"מ שם מפי"ו מהל' מ"א דכתב שם גבי רמוני בדן דצריך ג' התערובות וא"כ גבי עכו"ם למה הספיק בב' תערובות והעלה היינו טעמא דהרמב"ם דמצריך גבי רמוני בדן ג' תערובות משום דבב' תערובות אסור מצד דהוי ס"ס בדשיל"מ דאולי יותרו דאם נתפרכו הרמונים בטלים ע"ש היטב. הרי חזינן דהרמב"ם סובר בדשיל"מ ס"ס אסורה וכן הקשה הפר"ח הלכות עכו"ם על הכ"מ דנעלם מאתו הר"מ כאן בהלכות י"ט דמ"מ מוכח דס"ל להר"מ ס"ס בדבר שיל"מ מותר ע"ש בפר"ח היטב בחדושיו להלכות עכו"ם וע"כ נמי כדעת הט"ז ודעמיה דיש לחלק בין דשיל"מ לדשיל"מ דבדאורייתא הס"ס אסור ובדרבנן מותר וא"כ גבי רמוני בדן דדאורייתא פ' הרמב"ם דבעינן ג' תערובות דזולת זה הוי דשיל"מ אבל גבי ספק מוכן דפסק הרמב"ם דאסור משום דשיל"מ לא הביא הרמב"ם האי ונתערבה לומר דס"ס נמי אסור כיון דספק מוכן רק מדרבנן והוי ס"ס בדרבנן ומן האמת אמרתי נמי שלדעתי יותר נכון תירוץ הכ"מ על הרמב"ם מתירוץ הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב דתי' על הרמב"ם דמחלק בין רמוני בדן לע"ז דהתם מצריך ג' תערובות ובע"ז סגי לי' בב' תערובות דלהכי בע"ז דהוי רק לענין הנאה דאיירי בכוס של ע"ז סגי בב' תערובות אבל בדבר אכילה כגון רמוני בדן צריכין ג' תערובות ועל ב' תירוצים אלו היינו לתירוץ הכ"מ ולתי' הש"ך הקשה הפר"ח הלכות עכו"ם מאי פריך הש"ס זבחים [ע"ד א'] שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפילו בשאר איסורין נמי לימא דע"כ לא קאמר ר"י ברמוני בדן דספק ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין לפי שיטת הכ"מ אבל בעלמא קא שרי אף דהוי ספק ספיקא וכן קשה נמי לדעת הש"ך דלמא ר"י קאמר גבי רמוני בדן משום דהוי אכילה אבל גבי ע"ז דהוי רק הנאה מודה ר"י דסגי בב' תערובות עיין בפר"ח הל' עכו"ם ובאמת לשון הפר"ח קשים להלמן דמאי פריך על הש"ס והלא על שמואל גופיה קשיא היאך ראה דבע"ז ספק ספיקא אסור דלמא מותר והאי דר"י ברמוני בדן דוקא משום דהוי דשיל"מ לדעת הכ"מ אמנם קושיא זו פריקא לקושיית הפר"ח דודאי האי דינא דס"ס אסור בדשיל"מ ידעינן מרב אשי דחדית לן דכמו שהחמירו חכמים בביטול גבי דשיל"מ ה"נ מחמירין גבי ספיקא א"כ ה"נ גבי ס"ס או בדאורייתא או אפילו בדרבנן כל חד וחד לשיטתיה אמנם מקמי דחדית לן רב אשי לא הוי ידעינן זה. וכן דעת המקשן בביצה ודעת ר"פ דמוקי כתנא דליטרא קציעות ובס' טריפה דספק מותר אף בדשיל"מ ואף שבביטולו החמירו, א"כ שפיר עולה הש"ס והרמב"ם ודאי הרמב"ם פוסק שפיר דרמוני בדן אינן מותרין בב' תערובות כיון דקיי"ל כרב אשי וידעינן דהחמירו בספיקא משום דשיל"מ אבל על שמואל לא קשיא מידי ומנלן דמחמיר ר"י בשאר ספיקות וכגון ע"ז דלמא דוקא ברמוני בדן משום דהוי דשיל"מ וכי הוזקק שמואל לסבור כרב אשי דלמא כרב פפא ס"ל דאף שהחמירו חכמינו בדבר שיש לו מתירין בבטולי בספיקא לא החמירו. וא"כ שפיר הקשה הש"ס אם כן בשאר ספיקות נמי וכל זה לדעת הכ"מ אבל לדעת הש"ך והרמב"ם סובר לחלק בין אכילה להנאה קשיא לן קושיית הפר"ח וקושייתו הרי חזינן דשמואל והש"ס לא חילקו בזה ומנין להרמב"ם לחלק. ובאמת הארכתי מאד בענינים אלו הנה והנה וכולם כתובין אצלי בקונטרס