(כח ב תוספות) ד"ה כל וכו' צ"ע מאי קאמר הא דרשינן שפיר רובע ונרבע מכי משחתם.—נראה ברור שהם דברים יתרים כאן, אלא דאגב שיטפא דגירסא בבכורות נז א (ע"ש) נשתרבב ונגרר ג"כ הכא. וכעין כאן ממש יש במנחות (ט ב), וכתב רש"י (שם): "א"ר אלעזר וכו' לא איצטריך אלא איידי דתנא לעיל תנא הכא"¹. וכיוצא בזה מצינו הרבה בתלמוד, וע"י זה נתרבו פליאות ותמיהות. ועל כמה מהם התעוררו מפרשי התלמוד:

footnotes: ¹ וע"ע בהגהות רעק"א (חולין קכה א) בשם רמב"ן ב"ב עז א, והביא הא דמגלה כו א (והבאנו לקמן) וממנחות ו א: ערלה וכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר ולאו דוקא כלאי הכרם, כדאיתא בחולין קטז א. עוד בחולין (קכה א): קולית הנבילה וקולית השרץ אמאי מטמאו ולאו דוקא שרץ דהא מטמא בכעדשה. אבל מ"ש עוד הרמב"ן שם: "שנמצא כיוצא בזה בתלמוד למאות ולאלפים שבא שלא בדקדוק" נ"ל דגוזמא תפס הרמב"ן.

ז) לעיל ז א פי' רש"י ד"ה אמר: ותירוצא דמתרץ כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו' לא גרסינן ליה ושבשתא היא דלא איירי הכא במחוסר זמן כלל אבל במסכת יומא תנינן לה וכו'.

2. בפסחים צד ב ד"ה דרך רחוקה: והאי דנקט טמא משום דלעיל אמרו להאי שינויא גבי טמא.

3. שם צה ב ד"ה נוטלין את לולביהן: אגררא נסבא דברייתא היא הכי בפרק בתרא.

4. יומא טו ב ד"ה לא יהא: ואגב ההיא גירסא נקט בכל דוכתא וכו'.

5. יומא כח א ד"ה והרי איברים ופדרים: לא גרסינן לכוליה הך גירסא דאיברים ודתרומת הדשן הכא וכו' ואגב שיטפא דריהטא דגירסא דלעיל דלישנא קמא דר"ז הדר וגרסינהו בלישנא בתרא.

6. שם פד א ד"ה ור' יוחנן היכי עביד: לא גרסינן לה הכא אלא במסכת ע"ז.

7. עוד כתב הר"נ ברפ"ד דתענית על הא דאיתא במגלה כו א "הואיל והעם מתפללין שם בתעניות ומעמדות", דמעמדות אשגרת לשון הוא ולאו דוקא.

8. ב"ב קב ב רשב"ם ד"ה ה"ג וכגון: ובספרים כתוב כדאמר רב הונא וכו' ואומר אני ששיבוש הוא אלא משום דאמרו לעיל גבי מילתא דרב הונא לכך טעו וכתבו גם בכאן וכו'.

9. סנהדרין צד א רש"י ד"ה אינהו עדיפי מיניה: איידי דגררא בעלמא קתני הכא ומילתא באפי נפשה היא וברוב ספרים אינה כתובה.

10. ע"ז כה א רש"י ד"ה ספר משנה תורה וספר שופטים ל"ג הכא ואגב ריהטא דגירסא דלקמן ניקבעה היא (צ"ל: הכא) ושבשתא היא.

11. זבחים מב א ד"ה קמ"ל: וגירסא הכתובה בספרים אמרינן אי ס"ד וכו' לא שייך למיגרס הכא הכי וכו' ובמנחות הוא דגרסינן לה הכי.

12. שם ד"ה אלא אמר רב אשי: וגירסא שבספרים דלא גרסינן מהו דתימא, במנחות איתא ולא שייך למגרס הכא הכי.

13. בכורות לו א תוספות ד"ה עמוד: ואגב פשטיה דהתם נכתב כאן.

