כתיב ועל כל נפשות ואת אמר אכן א"ר חייה ב"ג מיכן איסור אחר איסור כו'. — צ"ל: כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ואת אמר הכין (פי' שמותר לטמא למת מצוה) א"ר חייה בר גמדא אין איסור אחר איסור כו'.

כך אדם מיטמא על אבר מת מצוה א"ל ר' יוחנן ויש כן זו. — ע' בספר תוה"א לרמב"ן שער הכהנים שהעתיק "א"ל ר"י ויש כאן מת מצוה שיטמא לו", ואיני יודע אם כך היה הנוסח לפניו בירושלמי או שהוסיף בעצמו לבאר הדברים.

ר' יודה אומר כשם שאדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו כך מיטמא על אבר מן החי מאביו. — צ"ל: כשם שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו כך אינו מיטמא על עצם כשעורה מאביו (וכן בספרא ר"פ אמור: שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו ע"כ, ויש להגיה שם "ר' יהודה" במקום "ר' יוסי" וכמו שהעתיק הרא"ש בהלכות טומאה, וכעין זה איתא נמי במסכת שמחות פ"ד הכ"ז).

מעשה ביוסי בן פכסס שעלת על רגלו נומי כו'. — בפירוש הקצר ביאר שנומי היא יבלת ובפ"מ פירש בשר חי וכפרש"י בע"ז יו"ד ב', אבל באלה אין מנהג הרופאים לחתוך את כל האבר. וראיתי במוסף הערוך ע' נם ד' שהוא מין נגע ומורסא הפושה ואוכל את הבשר ע"כ, ונ"ל שזהו המכונה אצל הרופאים נגע הסרטן על שם שהבשר הנוסף אדום כסרטן ובימי חז"ל היה נגע זה מכונה "נומי" שהיא עלוקה (ע' ערוך ע' נם ה') ג"כ מאותו טעם שהעלוקה ג"כ אדומה וידוע שאין לנגע זה תקנה אלא סכין.

אם בחייהן אין מטמאין להן לכ"ש במיתתן כו'. — בברכות פ"ג ה"א נוסח יותר מתוקן בסוגיא זו וע' מ"ש בהגהותי שם (עמ' 9).

מ"ד יטמא נזיר עולם הא נזיר נזירות לא מפני שתגלחתו מרובה כו'. — צ"ל (כגירסת פ"מ): הא נזיר נזירות לא מפני שקרבנותיו מרובין (פי' אבל נזיר עולם אינו מגלח אלא כשהכביד שערו דהיינו לאחר י"ב חדש ע"ל פ"א ה"ב) מ"ד יטמא נזיר נזירות הא נזיר עולם לא מפני שתגלחתו מרובה (פי' שחמור נזיר עולם שאינו מגלח אלא לזמן מרובה לאחר שנים עשר חדש וכמו שנתבאר אבל נזיר נזירות מגלח לאחר כל שלשים יום וזה דלא כפירוש פ"מ).

להביא את הנפל שלא קרשו איבריו. — צ"ל: שלא קשרו איבריו (כן העתיק הר"ש ברפ"ב דאהלות).

המת יטמא פחות מכזית דאר"י להביא את הנפל שאין בו כזית. — קשה לי שהרי ענין דברי ר' יוחנן הן שאין בנפל כזית בשר אע"פ שעם העצמות והדם יש בו יותר מכזית וכ"ה בבבלי (נ' א') "למת שאין בו כזית בשר".

מדרשות אמינא. — כל המפרשים וכן במעריך ערך שרץ פירשו "אמינא" כעניינו בבבלי "אני אומר", אבל מאחר שלא מצינו בכל הירושלמי עוד אפי' פעם אחת מלת "אמינא" לענין זה לכן נראה עיקר כגירסת שה"ג בשם ריא"ז בע"ז פ"א "וכי המדרשות אמנה הם" וביאור זה כ"ש במעריך שם ע"ש.

[השלמות: מאי כדון מדרשות אמינא כו'. — (ע' מ"ש בפנים, עמ' 441) ועי שליה תושבע"פ כלל כ"ה בשם הרמד"ל שפירש דאין משיבין על הדרש של רשב"י דהיכא דאיכא למדרש דרשינן ואין למדין משם הלכה למקום אחר.]

אי זהו נצל בשר המת שנתוק. — צ"ל: בשר המת שנמוק.

הגע עצמך שהביא חצי תרווד רקב מזה וחצי תרווד רקב מזה ועירבן זה בזה. — פי' ותניא בתוספתא אהלות פ"ד מלא תרווד רקב משני מתים מצטרפין זה עם זה.

[השלמות: וזה נעשה גילגלין לזה מה נפשך כו'. צ"ל: וזה נעשה גילגלין לזה התיב אבא כו' ועירבן זה בזה מה נפשך גילגלין לזה (פי' בשני מתים) ולא לזה (פי' בחצי תרווד מזה וחצי תרווד מזה ועירבן) והוה עיינן כו'.]

