Sha'arei Torat Eretz Yisrael on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מעמעמין על הנראה לעברו כו'. — ענין "עימעום" בירושלמי הוא כמו גימגום בלשון הבבלי, ע' ברכות פ"ה ה"ד בתחילה מסרב בשנייה מעמעם, ובשבת ס"א דף ג' ע"ג מהלכות של עימום היא, ובסנהדרין סופ"ה שלא יראה דין זה יוצא מעמעם. ובמוסף הערוך ערך עמעם כתב ועיניו השע תרגומו ועינוהי עמעם. וכן עניינו כאן שאם ראו ב"ד לעבר את החדש, אף שבאו עדים ביום שלשים להעיד שראו את הלבנה הרי ב"ד מגמגמין על העדים שלא לקבלן ומעברין את החדש, אבל אין מגמגמין על החדש שלא נראה בזמנו שב"ד יקדשו אותו כאלו נראה להם הלבנה החדשה, ור' בא חולק וסבר להפך. ולא כן שיטת הבבלי (כ' א') דשם הנוסח "מאיימין" (והוא מלשון אימה כמו בסנהדרין פ"ג מ"ט מכניסין אותן ומאיימין עליהן) על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו (פרש"י שיחרישו העדים) ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו, ופרש"י שיאמרו ראינו ויעידו שקר וכן מבואר בתלמודא שם. ופלא מאחר שלא נראה בזמנו ולא באו עדים להעיד על החדש מה שייך לומר שאין מאיימין על העדים שלא באו, ובלי ספק שמתוך זה השתדל הרמב"ם בסופ"ג מקה"ח לפרש פירוש אחר בזה ע"ש. ושוב מצאתי בספר ניר שהעיר על מקצת דברינו ע"ש.
יכול אם היה צריך שני ימים נותנין לו שני ימים ת"ל אותו כו'. —צ"ל: ת"ל יום (כגירסת ק"ע וכ"ה בספרא) אין לו אלא יום אחד בלבד הדא אמרה מעמעמין על הנראה לעברו (פי' שדוקא שני ימים אין נותנין לו אבל יום אחד נותנין לו אפי' נראה החדש בזמנו) מתניתא פליגא על ר' בא יכול כשם שמעברין כו' מתניתא פליגא על ר' זעירא יכול אם לא נראתה הלבנה לשני ימים יקדשו את החדש לאחר שני ימים ת"ל אותם מקראי קדש אלה הם מועדי אין אלה מועדי מפני שלא נראתה הא אם נראתה לא (פי' דאם נראתה אין דוחין את החדש אפי' יום אחד ואין משגיחין ע"ז שנראה לב"ד צורך לעברו) הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה לעברו הוו בעי מימר כו'.
ארשב"ג כן היינו נוהגין ביבנה והא תני קידשוהו בראשון ובשני כו'. — ע' שביעית פ"י ה"ב (עמ' 78) מה שתקנתי בענין זה.
[השלמות: קם ר' יוסה עם ר' יהודה בר פזי. כעין זה בברכות פ"ד ה"א [ז' ע"ג].]
ביומוי דר' אבהו אתון בעיי מימר גואלינו כו'. — פי' שהיה מנהג אצלן שלא לומר מפורש "נתקדש החדש" אלא לומר איזה דבר לרמז וסימן ע"ז; והטעם דבשעת השמד אחר חורבן ביתר היו יריאין לומר נתקדש החדש ותקנו לומר רמז וסימן, ואע"פ שבטל השמד המנהג לא בטל (כדאיתא בכתובות פ"א ה"ה). ולפעמים אמרו לסימן "גואלינו" כמו שהירח מתכסה וחוזר ונגלה ומאיר כן הן ישראל שנמשלו לירח שנתכסה כשהן בגלות בין האומות וסופן להגאל במהרה בימינו והלכו גוים לאורם, ופעמים אמרו לסימן "דוד מלך ישראל חי וקיים" (בבלי כ"ה א') שמלכות בית דוד נמשלה ג"כ לירח כדכתיב (תהלים פ"ט ל"ח) כירח יכון עולם, וע' מ"ש בסנהדרין פ"א ה"ב דף ל"ח ע"ג.
ר' יוסי מכשיר בשל פרה וחכמים פוסלין מ"ט דר' יוסי כו'. — יש להחליף הגירסא וכצ"ל: וחכמים פוסלין מ"ט דרבנן ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מ"ט דר' יוסי והיה במשוך בקרן היובל ורבנן כל השופרות נקראו כו' (ושתי המלות "מקרן כתיב" אינן שייכין כאן ונשתרבבו משבת פ"ב ה"ג דף ד' ע"ד).