הכללים אשר לי ת"ל ואין כאן עט האסיף ואין הגליון מספיק: מעשה חושב (עז) משמע כו' ואף של גליות. אין כאן הוכחה לענ"ד די"ל דהאי ספיקה אסורה הכי קאמר דבארץ ישראל הספק הוא מתי נולדה. ובחו"ל הספק הוא אם היום קודש או חול ועיין לקמן דף ל"א ע"ב מש"ש על הגליון ד"ה כבר עמדתי (באות פו): (עח) דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא כו'. איני יודע מאי חומרא היא למיחש למיעוטא הא איכא למימר דמדינא כן הוא משום די"ל סמוך מיעוטא דנפלים לחזקת אינה זבוחה והו"ל פלגא ופלגא דהא אי נפל הוא הרי שחיטתו לא מהני ולא מידי. וכמדומה לי שכן כתב הד"מ בהגהותיו ליו"ד סי' ט"ו. שוב עיינתי בד"מ סוף סי' הנ"ל וראיתי שכ"כ להדיא ומביא ראי' לזה ממאי דאמרינן בר"ה דף ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי' דמשמע מזה דאסור מה"ת בתוך ח' (ובד"מ כתוב תוך ז' והוא טעות). אך נזכרתי שהגאון בעל טורי אבן ס"ל דהאי עשה דתאכלנו שנה בשנה דבבכור בעל מום אינו אלא מדרבנן ואין הספר כעת בידי לעיין בו: אולם גם לדברי הטורי אבן מ"מ עכ"פ מכח דינא דסמוך מיעוטא לחזקה חזקת אינה זבוחה י"ל דאינו חומרא בעלמא באופן דנימא כיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה"נ אחמרו למיחש לס"ס דיש לחלק בזה דהאי דרוב ע"ה מעשרין הן דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל משום דהתם הרי המיעוט והחזקה בחד מילתא והרוב מבטל החזקה דרובא עדיף מחזקה משא"כ הכא במיעוטא דנפלים דחזקת שאינה זבוחה היא מלתא אחריתא דדוקא אי הוה אמרינן למסמך מיעוטא דנפלים לחזקת ריקנית דאמו ולימא דהבהמה לא נתעברה קודם ט' חדשים דנעמידנה בחזקת ריקנית אז הי' זה דומה לחזקת טבל דנסמוך לה מיעוטא דאין מעשרין משא"כ בחזקת אינה זבוחה דלא דמיא לה: אמנם ליכא למימר נמי דתוך ח' ימים יהי' חזקת ריקנית דבהמה וחזקת אינה זבוחה דנפל דליהוי תרי חזקות נגד דרובא דז"א דחזקה דריקנית י"ל דלא מהני משום דאפי' נתעברה אח"כ ולא הי' ט' חדשים לולד בשעה שנולד מ"מ לאותו צד ספק דאמרינן שמא כבר הולד הוא בן שמנה ימים אפילו לא כלו לו חדשיו נמי ולד קיימא הוא וכשר דאמרינן האי בן שבע הוא ואשתהי. ותמהני על המחבר שהשיב על מהר"ש אלגזי ז"ל בהא דכתב שקושיית הט"ז שהקשה דהו"ל ס"ס כו' היא מעיקרא ליתא משום דאי לא כלו לו חדשיו לא מהני ח' ימים וע"ז השיב המחבר ז"ל מדברי התוס' פ' ר"א דמילה דמבואר התם דמהני ח' ימים אפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו וע"ש דלדברינו לק"מ על הר"ש אלגזי דכונתו היא כמש"ל דהא דמהני ח' ימים אפי' כשידעינן בודאי שלא כלו לו ט' חדשים היינו משום דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי וא"כ תו הו"ל כלו לו חדשיו דכיון דבר ז' הוא הרי בז' כלו לו חדשיו וא"כ הא שוב אין כאן ס"ס משום דח' ימים לא מהני אלא לגלוי מילתא בעלמא דכלו לו חדשיו ובר ז' הוא אבל היכא דידעינן בודאי דלא כלו לו עדיין גם ז' חדשים דהיינו אם לא בא עלי' זכר כלל קודם ז' חדשים באופן דליכא למימר שפורא גרים או יולדת למקוטעים משום דמשעה שבא עלי' זכר אין כאן אלא ששה חדשים כגון שבא עליה בר"ח ניסן וילדה בכ"ט אלול בזה ודאי ס"ל להר"ש אלגזי ג"כ דלא מהני ח' ימים וא"כ אין כאן ס"ס גם לדידי' והתוס' לא מיירי אלא בידעינן דלא כלו לו ט' חדשים וצריך לעיין היטב בתוס' דפ' ר"א דמילה הנ"ל כדי לעמוד על דברי המחבר ז"ל בזה:

