(נב א רש"י) ד"ה שטעונה גניזה דכשהיא שלימה [טעונה] גניזה בקרקע.—לדעת התוס' אין גניזה בע"ז של ישראל מעכבת ויכול לשוחקה ולזרות אותה במקום שאינו מגדל צמחים. וכ"ה דעת הריטב"א כאן, והוסיף שגניזה היא שם משותף, וכן עיקר. והמכוון בגניזה דהכא שלא יהנה אדם ממנה ושאין לה ביטול עולמית, והיינו דאמרינן הכא "מה מזבח טעון גניזה" פי' שאין לו היתר לעולם ואין לו פדיון, וכמו שאמרו למטה (ע"ב): "כיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא". וה"נ תני בתוספתא מגלה פ"ב(ג) ה"ה: "אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להן פדיון וטעונין גניזה". וגם בכלי שרת הדין שאין לו פדיון כדתנן במנחות רפי"ב (וע"ש בתוס' ד"ה וכלי שרת), וכן משמע במעילה יט ב (וע"ש בפירש"י). אבל דעת התוס' שם (ד"ה מאי) וכן בסוגיא זו לקמן (ע"ב ד"ה ברוך), שיש פדיון לכלי שרת, וכ"ה דעת רש"י לקמן (נד ב ד"ה איתאמרו). ואולי סברי דמן התורה יש פדיון לכלי שרת שישתמש בו הדיוט, אלא שחכמים תקנו שאין פדיון לכלי שרת, שלא לחלל את קדושתם. ועי' מ"ש הרמב"ן במלחמות כאן.

(שם) ריתך כלי וכו'.—עי' פירש"י. ועי' שבת טז ב, שפירש באופן אחר.