(לג סע"ב רש"י) ד"ה את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי וכו'.—כ"כ גם הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ כאן. ובתוס' רעק"א כתב, ד"תרומה טמאה הדין דתעשה זילוף תוספות פסחים" (והוא שם כ ע"ב ד"ה ראוי). וכ"כ בהגהות רש"ש כאן. ודבריהם נפלאים ממני, דהא איכא נמי בתרומה דברים שאינם ראויים לשום דבר, כתרומת תותים ורמונים (עי' פסח' לב א) וכן תבשיל של תרומה טמא. ולפ"ז שפיר י"ל גם בתרומה "את שדרכו לשרוף וכו' ואת שדרכו לקבור". ועוד דבפסחים (כ ע"ב) איכא תנאי דחיישי לתקלה ואסרי זילוף ביין של תרומה טמא, וא"כ אפשר דהכי אית לה למשנתנו כאן, וגם על יין של תרומה טמא שנינו "את שדרכו לקבור וכו'". לכן נראה שמטעם אחר לא ניחא ליה לרש"י לומר דקאי אתרומה, והוא שדעת רש"י בפסחים (מו א), שמותר להאכיל לבהמתו את התרומה הטמאה, וכ"ה דעת ר' אליעזר דשנו"ן (מובא בכפתור ופרח פמ"ה), ולפי שיטה זו א"א לומר דקאי אתרומה. אבל דעת התוס' בשבת (כה א ד"ה כך), דמצות ביעור תרומה טמאה היא בשריפה דוקא, וכן פסק בטור יו"ד סי' שלא (ועי' מ"ש הב"ח שם). ולדעתנו יש ראיה לזה ממה שאמרו בפסחים (לב א) לתרומת תותים וענבים שנטמאו, שאין לו בה שום הנאה.

ודע שהרמב"ם חזר בו בספרו (הל' תרומות פי"ב הי"ב) וכתב שם: "משקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותו". ולפ"ז הוא סובר, דמה ששנינו "את שדרכו לשרוף וכו'" מוסב גם אתרומה. וכן נראה דעת התוס' בפסח' (כ ע"ב ד"ה ראוי, וע"ש), אלא שיש לדקדק במ"ש הרמב"ם בהי"ג שם: "יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה נשפך", ומשנה שלימה היא בתרומות (פ"ח מ"ד), ולמה לא אמרו שקוברין אותו, כמו ביין תרומה טמא. ואולי דא ודא אחת היא, שהיין - שפיכתו היא קבורתו, שהרי הוא נבלע במקומו.

עוד כתב הרמב"ם בה"ג שם: "וכן תאנים וענבים וקישואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות של תרומה, שנמצאו מנוקרות, הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות. מה יעשה בהן? ישליך לים או יקברו". והנה דין המנוקרות אפי' של חולין שהן אסורות מפורש תנן בתרומות (פ"ח מ"ו), אלא שהרמב"ם הוסיף מדידיה בתרומה "ישליך לים או יקברו". וגם כאן יש לדקדק: למה לא אמר בתרומה "ישרפו", שהרי פירות אלה ראויים הם לשריפה, וכענין שכתב הרמב"ם בהי"ד שם: "עיסה שנילושה במים מגולים תישרף". ומקורו בתוספתא תרומות פ"ז הי"ג.