14. חולין עד ב רש"י ד"ה חלבו דמאי: אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שיבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו וכו' אלא בפרק גיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרסא הכא.

15. ב"ק קיב א רש"י ד"ה שאם: ואיידי דמילתא דרב פפא איתמר התם (כתובות לד ב) גבי מילתא דרבא אגב שטפא איגרסא נמי בדר"פ ותשובות רב האי גאון מסייעא לי¹. וכבר אמרו בסנה' נא ב: והאי דקאמר את אביה סירכא בעלמא נקט. ועי' עוד ב"ב קלז ב רשב"ם ד"ה אקנייה, ועי' מ"ש בנדרים לב ב.

footnotes: ¹ וכבר כתבנו בב"ק שם, דתשובת רה"ג שרמז רש"י נמצאת בשו"ת גאונים קדמונים סי' פג, ושם כתב ע"ז: "ורהיטת לשון היא מדתנן במתניתין (ב"ק סה ב) לענין עדות". ויותר נכונה דעת רש"י, שסוף לשון רבא "פטור" כמו בדר"פ מה שאין כן במתניתין. ועי' עוד מ"ש בזבחים סא א ובכורות מב א ונדה סא ב. ועי' עוד רש"י קידושין ס ע"א ד"ה אם.

וגם במשניות מצינו ריהטות וגרירות: 1) אב שבכולם בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד: א"ר חסדא לית כאן חרש אשגרת לשון היא.

2. ברכות כ ע"א תוס' ד"ה וקטנים: וא"ת אמאי תני קטנים וכו' וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים וכו'.

3. שביעית פ"ג מ"ג: "יתר מכאן מחציב", וכתב בתוי"ט שם, דמלות הללו נגררו מהמשנה ו דלמטה שם.

4. מכות ספ"ב: "כיוצא בו רוצח שגלה" וכתב בתוי"ט: בעל ח"ש (=חכמת שלמה) הגיה ("כיוצא בו") דאינו מן המשנה וטפי ניחא למימר דמן המשנה הוא ודתנא מיסרך סריך בלישנא דמשנה ח' פרק בתרא דשביעית דהתם קאי אדלעיל מינה¹.

footnotes: ¹ ועי' עוד תוספות מכות יג א ד"ה גרושה ורש"י זבחים קיא ב ד"ה כשם ור"ש נגעים פ"י מ"ה, ועי' דמאי פ"ה מ"ב בשנות אליהו בפי' הקצר שכתב: "תיבת והשאר חלה ט"ס ואינו אלא ממשנה שלפניה".

5. בחלה פ"א מ"ט כתב הרא"ש: אבל הכא כדי נסבה ואגב ריהטא דההיא מתני' תניא נמי הכא.

6. זבחים רפ"ח (עא ב): קדשים בקדשים מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה. וכתב רש"י שם, דלא גרסינן "וימכרו" אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה וכו' ותדע דלא גרסינן ליה דהא נתערבו בבכור ומעשר נמי קתני "וימכרו", ולמכור במעשר א"א דהא תנן במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר. ע"כ. והיינו דמלת "וימכרו" סירכא דלישנא היא (כמו בתמורה יח ב, יט ב, כ ע"ב ועוד).

7. נגעים פ"י מ"ה: "וכן בפשיון בתחלה" כתב הר"ש שם: ולא גרסינן בתחלה גבי פסיון, והסופרים אגב רהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא. ועי' הוריות ח ב.

