(לד סע"ב) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ונתן אלמא וכו'.—עי' פירש"י ומה שפירשו בתוספות. והר"ש בפרה פ"ט מ"ג דחה פירש"י בשתי ידים והסכים לפי' התוס'. אבל גם פירושם דחוק כמובן. וראיתי להרמב"ן בפי' התורה פ' חקת (יט יז) עוד פירוש ג' חיותן בכלי, דכשנותנין לכלי מים חיים יהיו, ואח"כ נותן עליהם את האפר. ופלא דא"א לפרש כן בסוטה טז ב, דשם אמרינן: "ורבנן אל כלי דוקא (פי' מים תחלה בכלי) עליו (פי' דמשמע אפר תחלה והמים על האפר) לערבן. ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי". והרי מבואר שא"א לפרש שם "חיותן בכלי" כפי' רמב"ן ז"ל. לכך נ"ל לפרש, "שתהא חיותן בכלי" עניינו שצריך למלאות המים בכלי דוקא, וכמו ששנינו בפרה פ"ה מ"ה: "שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי". וע"ז הקשו "ונתן אלמא תלושין נינהו", פי' דה"ל למכתב "ושאב" או "ומלא", דהיינו שאיבה מן המעיין, וכתיב "ונתן" דמשמע שכבר הם שאובים, והכתוב בא להצריך רק קידוש, וכמו ששנינו ג"כ דין קידוש בכלי במשנת פרה שם. וכן באמת נדרש מקרא זה על קידוש בכלי בספרי חקת [פיס' קכח] (ע"ש). "והא מחוברין נינהו" פי' דלפי הדרש "שתהא חיותן בכלי" מוכח שהכתוב בא להצריך כלי למלאות את המים ממקום חיבורן מן המעיין, "אלא מעלה" פי' דודאי עיקר הכתוב בא להצריך כלי לקידוש בשעה שהמים כבר תלושין, ומה שהצריכו חכמים כלי גם במילוי אינו אלא מעלה בעלמא דרבנן, והסמיכו זה אל המקרא ודרשו "מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי". וכן בסוטה שם מסקינן דלא דרשינן "אל כלי שתהא חיותן בכלי" אלא שצריך ליתן בכלי מים תחלה ואח"כ אפר, פי' וממילא שמעינן דהקידוש הוא בכלי דוקא.