שבת הסמוכה לי"ט כו' אסורה בשני. בפ"ק דביצה דף ד' אתמר שבת וי"ט רב אמר נולד' בזה אסורה בזה ור"י אמר מותרת בזה נימא קסבר רב קדושה אחת הן והאמר רב הלכה כו' וכתבו התוס' ד"ה נימא וז"ל תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי נמי לכולי יומא דיום ב' כו' וראיתי למוהרש"א בס' הליכות אלי דף מ"ז שהקשה וז"ל וקשה דהשתא דלא ידעי התוס' טעמא דמיגו לשעבר לא אמרינן אלא ס"ל לפי קושייתם דאמרינן מיגו דאיתקצי אליבא דרב בשבת וי"ט א"כ תקשינהו דרב אדרב דמ"ט א"ר בב' י"ט של גליות נולד' בזה מותר' בזה אי משום דחד מיניהו חול מ"מ הא אסור הביצה ביום א' ומיגו דאיתקצא' לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וליכא למימר דלא אמרי' מיגו אלא דוקא בשבת וי"ט דכיון דודאי חד מינייהו קדש הוא על הי"ט אמרי' דודאי הוא ומחמרינן בספיקא אבל בב' י"ט של גליות דאכל חדא איכא לספוקי לא שהרי מדברי התוס' בפ' המביא דף ל' ד"ה עד מוצאי י"ט אחרון נראה דאפי' בב' י"ט של גליות אמרינן מיגו דאתקצאי שכתבו וז"ל וא"ת הא תינח י"ט שמיני מוקצה הוא דהוי ספק שביעי וגם ביום ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבה"ש כו' יע"ש שהניחו בצ"ע. ועיין בתוס' פ"ק דסוכה דף י' ע"ב ד"ה עד מוצאי שכתבו וז"ל ומה"ט גבי שבת וי"ט דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפ' טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אף ע"ג דרב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה וכן בי"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' ויש לפרש דכונתם דמ"ש ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אין כונתם ז"ל להקשות לתלמודא דאמאי לא מפרש טעמא דרב משום מיגו דאיתקצאי דהא ליתא דהא מדקאמר רב בב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה מבואר דלאו משום טעמא דמיגו דאתקצאי הוא דקאסר בשבת וי"ט אלא משום הכנה הוא דקאסר וכונתם להקשות לרב גופיה דאמאי לא קאמר טעמא משום מיגו דאתקצאי כיון דאיהו כר"י ס"ל ומה"ט נמי הוה ליה לומר דנולדה בזה אסורה בזה מיהו דבריהם דהכא א"א לפרש בהכי כלל ממה שכתבו תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן כו' מבואר שכונתם להקשות לתלמודא דמאי פריך נימא דקסבר רב ב' קדושות כו' וכיון שכן קשה טובא דהיכי מצינן למימר דטעמי' דרב הוא משום מיגו דאתקצאי דא"כ בב' י"ט של גליות יהא אסור מה"ט ולכן נראה לי דהתוספות דפ"ק דביצה ס"ל כדעת הריטב"א שכתב בחדושי סוכה דע"ו ע"ב וזה לשונו וכיון שלא הקצהו מתחילה לבין השמשות לא חל עליו איסור בה"ש כו' הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל ח' כמו סוכה ואע"ג דביצה שנולדה בי"ט א' וכיוצא בה אסורין כל בה"ש ומותרין ביום ב' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש כו' שאני התם שהא' מהן חול גמור וכשבא יום ב' הרי אנו אומרים