והסירכות והריהטות והגרירות הללו נראה לנו שהן משתי סיבות:

א) ע"פ מה שנודע שהסופרים הקדמונים בחפצם לקצר במלאכתם המרובה, כשהיה להם לכתוב דברים כפולים בשני מקומות, היה דרכם לכתוב פעם ראשונה את הענין בשלימות, ובפעם השניה כתבו רק תחלת הענין, ועל השאר סמכו במלת "וכולה" על המקום הראשון¹, וכשבאו הסופרים האחרונים ורצו ליפות להשביח את מלאכתם ולהוציא מתחת ידם ספר שלם ומתוקן התחכמו להעתיק מן המקום הרמוז למקום המקוצר כל הענין בשלמותו. ומאשר כי רוב הסופרים לא היו חכמים ומבינים מדעתם כל כך¹, לכן קרה להם פעמים שהוסיפו להעתיק מהמקום הרמוז דברים יתרים, שאין להם שייכות כל עיקר, כי כל יתר כנטול דמי.

footnotes: ¹ כמו בנזיר טז ב: וכולה כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא. וכן בחולין יב ב: ונראין כולה. והרבה כאלה. ¹ כעין שאמרו בסוטה (מט א): שרו ספריא למהוי כחזניא.

ב) כפי הנודע היו כל ימי האמוראים (עד הסבוראים שכתבו על ספר את המשנה והתלמוד) שונים את המשנה וגורסים את התלמוד בעל פה. וגם היו בזמנם אנשים כאלה שאומנותם היתה לשנות משניות וברייתות בע"פ כדי שיהיו סדורים בפיהם, וכל החכמים היו שואלים אותם נוסחאות המשניות והברייתות, והם היו מכונים "תנאים", כמו שמצינו הרבה "תני תנא קמיה". ותנאים כאלה עיקר למודם היה רק לשנות המלות אע"פ שלא הבינו את הענין כל כך¹. ולכן היה משל בפיהם "תני תנא ולא ידע מאי אמר" (סוטה כב א), "התנאים מבלי עולם" (שם). ובלי ספק שהיו אצלם גם אנשים כאלה, שהיו גורסים את התלמוד בעל פה, שיהא שגור בפיהם. וכשהחלו לכתוב¹ את המשניות והברייתות והתלמודים על ספר, היה הסופר יושב, והתנא והגרסן קורא לפניו בפיו את המשניות והברייתות והתלמוד, כפי הרגיל על לשונו, והסופר כותב על הספר בדיו. ומתוך שילוח הלשון והרגילות אירע פעמים רבות, שהתנא והגרסן הוסיף ממקום אחד דברים יתירים למקום אחר, והסופר כתב כל הדברים בשלימותם כפי שיוצא מפורש מפי התנא והגרסן. והסופר לא היה חכם ובקי להשמיט את הדברים היתירים שמקלקלים לפעמים את הענין. ולכן יצא משפט מעוקל אשר התפלאו עליו רבים מפני שלא ידעו סיבתו. ועל פי שתי סיבות אלו יתיישבו לנו עניינים רבים. לדוגמא:

footnotes: ¹ וז"ל דורות הראשונים ח"ב צד 106: לראשי גדולי הדור היו שנים שקבלו מהם הא' היה מהתנאים שוני המשניות והברייתות, וזה הוא "רבה מתניתא", כל עניינם היה רק להיות כספרים חיים, אבל על הרוב לא היו גדולים בטעמי המשנה ועיקריה. ¹ ולדעתנו זו ראיה מוכרחת. שרבי סידר את המשנה ללומדה בע"פ, אבל לא כתבה בספר.

1. שבת עט א תוספות ד"ה קתני וכו': "קשה לר"י דלא ה"ל לאתויי מילתא דאביי הכא". ולפי דברינו הנ"ל תפול הקושיא מאליה.

2. עירובין קא ב: "שעלתה לו נשיכה בגבו", וכבר העיר בהגהות הרש"ש שם, שאין זה שייך בסוגיא זו, אלא שנשתרבב משבועות מו ב.

3. ב"ב מח ב: מר בר רב אשי אמר באשה ודאי קדושין לא הוו הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה א"ל רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא וכו'. והרי מובן מעצמו שא"א שרבינא ורב אשי ישאו ויתנו על דברי מר בר רב אשי. אלא שהם אמרו את דבריהם על הברייתא דגיטין לג א, ואגב שיטפא דגירסא נכפל גם בב"ב שם.

