מ"ט דר"מ כדי שיתבררו שלשתן מדעת אחת (פי' דסבר ר"מ במ"ב דכל אחד מהן יכול לפסול לדיין שבירר חבירו לפ"ז כל או"א מוכרח לברור דיין כזה שגם חבירו יסכים עליו ולדיין שלישי שניהן בוררין אותו והרי כל הג' דיינין כאלו הן מדעת אחת) ומ"ט דרבנן לאו כולא מינך מיבחר כו' (פי' דסברי שטוב יותר שכאו"א יברור לו דיין אחד בלי הסכמת חבירו ואין חבירו יכול לפוסלו, ואת הדיין הג' יבחרו שני הדיינין ולא בעלי הדינין).

וקשיא על דרבנן מת אחד לא נמצאו שלשתן מתבררין מדעת אחת. — צ"ל: לא נמצאו שנים מתבררין מדעת אחת (פי' שפעמים יקרה שימות אחד משני הדיינין אחר שכבר ביררו שניהן את הדיין השלישי, וחוזר זה שמת דיינו ובורר לו דיין אחר והרי נמצא שאין לזה בתוך ג' הדיינין אלא אחד זה שבירר באחרונה אבל לחבירו יש בהן שני דיינין האחד שבירר בעצמו והשני זה שבירר דיין שלו עם חבירו שמת ואף שגם המת כבר הסכים עליו אין דעת המת חשובה כלום על הדיין החי והרי לרבנן יש כאן הכרעה לצד אחד אבל לר"מ א"א להיות הכרעה לצד אחד).

כיני מתניתא זה פוסל דיינו של זה הא דיינו לא. — צ"ל: הא דייניו לא (פי' שאינו יכול לפסול אלא דיין ראשון שבירר חבירו אבל אם חזר ובירר דיין אחר שוב אינו יכול לפוסלו דאם כן אין לדבר סוף וכעין זה למטה "ריש לקיש אמר כיני מתניתא עדו הא עידיו לא") כו' די"א אפי' בד"ת איתאמרין.

ולעולם זה פוסל וזה מביא א"ר זירא בטפילה שנו. — נ"ל דכל זה אין מקומו כאן רק למעלה בתחלת הלכה זו וכצ"ל שם: ולעולם זה בורר וזה פוסל כיני מתניתא זה פוסל דיינו של זה הא דייניו לא (וכבר נתבאר פירושו למעלה) א"ר זירא בטפילה שנו (פי' מתרץ לומר דאפי' כמה דיינים הוא פוסל אלא שאינו מיירי בג' דיינין אלה שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם או שני הדיינין בוררין להן עוד אחד דבאלו ודאי שאינו יכול לפסול אלא פעם ראשונה בלבד דאל"כ אין לדבר סוף, אלא שמשנתנו מיירי בדיינין שכל או"א רוצה לטפל ולהוסיף על השלשה הראשונים וכדתני בספרי דברים פיסקא י"ב היה אחד מהם רואה שנוצח חבירו בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא למחר אני דן מוסיף אני עליכם דיינין ע"כ ומוכח שיש ברשות של כל או"א מבעלי דינין להוסיף דיינין ודיינין אלו שאחד רוצה להוסיף יכול חבירו לפוסלן עד העולם ואז דנין רק ג' דיינים ראשונים) ריש לקיש אמר בערכאות כו' לזה שאמר בטיבריא א"ר לא והאי דמר ר' לעזר כו'.

באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא כו'. — צ"ל: דהוון יתיבין בהדא משכנא (פי' שם עיר או כפר שהיה באמצע הדרך שבין טבריא לציפורי כדמוכח בסוף ברכות ע"ש) מן הכא להכא תשע מילין מן הכא להכא תשע מילין (כן העתיקו הרמב"ן והר"נ דף כ"ג ע"א ומבואר בתענית פ"ד ה"ז שבין טבריא לציפורי י"ח מיל).

היה חייב כו'. —פיסקא זו וכל ההלכה מיותרות ודברי ר' חייא בר בא מקומן על משנה ד', ו"אין לי עמך עסק" אינו לשון טוב אלא דברים בעלמא לכך הוא יכול לחזור בו ודלא כפירוש ק"ע כאן. ויותר נראה להגיה כאן וכצ"ל: ר' חייא כו' ואין לי עמך עסק (פי' מחול לך) כו' ואני מקבל (פי' אתן) עלי לא מצינו עדות יוצא מפי קרוב (פי' ואפי' חכמים מודים שיכול לחזור בו) ריב"ח אמר ואפי' כו' מקבל עלי עילא היה רוצה להודות לו (פי' שהיה רוצה להודות לו והיה מתבייש ומצא עלילה לאמר נאמן עלי אבא כו' ולקיים דבריהם כאלו הודה בעצמו).