חברייא בעי קומי רשב"א קשר גילגלין מן הארכובה ולמטן כו'. — צ"ל: חברייא בעון קומי רשב"א נשברה רגלו מן הארכובה ולמטן (פי' ועדיין היא מחוברת לגוף מהו שתעשה לו גלגלין) אמר לון אין כיני אפי' לא נשברה אני רואה אותה כאלו היא חתוכה כו' (ואפשר לקיים גם נוסח שלנו רק במקום קשר צ"ל ותהא).

נפלים מהו שיהא להן רקב מ"ד דמן מטמא ברביעית כו'. — פי' דתני בספרי חקת פיסקא קכ"ה לכל נפש אדם להביא את בן שמונה (פי' ח' חדשים דהיינו נפל ולפנינו שם הנוסח "שמונה ימים" והוא ט"ס והגר"א מחק שם מלת "ימים") משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו ת"ל בנפש אדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר נפש אדם להביא את דמו ע"כ, ולפי פירוש אחד שכתב הר"ש במכשירין פ"ו מ"ז חולקין בזה גם ר' יוסי וחכמים שם ע"ש.

נטל ממנו עפר וסמכו לו טהור (פי' שאין התלוליות טמא אלא במקומו ומעפרו בלבד) תיפתר כהדין תנייא דתני (תוספתא אהלות פי"ז ושם מיירי בדין בית הפרס שעשו בו אשפה גבוהה עשרה טפחים ולפי גירסת הגר"א שם "גבוה שלשה טפחים" ואח"כ עקר את האשפה ממקומה) עקרו ממקומו טמא.

רשב"ג מטהר ארשב"א וירדו כו'. — צ"ל: רשב"ג מטהר תני השזרה והגלגולת שגירר רוב חוליות שבה אע"פ ששלדה קיימת טהורה (פי' מלטמא באהל) בזמן שהיא בתוך הקבר אפי' מכותתין אפי' מפורקין טמא שהקבר מצרפן (כ"ה בתוספתא אהלות פ"ב) מתניתא דר' לעזר דתני א"ר אלעזר (כ"ה בתוספתא פ"ה ובבלי נ"ג א') בראשונה כו' (ומה שבינתיים מיותר).

[השלמות: ר' יוחנן אמר בינתיים להקל כו'. ר"י ורשב"ל לטעמייהו בחולין ניד אי דר"י אמר אלו טרפות דוקא ורשב"ל אמר אלו כשרות דוקא אבל לעיל בעירובין פ"א ה"א נמצא להיפך.]

אם לשרוף אפי' על ספק דבריהן שורפין אם ללקות כו'. — צ"ל: אם לשרוף אפי' על ספק דבריהן שורפין אלא ללקות תני ר' יוסי צידנייה (וכ"ה למטה בסוף פרק זה) קומי ר' ירמיה ופליג על ר"י כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקין עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקין עליה את הארבעים (וברייתא היא בתוספתא מכות סופ"ג וכגירסא זו מוכח גם בסוף פרק זה) א"ר יוחנן כו'.

ידו אחת בצד זו וידו אחת ברובד אין הנזיר מגלח כו'. — צ"ל: ידו אחת תחת צד זו של רובד (פי' רובד שאין בו ד' על ד' טפחים וכזית מן המת תחת צד אחד של רובד) וידו אחת על הרובד (פי' אפי' כנגד הטומאה) אין הנזיר מגלח (פי' שאין הטומאה נמשכת תחת הרובד מצד זה לצד אחר וגם הרובד חוצץ שלא תעלה הטומאה עליה) ר' מנא בעי אם אהל לחוץ יהא אהל להמשיך אם אינו אהל להמשיך תיפקע טומאה (כל זה איתא לפנינו למטה ושייך כאן. וענין "תיפקע טומאה" שתעלה דרך הרובד למעלה, ו"תיפקע" כמו "תיבקע" ע' ערוך ערך פקע ז' ורמב"ן בפה"ת פרשת בשלח ט"ו יו"ד. ודין זה בנזיר בלבד, אבל לענין שאר הדברים מצינו באהלות פ"ח מ"ד שיש חוצצין ולא מביאין) א"ר יוחנן המת והנזיר תחת המטה אין הנזיר מגלח (כ"ה ברמב"ם פ"ז ה"ו מנזירות וע' בכ"מ שם) כ"ש המת בבית והנזיר תחת המטה אין הנזיר מגלח (פי' שאין הטומאה נכנסת תחת המטה שדרכה של טומאה לצאת אבל לא ליכנס כדתנן באהלות סופ"ג וסופ"ד) המת תחת המטה והנזיר בבית הנזיר מגלח ר' יוסי בעי אם חוצצת היא (פי' המטה) בפני הטהרה תחוץ בפני הטומאה ואם אינה חוצצת בפני הטומאה (פי' מלצאת מתחתיה לבית) לא תחוץ בפני הטהרה (פי' ואם הנזיר תחתיה והטומאה בבית יהא צריך לגלח) א"ר יוחנן המת והנזיר תחת כרעי המטה תחת מעי הגמל תחת השקוף כו' ולא כל דבר שלא נעשה להגן (ע' תוספתא אהלות רפ"ט ובר"ש שם פ"ח מ"ב) כו' א"ר יוחנן המת בבית והנזיר בטרקלין (פי' והבית פתוח לטרקלין) הנזיר מגלח המת בטרקלין והנזיר בבית אין הנזיר מגלח (פי' שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס) א"ר יוחנן טומאה מחצי כותל ולחוץ (פי' והנזיר בתוך הבית) אין הנזיר מגלח מחצי כותל ולפנים הנזיר מגלח מחצה על מחצה אין הנזיר מגלח (ע' תוספתא רפ"ה ותוספתא אהלות פ"ז ופ"ט) א"ר יאשיה טומאה טמונה בקרקעו של בית אין הנזיר מגלח (כגירסא זו מוכח לקמן פ"ט סוה"ב וכ"ש בק"ע שם וטעם דין זה שאין אומרים לענין נזירות טומאה בוקעת ועולה אא"כ הוא עומד כנגד הטומאה בצמצום כמו שנראה בפ"ט שם).