[השלמות: א"ר יוסה הדא אמרה כו'. — צ"ל: שופר מאריך כו' א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה יצא שנייא היא ששמע את כולה והיי דא אמרה דא תקע כו' (פי' והכא הוי כאילו לא שמע אלא הראש או הסוף שהרי האריך בה והוא כמו שהפסיק בינתיים) אין בידו אלא אחת אין תימר לא יצא אפי' אחת אין בידו ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא ולא דמייא תמן ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף ברם הכא אי אית ליה ראשה לית ליה סוף אי אית ליה סופה לית ליה ראש (וע' רא"ש פ"ד סימן ח' בשם רמב"ן דגורס פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, ומובא בשיירי קרבן).]
ומפקד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדה כו'. — פי' כעין שאמרו בבבלי פסחים נ"א ב' אני שראיתי את ר"ש בן יוחי שאכל כדי הוא רשב"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול שלא בפני לא תאכל ע"כ, וה"נ נראה שר' יוחנן ראה לאדם גדול אחד שהתפלל בת"ב כ"ד ולכך סמך עליו גם הוא לעשות כן אבל לא היה זה ברור בידו להורות לאחרים ולפיכך צוה לתלמידיו שלא לעשות כמותו שלא בפניו וע' בבלי פסחים נ"ד ב' שנסתפקו בדעת ר' יוחנן.
מילתיה דר' יוחנן אמרה יחיד בת"ב מתפלל ארבע לא אמר אלא ארבע כו'. — צ"ל: לא אמר אלא עשרים וארבע (פי' שר' יוחנן שצוה לתלמידיו לעיל לא אמר אלא שלא יתפללו כ"ד) הא ארבע לא (פי' דלר' יוחנן שהתפלל בת"ב כ"ד כבתענית צבור ודאי שהתפלל ג"כ בת"ב ארבע תפלות כדין תענית צבור ע' תענית פ"ד דה"א ומדלא צוה ר' יוחנן לתלמידיו שלא יתפללו ארבע ש"מ שהכל מודים שמתפללין בת"ב ארבע תפלות וע' בבלי פסחים נ"ד ב').
אבל דברי חכמים קידוש ב"ד ותקיעת שופר והשמטת כספים משמיטין כו'. — צ"ל: דברי חכמים שילוח עבדים ותקיעת שופר והשמטת קרקע (פי' שהשדות הנמכרות חוזרות לבעליהן הראשונים, אבל שמיטת כסף אינה נוהגת ביובל כדתני בספרא פ' בהר) מעכבין ניחא שילוח עבדים ותקיעת שופר השמטת קרקע לא בסוף הן משמיטין (פי' דמאחר שאין עבודת הארץ נוהגת ביובל אין חזרת קרקע לבעלים ניכרת במשך כל שנת היובל שהרי גם הבעלים אסורין לעבוד אותה).
דתני ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו אם היה מעכב כו'. — גירסת רמב"ן במלחמות פ"ג: ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול כו' כיני מתניתא אם היה מעכב את התקיעה פסול (פי' אף שלאחר סתימה אינו מעכב ור' נתן מכשיר אם סתם במינו כיון שאינו מעכב לאחר סתימה והא דתנן אם עיכב את התקיעה פסול היינו אם מעכב לאחר סתימה אבל אם אין מעכב לאחר סתימה אף שהיה מעכב לפני סתימה כשר ואתי כר' נתן דלרבנן אם היה מעכב תחילה פסול).
[השלמות: שופר קדוח. — ע' בבלי כ"ז ב'.]
אלא כל הנשוך אפי' נשיכת כלב אפי' נשיכת נחש ולא דמיא כו'. — צ"ל: אפי' נשיכת כלב אפי' נשיכת חמור ולא דמיא כו' בשם ר' אחא נשיכת כלב שאינה ממיתה וראה נשיכת נחש שהיא ממיתה והביט (וכעין זה בפרש"י עה"ת במדבר כ"א ט' כלב או חמור נושכו היה נזוק כו' שנשיכת הנחש ממהרת להמית לכך נאמר כאן וראה אותו ראיה בעלמא ובנשיכת הנחש נאמר והביט) ורבנן כו' נשיכת נחש שהוא מחלחל (פי' שהארס מתפשט בכל הגוף כמו שאמרו בפיאה פ"א ה"א דף ט"ז ע"א אומר לנחש מפני מה אתה נושך אבר אחד וכל האברים מרגישין, וכעין זה בסוטה פ"א ה"ד מצא שם מכה התחיל מחלחל ויורד).