Sha'arei Torat Eretz Yisrael on Jerusalem Talmud Orlah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ר' יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי כו'. — צ"ל: ולמה לא תנינן חלת דמאי (פי' שבא"י נחשדו עמי הארץ על החלה כ"ש בחלה פ"ד ה"ז ולפיכך תנן בדמאי רפ"ה בלוקח מן הנחתום שחייב להפריש חלה והכי מוכח בחלה פ"ד מ"ו ואמרינן עלה התם כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה בארץ כך לא נחשדו על חלה בסוריא ומשמע דבא"י נחשדו) בגין דתנינן חלה לא תנינן חלת דמאי והתנינן תרומת מעשר של דמאי. ר' חנניה בשם שמואל מדומע של דמאי (פי' שנתערבה תרומת מעשר של דמאי בחולין) חייב בחלה (פי' אפי' לר"מ דמחמיר בתרומת מעשר של דמאי כשל תורה מ"מ אין מדומע שלו פוטר מן החלה אע"פ שהמדומע בתרומה ודאי פטור מן החלה כדתנן בחלה פ"א מ"ד ור' חנניה בשם שמואל מילתא באפי נפשה אמרה) א"ל ר' חייה בר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט (פי' בלשון שאלה) כו'. למחר הוא מביא ודאי (פי' שיביא חלה מעיסה שלא נתערבה בה תרומה כל עיקר) ואומר מדומע הוא (פי' בתרומת מעשר של דמאי) כדי ליטול ממנו דמים כו' נהגין אתון מפקין חלה מן מדומע של דמאי כו' רוב העם מכניסין לבתיהן (כ"ה הנוסח בברכות פ"ז סוה"א, וביאור זה שהיו מכניסין לבתיהן לצורך עצמן את כל תבואתן ולא בשביל למוכרן לאחרים ואפי' מי שחשוד שלא להפריש מעשרות ממה שמוכר מ"מ הוא מפריש מזה שאוכל ולפיכך מדומע בתרומת מעשר של דמאי חייב בחלה דרוב עמי הארץ מעשרין הן ותרומת מעשר זו אינה תרומה והעיסה אינה מדומע).
א"ר יוסי בר"ב תניי ב"ד שתהא חלתו בצפון צפונו. — נראה דמאמר זה אין מקומו כאן והוא שייך למטה עלה דא"ר שמעון בן אלעזר אם רצה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר ועל זה "אמר ריבר"ב תניי ב"ד הוא שתהא תרומתו (כצ"ל) בצפון צפונו" פי' ואפי' לא נתן עיניו במקצתו מ"מ אוכל את השאר מתנאי ב"ד שתהא התרומה בצפון צפונו ואמר בצפון צפונו ולא בצפונו כדי לאכול שלש רביעיות מהכרי או שבע שמיניות ע' תרומות פ"ג ה"ה ומ"ש שם (עמ' 86).
דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה (פי' כגון דם פסול שנתערב בדם כשר אם מותר לזורקו לר' יהודה ע' זבחים ע"ח א') כו' אוכלי קדש באוכלי תרומה אוכלי קדש באוכלי קדש (כצ"ל וכגירסת רא"פ, וענין זה כגון חתיכה של חטאת טמאה במאה חתיכות של חטאת טהורה וכן לענין גבוה בנתערבו איברי חטאת באיברי עולה) משקה תרומה במשקה חולין כו'.
א"ר חנניה הדא אמרה עולות בעולות אבל חטאת בעולות כו'. —צ"ל: א"ר חנניה הדא דתימר (פי' דלר' יהודה עולה ומתיר אף לגבוה) חטאת בעולות (פי' איברי חטאת באיברי עולה שעולין ומותר להקריבן על המזבח) אבל עולות בעולות (פי' כגון איברי עולה בעלת מום באיברי עולה תמימה) הרי יש כאן ודאי בלא תעשה (פי' כדכתיב בויקרא כ"ב כ"ב ואשה לא תתנו מהם ולפיכך אינן בטילין לעולם והכי תניא בזבחים ע"ז א' ובתוספתא שם פ"ח) היך סבר ר' יודה כר' ליעזר או כר' יהושע (פי' שנחלקו בתרומות פ"ה מ"ב) כר' ליעזר מעלה ושורף (כמו שסבר ר' אליעזר בסאה תרומה טמאה שנתערבה במאה חולין טהורין שמעלה ושורף) כר' יהושע מעלה ואוכל מאן תנא מצטרפין כו'.