4. שם נא א: כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי קנויה לך הרי זו מכורה ונתונה. ובתוס' שם (ד"ה אף): "תימה דמאי רבותא היא ש"פ בשלמא גבי קידושין (קידו' ט א) נקט וכו'". והנה בב"ב הניחו תמיהה זו לקיימת, ובקידושין תירצו בדוחק. אבל הדבר פשוט, כי מרגילות לשון כזה לענין קדושין נקטו ליה נמי לענין מכר ומתנה.

5. ואולי נבין ע"פ זה הא דאיתא בפסחים (מט ב): א"ר יונתן עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר שמואל בר רב יצחק ומגבו. והנה על זה שאמר ר' יונתן, שמותר לקורעו כדג, כבר כתב הר"נ שם, שאינו אלא גוזמא (ע"ש). אבל מאד נפלא מה שהוסיף עליו ר' שמואל ב"ר יצחק ומגבו, דאיזו נפקא מינה בגוזמא זאת באיזה אופן יקרענו. ומה שרצה רש"י לתקן זה באמרו "דתו לא חיי" עדיין הקושי במקומו עומד, שהרי גם אם יקרענו מצדדיו או מלפניו לא יחיה עוד, שהרי נשתברו כל צלעותיו. אבל נראה דמשום שבחולין כא א איתא "קרעו כדג מטמא באהל (פי' רש"י: ואפי' מפרכס) א"ר שמואל בר יצחק ומגבו", ושם ודאי מגבו דוקא, דאם לא כן אינו מטמא באהל בעודו חי אע"פ שסופו למות, ואגב שיטפא דשם העתיקו הסופרים דברי ר' שמואל ב"ר יצחק גם בפסחים שם¹.

footnotes: ¹ ועי' דורות הראשונים ח"ב צד 206 על הא דאיתא בגיטין ו א: א"ר אבא א"ר הונא עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל, שכתבו בתוס' שם: ולא גרס אמר רב הונא אמר רב, שרב עצמו לא היה אומר "מכי אתא רב לבבל". אבל בירושלמי שם מוכח, דהגירסא "אמר רב" עיקר, ולהיפך "מכי אתא רב לבבל" אין בירושלמי, ובאו בגמרא מב"ק פ ע"א (וע"ש בהגהות הב"ח).

והנה הריהטות והשיטפות שבתוספתא וכן בתלמודנו הבבלי¹ מעטות. וטעם הדבר נראה שהוא בשביל, שהתלמוד הבבלי היו לומדים אותו בזמן הגאונים בשתי הישיבות שבבבל, וחכמים רבים עסקו בו בכל דור ודור בשקידה גדולה ומשא ומתן מרובה, ורוב השיטפות והריהטות שמצאו בחכמתם הסירו אותם ממקומם ותיקנו כפי הצורך, ורק מעטים מהם נשארו. אבל בתלמוד ירושלמי שנלמד מעט בבבל ושלא בישיבה, רק מקצת חכמים שבכל דור, וגם אלה לא עשו תלמודם בו קבע אלא לימוד עראי, לכן יש בו עדיין רהיטות ושיטפות רבות עד לאין מספר, וכמו שיצאו מתחת ידי הסופרים הקדמונים, ורק על מעטים מהם העירו מבארי הירושלמי (עי' בפ"מ שביעית פ"ד ה"ג ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' צו)¹.

footnotes: ¹ עי' במה שכתבנו בר"ה ה א, תענ' יט ב, יבמות יב ב, כתובות קט ב, ב"מ נה א וחולין צ ע"ב. וכבר כתבנו ביבמות לט א וזבח' קט א, שיש ריהטות ושיטפות ואשגרת לישנא גם בתוספתא. וראה גם מ"ש בנדה כה ב וטהרות פ"ה מ"ט, מקואות פ"ג מ"ד, מנחות כו ב, כלים פי"א מ"ד, זבחים מד ב. ¹ [ועי' מ"ש המחבר זצ"ל בשערי תורת ארץ ישראל, 4־7.]