א"ל ד"ה היא הכא א"ר יוסי כו'. — צ"ל: ד"ה היא הכא (פי' כאן בסנהדרין בדיני ממונות אפי' רבנן מודין דפסולין והטעם מבאר והולך) מהו ד"ה היא הכא א"ר יוסי כו' מודין ליה ופליגין עלוהי ר' יונה בשם ר' הונא כו' (וכ"ה ברה"ש פ"א ה"ט וע"ש [עמ' 274] מה שביארנו בזה).

מה צורכה למיתני אחי אביו לומר בנו וחתנו של חתן אחי אביו כו'. — צ"ל: לומר בנו וחתנו של אחי אביו. מכיון דתנינן בעל אחותו (פי' והרי הוא לבן בעל אחותו אחי אמו) מה צורכה למיתני אחי אמו? לומר בנו וחתנו של אחי אמו. מכיון דתנינן חמיו (פי' והרי הוא לבן חמיו בעל אחותו) מה צורכה למיתני בעל אחותו לומר בנו וחתנו של בעל אחותו. מכיון דתנינן אגיסו (פי' והרי הוא לבן גיסו בעל אחות אמו) מה צורכה למיתני בעל אחות אמו לומר בנו וחתנו של בעל אחות אמו. תנינן חורגו לבדו רב אמר אם חתן גיסו אסור חתן חורגתו לא כל שכן (פי' דמשמע דאפי' אם יש לגיסו בת מאשתו הראשונה בעלה שהוא חתן גיסו דהיינו חתן של בעל אחות אשתו אסור לו וכ"ש חתן בת אשתו שאסור) תיפתר שיש לו בנים וחתנים ממנה (פי' שאין חתן גיסו אסור אא"כ נשא בת אחות אשתו והוא חתן אחות אשתו אבל חתן בת אשתו מותר דכבר איתפליג דרא ע' בבלי ב"ב קכ"ח א' תוד"ה מר).

משה מהו שיהא מותר באשת פנחס. — ע' בהגהות הגר"א על הרא"ש שכתב דהמעיין בירושלמי מוכח שט"ס הוא וצ"ל "אהרן מהו שיעיד" ולא ידענו מה היא הוכחתו בזה.

שמע רב הונא ואמר כהדין יודעני כו'. — צ"ל: שמע רב הונא ואמר הדין ידע (פי' זה יודע משנתנו דקרוב ונתרחק כשר) כשם שאמרו מלמטן (פי' כמו שאמר ר' יהודה דאפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה ה"ז קרוב ופסול) כך אמרו מלמעלן (פי' כגון אם מתה אחות אביו או אחות אמו ויש לבעלה בנים ממנה ה"ז קרוב ופסול) ר' ירמיה בשם רב כו'.

מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חד סהיד. — כפירוש א' שבק"ע עיקר וכ"ה בתמים דעים סימן רט"ז בשם ר' יהונתן.

חד בר נש אשגח למיגוס גו אריסטון. — צ"ל: חד בר נש אצווח לחבריה גו אריסטון (כ"ה בפירוש ר' חננאל בבלי כ"ט ב').

נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים כו'. — צ"ל: נאמר כאן שני ונאמר להלן שנים (על פי שנים עדים יקום דבר, דברים י"ז ו') מה כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים הרי למדנו שאין האשה מעידה מעתה אין האשה דנה (פי' לתבוע מבעל דינה מאשה או איש וכעין זה לעיל "גר דן עם שאינו גר") ר' יוסי בר"ב בשם ר' יוסי נאמר כאן שני על פי שנים עדים ונאמר להלן שני וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים אם כן מה ת"ל שני שלא יהא אחד עומד כו'.

בפני ב"ד להוציא עד אחד כו'. — צ"ל: ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד להוציא עד אחד (כגירסת ק"ע) בשאמרו כו' את שהוא כשר להעיד עדות ממון (כ"ה ברשב"א שבועות ל"ה א') יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות ממון: בפני ב"ד (ומלת "שלא" מיותרת) אם לא יגיד ונשא עונו את שמגיד ומשלם ממון (פי' שענין "ונשא עונו" היינו שחייב לשלם ממון ולפ"ז יאמר הכתוב אם לא יגידו העדים בב"ד במקום שהבעל דין מתחייב לשלם ממון; אבל ר' ישמעאל סובר למטה ונשא עונו קרבן ולכן מקשין עליו מנ"ל בפני ב"ד דוקא) כו' ומניין לשני עדים והוא עד (כגירסת ק"ע וכ"ה בשבועות שם) הרי כאן שנים וכר' ישמעאל כו' עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד, עד אחד מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי (ומה שבינתיים מיותר ונשתרבב מסוטה פ"ו ה"ב ע"ש).