ממ"נ או שהיום חול ואינו צריך הכנה או שהיום קודש והא' חול והיה לב' הכנה בביצה מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לז' ולא הכין בו כלל והא' ודאי קדש והוה ליה כשבת ויום טוב שנולדה בזה אסורה בזה ועליה אמרה שהן קדושה אחת כי האיסור של בה"ש אוסרו לכל י"ט ולא שיהיו קדושה אחת ממש כו' עכ"ד ע"ש ואם כן היינו דק"ל שפיר דאמאי לא משני תלמוד' דלימא דקסבר ב' קדושות משום מיגו דאיתקצאי כו' ואפי' הכי שרי רב בב' י"ט של גליות משום דהתם הא' מהן חול הוא ליכא למימר מיגו דאתקצאי כלל כמ"ש הריטב"א ומ"ש בפרק המביא דגם ביום תשיעי אסור משום מיגו התם ה"ט משום דאיכא לספוקי בט' שמא ח' הוא ונמצא דבה"ש אתקצאי משום יום א' דספק שמא ז' ולא היה לו הכנה מבע"י שהרי אפילו נימא דח' הוי ס' והוא חול מ"מ אתקצאי למצותו ולא היה לו הכנה מבע"י ואמרינן שפיר מיגו דאתקצאי משא"כ הכא גבי ביצה דממ"נ שרי דאם נאמר דהא' היה חול היה לו הכנה מבעוד יום וכמ"ש הריטב"א ז"ל מיהו מ"ש הריטב"א ז"ל והו"ל כשבת וי"ט כו' ועליה אמרו שהיא קדושה אח' כי האיסור של בה"ש כו' קשה טובא דאם כן מאי פריך הכא נימא קסבר רב קדושה אחת והאמר רב כו' מאי קושי' נימא דכי קאמר רב דב' קדושות הן היינו לענין שיכול לערב ביום א' למזרח ובב' למערב דליכא טעמא דמיגו דאתקצאי אבל גבי ביצה דאיכא טעמא דמיגו דאתקצאי קאמר רב דנולד' בזה אסור' בזה וצ"ע כעת: ומדברי התוספות דסוכה ק"ל טובא במ"ש שם וז"ל ובפרק בכל מערבין גבי לגין של טבול יום כו' ואמר הרי זה תרומ' מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירובו לב"ה לא אמר כלום משום דסוף היום קונה עירובו כו' הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבע"י הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאתקצאי בה"ש משום יום שעבר גם הר"ן בשמעתין הביא ראיה זו יע"ש וק"ל טובא דמאי ראיה מייתו מהתם לומר דלא אמרי' מיגו היכא שהאיסור משום יום שעבר הא התם גבי טבל שאני דאפילו היכא שהאיסור מחמת אותו יום לא אמרינן מיגו וכמו שאמרו בפרק כירה דף מ"ג טבל מוכן הוא אצל שבת והתוספות שם הקשו דאמאי לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש אתקצאי לכולי יומא יע"ש ובפרק המביא דל"א ע"ב ד"ה ונפחת כתבו משם רש"י דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי והביא ראיה מדאמרי' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' יע"ש הרי דאע"ג דהתם הוי מיגו דאתקצאי מחמת אותו יום אפילו הכי לא אמרינן מיגו דאתקצאי מהטעם שכתב רש"י או מטעם שכתב הרמב"ן שם במלחמותיו יע"ש ואם כן משום הכי הוצרכו לומר בגמרא דה"ט דאין עירובו עירוב משום דסוף היום קונה עירובו ומשום דבעי סעודה הראויה מבע"י הא לא"ה הוי עירוב ואף על גב דאיתקצאי בה"ש משום דשמא יום הוא והוה ליה טבל מ"מ לכשתחשך הרי נתקן והוי סעודה הראויה בשבת והדברים ק"ו דאם אפי' בעבר ותקנו דעבר האיסור דרבנן אמרינן שהוא מוכן ומותר באכילה ולא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש כ"ש באומר ה"ז תרומה לכשתחשך דממילא נעשית תרומ' ולא עבר האיסור דרבנן ומאתמול נמי דעתי' עילויה דבודאי