(מט ב תוספות) ד"ה כיום וכו' ובמסכת שמחות¹ פ"ד תנן הספקות אוננין ומתאבלין עליהן וי"ל וכו'.—וכ"כ התוס' ביבמות לו ב ד"ה ה"א. אבל אין זה מחוור, כי בעלי התוס' רצו לקרב את המרוחקין בזרוע, כי ענין זה הוא מחלוקת בני מזרח ובני מערב, כמו שמצינו בחלופי מנהגים שבין בני מזרח ובני מערב (שבסוף ס' יש"ש ב"ק) סי' ב': "בני א"י אין מתאבלין על תינוק עד שיהא בן שלשים יום בני בבל מתאבלין אפי' על יום אחד". וברור שט"ס שם וצ"ל להיפך, וכ"ש הרב ר' יואל מילר הכהן בחילופי מנהגים שלו בשם צידה לדרך כ"י: "אנשי מזרח אין מתאבלין על הילד עד שיהא בן שלשים יום ובני א"י אפי' הוא בן יומו". והנה מקור מנהג בבל הוא מסוגיא דהכא ובשבת קלו א, ומנהג א"י מקורו מירושלמי פי"א ה"ז [יב ע"א]: ר' אשיין בר יקים ה"ל עובדא (פי' שמת לו תינוק, שלא היה בן שלשים יום) שאל לר' יסא א"ל לית צריך א"ל והתנינן אוננין ומתאבלין¹ על הספק, סימנין היו ניכרין (פי' בעובדא של ר' אשיין היו בתינוק סימנים, המוכיחים שהוא נפל, כגון שלא נגמרו שערו וצפרניו) לא כן אמרין חברייה בשם ר' יוחנן סימני בן שמונה אין עושין מעשה (פי' שאין סומכין על הסימנים לענין מעשה, ואכתי ה"ל להתאבל על הספק) סימן היה לו שבעל ופירש (פי' וע"י זה היה ברור לו שלא כלו לוולד כל חדשיו, והוא ודאי נפל, ולכך יפה הורה ר' יסא שאינו צריך להתאבל עליו, אבל בספק נפל צריך להתאבל עליו). - כן הוא ביאור ירושלמי זה כפי הנראה מחדושי רמב"ן יבמות פ ע"א וכן במלחמות שם; אבל מפרשי ירושלמי האחרונים העבירו עליו את הדרך, כי לא עמדו על דעתו ושיטתו, לכך נדחקו לפרשו ע"פ שיטת הבבלי ההפוכה משיטת הירושלמי. וראה באשכול ח"ב סי' יד בשאלה לרב האי גאון שכתב השואל, דאנינות בספק נפל היא במחלוקת תלמוד בבלי ותלמוד א"י, והרי זה כמו שאמרנו¹. וגם מוכח שמסדר מס' שמחות היה בן א"י (ודלא כמחבר ס' דד"ו ח"ב פכ"ה עמ' 220).

footnotes: ¹ ואין זה מסכת שמחות שלפנינו, כי שם ליתא כל זה, רק "ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא". ומס' שמחות שלנו מכונה בפי הקדמונים "אבל רבתי" (עי' חדושי הגהות על טור יו"ד סי' שלה אות ב וב"י שם סי' שע"ד ד"ה ומ"ש אפי' גמרו וכו'). ¹ כצ"ל, במקום "ומיטמאין", והבר' היא בר' דשמחות הנ"ל. ¹ והיה ענין זה בהעלם דבר מהרב נחל אשכול שם וכן מבעל העמק שאלה על השאילתות סוף סי' קג (ע"ש).

(מט סע"ב) ר' אמי אמר דינרא ערבא.—עי' רש"י מ"ש בשם תשובות הגאונים, שז' דינרים האמורים בתלמוד עושין עשרה מאותן של ערביא ובלשון ערבי קורין אותן מגרעות. וכבר התפלאו התוס' על זה. אבל ברור אצלנו. שתשובת הגאונים לא היתה לפרש שיעור דינרא ערבא של פדיון הבן דהכא, שהיה לערביים בזמן ר' אמי, אלא שהגאונים באו לבאר שיעור דינר צורי, שכבר נשכח בימיהם, שהוא דינר של ערביא ושלש שביעיות ממנו, מדינר ערבי שהיה מצוי בימיהם והיה קטן מדינר ערבי שבזמן חז"ל (ועי' מ"ש בעירובין כט א). והנה דעת התוס' שדינר ערבא דהכא הוא של זהב והוא שוה חמשה סלעים של פדיון הבן. אבל הרי"ף כתב בקידושין פ"א רמז תקפ"ט, ד"פרוטה היא אחת משמונה באיסר האיטלקי ושיעורה חד מקצ"ב בזוזא דששדנג והוא דינר זהב של ערביא¹ נמצאת פרוטה ע"פ השעור הזה חצי חבה¹ לפי שדינר של זהב צ"ו חבה". ולפ"ז משקל דינר זהב ערבי הוא כמשקל דינר צורי של כסף. אבל ברור הוא שדינר ערבי של זהב הוא שוה הרבה יותר מאותו משקל של כסף כפי שיעור יוקר הזהב מהכסף, וזה עולה ויורד כפי הזמן והמקום¹. ולפי מ"ש הרי"ף דדינר ערבי משקלו כדינר צורי, אם היה דינרא ערבא דר' אמי כאן אותו דינר זהב שהזכיר הרי"ף, א"א שיהא שוה עשרים דינר של פדיון הבן, ומוכרח שנתחלפו המטבעות של ערביים, ודינר ערבא של ר' אמי היה שוקל יותר מצ"ו חבה. אך י"ל שגם דינר ערבא של ר' אמי הוא אותו דינר של הרי"ף, אלא שנפרש כאן דמה שאמר ר' אמי כאן דינרא ערבא עניינו לבאר שיעור משקל דינר כסף צורי שהוא כמשקל דינר ערבא של זהב, וכ"ש גם הרי"ף ז"ל.

footnotes: ¹ ויש לעיין בה"ג הל' בכורות דמשמע דזוזא ששדנג הוא דינר של כסף; וכן משמע בהל' בכורות לרמב"ן פ"ח. ¹ כצ"ל, והוא מל' ערבי [] = גרעין (בדפו': חכה), וכצ"ל לקמן. ¹ ועי' תוס' לעיל נ ע"א ד"ה דמזדבנא, שבזמנם היה הזהב שוה עשר פעמים מאותו משקל בכסף; ובזמננו שנתרבה הכסף נתייקר הזהב, והוא שוה ט"ו פעמים ככסף.

והנה כבר ביאר הרמב"ן בסוף פיה"ת מחלוקת רש"י והגאונים בשיעור דינר צורי, שלרש"י משקלו שמונים חבה, ולגאונים והרי"ף - צ"ו חבה. אבל יש עוד שיטה שלישית לרה"ג שכתב בספרו "משפטי השבועות" שער א'; "ושיעור שתי כסף (פי' לענין שבועת הדיינין) שתות וחצי (פי' שתות דינר וחצי שתות)¹ מן הכסף של ערביא (פי' דשתי כסף הן בכסף ערביא) והם הנקראים רובגין והם כל שמונה כספים כסף אחד ובזה סמכינן מאתים כסף מוהר בתולה שהם כ"ה כספים ולאלמנה י"ב כספים וחצי. ס"א (=ספרים אחרים) שתי כסף דנקיון (פי' כמו "דנקא" דהיינו שתות דינר, שכל כסף שבמשנה הוא מעה כסף) שתי מעות כמו שאמרה המשנה: האונאה ד' כספים מכ"ד כסף לסלע שתות למקח. ועוד אמרו: ש[ש] מעה כסף דינר. הנה לפי החשבון שתי מעות הן שתי כסף של משנה והם רובע משקל זהב ושליש (פי' ושליש מרובע משקל זהוב, שבס"ה הם שליש זהוב, כמו שמפרש) שהוא שליש זהוב, שזה הזהוב ארבע במשקל הסלע¹ הנה מצאנו שקראו רבותינו כ"ד כסף לסלע¹. ושיעור כפירת טענה שתי כסף הוא שתות וחצי ופירוש פרוטה רובע חבא¹ לדבריהם מעה שני פונדיונים ופונדיון ב' איסרין ואיסר ב' מסימסים ומסמיס ב' קונטרקין וקונטרק ב' פרוטות נמצא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי כאמרם שהמעה שתות ופונדיון קורט¹ ואיסר חבתין¹ ומסמיס חבא, וקונטרק חצי חבא, ופרוטה רביע חבא". וכן כתב הגאון בספר מקח וממכר סוף שער מ"א: "הזוז שהוא מ"ח גרגרים הוא דינר כסף הידוע בתלמוד ואיסר הוא שני גרגרים". ולפ"ז דעת הגאון בשיעורי הדינר והפרוטה מחצית המשקל שלפי דעת הרי"ף והגאונים שנתבאר למעלה.

footnotes: ¹ ושתות דינר ידוע שהוא מעה כסף, כי דעת הגאון דשתי כסף של טענה הן כסף מדינה, שכל כסף הוא שמינית דינר צורי, וכמו שמבאר והולך למטה. והנה למעלה במשפטי השבועות שם איתא "צריך להיות בטענה של תובע שתי מעה כסף שהוא שתי כסף", וברור אצלנו שארבע המלות "שתי מעה כסף שהוא" אינם מדברי גאון, אלא הוספה של המעתיק או איזה חכם לחלוק על הגאון, וכמו שנראה כעין זה למטה. ¹ כצ"ל (בדפו': כמשקל הסלע). פי' שבסלע ישנם ארבעה זהובים, נמצא שהזהוב הוא דינר, והם הזהובים שהזכירו התוס' כאן ד"ה אמר. ¹ עד כאן הוא מספרים אחרים, ואינם מדברי גאון, אלא מאיזה מעתיק או חכם, שחולק על הגאון וכמו שביארנו, שהוא סובר דשתי כסף של טענה הן שתי מעות. ¹ היינו "חבה" של הרי"ף (וכמות שהגהנו), ולמעלה שם ביאר הגאון, שהוא משקל חטה אחת של כסף. ¹ כצ"ל (בדפו': קונרט) דהיינו חצי שתות ומשקלו ד' גרעינים של חטה או שעורה, כ"ש בכפתור ופרח פט"ז, וכן עולה לדעת גאון. ¹ [, שני גרעינים.]

ועי' בכפתור ופרח פט"ז בשם רב האי גאון שביאר דמה שאמר דפרוטה רובע חבה סמך על דרהם אלערב דהיינו דינר ערבי של כסף, שמשקלו מחצית ממשקל זהוב של ישמעאלים, שהוא מטבע של זהב שמשקלו צ"ו חבה, ויהיה משקל דינר כסף ערבי מ"ח חבה. ולפ"ז היו לערביים בזמן הגאונים שני מיני דינרים של כסף: א' של מ"ח חבה וא' גדול מזה והוא של ס"ז וחומש חבה, וזהו הדינר הערבי שהזכיר רש"י כאן בשם תשובות הגאונים. ודינר זה נקרא גם זוז או כסף, כ"ש בעירובין (כט א).