והתקינו שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'. כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל וא"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש"י ז"ל פ' ע"ע דמ"ח וז"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י"ד סימן של"א שכתב וז"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש"י ורבינו חולקין על הטור וס"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז"ל דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל"א לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה"נ דהוה ס"ל ע"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס"ד ותו דא"כ הכי הו"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז"ל בה' תרומה ובה' מאכ"א פי"א ה"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א"ל ר"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר"א ליב ז"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז"ל משנה ערוכה וצ"ע עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל והתוס' פ"א דיומא ד"ט ד"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג"כ דימכרנה לכהנים י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש"י ק' דה"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר"ח ושמואל ס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ"מ י"ל לר"ח דס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז"ל דברים תמוהים שכתב וז"ל ור"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע"ש והוא תימא שהרי קי"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ולדעת רש"י י"ל דס"ל לר"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ"מ אני תמיה דהי"ל להתוס' ז"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דבכורות די"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ"ש התוס' פרק הספינה דפ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז"ל ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א"ד יע"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע"ג דקי"ל דהמוציא מע"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ"ש ז"ל וכן קשה ממתניתין דר"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ"ל נכון ועדיין צ"ע ועוד י"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל"ד ע"א משא"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר"ט ר"ע אומר המע"ה כו' הרי דאע"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ"ט ח"א סי' ל"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב"ם דמעשר ראשון ומ"ש מפרישן והן שלו אע"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ"ה אמרינן המע"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ"א דקידושין כ"ז גבי מעשר דר"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר"ג תרומה גדולה וז"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר"ג תרומה גדולה לפי שע"ה מפרישין ת"ג עכ"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ"א ומ"ע מפרישן והן שלו וא"כ תימא על עצמך אי מעשה דר"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ"ע לר"י ומ"ע לר"ע וליכא למימר דר"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ"ק דמציעא דף י"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר"י ולר"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ"ש להקנותם בחליפין והדק"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר"ג ע"כ היה צריך להשכיר המקום לר"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש"י ז"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א"כ אינו יכול להקנות ר"י לרב"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג"כ כמו כן במ"ע לר"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר"מ נמי בקנין אגב כנ"ל: מעשה חושב (שעז) הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא"כ מכש"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי: ומ"ש התוס' בפ"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ"מ מהאי דהירושלמי הנ"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די"ל כמ"ש הרב תירוץ הנ"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ"ל. וה"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ"מ כאן צריך להרים. משום דאל"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש"י בסוטה דף מ"ח ע"א בד"ה מפריש כו' וז"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע"ש (והיינו דמשום דרוב ע"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא"כ לפ"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ"ב דערלה. משום די"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע"ה נינהו. והלוקחים מע"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש"י ז"ל מה"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש"י ז"ל. דהא לטעמי' דרש"י ז"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא"כ הרי לא שייך כ"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ"ל אין תיובתא על הטור ז"ל משום דהך מתניתין ר"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר"ש ומו"ז ז"ל בתיו"ט. אבל לדידן אין חומר בת"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש"ה מוכרה לכהן: גם י"ל שדברי הטור ז"ל אינם היפך דברי המשנה הנ"ל בפ"ב דערלה. דלמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ב ע"ב בד"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע"פ שנתבטלה מ"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ"כ הר"ש פ"ה דתרומה וכ"כ הרא"ש. דלא כפ"ה בבכורות שם. א"כ לפ"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ"ש הרא"ש שם) ה"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע"פ שאין בה משום גזל השבט אפ"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ"ש התוס' בבכורות בדף הנ"ל בסד"ה תירום ותירקב כו' ודוק: