Sha'arei Torat Bavel on Zevachim Daf 109a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(קט א תוספות) ד"ה עולה וכו' והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית וכו'.—מכאן יוצא שדעת התוס', דשיעור שתיית יין של פיגול הוא ברביעית; וכעין זה בתוס' נזיר לח א ד"ה אמר דשיעור שתיית יין של ערלה וכלאי הכרם ג"כ ברביעית¹. אבל לא כן דעת הרמב"ם, שכתב (הל' מאכלות אסורות רפי"ד): "כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית", ולהלן (ה"ח): "האוכל כשעורה או כחרדל מאחד מכל מאכלות האסורים וכו' עד שהשלים כזית וכו' וכן השותה רביעית של סתם יינם וכו' או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט או ששתה מן הדם מעט מעט אם שהא מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין". וברור הוא שדעת הרמב"ם בגמיעת החמץ וחלב ודם דשיעורן כזית, ורק סתם יינם שיעורו ברביעית. והטעם שכל איסור שהזהירה עליו תורה בלשון אכילה שיעורו בין באכילה ובין בשתייה כזית, וכמו שביאר הרמב"ם שם רפ"ו לענין דם וברפ"ז לענין חלב וברפ"ט לענין שתיית החלב מבשר בחלב, שכולם בכזית. וכ"כ הרמב"ם בהל' תרומות פ"ו ה"ב: "כשם שאכילה כזית כך שתייה כזית". ובלי ספק שלהרמב"ם שתיית יין של ערלה וכלאי הכרם ג"כ שיעורן כזית, וכדמשמע בהל' מאכלות אסורות פ"י הכ"ב. ובהל' מעשה הקרבנות רפי"א כתב: "כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור וכו' וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה חמשתן מצטרפין לכזית". הנה סתם דבריו, וברור שלא עלה על דעתו לומר, דמיירי דוקא בשרה פתו כיין, וכמו שנדחקו התוס' כאן לפי שיטתן. ורק סתם יינם דוקא - שיעורו ברביעית לדעת הרמב"ם (עי' הל' מאכלות אסורות רפי"א), משום דאיסורו יוצא מהא דכתיב "ישתו יין נסיכם" (דב' לב לח), וגם כי איסורו אינו אלא מדברי סופרים ואינו לוקה אלא מכת מרדות¹.
footnotes: ¹ ועי' מ"׳ש ע"ז בהגהות הרש"ש יבמות קיד ב. ¹ ומ"מ פלא בעינינו: מה צורך לנו בשיעור צירוף לענין מכת מרדות? והרי מבואר שם פי"ד ה"ב, דעל כל שהוא פחות מכשיעור לוקה מכת מרדות. וצ"ל דבאיסור מד"ס אינו לוקה מכת מרדות בפחות מכשיעור.
ודע שבתוספתא כריתות פ"ב ה"ב תני לענין חלב: "אחד האוכל ואחד הממחה ושותה ואחד הסך. אכל וחזר ואכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. וכו' כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. אכילה ושתייה אין מצטרפין". ובאותו לשון עצמו תני בתוספתא תרומות פ"ז ה"ג לענין זר שאכל תרומה ובתוספתא פסחים פ"א הי"ב לענין אכילת חמץ בפסח ובתוספתא יומא פ"ד ה"ג לענין אכילה ביוה"כ (ע"ש). ונראה דהא דאיתא לפנינו בתוספתא לענין חלב "ואחד הסך" יש למוחקו, ונשתרבב ע"י הסופרים מתוספתא תרומות¹; וכן הא דאיתא בתוספתא יומא "כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית" אין לו ענין שם ונשתרבב משאר המקומות; וכמו כן הא דאיתא בתוספתא כריתות לענין חלב ובתרומות לענין תרומה ובפסחים לענין חמץ ד"אכילה ושתייה אין מצטרפין" נשתרבב¹ מיומא שם, דאילו בחלב ותרומה וחמץ ברור הוא שמצטרפין, דהרי שיעורן שוה, דכשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. ותניא נמי בתוס' כריתות שם: "המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית ה"ז חייב וכו' אכל כחצי זית ושתה כחצי זית ממין אחד ה"ז חייב", והרי מבואר דגם שתייה כזית ושאכילה ושתייה מצטרפין. וכן מוכח בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א [נג ע"ב], מהא דאמרינן התם: "דלכן דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף" (וע"ש במראה הפנים). וכבר נתבאר למעלה, שגם הרמב"ם הביא דין שתייה כזית, והוא מן התוספתא הנ"ל. אלא שראיתי להרמב"ם בהל' מעשר שני פ"ב ה"ה שכתב: "כל האוכל כזית מע"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול וכו'". ודבריו אלה נפלאים מאד בעינינו, דהא גם במע"ש חוץ לחומה הוציא הכתוב אזהרתו בלשון אכילה. ולמה חילק הרמב"ם בשיעורו בין אכילה לשתייה? וכי מה בין איסור תרומה לזר לאיסור מע"ש לאוכלו חוץ לחומה? כי לא נמצא שום מקור לחלק ביניהם.
footnotes: ¹ עי' תוס' נדה לב א ד"ה וכשמן וכו' דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן, אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא. ¹ ובענין זה של שרבוב הארכתי בתמורה כח ב (ע"ש).
וכן הא דאיתא בתוספתא לענין חלב ותרומה וחמץ "שתה וחזר ושתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין" - מלת "רביעית" נשתרבבה מיומא לענין יוה"כ, דשיעורו מלא לוגמיו, אבל באלה דשיעורן כזית מצטרפין כדי אכילת פרס. וראה פלא כי להראב"ד (הל' תרומות פ"י ה"ב) היה הנוסח בפסחים "אכילת פרס".