נהרג מטבריא לציפורי חזקה שישראל היה. — פי' שבימי ר' יוחנן רוב יושבי טבריא וציפורי ישראל היו וכן רוב העוברים והשבים שביניהם והרי זה שלא כדיחויא דרבא בבבלי ב"מ כ"ד ב'; והנה כל הפוסקים פסקו כרבא ע"ש, אך בדברים שהיו בטבריא וציפורי בימי ר' יוחנן שומעין לבני א"י שדנו ע"פ ראייה ושמועה קרובה מה שאינו כן לבני בבל. ונראה שבזמנו של רבא נתמעטו בני ישראל בעיירות א"י מפני השמדות שהיו בימים האלה וכדאיתא בבבלי סנהדרין י"ב א' שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר כו' ושפט רבא מן המאוחר אל הקודם בזמן ר' חנינא ור' יוחנן וכבר נתבאר מהירושלמי כאן שאין זה נכון, ומוכח שהבבלי לא ראה את הירושלמי.

להורגו בערמה שיערימוהו באיזו מיתה מת כו'. —צ"ל: שיערימוהו שיהרג (ונוסח שלפנינו נשתרבב משורה שלפניה) היתה מיתתו בחמורה כו' על דעתיה דר' יודן ב"ר אילעאי ור' יוחנן חייב על דעתיה דר' שמעון בן יוחי להודיעו באיזה מיתה מת פטור היו מתרין בו ושותק כו'.

בעבודתה עבדה או בעבודת גבוה נישמעינה מהדא כו'. —חסר וכצ"ל: או בעבודת גבוה, אמרו אין אנו יודעין נישמעינה מהדא אם באו שנים כו'.

רב אמר בכלל נחלקו אבל בפרט כו'. — כאן הענין משובש והעיקר כמו שהוא ביבמות פט"ו ה"ד ושם ביארנו על מכונו ע"ש (עמ' 361).

כגון העירנין הללו וחכמים אומרים אינן כלום. — צ"ל: כגון העירנין הללו דלית אינון חכמין כלום (פי' שהן אינן יודעין ומכירין איזה חדש חסר ואיזה מלא) כו' אימת ירחא (פי' שהיה דר בכפר).

מפני מה כותבין דברי המזכה מפני דברי המחייב כו'. —צ"ל: מפני מה כותבין דברי המחייב (פי' מאחר דאפי' אם שכח אין סופרי הדיינין מזכירין אותו) מפני דברי המזכה (פי' דאם ישכח מזכירין אותו) ואית מאן דמר אין חליף מילה יימרון ליה הדא אמרת והדא לא אמרת (פי' דגם בשביל המחייב עצמו צריכין לכתוב טעמו שמא ישכח ולמחר יאמר טעם חדש לחיוב דאז צריכין להלין דינו פעם שנית כבבלי ל"ד א') ויצריכו שני עדים (פי' שלא יסמכו על סופרי הדיינין שצריכין לכתוב טעמן של כל כ"ג חברי הסנהדרין לכן א"א להם לזכור טעם כל או"א והן סומכין על כתבם ואין זה עדות הכשרה מה"ת והיה להם להצריך לכל דיין לפרש טעמו בפני שני עדים ולמחר יעידו בפניו מה ששמעו מפיו) נמצא דינו משתקע (פי' שאם כל דיין ודיין יקח לו ב' עדים יתמהמה הדבר ואין יכולין לגמור הדין ביום אחד) ריבר"ב אמר מפני המזכה (פי' שלא לחלוק בין מזכה למחייב דכמו שאין המזכה צריך ב' עדים כך לא הצריכו ב' עדים למחייב).

תני אחד מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות ובא חבירו כו'. —צ"ל: תני (תוספתא פ"ט) ר' יוסי ב"ר יהודה אומר א' מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו בא חבירו וסייעו (פי' שהראשון לא היה יכול לפרש היטב זכות זאת עד שבא חבירו וביאר את דבריו) את מי ממנין כו' נישמעינה מהדא דא"ר יוחנן והוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין שאין בעל דין נעשה דיין הרי שנזדכה מפי עדו (כן הגיה רמב"ן בחדושיו) לא מצינו עד נעשה דיין (ור"י בר"י חולק על חכמים).

א"ל ר' יוחנן והלא זכאי הוא כו'. —צ"ל: א"ר יוחנן והלא כו'.