(מח ב) ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא מ"ט א"א דליכא תקרובת ע"ז מני ריב"ב וכו'.—הנה לשיטת התלמוד כאן הכל מודים, שאין לע"ז עצמה טומאת אהל, ואם הכניס ראשו ורובו לבית שיש בו ע"ז ה"ז טהור לרבנן, אלא שריב"ב מטמא משום תקרובת שיש בו, וסבר שתקרובת ע"ז מטמאה באהל. ולפ"ז הא דתני בתוספתא פ"ז(ו) ה"ג: "המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא" -כריב"ב אתיא, ומשום תקרובת. וכ"כ הר"ש בסוף זבים (ע"ש). אבל לירושלמי שיטה אחרת בזה בפרקין ה"ח, דע"ז עצמה מטמאה באהל מפני שדינה כבית המנוגע דילפינן נתיצה נתיצה (עי' נגעים פי"ג מ"ח ותוס' שם פ"ז), ובית שיש בו ע"ז, שהכניס בו ראשו ורובו - הכל מודים שהוא טמא משום ע"ז עצמה. ולפ"ז הא דתנן באשרה "ואם עבר תחתיה טמא" כר"ע אתיא ומשום טומאת אשרה עצמה.

ויש להתפלא על הרמב"ם שהשמיט בספרו דין המשנה, שאם עבר תחת האשרה טמא, משום דפסק כשיטת הבבלי דמתני' יחידאה היא, כריב"ב, ואין הלכה כמותו כ"ש הרמב"ם בפיה"מ כאן. וכ"כ במ"ל הל' ע"ז פ"ז הי"א. ואילו בהל' אבות הטומאה פ"ו ה"ו כתב הרמב"ם: "המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז נטמא כנוגע", והוא מן התוספתא והירושלמי כמו שנתבאר, אבל אינו עולה כשיטת הבבלי. והרמב"ם עצמו השמיט דין אשרה, שאם עבר תחתיה טמא, אע"פ שהוא נכנס תחתיה בראשו ורובו, שהוא כנוגע, וזה כשיטת הבבלי שאין לע"ז טומאת אהל. והנה הרמב"ם קירב את המרוחקים בזרועו, והם רחוקים כרחוק מזרח ממערב.