ברם כר' ישמעאל דר' ישמעאל תני אזהרות כו'. — צ"ל: ברם כר' ישמעאל דורשין דר' ישמעאל דריש אזהרות, לעובדה (פי' שאלה היא איך הדין למעשה כר"ע או כר' ישמעאל) מן דר' אמי כו' כר' ישמעאל דורשין, לעובדה (פי' ג"ז שאלה כמו בעריות לעיל) כו'.

דרש ריב"פ בתחילה היה העולם מים במים (פי' שכל כדור הארץ כולו מהקיפו עד מרכזו היה נוזל ומהותך כל יסודותיו כמים מרוב החום והאש אשר שלט בו) כו' חזר ועשאו שלג (פי' שקליפתה החיצונה של כדור הארץ נתקררה מעט ונקפאה אך עדיין לא נתקשתה אלא היתה רכה כשלג שעדיין היה החום שולט עוד מלמעלה, ותפסו לדמות זה לשלג כדי להסמיך על זה את המקראות הכתובים למטה) משליך קרחו כפיתים (נ"ל שנשמט כאן ראש מקרא זה "הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר") חזר ועשאו ארץ כי לשלג יאמר הוי ארץ (פי' שאח"כ נתקררה כל הקליפה העליונה של ארץ ונקפאה ונתקשתה כמו שהיא הארץ עתה, ובזה יובן מה שאמרו בפר"א פ"ג הארץ מאיזה מקום נבראת משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר הארץ שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ ע"כ. ונודע מה שהתמרמר ע"ז במורה ח"ב פכ"ו, אבל המאמר הנפלא הזה מובן ממה שביארנו; אלא שיש להוסיף ולבאר מה הוא ענין המשל "מתחת כסא הכבוד" והוא להודיענו שאין המכוון בשלג יסוד קר וקפוי כשלג אבל הוא יסוד חם ורך ודק כשלג וזה מובן מלשון "תחת כסה"כ" שכבר אמרו עליו בדניאל ז' ט' "כרסיה שביבין די נור" ותפסו המשל בשלג כדי להסמיך זה על המקרא וכמו שכתבנו) והארץ עומדת על מים (פי' שלאחר שנתקשתה ונתקררה הקליפה החיצונה עדיין נמצא על שטח הארץ מלמעלה כמה ימים ונהרות וגם בפנימיותה כמה מעיינות ותהומות) כו' והמים עומדים על הרים (פי' שכמה נהרות גדולים יוצאים מבין ההרים שמששת ימי בראשית) כו' וההרים עומדים על רוח כו' (פי' שההרים והגבעות נולדו ונתחוללו בארץ מראש ימות עולם ע"י הרוחות שנתאספו בתוך הארץ ונתפרצו לצאת למעלה והם חוללו כל התהפוכות האלה) והרוח תלויה בסערה כו' (פי' שהרוחות נולדו בתוך הארץ ע"י הסערה דהיינו האש והמים הנמצאים בעומק הארץ ופנימיותה שהמים מתהפכים ע"י חום האש לאד וקיטור ואויר והן מתפשטין ומתרוצצים לצאת למעלה על הארץ, וכל מה שכתבנו עד כה הן דברים ברורים לחוקרי הארץ והטבע כנודע) וסערה עשאה הקב"ה כמין קמיע ותלייה בזרועו (פי' שגם הרעשים והזועות שמתחדשים תמיד עוד כל ימי הארץ פעם במקום זה ופעם במקום אחר ע"י הסערה הנ"ל אל תאמרו כי מקרה הוא אבל הוא תלוי בכוחו וזרועו של הקב"ה המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כפי חפצו ורצונו כענין שנאמר שמות ו' ו' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה).

ר' חגיי בשם ר' יעבץ אילין ציפאריי תוהו כו'. — צ"ל: ר' חגיי בשם ר' יעבץ אמר אוחרי תוהו חושך ואפילה אפי' דברים שאין בהן ממש אפי' שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו הן נכתבין על פנקסו של אדם וקוראין לפניו בשעת מיתתו ומי כותבן (עמוס ד' י"ג) עושה שחר עיפה (כ"ה בויקרא רבה פכ"ו) ר' יודה בר פזי בשם כו'.

רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים. — צ"ל: רבו פותח לו ראשי פרקים ומסכים (ע' בבלי י"ג א').

