מצות עשה לשבת מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד', ונאמר: בחריש ובקציר תשבת; וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. ויש מי שאומר* שגם אם הנכרי עובד בשדה של ישראל עובר ישראל על מצות עשה של שביתת הארץ, כשם שאם נכרי עושה מלאכה בבהמתו של ישראל בשבת עובר הישראל על מצות עשה של שביתת בהמה-שהתורה תלתה את השביתה בארץ, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד'. ע"כ אין הפרש מי הוא העושה את המלאכה בעבודת הארץ ישראל או נכרי. אע"פ שלענין העברת הלא תעשה של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", וכל יתר המלאכות שפרטה תורה לאיסור, שתלה אותן הכתוב באדם העושה את המלאכה, ודאי אם הנכרי עובד ועושה את אלה המלאכות, אין הישראל עובר בלא תעשה של תורה; אבל לענין העשה של שביתת הארץ עובר הישראל גם בעבודתו של הנכרי בשדהו של ישראל. ולפי זה יהיה אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, אע"פ שהנכרי עושה בה את עבודתו לצורך עצמו, שהרי השדה היא בעצם של ישראל בקנין גופה, ושכירות איננה מפקיעה את קנינו של ישראל, ונמצא שעובר הישראל בעשה ע"י עבודתו של הנכרי. ויש* אומרים, שמותר להשכיר לנכרי שדה של ישראל, ואין איסור של שביתת הארץ אפילו בעשה שבה, כ"א אם ישראל, שהוא בר חיובא דשביתה, עובד את הארץ, אבל כל זמן שאין ישראל בעצמו עובד אין זה מבטל שביתת הארץ במה שעובד הנכרי, כיון שאיננו מצווה מצד עצמו על שביתת הארץ. - אלא שהצריכו שתהיה השכירות בהבלעה, דהיינו איזה זמן לפני השביעית ואחריה יהיה ג"כ נכלל בכלל ההשכרה, שלא יהיה ניכר שמשכירו לשם עבודה בשביעית, ואין זה התנאי של ההבלעה ענין לגבי המצוה של שביתת הארץ מן התורה, אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור.

אינו לוקה מן התורה, אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וחרישה, אע"פ שאין לוקין עליה, יש אומרים,* שהיא אסורה מן התורה. ויש* אומרים, שאינה אסורה אלא מדברי סופרים, כמו כל התולדות ואבות־המלאכות, שחוץ מאלה הארבע המפורטות, שאינן אסורות כ"א מדרבנן.

וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן. אבל מכין אותו מכת מרדות.ואילנות וצמחים שבתוך הבית, ספק * הוא אם יש בהם איסור משום שביעית, אפילו באלו האבות והתולדות המפורשים. ובשביעית בזמן הזה דרבנן יש להקל במקום הפסד. והקדש נוהג בו דין שביעית כמו בהדיוט לכל דבריו. ובשדה של הפקר יש להסתפק אם יש בו דין שביעית.

כיצד, החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן. והעושה את כל עבודת הקרקע כולה בשביעית כדרכו בכל השנים, ואע"פ שלא זרע וזמר ולא קצר ובצר, כגון שהיתה לו שדה כזאת שהיתה צריכה רק לנטיעה להברכה והרכבה, זיבול וחרישה וכיוצא בהן, ועבד אותה בלא שינוי מדרכי העבודה בכל השנים, נראה שהוא עובר בעשה של תורה.

אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ולא יחתוך היבולת מן האילנות. ולא יפרק העלין והבדים היבשים. ולא יאבק את צמרתו באבק. ולא יעשן תחתיו כדי שימית התולעת. ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותן העוף כשהוא רך. ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן. ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטם אותן. ולא יפסג את האילנות. וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלה בשביעית מכין אותו מכת מרדות. ונראה שמה שאסור לנטע אילן סרק בשביעית, הוא אסור* אפילו אם איננו מתכוין לגידול העצים כ"א לעשות סייג לכרמו לגנתו ולשדהו, וכיוצא בזה. י"א, שאסור להסיר* ענבים יבשים מן האילן.* ונראה שהוא דוקא כשמכוין בזה לרפואות האילן, ולא לאכילה* וי"א שאסור לחתוך ולהסיר שום דבר של יבשות מן האילן, שזהו ענין הסרת היבלת. וי"א שאסור לחתוך עלין מן האילן להקל על האילן,* גם כשאין העלין יבשים. וי"א שאסור להסיר את האבנים הנתונים על עקרי האילנות, וכן אסור לכסות את עקרי האילנות בעפר, אם הם* מגולין. ויש מי שאומר* שכל עבודה שהיא רק להעמיד האילן, ולא להשביחו, שהיא מותרת בשביעית כמו שיתבאר, אינה מותרת כי אם כשאינו עושה את העבודה בגוף האילן, כ"א בקרקע, אבל כשהוא צריך לעשות את העבודה בגוף האילן אסור אפילו להעמיד אותו על מכונו שלא יתקלקל. ויש אומרים שאין חילוק בזה,* וכל שהוא רק להעמיד את האילן על עמדו מותר אפילו אם העבודה היא בגוף האילן עצמו, ולא דוקא בקרקעו ובשרשיו, ולפיכך סוברים הם שמותר לסוך את האילן בזוהמא, כדי לשמור אותו שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך או כדי שיתרחקו התולעים ממנו, שכ"ז הוא להעמיד את האילן.* ולפי זה מותר לגפר את הגפנים בגפרית, שהוא כדי להמית היצורים הקטנים המזיקים את הגפן. וכן כל הרפואות שעושין נגד מחלת הגפנים הנקראת פילקסירה, מותר לעשות לפי דעה זו אפילו בגופו של אילן.* וכן מותר למרח זבל לפי זה כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו, כדי להעמיד את האילן שלא ימות, אבל אסור לעשות שום עבודה כדי לחזק את האילן ולהברותו יותר כדי להשביחו. ואם* נקטם הנוף קודם שביעית מותר לסוך שמן במקום הקטימה כדי שלא ימות האילן.* ונראה שהוא הדין אם נקטם בשביעית גופא ע"י איזה סבה, אם יש צורך לסוך שמן במקום הקטימה כדי שלא ימות האילן מותר, אלא, שאסור לקטום את הענף בשביעית כדי שישביח האילן, שזהו ממלאכת הזימור האסורה וי"א* שמותר גם להשקות את האילן מים, ולזבלו בזבל אם יש צורך בדבר שלא ימות, ואינו אסור כ"א להברותו יותר. וי"א שזיבול בקרקע לעולם אסור, אפילו אם הוא כדי שלא ימות האילן, ולאוקמי אילנא ג"כ אסור, שכל מה שהוא* עבודה שבשדה ובכרם לא הותרה משום לאוקמי אילנא, ומה שמותר לזהם הוא רק כשמשים את הזבל על האילן עצמו, שהיא עבודה מיוחדת רק לאילנות היא מותרת כשהיא לאוקמי אילנא ולהחזיקו במעמדו שלא ימות. ומה שאסור לכרך את הנטיעות* יש אומרים, שהוא לקבץ הענפים המתפשטים ונמשכים על הארץ ולקשר אותם ע"י כריכה, שיעלו למעלה במישור. וי"א* שהוא לכרוך אותם בדבר המגין עליהן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה. ולפירוש זה* צריך לבאר, שאם כריכה זו היא להציל את האילן שלא ימות, או שלא יגרע מערכו ולהעמידו על מעמדו, אז אינה אסורה כ"א לדעה הראשונה, הסוברת שכל עבודה שהיא בגוף האילן אסורה היא אפילו להעמידו על מעמדו. אבל לדעה השניה שביארנו, שכל מה שהוא להעמיד האילן על מעמדו מותר אפילו אם העבודה נעשית היא בגוף האילן, אז מותרת הכריכה באופן זה, ואינה אסורה כי אם כשהיא נעשית רק כדי להשביח את האילן ולהברותו יותר. ומה שאסור לקטם את הנטיעות, יש* אומרים שהוא לשבר את ראשי הענפים כשיש לזה צורך. ויש* אומרים שהוא לכרות קצת מהענפים. ואם* תעשה פעולה זו כדרך הזמירה בלא שינוי יש לאסור אפילו אם היא לצורך העמדת האילן על מצבו, שלא מצינו היתר לאוקמי אילנא כ"א בתולדות שהן אסורות רק מדרבנן, אבל עצם זמירה, שהיא אסורה מן התורה, יש לומר שאפילו לאוקמי אילנא ג"כ אסור. אבל* כשתעשה באופן משונה מדרך הזמירה, שאז בודאי אינה אסורה מה"ת, אז אם היא* לאוקמי אילנא יש להתיר להדעה השניה שכתבנו לעיל, הסוברת שלאוקמי אילנא מותר אפילו אם העבודה נעשית בגופו של אילן. ומה שאסור* לפסג את האילנות, היינו לסמוך בעצים אילן שהוא רענן יותר מדאי. ולהסוברים שמותר לאוקמי אילנא בכל מיני עבודות, לא נאמר איסור זה כ"א כשהוא יכול לעמוד בלא סמיכה ג"כ על מעמדו, אלא שלא יוסיף להתגדל, אבל אם עלול הוא להיות פוחת ע"י מניעת הסמיכה מותר לסמוך אותו כדי לאוקמי.* ואסור לנכש, בין כשעוקר לגמרי את העשבים הרעים, בין כשחותך אותם מלמעלה ומשאיר את העיקרים. וכן* אין עושין בתים, לעשות צללים על הנטיעות להגן עליהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. גם בזה נראה, שאין האיסור כ"א באופן שאין בזה הכרח לאוקמי אילנא כ"א לאברויי ולהוסיף שבח, לפי הדעה השניה, ויש מקום לומר שעשיית בתים, אם היא לאוקמי אילנא מותרת לכל הדעות, שאין זה מעשה עבודה בגופו של אילן, והאיסור* הוא רק כשהוא לאברויי אילנא ולהוסיף בו גידול בעצו או בפירותיו. וכן אין מכוונים*, שהוא לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן, המזיקים את הפירות. וזה אסור לכל הדעות, שאפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד את האילן, שיהי' ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסלקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם. ואין* סומכין את האילנות בקנין ודוקרנים מן הצדדים, ואם הוא לצורך הפירות לעולם אסור, ולצורך גוף האילן אם הוא לאברויי אסור, ולאוקמי נראה דשרי אליבא דכו"ע, שאין עבודה זו בגוף האילן ממש. ואסור* לסתת את האבנים, כדי לישר אותם בשביל הכנת הקרקע לעבודה. וכן* אין מוותרין את הגפנים, הקשורים בקנים הנסמכים אליהם, להתירם מן הקנים כדי שיהיו בריוח. ואין* משמטין הקנים מתחת הגפנים.. ובמקומות שנהגו לותר ולשמט קודם לחג הסוכות של שמינית מוותרין ומשמטין את הקנים, ואין חוששין משום עבודה של הפירות שהם גידולי שביעית, ובמקומות שנהגו לותר ולשמט לאחר החג מותרין ומשמטין לאחר החג. ונראה שאפילו במקומות שנהגו לותר ולשמט רק אחר ההג, אין המנהג מיוסד כ"א על הויתור של הענפים מן הפקעת ולמעלה, ממקום שהם מתחילין להיות מתפצלים, וכן שמיטת הקנים ממקום שזה ניכר שהוא בשביל עבודת הפירות, ויש בו מקום להחמיר משום קדושת פירות שביעית, שיהיה לזכרון שנוהגת בהם קדושת שביעית כיון שגדלו בשביעית, אבל למטה מן הפקעת, ששם אין שייך כלל לפירות כ"א לאילן, אין בו מקום לשום מנהג להחמיר כלל בוויתור הגפנים והשמטת הקנים, מראש השנה של שנה שמינית. וכשנוטל* את הסמיכה של הקנים מהגפנים בשנה שמינית, בשעה המותרת, מותר ליטול עמה ג"כ את הקוצים של האילן, שהם מזיקים את הפירות, אפילו כשיש שם עדיין מפירות של שביעית. אבל בשביעית אסור ליטול את הקוצים המזיקים את הפירות, כמו שביארנו. תאנה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט מפני שהיא עבודתה,* שאצל תאנה אין בזה שום קיום האילן, לעשות דוקא כדרך העבודה בטיט. וזיהום שמותר באילנות הוא דוקא למרח בזבל, כשנשרה הקליפה ע"י מכה שבאילן, שאז יש לחוש שימות האילן, והוי העבודה לאוקמי אילנא, אבל תאנה שנשרה קליפתה שלא ע"י מכה באילן אסור לטוחה בטיט דוקא. - נמצינו למדין, שתאנה שנשרה קליפתה, שלא ע"י מכה, ורצה לטוחה בטיט, ודאי אסור. ושאר אילנות, חוץ מן התאנה, שנשרה קליפתו ע"י מכה, ובא למרח עליה בזבל, ודאי מותר לדעת הסוברים שמותר לעשות העבודות לאוקמי אילנא אפילו בגופו של אילן. אבל למרח תאנה בטיט כשבאה ההתקלפות שלה ע"י מכה, וכן למרח שאר אילנות בטיט אפילו שנשרה קליפתן בלא מכה, או למרח תאנה בזבל, בין כשנשרה קליפתה ע"י מכה בין שלא ע"י מכה, בכל אלה יש להסתפק אם מותר בשביעית. וראוי ללכת בזה אחר אומד הבקיאין: אם הדבר נדרש לאוקמי אילנא יש להתיר במקום הפסד, ואם ע"פ הבקיאות יהיה הדבר רק לאברויי אילנא אסור.

אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר. אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית. ומקיימין את האלויי (מין ממיני ירקות הרכים העולים מאליהן) בראש הגג אבל אין משקין אותו.י"א שמציתין אור במקום שהשרצים, המזיקים את השדות, הנקראים אשות, נמצאים שם, כדי לכלותם. י"א שאסור להצית את האור באישת הקנים, גם כשאינו מתכוין בשביל עבודת הקרקע. שתתיפה עי"ז הארץ ותהיה מוכנת יותר לזריעה, אלא שהוא מתכון כדי שיתגדלו הקנים הנשארים בריוח יותר, והויא עבודת אילן. י"א שהזרעים שבדקן בעציץ מלא גללים בשביעית וצמחו, אין איסור לקיימן, כמו שאסור לקיים צמחים הרכים משום מראית עין שלא יחשדו אותם שזרעו בשביעית באיסור, אלא מותר לשייר אותם למוצאי שביעית. ומקיימין ספיחים בראש הגגות, ועושין מעשה בקיומן. ואין חוששין עליהם לא משום איסור של ספיחי שביעית, שאסורים באכילה כמו שיתבאר במקומו, ולא משום עבודת הארץ במעשה שעושה לקיום הספיחין ההם, הואיל והם אינם ע"ג הארץ כשאר הצמחים, כ"א בראש הגגות. וי"א* שמקיימין כל מיני עלין העולים בגג, אבל אין משקין אותם, ולא דוקא מין מיוחר הנקרא אלויי, אלא כל העלין העולים בגג מקיימין אבל לא משקין, ואין חוששין על הקיום משום מראית העין. אישות ) ועכברים שמפסידין בשדה אילן מותר לצודן כדרכו בשביעית, שחופר גומא ותולה בה מצודה, אפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו, שיוצאין ממנה ומפסידין האילנות. ואם אינה סמוכה לשדה אילן אין צדין אותם אלא ע"י שינוי, שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן, עד שנעשית גומא ותולה בה המצודה. וי"א* שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן, אינו מותר אלא ע"י שינוי, ואם אינה סמוכה לשדה אילן אסור אפילו ע"י שינוי. וי"א* שאין צידה אסורה אפילו בשדה הלבן רק אם הוא צריך לסקל ע"י זה את האבנים, ולפי זה נראה שכל זמן שאינו צריך לסלק את האבנים ע"י הצידה, אין עצם הצידה ענין לעבודת קרקע כלל, ומותרת היא בשביעית. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין שום איסור בצידת האישות והעכברים בשביעית, מצד עצמה, כל שאינו מסקל את השדה.

