(קיג סע"ב) והיושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכו'.—כפי' רשב"ם כן פירשו ר"ח ובה"ג הלכות יולדת ואשכול ח"א סי' ל"ח, אבל אין הלשון מכוון כפי פירושם, דהכי ה"ל למימר "והאשה שכלו ימי טהרה שלה אסורה לשמש". ועוד דסתם עונה היא או יום או לילה כ"ש רשב"ם, וכאן אי אפשר להיות עונה יום אלא לילה דוקא. וא"כ הול"ל "וכמה אמר רב לילה". לכך נראה לפרש דאכל הימים שהיא יושבת בימי טוהר קאי, שאם ראתה דם ביום או בלילה אסורה לביתה אותה עונה שראתה בה: אם ביום אסורה כל היום, ואם בלילה אסורה כל הלילה. ואחר שעברה העונה טובלת וטהורה. וכעין זה מצינו בנדה (לו ב), שאמר רב "המקשה נדה ליומא", ופי' רש"י: המקשה ורואה דם בימי זיבה אע"ג דלא אתיא ביה לידי זיבה מיהו באותו היום אסורה לשמש, ולערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום ע"כ. והטעם שאסרו לשמש עונה כשראתה בימי טוהר יש להבין מירושלמי ריש נדה, דהכי איתא התם: "רבי אמי בשם רב רבי בא בשם רב יהודה בדקה ומצתה טהור (פי' דם טהור שאינו מחמשה דמים הטמאים באשה) אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. ר' טובי אמר בשם ר' אבהו אסורה לביתה עד מעת לעת וכו' ולמה היא אסורה שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאים". וכעין זה בתלמודנו (נדה מא ב): "א"ר יוחנן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה. למאי אילימא לטומאת שבעה, חמשה דמים טמאין באשה ותו לא. אלא לטומאת ערב" ע"כ. ולפי פשוטו משמע שהיא טמאה טומאת ערב לבעלה כעין עונה דהכא ומעל"ע דירושלמי וכפי הטעם שאמרו בירושלמי¹. ולהיפך לענין טהרות היא טהורה כדמוכח בנדה יט ב וכמו שביארנו. ואל תתמה מה שמקילין בטהרות יותר מלבעלה, ובכל מקום מחמירין בטהרות יותר מלבעלה, שכבר מצינו כיוצא בו בנדה סג ב: "אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן"; ולענין טהרות שנינו בריש נדה: "כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה", ואינה צריכה לפרוש מטהרות עונת וסתה¹. ומצאנו בספר והזהיר פ' תזריע (ומובא בפרדס לרש"י סימן ר"פ) וכל יולדת יולדת בזוב היא וצריכה שתשב ז' נקיים וכו' ואחר ז' נקיים כל הדם שהיא רואה וכו' דם טוהר הוא ומפרשת עונה מעל"ע וטובלת ומשמשת ע"כ. ומזה משמע שמצריך הפרשת עונה וטבילה לכל אשה שרואה דם בימי טוהר שלה ומפרש דעונה היא מעל"ע. ועי' שו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קע"ג בשם ר' יצחק בר יעקב גאון, שאשה שכלתה לה ימי טהרה מ' לזכר או פ' לנקיבה אינה צריכה טבילה.

footnotes: ¹ והרמב"ם בפ"א ה"י ממשכב ומושב פי' הא דטיפי מרגליות לענין טהרות. וזה תימה שהרי בנדה (יט ב) אמרו בפשיטות שדם ירוק אפי' מנדה אינו מטמא את הנוגע בו משום דאינו משקה שמתעגל ויוצא כמבואר בפי' רש"י שם, וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"א ה"ח ממשכב ומושב, שדם ירוק מנדה וזבה טהור. ועי' בתוס' הרא"ש (נדה כב א), שנדחק לומר בהא דב' טיפי מרגליות דהלכות מקור הלכה למשה מסיני הן. ועי' בנודע ביהודה מהד"ת יו"ד סי' צ"ז, שנדחק מאד ליישב זה, ואין דבריו מחוורין כמו שיראה המעיין. ¹ ועי' טי"ד סי' ק"צ בשם רמב"ן שלא הוזכרה בדיקת סמנין אלא לטהרות, אבל לבעלה אע"פ שלא עבר אסורה, ועוד שם ב"י סי' קצ"א בשם ר"ח דמחמיר בדין אחד לבעלה מבטהרות.

(שם) הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי וכו'.—דע שהוצל היא עיר בבבל קרובה לנהרדעא (כמו שכתב יוחסין ע' ר' יאשיה דהוצל). ועי' כתובות (קיא א): "בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמא אהוצל דבנימין". ומשמע דהוצל שבבבל נקראת "הוצל" סתם וגם "הוצל דבנימין". אבל המאירי בכתובות שם כתב, דבספרים ישנים איתא "הוצל" סתם, וכ"כ הר"נ על הרי"ף מגילה פ"א דלא גרסינן בכתובות הוצל דבנימין אלא הוצל סתם¹. והוצל דבנימין היא עיר בא"י בחלקו של בנימין ונזכרת במגילה ה סע"ב, וכן יש לגרוס שם: ר' אסי קרי בהוצל דבנימין דהיינו בא"י (ע"ש), ולפנינו הנוסח במגלה שם הוצל סתם, וכן עיקר, והיא הוצל של בבל מקומו של רב אסי, תלמיד חבר של רב¹. וכצ"ל באיכא דאמרי שם: "א"ר אסי האי הוצל דבית בנימין מוקפת חומה מימות יהושע היא" יש להגיה: הוצל סתם¹. ואם העיקר כגירסא שלפנינו ב"איכא דאמרי" יהיה כמו שכתבנו למעלה, שהוצל סתם שבבבל היתה נקראת גם "הוצל דבנימין" על שם זה שבנה או קנה עיר זו¹ כמו "מתא דבי ר' חייא" בעירובין נט ב, ועי' עוד מ"ש ביומא נב ב.

footnotes: ¹ [גם בכ"י מינכן בכתובות לי' "דבנימין".] ¹ עי' קידושין נח ב וחולין כו ב. ¹ ["דבית בנימין" לי' בשלשה כי"י במגלה, ועי' ד"ס]. ¹ [ושמו היה " מנימין " (במ"ם), כנוסח כ"י אוכספורד וגליון כ"י מינכן ב'.]

(שם) הוא ר' יצחק בן חקלא הוא ר' יצחק בן אלעא וכו'.—דע שיצחק בן אלעא לא מצינו עוד בשום מקום. לפיכך העיקר כמו שהעתיק בפי' ר"ח כאן שכתב "יצחק בר אחא דשמעתא יצחק חקולא יצחק בן אלעזר יצחק בן טבלא יצחק נפחא אלו כולן בעלי אגדות ומתניתא ונזכר שמם פעם כך ופעם כך, אבל כשמזכירין מפיו שמועה מזכירין שמו ר' יצחק בר אחא". ועי' בדברינו על סה"ד בע' ר' יצחק בן אלעזר ובע' ר' יצחק בן טבלא.