Sha'arei Torat Eretz Yisrael on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם. — פי' ר' שמעון בן יהוצדק אמר דבריו על אבידה ששטפה נהר כדאיתא בבבלי כ"ב ב' ומזה יש ללמוד לכל אבידה שנתייאשו הבעלים ממנה.
תני במשוקע בו הכא את מר כו'. — צ"ל: תני במשוקע בו אית תניי תני אפי' נתן על פיו (תוספתא רפ"ב) הכא את מר כו' דרך הינוח ברשות היחיד ואילו ברה"ר בנתון בו דרך הינוח כו'.
דו בעי מיפתרינה כהדא דרשב"א דמתניתא. — פי' כדתני בתוספתא רפ"ב בשם רשב"א המוצא בפלטיא הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן.
של ג' מלכים ועשויין שלשה גודלין כר' – צ"ל: של ג' מלכים ואין עשויין גודלין או אפי' כו' ועשויין גודלין א"ר יוחנן אין הוה כגון אהן צובר (ע' מ"ש בפיאה פ"ב ה"א, עמ' 24) חייב להכריז (ובבבלי כ"ה א' א"ר יוחנן דאפי' של מלך אחד חייב להכריז ור' ירמיה בעי כחצובא מהו) ואין הוה כגון אהן קרפיפא של ג' בני אדם (ע' בבלי כ"ו א') מכיון דלא ידע כו' (פי' שיש בו סימן וכיון שמונח בקרפיף של ג' בני אדם אף שהחפץ של אחד מהן כולן מכירין בסימנין).
בר נש הוה מהלך חורי ר' חלפתא נפל כו'. —צ"ל: הוה מהלך חורי שיירתא נפל כו' מכיון דלא ידע (פי' כמו שבקרפיף כולן יודעין הסימנין ה"נ כולן אינן יודעין סימנין).
ר' בא בר זבדא אשכח כו' אזל שאל לרב כו'. — צ"ל: אזל שאל בי מדרשא (כן העתיק ברא"ש פ"ב, ובתוספות דף כ"ה ב' ד"ה "ואם" העתיקו "אתא ושאיל בבי רב", וכגירסת רא"ש עיקר כי כן מצוי בירושלמי בסגנון כזה אבל גירסא שלפנינו מוטעית וכבר הניח זה בצ"ע בסה"ד ערך ר' אבא בר זבדא כי מפורש בשבת פ"א דף ג' ע"א וכן בסופ"ה שם דר' אבא בד זבדא לא הכיר את רב מעולם) אמרו ליה לא עבדת טבות אמר להון חזריה אמרו ליה לא כו' (וכעין זה בתוספות ורא"ש שם ע"ש).
[השלמות: אבל לא צינים. ע' מ"ש המפרש כאן וע' פ"מ שפירש עצים הבאים מסינא וזה רחוק, ולנו נראה שהוא כמו ציני הר הברזל" (משנה סוכה רפ"ג).]
היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו א"ר ירמיה כו'. — צ"ל: הרי אלו שלו אית תניי תני חייב להכריז א"ר ירמיה כו'.
כיני מתניתא ע"ג כסא שלו ע"ג תיבה שלו. — פי' דלאו דוקא מצא בחנות ולפני השלחני הרי אלו שלו אלא אפי' מצא ע"ג כסא שבחנות וע"ג תיבה שאצל השלחני הרי אלו שלו וע' בבלי כ"ו ב'.
אבא הושעיה איש טורייא אמר אהן להן כו'. — ה' רמד"ל בהגהותיו על הירושלמי כתב דצ"ל: אבא הושעיה איש טורייא הוה קצר אעלת מלכתא מסחא גו מגירא דמיא ואובדת בינלרין (ע' ערוך ע' בלנרי וע' בלר) דידה ואשכחיה מי נפקא אושטיה לה אמרה אהן להן לי אהן מהו חשיב עלי אית כו' (ואולי מצא כן באיזה נוסח כ"י, וע' פ"מ שכתב שכן יש במדר"ש, אבל לא מצאנו כן במדרשים הנדפסים).
[השלמות: אלא מיחמי פרוכסין דידכון כו'. — ע' ע"ז פ"א סוה"ד [ל"ט ע"ד].]
הכל מודין שאם היה צרור מעות לא יגע בהן. — פי' שלא התיר ר' טרפון אלא במציאה שצריך לטרוח בה והוא טרח בה כדין ואח"כ מכרה, אבל המוצא צרור מעות שאין לו בהן שום טורח אף ר' טרפון מודה שאסור להשתמש בהן וע' בבלי כ"ט ב'.
שבק סנדלוי ואזלין. — ע' מ"ש במגילה פ"ד ה"ט (עמ' 315).
הקם תקים זו טעינה רשב"י אומר כו'. — צ"ל: הקם תקים עמו זו טעינה מכאן היה ר"ש בן יוחי אומר כשם שפריקה מה"ת (כ"ה במכילתא פ' משפטים לפי גירסת הגר"א שם) כו' חמור של ישראל ומשאוי של גוי ד"ה פורק וטוען (פי' דלר"ש דסבר פריקה וטעינה מן התורה הטעם הוא משום צערו של בעל הבהמה וצער בעלי חיים לית ליה, אבל חכמים דסברי דפריקה בלבד מה"ת הטעם הוא משום צער בע"ח אבל טעינה אינה אלא מדרבנן משום צער בעל הבהמה, וע' בבלי ל"ג ב' שדרך האדם להלוך עם חמורו ולפיכך ישראל ההולך עם חמורו והמשאוי של גוי פורק וטוען לר"ש מן התורה משום צער בעל החמור ולחכמים פורק מה"ת משום צער בע"ח וטוען מדרבנן משום צער בעל החמור) חמור של גוי ומשאוי של ישראל כדברי חכמים פורק (פי' משום צער בע"ח) ולא טוען (פי' אפי' מדרבנן דסתם חמור של גוי בעליו אצלו ולא ישראל כמו שנתבאר) כדברי ר"ש לא פורק ולא טוען (פי' דצער לישראל אין כאן וצער בע"ח לית ליה).
ר' יוחנן בעה מיעבד דרבה ומוקריתיה ולא ידעין כו'. — צ"ל: מיעבד דרבה ומוקריתיה ר' חנינא הוה מיסתמיך בר' חייא בר ווא בציפורי כו' מדרשא דר' בנייה וכל עמא כו' בחיים בכל אגדתא פשטית (כ"ה בהוריות פ"ג ה"ד) כו' כל תלמוד ותלמוד (פי' לאו דוקא רוב תלמודו בהלכה אלא אפי' רוב תלמוד באגדה ה"ז נקרא רבו).