עד כדון כר"ע, כר' ישמעאל? — פי' דר"ע אית ליה למד מן הלמד ור' ישמעאל לית ליה כדאיתא בקידושין פ"א רה"ב, ומקור מחלוקת זו נמצא בספרי פ' קרח סוף פיסקא קי"ח דר"ע למד דבכור נאכל לב' ימים ולילה אחד מחזה ושוק של שלמים ור' יוסי הגלילי הקשה לו דנלמוד מחזה ושוק של תודה שנאכלין ליום ולילה אחד, ומשום פירכא זו חזר בו ר"ע ודרש לבכור ממקרא אחר; אבל ר' ישמעאל אמר שם וכי תודה מאין למדה משלמים ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד ממנו למד מן הלמד ע"כ. ומזה מוכח דלר"ע למדין למד מן הלמד אפי' בקדשים והיא ג"כ שיטת הירושלמי, וס"ל נמי דלר' ישמעאל אין למד מן הלמד אפי' בחולין. ולא כן שיטת הבבלי במנחות מ"ט ב', נ"ז א' וסמ"ך ב' דמהם עולה דבקדשים יש למד מן הלמד אפי' לר"ע ובחולין אין למד מן הלמד אפי' לר' ישמעאל.
מה פליגין שנפלו ג' קבין ערלה וג' קבין של כלאי הכרם אבל אם נפלו כו'. — צ"ל: מה פליגין (פי' ת"ק ור"ש במשנה א') שנפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם כאחת אבל אם נפלו ג' קבין ערלה ואח"כ ג' קבין ועוד כלאי הכרם מותר למה ועוד בטל בג' קבין ג' קבין בטלין במאה, אבל אם נפלו ג' קבין ועוד ערלה ואח"כ נפלו ג' קבין כלאי הכרם אסור, נפלו ג' קבין ערלה ואח"כ נפלו עוד ג' קבין ערלה מהו כמו שנפלה סאה ערלה כאחת או כמו שנפלו ג' קבין ערלה ואח"כ נפלו ג' קבין כלאי הכרם פשיטא שידיעתו מתירתו (פי' אפי' לרבנן שחולקין על ר"ש בתרומה וסברי דהרמתו מקדשתו היינו בתרומה דוקא שצריך להרים אבל בערלה שאין צריך להרים אף רבנן מודין שידיעתו מתירתו) ידיעת חבירו כו' (וע' בשנות אליהו).
נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע כו'. —צ"ל: נפלה סאה ערלה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה שנייה מדדה ומצא בה מאתים אין תימר ידיעת ספק כו' ספק אין בה נפלה סאה ערלה לתוכה ואח"כ נפלה שנייה אין תימר ידיעת הספק (פי' זה שנודע לו שנפלה סאה ראשונה אע"פ שספק הוא לו אם עלתה) כידיעת ודאי כו' (וע' בשנות אליהו).
לא שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה כו'. — צ"ל: לא שהתרומה מעלה את הערלה (פי' דלשון זה משמע דהיינו בנפלה סאה ערלה לתוך מאתים של תרומה) אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה ניחא כו' כלום טמאה מעלה את הטהורה ואפי' טהורה מעלה את הטמאה לא אצל הכהנים שמא אצל הזרים (פי' וכשהתרומה מעלה את הערלה יהא אסור לזרים) אין תימר אוף הכא בכהנים והתנינן הערלה מעלה כו'.
כתפוח עושין אותו ב"ש כו'. — פי' דב"ש עושין את הפחות מכביצה כאילו תפח מהמים שנותנין בעיסה ונעשה כביצה כדתנן בטהרות פ"ג מ"ד הניחן בגשמים ותפחו הרי אלו טמאין.
ואין פוסלין אותו בשינוי מראה אבא בריה דרב נחמן דברי ר"מ כו'. — חסר כאן וכצ"ל: ואין פוסלין אותו בשינוי מראה תני (הוא בספרא שמיני פרק יו"ד פרשה ט') ר"מ פוסל בשינוי מראה אבא בריה דר"נ כו' כמה דב"ש אמרי משום חימוץ ניכר כן ר"מ אמר משום כו'.
גריסין של תרומה שנפלו עם עדשים של חולין כו'. — צ"ל: גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין (כן העתיק בתמים דעים סימן ז').
על דעתיה דרבי עד שירבו על כולהון. — פי' דרבי לטעמיה דאית ליה (חולין ק"ח ב') אפשר לסוחטו אסור (תמים דעים שם והאריך שם לבאר סוגיא זו וע"ש).
תני חנניה בשם ר' יוחנן אף הראשונה במחלוקת כו'. — צ"ל: רבי חנניה בשם ר' יוחנן אף הראשונה במחלוקת א"ר יונה מה פליגין בשחימץ כו'.
לא שנייא היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח היא המחלוקת. — צ"ל: לא שנייא היא השביח ואח"כ פגם היא פגם ואח"כ השביח היא המחלוקת.
ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם כו'. — צ"ל: נעשה כמי שפגם מעיקרו (פי' שאחר שנתחמצה העיסה מהשאור של חולין כפי צורכה התרומה שנפלה אחרי כן היא פוגמתה מפני שמחמצתה יותר מדאי וא"כ למה חולק ר"מ שהוא ת"ק דר"ש על ר"ש כמו שמבאר והולך) וקשיא אלו פגם ולא השביח שמא כלום הוא (פי' דהא לרשב"ל אף ר"מ מודה לר"ש בפגם מעיקרו) חזר ר' יונה ומר האשה הזאת כו' נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ר' יונה בעי כו'.
כל שההדיוט טועמו ואומר קדרה זו אינה חסירה ונפל כו'. —צ"ל: קדירה זו אינה חסירה כלום ונפגם מפני זו (פי' מחמת איסור זה שנפל בה) זה הוא נותן טעם לפגם ומותר ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו (פי' שההדיוט טועם ואומר שתבלין פלוני יש בקדירה זו הרבה ומחמתן נפגמה) זה הוא נותן טעם לפגם ומותר (פי' שאין סומכין על ההדיוט שאמר שהפגם הוא מחמת תבלין יתירין) וכל שהאומן טועמו ואומר תבלין פלוני יש בקדירה זו (פי' ומחמת התבלין נפגמה ולא מחמת האיסור) זה הוא נותן טעם לשבח ואסור (והוא כפי הלשון השני שבבבלי ע"ז ס"ז א' ע"ש).
התיב ר' חמא בר יוסי קומי ר' יוחנן. — צ"ל: התיב ר' חייא בר יוסף קומי ר' יוחנן (וכ"ה בנזיר פ"ו ה"א).
שאם שרה ענבים ושרה פיתו בהן ויש בהן כדי לצרף בהן כזית חייב. — צ"ל: שאם שרה ענבים במים ושרה פיתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב (כ"ה בנזיר שם וכן העתיק במאור רפ"ג דפסחים, וה"פ דזה ששרה ענבים במים הוא טעם כעיקר ונוהג בכל האיסורים אבל זה שחזר ושרה הפת במים אלו שבהן טעם ענבים הוא היתר מצטרף לאיסור מפני שאין בפת טעם העיקר עצמו דהיינו הענבים עצמן).
א"ר זעירא הדא דאת אמר וכולה תינויין היך עבידא. — נראה שכאן נשנה פעם שנית דברי ר' זעירא שלמעלה כל נותן טעם אין לוקין עליו עד שיטעום טעם ממשו של איסור כו' והסופר השמיט זה והעיר דמש"ה השמיטו שכבר כתוב זה למעלה וכתב: "הדא למעלן איתאמרת וכולה תיניין היך עבידא" (כן הוא הנוסח בע"ז פ"ה הי"א).
[השלמות: כוס שמזגו מאיסור ומהיתר. — פי' שמזג כוס של יין ממים של איסור וממים של היתר.]
אימתי חמצן של כותים מותר לאחר הפס ח. — פי' שאין הכותים מקדשין את החדש על פי ראיית הלבנה אלא לפי חשבונם לכן יקרה שהכותים עושים פסחם לפני זמן פסח שלנו ובעוד שאצלנו עדיין הוא פסח כבר נגמר אצלם ז' ימי פסחם וכבר יאפו חמץ והוא אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח וזה ששאלו כאן אימתי יהא חמצן מותר לאחר הפסח וכן מבואר בתוספתא פסחים פ"ב.
ואף כשאמרו של נחתומין בכפרים כו' הוא בודה (כצ"ל) לו שאור לכל אותו היום. — פי' "בודה" מוציא (ע' מנחות נ"ב ב' בודה להן מתוכן ומחמצן) והיה המנהג בכפרים להכין בבקר שאור לכל מה שיאפה אותו היום אבל בכרכין שאין השאור מצוי היו נוטלין שאור מהעיסה שאפה עתה לעיסה שיאפה אחריה וכן מהשנית לשלישית לפיכך מותר בכרכים אפי' אם אופה שלשה תנורים ביום אחד.
ועוד מן הדא דא"ר חנינא דר' אבהו אבא ה"ל כו'. — צ"ל: דא"ר חנינה בר' אבהו אבא כו' (וכ"ה בע"ז פ"ה הי"א).
לא סוף דבר צלוחית אלא אפי' ספל. — פי' לאו דוקא צלוחית שפיה צר דצלוחית כלי חרס היא שבולעת הרבה כעין שאמרו בבבלי פסחים (ל' ב') "חזינן להו דמידייתי" אלא אפי' ספל שהוא של מתכות שאינו בולע הרבה מ"מ אם פיו צר סבר ר' יהודה שאינו טובל אלא הזייה ראשונה.
תרומה אצל הזרים אסורה שביעית אצל הכהנים מותרת. — פי' בתמיה והרי השביעית אף לכהנים אסורה.
א"ר יונה לא אמר אלא קדשים קלים פיגול ונותר לאחר זריקה כו'. — צ"ל: א"ר יונה פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן לא אמר אלא פיגול ונותר של קדשים קלים דבר שאין זריקה מתירתו הא בקדשים קלים הואיל והן מותרין כו' א"ר יוסי לא אמר (פי' בברייתא זו) פיגול ונותר של קדשים קלים אלא להוציא קדשים קלים לאחר זריקה הא לפני זריקה הואיל והן אסורין לוקין עליהן משום זרות א"ר אבין מתניתא מסייעא כו'.