ואטעונינון יחידיין והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית (פי' דכשנשאו משא כבד כשכל אחד עמד לפוש בכרמלית הניחו להן) כו' אמר אטעונינון צלוחיין (פי' לכל אחד דבר קל וקטן ולכן לא הניחו להן לפוש בכרמלית כן מוכח במדרש קהלת זוטא פ"ז אות ח' וע"ש).

אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה כו'. — צ"ל: יושבין היינו וחורזין בד"ת כו' (וכעין זה במ' שה"ש רבה פ"א אות נ"ב צוארך בחרוזים בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומד"ת לנביאים כו' הייתי יושב וחורז בד"ת ומד"ת לנביאים כו' וע"ש).

ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים הימנו כו'. — בבבלי קידושין ל"ט ב' אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כר' יעקב בר ברתיה לא חטא כו' (ומזה משמע דר' יעקב סתם שבמשנה וברייתא שהוא בר קורשיי [ע' מ"ש בשבת פ"י ה"ד, עמ' 177] הוא עצמו בר ברתיה דאחר) וכעין זה במדרש קהלת זוטא פ"ז סימן ח' "ולא ידע דרש בר ברתיה דאחר בציבורא כו'", אבל במ' קהלת רבה פ"ז ומ' רות רבה פ"ו הנוסח ולא ידע שדרשה ר' עקיבא כו'; ומהמדרשות משמע שדרש זה היה טרם שיצא אחר לתרבות רעה אלא שהוא לא ידע מדרש זה ולפיכך היה נראה יותר נוסח המדרש קהלת ורות "ר' עקיבא".

למאן את בעי למבקרה לאבוך או לרבך א"ל אנא מיקרב לרבי כו'. — צ"ל: א"ל אנא מבקר לרבי כו' (כמו ברישא למבקרה).

מה רב טובך אשר צפנת ליראיך אל יהי לו כמה רב טובך א"ר לוי כו'. —צ"ל: אל יהי לו במה רב טובך למלך שבנה פלטין במקום ביבים במקום אשפות במקום סריות מי שהוא בא ואומר הפלטין הזו במקום ביבין הוא במקום אשפות הוא במקום סריות הוא אינו פוגם כך מי שהוא אומר בתחילה היה העולם מים במים ה"ז פוגם, לפרדיסו של מלך ועלייה בנויה על גביו עליו להציץ אבל לא ליגע (כל זה איתא לפנינו למטה ושייך כאן וכ"ה בב"ר פ"א סימן ד') א"ר לוי כתיב הזאת ידעת מני עד התורה יודעת מה קודם שנברא העולם אבל את מני שים אדם עלי ארץ (כ"ה בב"ר פ"ח).

ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים אלא עד שלא נברא העולם כו'. — צ"ל: ת"ל ולמקצה השמים עד קצה השמים א"כ מה ת"ל למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ (פי' דלהוציא קודם למעשה בראשית כבר כתיב ולמקצה השמים וגו' וכ"ה בבבלי י"ב א' וע' בפרש"י שם) אלא עד שלא נברא האדם את דורש ולבך מסכים (פי' שלעצמך אתה דורש) משנברא האדם את דורש וקולך הולך מסוף העולם ועד סופו תני ר' חייא למן היום תני בר קפרא ולמן היום (פי' דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ובר קפרא דרש כאלו היה כתוב "ולמן היום" בוי"ו דמוסיף על הראשונים דהיינו שכל ששת ימי בראשית אתה מותר לדרוש מסוף העולם עד סופו).

[השלמות: מה ה"א פתוח מלמטן. — בפסיקתא רבתי (פיסקא אי דעשרת הדברות) הגירסא: מה יו"ד נקודה א' מלמטן רמז שכל המתים יורדים לגיהנם ונקודה א' מלמעלן רמז שהם עתידים לעלות ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל מה היא פתוח כו'.]

א"ל ר' לעזר רבך לא הוה דרש כן אלא למלך שבנה פלטין כו'. — צ"ל: לא הוה דרש כן אלא כי ביה ה' צור עולמים בשתי אותיות ברא הקב"ה את עולמו (כ"ה בב"ר פי"ב אות ט') ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה כו' (ומה שבינתיים מיותר ושייך למעלה כ"ש שם).

ארץ בשלישי כב"ש עשה ג' ימים ועשה תולדות כו'. — צ"ל: ארץ בשלישי כב"ש ותוצא הארץ עיקר ברייתה (פי' דכתיב ביום ג' ותוצא הארץ דשא עשב וגו' וזה עיקר ברייתה) עשתה ג' ימים ועשת תולדות ג' ד' וה' בששי תוצא הארץ נפש חיה ארץ בראשון כו' (וכ"ה בב"ר פי"ב ס"ד).

