Sha'arei Torat Bavel on Bekhorot Daf 27a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(כז רע"א) ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה וכו'.—כתב הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"כ): "ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זה ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה". ואין דבריו עולים כפי גירסת רש"י ופירושו כאן. ועי' במהרי"ט אלגאזי בביאורו על הל' בכורות להרמב"ן כאן, שנדחק ליישב דברי הרמב"ם, והביא משמ"ק שכתב גירסא אחרת בשם ספרים ישנים, דאחר הא דאיתא לפנינו "אם היה כהן לכהן אסור" נוסף בהם: "ר"ש בן אלעזר אף במתנות כהונה כן כיצד ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה ומצאו ישראל אחר וא"ל הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן מותר ואם היה כהן לכהן אסור ותנא קמא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה". וכתב בשם תוס' הרא"ש, שכ"ה בספרי ספרד¹. וכתב עוד בשם הרא"ש, דה"פ שהפריש מאתים זוז להלוותן לכהן להיות מפריש עליהן מתנות כהונה כזרוע לחיים וקיבה ובכורות, וכההיא דגיטין (ל ע"א) המלוה מעות את הכהן (ע"ש שפירושו דחוק, ועוד שלפ"ז ג"כ מוכרח למחוק מלת "קמא" כמו שמחקו רש"י). והנה בתוספתא דמאי פ"ה ה"כ איתא נמי הא דרשב"א בשינוי לשון: "אף במתנות מקודש בכהנים כן", ואין לזה מובן. ועי' בהגהות "אור הגנוז" שם מתוספתא כ"י דגריס "אף במתנות מקדש בכהנים כן", וגם זה אינו מובן. אבל נראה לנו להגיה כאן: "אף בחרמי כהונה כן וכו' ותנא קמא מ"ט לא קאמר חרמי כהונה אמר לך וכו' הני כיון דקדושת דמים נינהו¹ אתי למיטעי בהון למינהג בהו מנהג דחולין"¹. ולפי גירסא זו סבר ת"ק, דכל מתנות כהונה, שיש בהן קדושת הגוף, יש בהן טובת הנאה לבעלים לבד מחרמים, שאין קדושתם אלא כקדושת דמים בעלמא. ופסק הרמב"ם כת"ק. וגם בתוספתא דמאי שם תני, דאף בבכור מותר ישראל ליתן סלע לישראל אחר כדי שיתננו לבן בתו כהן; ומשנה שלימה שנינו בערכין כח ב (והביאה גם בהגהות הרש"ש): "אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו". ונראה שמכאן נובעים דברי הרמב"ם שכתב (הל' בכורות פ"א הט"ו): "ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה" פי' ולאו דוקא לאנשי משמר, וכן פירש מהרי"ט כאן. ותלה אותו הרמב"ם ב"יראה לי" משום שמצינו בתוספתא סוף סוכה וירושלמי חלה פ"ד הי"א: "הבכורות והבכורים לאנשי משמר", וא"כ אין בו טובת הנאה לבעלים. וגם במל"מ הל' ערכין פ"ו ה"ח כתב, ד"חרמי כהנים פשיטא דלא שייך בהן התפסה, דהא ליכא טובת הנאה לבעלים, שהרי בין קרקע בין מטלטלים ניתנים לכהנים שבאותו משמר"¹. ודוחה הרמב"ם את התוספתא והירושלמי מהלכה. אבל מ"מ קשה, שהרי בתוספתא דמאי מפורש, שיש בבכור טובת הנאה לכהן, וכמו שנתבאר למעלה, וגם א"א שיחלקו על משנה שלימה דערכין הנ"ל. לכד נראה ליישב דעת הירושלמי והתוספתא באופן זה, שאע"פ שצריך ליתן את הבכור לכהן מאנשי משמר דוקא. מ"מ אם פירש לכהן שנתן לו, שהוא נותן את הבכור לו לעצמו בלבד בזמן שהוא מאנשי משמר של שבוע זה, הרי זה זוכה בו לעצמו ואין לשאר הכהנים ממשמר שלו חלק בו. ודוקא אם נתנו הבעלים סתם יש לכל הכהנים שבמשמר חלק בו, מה שאין כן במפרש. וכעין זה מצאתי להרי"ח לאנדע בהגהותיו ליומא (כו ב), דהיחיד שמביא קרבנו למקדש יכול הוא לבחור איזה כהן שירצה מאותו בית אב של משמר שעובד בו ביום, וזה עושה את כל עבודתו. וכבר הקדימו רש"י בזה לקמן נג ב ד"ה "הקדש עילוי".
footnotes: ¹ ובפי' ר"ג אינו גורס הוספה זו, ומ"מ היתה הגירסא לפניו: ותנא קמא מ"ט וכו', ונדחק לפרשו (ע"ש). ¹ פי' כדאיתא בערכין כט א: "חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן וכו' נתן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין". והרי מפורש שאין קדושתן קדושת הגוף, אלא שכל זמן שהן בבית בעלים קדושים בקדושת דמים. ¹ ומה שבינתיים, "סבר תיתחל [כהגהת שמ"ק והב"ח] קדושתייהו אארבעה זוזי", מיותר ואינו מסוגיית התלמוד, וליתא בפי' ר"ג, והביאו במהרי"ט שם. ¹ ומ"ש דגם את המטלטלים נותנים לאנשי משמר היינו לדעת הרמב"ם (שם פ"ו ה"ה), אבל רשב"א דהכא דסבר דגם בחרמי מטלטלים יש טובת הנאה מוכרח דסבר דחרמי מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה, וכר' חייא בר אבין בערכין (כח א). והכא הוה מצינן למימר דת"ק לא קאמר חרמי כהונה, משום דסבר דגם חרמי מטלטלין לאנשי משמר, אלא דהדרינן ומוקמינן מילתיה אפי' כר' חייא בר אבין. ואפשר נמי דסוגיא דעלמא הכא כוותיה. וכן היא שיטת ירושלמי חלה שם, דחרמי מטלטלין לכל כהן שירצה.
ודע שגם מפשטות הסוגיא בזבחים (קב ב) משמע שהבכור מתחלק לאנשי משמר, דאמרינן התם: "לימא ליה תן לי מבכור ואוכל וכו'"; אבל לא כן דעת רש"י שם (ע"ש).
(שם רש"י) ד"ה כהן קטן וכו' ל"א להכי נקט וכו'.—אינו מובן, וכבר תמה ע"ז הגרי"ב בספרו שאילת שלום על השאילתות פ' קרח. ועי' בהגהות הרש"ש כאן שהגיה; אבל העיקר כנוסח שבלקוטי רש"י שעל הרא"ש הל' חלה, וכ"ה בשמ"ק כאן, דלפירוש א' ענין הקטן כשלא הביא ב' שערות, שעדיין אינו בר עונשין; ולפירוש ב' היינו דוקא פחות מבן תשע שנים, שאינו מזריע, ואין בו חשש קרי.
(שם תוספות) ד"ה פסק וכו' לא החמירו להפריש ב' תרומות וכו' ויש ליתן טעם וכו'.—כבר נתבאר טעמו של דבר בירושלמי חלה פ"ד ה"ז (והעתיקו הר"ש שם מ"ח): "ר' אבין בר חייא בעי כמה דתימר שתי חלות בסוריא ודכוותה שתי תרומות בסוריא א"ר חגיי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת אותה תרומה שהוא מפריש טבולה למעשרות" (ועי' תוס' לעיל כו ב ד"ה דילמא). ועי' ראב"ן סי' נד וראבי"ה סי' קסד בתשובת ר' אפרים שם.