לא אמרינן מיגו משום יום שעבר: תו ק' דכפי מ"ש בפרק המביא דבמוקצה מחמת איסור דרבנן כל שנסתלק המוקצה מן העולם כמו בטבל לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש ע"ש אם כן מאי ק"ל הכא בשמעתין דלימ' דה"ט דרב משום מגו דאתקצאי בה"ש הא הכא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דביצה לא אסירא אלא מדרבנן משום פירות הנושרין או משקין שזבו ואפילו לרבה דטעמא משום הכנה מיגו בשבת דעלמא אינו אלא משום גזירה דרבנן וכל שעבר בה"ש הרי נסתלק המוקצה מן העולם דומיא דטבל וא"כ לא אמרי' מיגו דאתקצאי בכה"ג ויש לחלק ודו"ק: ובמ"ש עוד בסוכה וז"ל ומאן דאסר התם אתרוג אפי' בח' ופי' שם בקונטרס מיגו דאסור בה"ש כו' אתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאתקצאי משום יום שעבר לאיסור בח' לא יתכן דאפילו רב דאסר בריש ביצה בב' י"ט של גליות לא אסר אלא דמס"ל אי קדושה א' היא או לא וכונתם להקשות דאם איתא דאליבא דלוי ואבוה דשמואל דס"ל אתרוג בח' אסור ס"ל דאמרינן מיגו משום יום שעבר א"כ מאי פריך הכא בשמעתין לקמן דרב אסי אדר"א לימא דר"א ס"ל כלוי וכדאבוה דשמואל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר ולעולם דס"ל דשני קדושות הן ותי' ומיהו אין ראי' כו' כלומר דרב אסי גופיה מוכח התם דס"ל דלא אמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר זהו כונתם ז"ל וק"ל טובא דאכתי תקשי להו לפרש"י דאיך אפשר לומר דלוי ואבוה דשמואל ס"ל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר דאם כן תקשי להו מתני' דפרק בכל מערבין דל"ט דתנן התם ועוד אמר רבי יאודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הרי בהדיא דרבי יהודה סבירא ליה דביצה שנולדה בראשון מותרת בב' אף על גב דר"י אית ליה מוקצה ואמאי נימא מיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא וחכמים לא פליגי עליה התם אלא משום דס"ל דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת היא הא לא"ה לא ובשלמא לדעת רש"י אפשר לומר דס"ל כדעת הריטב"א דבב' י"ט של גליות לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש אכן לדעת התוס' דס"ל דבב' ימים טובים של גליות נמי שייך מיגו דאתקצאי קשה טובא וצ"ע כעת: תו ק"ל במ"ש דלא אמרינן מיגו משום יום שעבר ממ"ש התוס' לקמן דף ו' ע"א ד"ה וז"ל וכי כו' תימא הא מוכן הוא כו' ועוי"ל דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובה"ש לא הוה חזי עכ"ל וקשה דכפי מ"ש הם דלא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש משום יום שעבר אם כן היכי כתבו דלא הוי מוכן הואיל ובה"ש לא הוה חזי הא מאי דלא הוה חזי בה"ש היינו משום יום שעבר ושמא יום הוא ולא כלו לו חדשיו ומשום יום שעבר לא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש ובדוחק יש ליישב דע"כ לא כתבו התם דבמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן מוקצה אלא דוקא במוקצה מחמת איסור דרבנן כההיא דביצה וכההיא דנוי סוכה דלא אסירי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בפ' ב"מ דכ"ב ד"ה סוכה אמנם במוקצה מחמת איסור תורה