ושמונים זוג של ת"ח מלובשין תירקי זהב שהשחירו פניהן כו'. — צ"ל: מלובשין תירקי זהב אנן תנינן יהודה בן טבאי נשיא כו' (ומה שבינתיים מיותר ונשתרבב מב"ר פ"ב אות ה').

אמר לון אין צפרית חד זמן כו'. —פירש במעריך ערך צפר שישרוק בפיו כצפור.

א"ל אוים אויים. — במעריך ערך איים כתב שבלשון יונית עניינו קדושות.

כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול כו'. — ע' מ"ש על סוגיא זו בביצה פ"ב ה"ד (עמ' 284).

רשב"ל אמר של אותו המשמר ואת אמר יום טבוח כו'. — צ"ל: רשב"ל אמר של אותו המשמר חל להיות בערב שבת על דעתיה דב"ש את אמר יום טבוח שלה לאחר השבת כו'.

בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב כו'. — ע' מ"ש ע"ז ביומא פ"א סוה"ב (עמ' 245).

וחכ"א ידיו שניות כרבנן היא תמן מה טעמון הכא מתוך כו'. — צ"ל: וחכ"א ידיו שניות כרבנן הוא (פי' דרשב"א נמי סבר במכניס ידיו לבית המנוגע כרבנן) תמן לתרומה (פי' דמחלוקתן שם היא לענין שיטמא בידיו את התרומה) ברם הכא לחולין מתוך שאת אומר לו ידיו תחילות (פי' לחולין) אף הוא בדל מן התרומה ולא מחמת משקה גזרו עליהן (פי' דמש"ה גזרו על סתם ידים שיהיו טמאות משום דחוששין שמא נגעו במשקין טמאין ועדיין משקה טופח עליהן) ויהיו תחלות (פי' דהא המשקין לעולם תחלות) כו' ד"א כלום גזרו על הידים כו'.

אין המעשר טעון רחיצה ברוצה ליגע ולא היא כו'. — ע' מ"ש ע"ז בביכורים פ"ב ה"א (עמ' 143).

והא תנינן הנוטל ידיו למקדש צריך רביעית. — צ"ל: והא תני (תוספתא ידים פ"א) הנוטל ידיו לקדש צריך רביעית (פי' דרק לחולין ולתרומה נוטלין בשירי טהרה אפי' פחות מרביעית מה שא"כ בקדש).

אפ י' את אוספו במגריפה אמרה התורה טהור. — פי' שאפי' אם האוסף אינו מאסף את האפר בידיו ממש אלא בדבר שאינו מקבל טומאה מ"מ אמרה תורה שהאוסף צ"ל איש טהור דאף אם ידיו בלבד טמאות הרי הוא לחטאת כאלו כולו טמא ומטמא בהיסט.

אם במגריפה של מתכות והלא פשוטי כלי מתכות טמאין. — פי' דאם מגריפה שאמר ר' לעזר היינו של מתכות אין ראייה דמי שידיו טמאות מטמא בהיסט דאפשר שמשקה טופח על ידיו והן מטמאות את המגריפה והמגריפה מטמאה את האפר לכך צ"ל המאסף טהור בידיו.

אם במגריפה של עץ לא כעומד מחמת דבר טמא הוא כו'. — צ"ל: אם במגריפה של עץ והלא המקבל דבר טמא הוא (פי' שאפי' פשוטי כלי עץ אם רק מקבל עליו איזה דבר טמא הוא כמו קנה של זתים בשבת פי"ז מ"ג וע"ש בבבלי וירושלמי וע"ע בכלים פי"ז מ"ג ומפרשים שם, ומ"ש בק"ע כאן אין לו יסוד כל עיקר) א"ר הושעיה תיפתר באוספו בנסר (פי' דכתיב סתם ואסף איש טהור אפי' באוספו בנסר שאינו כלי ואינו מקבל טומאה ומ"מ צריך איש שאפי' ידיו טהורות מפני שמטמא בהיסט) ואפשר שלא ינשא עליו (פי' שבשעה שהוא אוסף את האפר בנסר א"א שלא יסמך על הנסר ועל האפר ועדיין לא שמענו שצריך איש טהור אלא בנסמך על האפר ומניין שהוא מטמא את האפר בהיסט אף שאינו נסמך עליו) כו' תיפתר באוספו במלתרא עבה (פי' שהיא גדולה כל כך עד שאין כובד האדם נרגש על האפר דהוי כאבן מסמא ומ"מ אם היו ידיו טמאות היה האפר טמא מחמת היסט).

מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה אינו צריך כוונה. — צ"ל: מכיון שנתן דעתו לטהרה (פי' דהא דתני בעודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו בכל טהרה שירצה היינו בטבל תחילה לקל כדתני בתוספתא רפ"ג עודיהו רגליו במים טבל לקל שבהן והוחזק לחמור שבהן מה שעשה עשוי) אינו צריך כוונה מעולה ממנה (פי' דמעלה זו שאם טבל לקל אסור לחמור אינו אלא מדרבנן ומש"ה דינה כטומאה קלה דהיינו טומאה דרבנן אבל בטומאה חמורה יכול להיות דצריך שיטבול את כולה אפי' לר' יהושע וכרשב"ל) מתניתא פליגא כו'.

ר' יסא בשם ר' יוחנן במגעות שנו. — פי' שאין בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אלא כשידוע שנעשו מדרס וגם נגע בהן ע"ה אבל אם ישב עליהן ולא נגע בהן אינן מדרס לפרושים לענין חולין.

שמואל בר אבא בעא קומי ר"ז כמה דא"א תמן אין היסט בחולין כו'. —צ"ל: שמעון בר אבא (ע' מ"ש בפ"א ה"א, עמ' 317) בעא קומי ר"ז כמה דא"א תמן אין משא בחולין ויש משא בחולין ע"י מגע (פי' כדאמרינן לעיל דאין בגדי ע"ה מדרס לפרושים אא"כ ישבה עליהן אשתו ערומה) ודכוותה אין היסט בחולין (פי' כדאיתא למטה שאין היסט לע"ה אצל חולין) ויש היסט לחולין ע"י מגע (פי' דמגע בלבד או היסט בלבד אין לע"ה אצל חולין. ושוב מצאתי בניר שגם הוא הגיה כן אלא שאין פירושו מחוור ע"ש).

א"ר יוחנן לא הצצות ולא היסטות ולא רה"י ולא ע"ה אצל התרומה כו'. — צ"ל: לא חצצות כו' ולא רשות ע"ה אצל חולין אלא אצל תרומה (וכמו שהגיה בר"ש טהרות פ"ז מ"ה וכ"ה בתוספתא דמכילתין פ"ג ספק רשות ע"ה מדרסו והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה ע"כ. וענין חצצות היינו שאין חציצה פוסלת בחולין וכ"ש התוספות בשם ר"ח בבבלי נדה מ"ז א' ד"ה פתחה וכ"ה בתוספתא מקואות סופ"ו כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין ע"כ. ודעת התוספתא כדעת הירושלמי בשבת פ"ב ה"א אליבא דר' חנינה דנדה לבעלה צריכה דעת כמו בתרומה וכ"ה בבבלי חולין ל"א א' בשם ר' יוחנן שהוא מארץ ישראל וע' בבלי יבמות מ"ז ב' ורמב"ם פ"ב הכ"ב ממקואות ובכ"מ שם ור"ש מקואות פ"ט מ"ד ואו"ז ח"א סימן שס"ג; והיסטות היינו שאם אשת ע"ה הסיטה כלי שמוקף בצמיד פתיל אינו טמא אלא לתרומה; ורה"י היינו הא דתנן בטהרות פ"ח מ"ג השוטח כלים ברה"ר טהורין וברה"י טמאין ע"כ ואין טומאה זו אלא לתרומה; ורשות ע"ה היינו הא דתנן ברפ"ח שם ע"ש וגם זו אינה אלא לתרומה) גופה של תרומה (פי' של כהן האוכל תרומה) כו' החותכה והמטבילה טעון טבילה (פי' כדתנן בפ"ג מ"ב כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה ע"כ ולכך שפופרת זו שנגמרה בטהרה מטמאה את האדם החותכה וכמו שכלי הטהור לתרומה מטמא את האדם לקדש ה"נ בגופה של תרומה) כו' שני לגינים אחד טהור לחטאת ואחד טהור לתרומה שנגעו זה בזה שניהן טהורין (כ"ה בתוספתא פרה פ"ט וביאור זה דלגינים אלו שנגעו זה בזה ריקים הן דאלו במלאים היה נטמא של חטאת ע' פרה פ"י מ"ו ובר"ש שם) והא מתניתא פליגא (תוספתא פרה שם) הטהור לחטאת שהיסיט ברוקו ובמימי רגליו של טהור לתרומה נטמא כו'.