דמר ר' בא בר שמואל שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה כו'. — צ"ל: דמר ר' בא בשם שמואל (כ"ה בשבועות שם, אבל ר' בא בר שמואל לא נמצא בשום מקום) שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו לבא אין בידו לשעבר (פי' וה"נ אינו יכול לישבע שלא ידע לו עדות לאחר זמן).

על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו על האמת כו'. — צ"ל: על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו (פי' בתמיה) מצוה להפיסו על האמת ואינו מצוה להפיסו על השקר.

ר' יונתן הוה יתיב מקשי איפשר אית הכא כו'. — צ"ל: ר' יוחנן הוה יתיב כו' (כדמוכח בבבלי ל' ב') ולהדא צורכה אמרין לא אתכוון כו'.

כהנא דמיך ושבק ירתו לר' יאשיה כו'. —פי' כהנא עלה מבבל לא"י ומת שם וצוה שיתנו חלק מנכסיו ירושה לר' יאשיה שהיה גם הוא בא"י אבל שאר קרובי כהנא הצריכין לירש שאר נכסיו היו בבבל.

וקביל ר' לעזר סהדו דלא באפוי וזכי לר' יאשיה. — צ"ל: וקביל ר' לעזר סהדו דלא באפוי דירתוי (פי' שלא בפני שאר יורשיו דכהנא שהיו בבבל) וזכי לר' יאשיה.

ר' הונא ר' פנחס ר' חזקיה חוקוק לא עלון כו'. — צ"ל: ר' הונא ר' פנחס ר' חזקיה ור' חלקיה (ע"ל פ"ד ה"ח ובפתיחתא דאיכה רבתי אות כ"ב ובמ' שמואל פ"א מובאים יחד ר' פנחס ור' חלקיה וע' גיטין פ"ו ה"ז ר' הונא ור' פנחס ור' חזקיה יחד, אבל בק"ע כאן פירש חקוק שם מקום וכן בסה"ד הקצה לר' חזקיה חקוק ערך מיוחד ואינו נכון כי לא נמצא עוד לר' חזקיה חקוק בשום מקום) דחק ר' הונא ועאל ואשכח ר' ירמיה כו'.

מה עבד לה ר' יוחנן דלא יהא מאן דהוא מימר כו'. — צ"ל: מה עביד לה ר"ש בן לקיש דלא יהא כו' ולא שבקון לי (פי' דאף שכותבין בגזר דין שם הדיין המזכה ושם הדיין המחייב, אבל אין הדיין עצמו רשאי לספר לאחרים שהוא השתדל לזכות את פלוני) מ"ט דר' יוחנן דלא ייתי חורן ויסבור דכוותיה ויימר כו' (פי' דכשישמע דיין זה לחכם אחר שדעתו כמו שהוא אמר סופו שיאמר לו שהדיינים שהיו עמי טעו בדין זה, אבל כשכותבין הדין בשם כל הדיינין לא יתפאר לומר שחבריו טעו בדין דלא יאמינו לו דאפשר שהוא עצמו טעה ותולה על דיין אחר) אוף הוא טעה א"ר אושעיה (ומה שבינתיים מיותר) תמן שאיפשר (עי' מ"ש בחגיגה פ"ג ה"א [עמ' 324] שבלשון הירושלמי "איפשר" מלא ביו"ד הוא כמו "אי אפשר") להן להוסיף (פי' לקמן פ"ה מ"ז בדיני נפשות כשהן ע"א סנהדרין שוב אין מוסיפין יותר כמו ששנינו שם דאין מוסיפין אלא עד ע"א) דנין אילו כנגד אילו ברם הכא (פי' בדיני ממונות) אפשר להן להוסיף (פי' דבזה אין קיצבה ויכול להוסיף אפי' יותד מע"א ולכך שנינו במשנה יו"ד סתם "יוסיפו הדיינין") ר' יוחנן ור"ל תריהון מרין אפי' הכא איפשר להן להוסיף (פי' שאפי' בד"מ אין מוסיפין יותר מע"א וסתם התנא כאן וסמך על מה ששנינו דין זה בדיני נפשות).

תלתא אמורין (פי' חולקין בדין "אמר אין לי עדים ואין לי ראייה ומצא לאחר זמן") חד אמר כל זמן שמביא ראייה סותר את הדין (פי' דסובר כרשב"ג ושכן הוא דעת רשב"ג) וחד אמר הביא בתוך שלשים כו' (פי' זה סובר כחכמים ודעתו דמה שאמרו חכמים ולאחר זמן מצא כו' היינו לאחר שלשים אבל בתוך שלשים אפי' חכמים מודין שיכול להביא) וחד אמר לעולם אין סותר (פי' גם הוא סובר כחכמים אלא שלדעתו לחכמים אפי' בתוך שלשים אינו יכול להביא) עד שיביא ראייה שלא היה יודע בה כל עיקר (פי' וכדאיתא בבבלי ל"א א' א"ר נחמן בהא אפי' רבנן מודי).