(מד א) באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו.—פי' דבשעה שהביט על הציצית נזכר, שדבר זה שהוא רוצה לעשות עבירה היא בידו, ועי"ז פירש מן העבירה, והם הם הדברים שאמר אח"כ "נדמו עלי כארבעה עדים". ועי' ספרי סוף פר' שלח, דשם נתחברו שני המאמרים: "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נדמו לו כד' אנשים". וזהו הענין שאמרו למעלה (מג ב): "כל שיש לו תפילין בראשו וכו' וציצית בבגדו וכו' בחיזוק שלא יחטא וכו' ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" - פי' שמצות תפילין ומזוזה וציצית הן הן המלאכים המקיפים את האדם ומצילים אותו מן החטא. וזהו גם עיקר פשוטו של מקרא "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אבל מפי' רש"י כאן (ד"ה הוציאה) משמע שתפס הלשון כפשוטו ממש, שע"פ נס עלו הציציות למעלה וטפחו לו על פניו. אבל זה רחוק מפשוטו באמת.

(שם תוספות) ד"ה לבית וכו' ובתוספתא גרסינן לבית מדרשו של ר' מאיר.—לא נמצא ענין זה בכל התוספתא, אבל ישנו בספרי סוף פר' שלח, ולפנינו גם שם הנוסח "ר' חייא". אלא שבהגהות הגר"א שם גורס "ר' מאיר" [וכ"ה בכ"י לונדון ובילקוט דפו' שאלוניקי]. ואולי גם לפני התוס' היתה הגירסא שם "ר"מ" ויש להגיה בדבריהם "ובספרי" (במקום "ובתוספתא").