א"ר ליעזר אתיא כמ"ד במרה ניתנה השבת ברם כמ"ד באלוש כו'. — צ"ל: אתיא כמ"ד באלוש ניתנה השבת (כן תני בסדר עולם פ"ה וכתיב בפ' בשלח ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וגו' הנני ממטיר לכם לחם וגו' ותניא בס"ע שם וכן בב"ד פמ"ח אות י"ג דמדבר סין הוא אלוש וכיון שבאלוש ניתן להם המן הזהירם שם על השבת שאין אופין מיו"ט לשבת) ברם כמ"ד במרה ניתנה השבת (כ"ה במכילתא בשלח ט"ו כ"ה) עומדין במרה ומזהירן באלוש (פי' מאחר שכבר ניתנה שבת במרה היה לו למשה להודיעם כל דיני שבת במרה ולמה המתין לאחר ה' מסעות עד אלוש ואחר שירד להם המן ולכך צ"ל למ"ד זה דהא דאמר להם משה במרה את אשר תאפו אפו וגו' אין זה אזהרה אלא פירש להם הטעם למה ניתן להם שני עומרים בערב שבת והוא כדי להכין סעודת שבת בערב שבת).

הרי שלא עירב אחרים שעירבו מותרין לעשות לו משלו כו'. — פי' שיטת הירושלמי היא דאחרים שעירבו גם עליו מותרין לעשות לו משלו אם זיכה להן עיסתו וקדירתו, אבל אם לא עירבו עליו אחרים אז גם אחרים אסורין לעשות לו אף שזיכה להן משלו וזהו שאמרו למטה לא עירב ולא עירבו לו אחרים ר' יצחק אמר צולה כו'; אבל בבבלי ט"ז ב' וי"ז א' שיטה אחרת ע"ש.

[השלמות: מודין ביה ב"ש לב"ה כו'. — צ"ל: מודין ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך על מה (כ"ה בתוספ' פ"ב).]

כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא (פי' שמצורע מקריב אשמו ביום השמיני ואם סמך עליו ביום שביעי לא יצא מפני שעדיין הוא מחוסר זמן. ושיטה אחדת בבבלי זבחים ל"ג א' דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא היא ואינו צריך תיכף לסמיכה שחיטה) שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא (פי' שאילו רצה היה יכול להקריבן מיד אחד הסמיכה) כו' עבדין לון כאשם מצורע (פי' דשלמי חגיגה נמי אם מקריבן בערב הרגל לא יצא ידי חגיגה והרי הן כמחוסרי זמן) כו' עבר זמנו נעשה כשלמי נדבה (פי' דמצורע שסמך על אשמו בשמיני והקריבו בתשיעי יצא שהרי יכול היה להקריבו בשמיני מיד אחר סמיכתו).

תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע אמרו להן ב"ש חגיגה אין זמנה קבוע כו'. — פי' קרי כאן "חגיגה" לעולת ראייה כמו בחגיגה פ"א מ"ו מי שלא חג ביו"ט הראשון כו' דכוללין שם חגיגה וראייה יחד שדין אחד להן לענין זה, וכן בבבלי דמכילתין כ' א' הנוסח בזה: תאמרו בעולת ראייה כו' אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון כו'; אבל חגיגה ממש מקריבין אותה ביו"ט אף לב"ש, ומפורש תנן בחגיגה פ"א מ"ג דשלמי חגיגה אף לב"ש מקריבין אותן ביו"ט וכל זה דלא כשיטת התוספות בבבלי חגיגה י"ז א' ד"ה יום טבוח.

אמר מאן דמפסק לה כב"ש מאן דקרי כולה כב"ה כו'. — צ"ל: מאן דמפסק לה כב"ה (פי' דמחלק מקרא זה "ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה'" זה היה בעצרת שבו מלך שלמה בו ביום שמת דוד, "למחרת היום ההוא פרים אלף וגו'" עניינו שגם למחרתו הקריבו קרבנות והיינו כב"ה שמקריבין ביו"ט שלמים ועולות) מאן דקרי כולה כב"ש (פי' שלדעתו ענין המקרא שהקריבו כל הזבחים והעולות למחרתו של עצרת היינו כב"ש שאין מקריבין עולות ביו"ט) ניחא עולות כו'.

פתר לה פתר אוחרן ע"ד דב"ש והוא שיהא קומקום כנגד המדורה כו'. — צ"ל: ע"ד דב"ש והן שיהו ראויין לשתייה על דעתיהון דב"ה אפי' אינן ראויין לשתייה ועושה מדורה ומתחמם כנגדה על דעתהון דב"ש והוא שיהא קומקום כנגד המדורה כו' (כ"ה בחדושי רשב"א כ"א ב').

ומכי[ר] הוא לה כלום. — ע' מה שתקנתי בזה בשבת פ"ג דף ו' ע"א (עמ' 158).

אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר מה בין כו'. — צ"ל: אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר ואית דאמר אפי' בשעשה לו עירובי תבשילין אסור (פי' להטמין את החמין לב"ש) מה בין תבשיל (פי' שמותר לבשל מיו"ט לשבת ע"י עירוב זה) ומה בין חמין תבשיל דרכו לוכל ממנו (פי' ומי שרואהו שהוא מבשל יאמר שרוצה לאכול זה בו ביום) חמין אין דרכו לשתות מהן (פי' והכל יודעין שאינו מטמין אלא למחר, וזה כאוקימתא דרבא בבבלי כ"ב א').

פרדיסקים (כצ"ל) היו מעשנים מערב כו'. — פי' כמו "פרדסקין" שבאהלות סופ"ו שפירש שם הרמב"ם שהוא מחבא החפורה בתוך קיר הבית כמו אוצר קטן ולו מנעול ופותחת.

כלב יוצא בסוגר שלו אם להכות בו אסור. — הנוסח הנכון תמצא בשבת פ"ה ה"ג ושם פירשתי (עמ' 163).