(יו"ד ב תוספות) ד"ה אלא וכו' היה נגע גדול ובסוף השבוע היה חסר ממה שהיה מטהרין.—עי' בהגהות הרש"ש שכתב, דלא מצא דין זה במשנה דנגעים אלא בספ"ה לענין פשיון דאינו נטהר עד שילך כולו, ונראה דה"ה הכא אינו נטהר עד שיתמעט מכגריס ע"כ. והנה בתוספתא נגעים רפ"ז תני: "הבא כולו נגע יסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע שני עמד בו שני שבועות או שכנס ופשה בסוף שבוע ה"ז חולץ את כולו". וביאר הר"ש בנגעים פי"ג מ"ד: "או שכנס בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני מה שכנס ה"ז חולץ את כולו דחשבינן ליה פשיון". ומזה יוצא דכנס בסוף שבוע ראשון דינו כעומד, דאם לא כן היה דינו לקלוף ככהה בראשון (שם פי"ג מ"א), ואם יחזור אח"כ הנגע דינו כנגע אחר. ומשמע דאף בנגעי אדם הדין כן, שאם כנס בסוף שבוע ראשון ועדיין יש בו כגריס מסגירין אותו שבוע שני כאילו לא כנס (ועי' מ"ש בנגעים פי"ג שם).