אין לך סותר אלא ימי המת בלבד ולא יעלו כו'. — צ"ל: אלא ימי המת בלבד ויעלו (פי' ימי סיפרו וימי גמרו של מצורע) מה אם ימים שעושין משכב ומושב (פי' ימי הזב והזבה) את אמר עולין ימים שאין עושין משכב ומושב (פי' ימי ספרו וגמרו של מצורע ע' בבלי נ"ו ב' ובבלי פסחים פ"ז ב' וברש"י ובתוד"ה שכן) כו'.

מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה. — צ"ל: מה ימי הסגר שבעה אף ימי המת (פי' ימי אבלות על המת כן מוכח במו"ק פ"ג ה"ה דפ"ב ע"ג) שבעה.

אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון כו'. — צ"ל: אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על הראשון בלבד אבל לא על שני שנגע בראשון (והסופר השמיט מן "על" עד "על", וכגירסא זו נראה בר"ש אהלות פ"א מ"א וכן הגיה הגר"א בהגהותיו על הר"ש שם).

א"ר יוסי והוא שטבל (פי' זה שאמר ר' ינאי שאינו חייב על השני שנגע בראשון הוא באופן שהשני טבל עצמו אפי' בו ביום שנטמא ועדיין לא הזו עליו כל עיקר ממי חטאת ומסתברא דהערב שמש נמי בעי) אבל אם לא טבל כו'.

א"ר אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כו'. — צ"ל: הוא עצמו שנגע בכלים שנגעו במת חייב אמרה ואמר טעמא אשר יטמא ולא יתחטא בטומאת איש בכלים (פי' וסבר ר' אילא דאדם שנגע בכלי שנגע במת צריך הזייה) התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טעון חיטוי והוא שלישי כדאמר ר' אבון בר חייא בטומאת איש (פי' שר' אילא מיירי בטומאת איש ואין איש טעון חיטוי אלא שני אבל בכלים אפשר נמי שיהיה שלישי וטעון חיטוי) ר' זריקן בשם ר' המנונא תני תמן מסייעא לר' אילא (כ"ה גירסת הגר"א בהגהותיו על הר"ש אהלות רפ"א) כלי שחציו מן החלמא (הנה הר"ש והרמב"ם בכלים פ"א מ"ד פירשו דחלמא היא מין טיט, אבל מהא דאמרינן הכא דאם כוליה חלמא חייבין על הכנסתו אל המקדש מוכח דחלמא היא מין מתכת דאלו כלי חרס אינן חייבין על הכנסתו למקדש כדאיתא בבבלי עירובין ק"ד ב') וחציו מן הגללים אין חייבין על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמא וחציו מן הגללים אבל אם כולו מן החלמא חייב כו' תיפתר בשזרקו (פי' ומשום מכניס כלי טמא למקדש) א"ל אי בשזרקו למה חייב א"ל משום מכניס כלים טמאים למקדש כהדא דתני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים א"ר לעזר ב"ר יוסי אנן תניין הדא ופליג על תנייא קדמייא כו' חצי לוג דם וחצי קב עצמות כו'.

ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש כו'. — צ"ל: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקין עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקין עליה את הארבעים אריבר"ב כהא דאמר ר' יוחנן לטומאות הפורשות כו' שאין הנזיר מגלח עליהן אין לוקין עליהן חצי לוג דם וחצי קב עצמות כו'.