(יג ב) נגח ואח"כ הפקיר פטור.—וכתב בטור ח"מ סי' תו, שאם חזר וזכה בו חייב. ועי' בפלפולא חריפתא על הרא"ש כאן שהתפלא, דא"כ לא משכחת לה דמועד ישלם מן העליה, דודאי יפקיר אותו ולא יזכה בו. ואין זה צריך לפנים, דמשכחת לה כשאין הבעלים יודעים דין זה. ועוד משכחת לה בשור שוה מאתים דנגח שור שוה מנה, שזה לא יפקיר מאתים בשביל מנה.

(שם) עד שתהא מיתה וגמר דין והעמדה בדין שוין כאחד.—עי' לקמן מד סע"ב רש"י ד"ה אם עד, דמשם מוכח דמכר דינו כמקדיש ומפקיר, ומה דאיתא לקמן (לג ב) "מכרן מכור לרדייא" צ"ל דאתא כרבנן ודלא כר' יהודה. אבל דעת הרשב"א בחדושיו כאן דאין דין מכר ומתנה כמקדיש ומפקיר וחייב אף לר' יהודה. והנה הרא"ש בפרקין סי' ט"ז כתב בשם הר"מ, דבממון אף רבנן מודים, ומזה מוכח כדעת הרשב"א. וראה בהגהות רעק"א (לקמן צ ע"ב), שהקשה להר"מ מזה שאמרו (לג ב) "הקדישו מוקדש משום דר' אבהו". ונראה לומר, שהר"מ חולק בין קדשים שיש בהם מעילה לקדשים שאין בהם מעילה, והמקדיש הקדש שאין בו מעילה הכל מודים דחייב. ועי' בל"מ הל' נזקי ממון פ"ה ה"ד.

(יג סע"ב) להביא ש"ח והשואל נושא שכר וכו'.—בביאור ברייתא זו נדחקו בתלמוד כאן. ובשמ"ק כאן בשם תלמידי הר"פ הקשה: מפני מה לא העמידו ברייתא זו כפשטה בשהזיקו של אחרים, שהשומרים נכנסו תחת הבעלים, וכדתנן לקמן (מד ב)? ונדהקו שם ליישב זה. אבל מצינו בירושלמי דפרקין ה"ב שאמרו שם על לשון המשנה "ורשות הניזק והמזיק בתשלומין" (כפי נוסח סדר המשנה שבירושלמי, ע"ש): "זה ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר". ולפי הנוסח ההוא מוכרח כביאור הבבלי כאן, ואינו ענין למה ששנינו לקמן מד ב.