כי הך דהכא דשמא לא כלו לו חדשיו והוי נפל אלימא טפי ואמרינן מיגו משום יום שעבר וכעין זה חילקו התו' בפ' המביא כנ"ל: תו אמרינן התם כתנאי נולדה בשבת תאכל ביום טוב כו' ר"י אומר משום ר"א עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל וראיתי להרב המאירי בשיטה כ"י שם כתב וז"ל ומיהו לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא איהו לית ליה הכנה דרבה מדקאמר ביצה תאכל היא ואמה כדפרישנא לעיל כך נ"ל עכ"ל ויש לדקדק דאם כן קשה דר"א אדר"א דבפרק בכל מערבין דף ל"ח ע"א אמרינן א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין מי"ט לשבת אמר להן אבל הן לאיי קדושה אחת היא ופרכינן ור"א התם משום הכנה הרי בהדיא דר"א אית לי' הכנה דרבה והר"ב ח"ה שם בד"ה משום הכנה נרגש מזה וכתב וז"ל ולמאי דקאמר הכא דר"א אית ליה הכנה הא דתניא ר"א אומר ביצה תאכל היא ואמה כו' אליבא דב"ש מיתניא ואע"ג דשמותי הוא ס"ל בהא כב"ה דאסרי הכא משום הכנה כדקאמר הכא תלמודא עכ"ל יע"ש אכן לדברי המאירי ז"ל קשה שוב ראיתי להתוס' בפ"ב דמכלתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט שכתבו בס"ד וז"ל וא"ת לר"י דאמר לעיל נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג ר"י אכל הני תנאי ואמוראי דהכא וי"ל דהתם מיירי בהכנה שעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' ר"י מודה אבל מה שמתיר ר"י היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה עכ"ל ואם כן יש לומר שזהו דעת הרב המאירי וס"ל דע"כ ל"ק ר"א דלית ליה הכנה אלא דוקא גבי ביצה דהכנה בידי שמים היא אבל גבי עירוב דהוי הכנה בידים אית ליה והנראה שאשתמיט מהר"ב ח"ה דברי התוספות הללו ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב הנז' שם אמאי דרמי התם ר"ח דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות הן והאמר רב נולדה בזה אסורה בזה כו' וז"ל יש לדקדק למאי דלא ס"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי דרב בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר"א דשבת וי"ט ב' קדושות הן ובפ' ב' דביצה פסק רב דהלכה כת"ק דאמר י"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח וע"כ משום דקדושה אחת היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה כמ"ש התוס' לעיל עכ"ל יע"ש: והנה לכאורה נראה דלק"מ דמשום הכי לא פריך מההיא דרב משום דאמרינן התם רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר' איבעיא להו הלכה כר' ולקולא או לחומרא כו' משום דשלח ר"א לגולה לא כשאת' שונים בבבל רבי מתיר כו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ולא אפשיטא התם וא"כ משום הכי לא פריך מהא דרב משום דלא פסיקא ליה דאפשר מתני לפלוגתייהו כדשלח ר"א לגולה וקאמר דהלכה כת"ק דאמר מערבין ע"ח אבל לא ע"ת אמנם הא ודאי ליתא דאפי' נימא הכי אכתי תקשי דמ"ט דרב דקאמר אין מערבין ע"ת דליכא למימר דהיינו משום דאסור למקני שביתה בשבתא דהא רב ס"ל דשרי למקני שביתה בשבתא כדקאמר התם בסמוך אר"ח בר אשי אמר רב מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וא"כ ע"כ היינו משום דקדושה א' היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה אכן כפי מ"ש יש ליישב דודאי רב חסדא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה אלא דהוא סבירא ליה דדוקא גבי עירוב דהוי הכנה שנעשה בידים בהא איכא למימר איסור דסבירא ליה לרב הכנה אבל גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים בהא לא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה כלל וכדס"ל לר"י וחדית ליה רבה דבהא נמי איכא איסור הכנה כדקאמר רבה בשמעתין לעיל כנ"ל ודו"ק: מעשה חושב (עט) מאי קושיא נימא דכי קאמר רב כו'. תמהני אי י"ל הכי דהאי דקאמר רב הלכה כארבע זקנים כו' דשתי קדושות הן כונתו רק לענין עירוב לחוד דזה דוחק משום דמסתברא דכי היכי דלענין עירוב הוו שתי קדושות ה"נ לכל מילי דמהיכא תיתי לחלק ודוק: (פ) אמנם במוקצה כו' והוי נפל אלימא טפי. זה תמוה דהא התוס' בחולין דף י"א ע"ב ד"ה לר"מ כו' כתבו שם דתוך שמנה בבהמה דאסרינן לשוחטו הוא רק חומרא מדרבנן ומביאם הגאון המחבר ז"ל גופי' לעיל דף כ"ט ריש ע"ב ואין כאן איסור תורה כלל ועיין באה"ע סי' קס"ד סעיף ז':

וכן מותר לכחול את עין כו'. כתב ה"ה והעלו בהלכות שאין הלכה דמותר אלא ביום טוב ב' של גליות אמימר שרא למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה כו' עיין בהרב ב"ח בסי' תצ"ו שהביא משם האגוד' שכתב משם תוס' דאפילו ביט"ב של גליות אסור לעשותו אלא על ידי גוי והוא דברי תימא דע"כ לא אפליגו אמימר ורב אשי אלא דוקא ביט"ב של ר"ה אבל ביט"ב של גליות כ"ע מודו וכמ"ש כל הפוסקים ז"ל ועיין בפר"ח ס' הנז' סק"ב מה שדחק בזה ובס' שיורי כנה"ג יע"ש ולי נראה דס"ל להני תוס' דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ביט"ב היינו משום דסבירא ליה כרבנן דר"א דפ' המצניע דאין בכחול אלא שבות גרידא אמנם לר"א דס"ל דחייבת חטאת עליה ה"נ דלא שרינן איסורא דאורייתא ביט"ב וכמ"ש מרן בפ"א מה' י"ט וכמ"ש ה"ה משם הרמב"ן וסבירא ליה כדעת הסמ"ג שכתב מרן הבית יוסף סימן ש"ג דהלכה כר"א דחייבת חטאת עליה וכן כתב הרב שה"ג שם שכן דעת ר"ח לפסוק בכולן כר"א יע"ש והילכך כיון דאיסורא דאורייתא הוא אפילו ביו"ט ב' של גליות לא שרי אלא על ידי נכרי כנ"ל נכון ומיהו לדעת הסמ"ג לפי מ"ש מרן הבית יוסף צ"ל דס"ל דאפילו איסורא דאורייתא שרינן ביט"ב ושלא כדעת הרמב"ן שהרי הסמ"ג הביא הא דאמימר בה' י"ט יע"ש: וראיתי להרב בני שמואל דקל"ג ע"א שהקשה לדעת הר"ן דאיסורא דאורייתא לא שרינן ביט"ב ממ"ש הר"ן בסמוך ונראה ושמעינן מינה דמותר לכבות את הנר מפני דבר אחר ולכבות הדליקה מפני איבוד ממון והרי כביה אב מלאכה והמכבה בי"ט לוקה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט ואם כן קשיא דהשתא אם לדבר אחר שאם אינו מכבה אינו ניזוק ואינו נהנה התירה לכבות להסיר החולי לא כ"ש ולדבריו לכבות את הנר כדי שישן החולה אסור עכ"ד ולק"מ ואשתמיט מיניה שדעת הר"ן דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה וכמ"ש בפרק כירה דקי"ז ע"ב ובס"פ המצניע דקל"ד ואם כן לרש"י לכבות את הנר מפני ד"א אינו אלא איסור' דרבנן ופשוט: