(נד סע"ב) ג' דברים מאריכין ימיו וכו' והמאריך על שלחנו והמאריך בביה"כ וכו'.—דע שב' דברים הללו יש למקיימם יסוד לאריכות ימים ע"פ דרכי הרפואה, שכבר נודע לרופאים שהשניים והרוק שבפה יש להם חלק גדול בעיכול המאכל טרם שיבוא אל הקיבה, ורוב האנשים, אשר יאכלו את לחמם בחפזון ולא יטחנו היטב את מאכלם ויבלעום טרם ילעסו את אשר בא אל פיהם דק דק, רבים מכאובים להם, את קיבתם יקלקלו וחליים רעים ונאמנים בהם ידבקו. לכן מי שמאריך באכילתו, ובמתון יאכל לחמו, קיבתו תהיה בריאה וגופו שלם ויאריך ימים.

עוד נודע לרופאים, שהאדם בהיותו בריא ושמן מאד וכן לרוב הזקנים, אשר יבש ליחם כל עצמותיהם וגידיהם יתיבשו גם הם, וקרובים להשתבר ולהתבקע. וכבר אמרו 'שבע יפול בחור וקם, וזקן באחת ישברו עצמותיו'. וכן יקרה לזקנים כי מתוך עיטוש האף או מתוך שדוחק עצמו בבית הכסא יתבקעו גידיו עד אשר אם יקרה כן בגידי המוח יצא הדם וישתפך בתוך מוחו, ומזה תוולד מחלת השיתוק, ועל פי רוב ימות האדם ע"י זה פתאום. ובזה נבין מה שאמרו בפר"א פנ"ב, שמיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו וכו' לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים, שנהפך המות הזה לאור ע"כ. והוא מה שאמרו לעיל (נג א) שלמתעטש היו מברכים במרפא ואסותא. וכן כשאדם מאריך בבית הכסא ולא ידחוק עצמו יותר מדאי לגדולים השעה עומדת לו ויאריך ימיו.