סוקרין את האילן בסקרא. וטוענין אותו באבנים. ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור. ואם לסתום את הפצימים מותר.והוא שמותר לעשות אלו הפעולות, לסקור את האילן בסקרא ולטעון אותו באבנים, אפילו באילן שהוא משיר פירותיו, שעושה כן, לסוקרו בסקרא, כדי להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, וטוענו באבנים, כדי שיכחש חילו ולא ישיר את פירותיו, שהשרת הפירות באה לו ע"י לחותו ושומנו. והוא הדין שמותר לעשות לפי זה רפואות אחרות, בין בדרך הטבע בין בדרך הסגולה, להעמיד את הפירות באילן, שלא ישורו. אבל אסור לעשות פעולות אפילו בדרך סגולה כדי שיעשה האילן פירות, כגון לתלות בו פתקי קמיעות לסגולה שיוציא פירות, אע"פ שאין הפעולה מועלת כלל ע"פ דרך הטבע, מ"מ מאחר שזה העושה עושה כן לתכלית הוצאת הפירות, דהוי כעבודת האילן, אסור. ולענין עידור תחת הגפנים יש אומרים שיש שם שני מיני עידור, כמו שקשקוש שתחת הזיתים מחולק הוא לשני מינים, והעידור המותר הוא העשוי להקים את האילן על מצבו, אבל העשוי לאברויי אילנא, ולהוסיף בו שבח - זה אסור. ויש אומרים* שאסור לעדר עידור חדש שלא היה מעולם כ"א בעתיקי שכבר נחפרו מותר לחפור אם יש צורך לתקנם. ויש* אומרים שתחת הגפנים אין בו אופן האסור, מפני שכולו הוא רק לאוקמי אילנא, והעידור האסור הוא רק כשעודר בכל מרחב חכרם לא תחת הגפנים לבדם. וענין הקשקוש בזיתים, י"א* שהוא מין עידור וחפירה תחת הזיתים, ויש מי שמשמע מדבריו שהוא ענין זיבול,* שיש בו שני אופנים, אחד הוא לאברויי אילנא ואסור והשני הוא לסתומי פילי ושרי. וממקום אחר,* נראה, שהוא ענין הסרת בדין יבשין ומיני פסולת מן האילן, ואם הוא להברותו ולחזקו אסור, ואם הוא כדי שעי"ז יתקיים במה שיסתמו פצימיו, במה שהוסרה המניעה ע"י הסרת הבדין היבשין וממילא ע"י כח הצמיחה יסתמו פצימיו ויעמד במעמדו - זה שרי. ואסור * לעדור במקשאות ובמדלעות, ואפילו בבית השלחין ג"כ אסור לעדור, שלא מצינו היתר בעידור כ"א תחת הגפנים, וע"פ הדרכים שביארנו לפי הדיעות.

משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה, מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן. וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו. וי"א* שאפילו שדה בית הבעל ג"כ מותר להשקותה בשביעית, שלא גזרו חכמים כלל על ההשקאה כל זמן שהדבר צריך לקיים. ויש * מי שנראה מדבריהם שהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל, ואין היתר רק בהרבצה, שהיא השקאה מועטת לפי ההכרח. וי"א* שמרביצין שדה הלבן לא דוקא בשביל האילנות, שזה שייך רק בשדה שיש בה אילנות, אלא שהן מרוחקות יותר מעשר לבית סאה, אלא אפילו אין בה אילנות כלל ג"כ מותר להרביץ אותה.* והיינו שמרביצין שדה לבן בשביעית, כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית.* אבל להרביץ בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית אסור.

ועושין עוגיות לגפנים. חפירות סביב הגפנים כעין גומות שיקבצו בהן מים וה"ה * שמותר לעשות כן בזיתים. ונראה שה"ה בשאר אילנות אם יש צורך בזה לאוקמי אילנא.

ועושין את אמת המים בתחלה. וי"א* שאין מותר כי אם שכשחופר ישליך את העפר מרחוק מאגפיה, כדי שלא יכשיר את אגפיה לזריעה כל זמן שהוא נותן את העפר הנחפר סמוך להם. והעיקר הוא שאין חילוק,* ומותר אפילו כשנותן את העפר סמוך לאגפיה ג"כ,* וכיון שאינו מכון לזריעה, וגם הוא עושה שלא כדרך ההכשר לזריעה שע"י חרישה, כ"א בשינוי ע"י חפירה של האמה, אינה דומה לחרישה.

וממלאין את הנקעים מים.

ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שבארנו.

משרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מחנות (נ"א מזונות) לחיילותיהן, התירו לזרע בשביעית דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד. וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם, כמו עבודת המלך וכיוצא בהן, הרי זה עושה. ויש מי* שנראה מדבריהם, שכל שצריכים לשלם מס למלך גם אם לא יזרע, ויהיה לו הפסד בזה שישלם את המס ולא הכניס מאומה מהקרקע, מותר לו לזרע. ויש מי* שנראה מדבריו, שאין היתר לזרע כ"א כדי שיעור של סילוק המס בלבד.** וכל זה מיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן, שהתירו בזה במקום אונס של ממון. וי"א** דאין היתר לזרע בשביל ארנונא, כ"א כשיש סכנת שביה. שהיא חשובה כסכנת נפשות, אבל משום הפסד ממון לא התירו. ופשוט, שאם יש סכנת נפשות בדבר מותר גם בשביעית שהיא מן התורה. ויש* מי שאומר שלא הותרה זריעה זו כ"א באותן המקומות, שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אינם קדושים כ"א מדרבנן, אבל במקום שהחזיקו עולי בבל סובר בעל דעה זו, שמן התורה עומדת הארץ שם בקדושתה, ולא הותר בשביל שום הפסד של ממון. ויש* מי שנראה מדבריהם, שלא הותר כלל בשביל ארנונא, כ"א לאסוף את מה שנזרע בשביעית או מה שצמח מאליו מן הספיחין, אבל לא לזרע לכתחילה.

הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי. ונראין* הדברים, שגם אם נטע בתוך שלשים יום האחרונים של שביעית ג"כ יעקור אפילו בשוגג, אבל אם נטע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, בפרק שאסור לנטע גם בזמן הזה, שהוא שלשים יום חוץ מימי הקליטה שהן שתי שבתות, לדעת הסוברים שאסור גם בזמן הזה בשלשים יום לפני שביעית, חוץ מימי הקליטה, שהם ביחד מ"ד יום, אע"פ שהדין הוא שיעקור, מ"מ לא קנסו ע"ז שוגג אטו מזיד, ואין לנו לחייב לעקור את הנוטע בפרק זה שלפני שביעית בשוגג, שלא גזרו חכמים כ"כ מפני החשד גם על הפרק שלפני השביעית.

החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית, כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית. ואין חוכרין ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו, ואם מת יזרענה בנו.וי"א שלא גזרו שלא תזרע במוצאי שביעית כ"א כשחרש אותה שתי פעמים, אבל בחרישה של פעם אחת לא גזרו עליה שלא תזרע במוצאי שביעית. ונראין הדברים, שהוא דוקא אם ע"י החרישה בפעם אחת עדיין אינה ראויה לזריעה, שצריך עוד לחרוש אותה כדי לתקנה שתהיה יפה לזריעה, אבל אם חרש חרישה באופן שהיא יפה כך לזריעה, אפילו אם חרש כזאת רק פעם אחת דינו כחרישה של שתי פעמים ואסור לזורעה במוצאי שביעית. וי"א שכשיש אונס המלכות לזרע, משום ארנונא וכיוצא בו, באופן המבואר לעיל שמותר לזרע בשביעית, כיון שאין ההיתר אלא מפני ההכרח ע"כ לא הותר כ"א לחרוש פעם אחת, וזה שחרש שתי פעמים קנסו אותו שלא תזרע אפילו במוצאי שביעית. וי"א שלאו דוקא אם זבלה בידים בשביעית אסור לזורעה במוצאי שביעית, אלא אפילו אם הכניס בה בהמות לדייר באופן שתזדבל השדה ע"י זה מעצמה, שיש אופנים שמותר לעשות כן לדעת המתירים, שיתבאר לקמן, פ"ב אפילו אם כונתו שתזדבל השדה ע"י זה, מ"מ אם עשה כן יותר מהשיעור שהתירו חכמים, או באופן אחר ממה שהתירו, אין זורעין אותה במוצאי שביעית. וי"א. שאותה השדה, שחרש אותה או נרה או זבלה, באופן שאסור לזורעה במוצאי שביעית, אפילו אם מכרה לאחר, אותו הקונה ג"כ אסור לזורעה במוצאי שביעית. ונראה* שהוא דוקא אם לא חרש אותה לצורך עצמו, כי היתה דעתו למוכרה, אבל אם יודעים שחרש אותה לצורך עצמו, אלא מפני שאחר שביעית לא היה יכול לזורעה מפני האיסור מתוך כך מכרה לאחר, אז די לו בקנס זה של מכירה* עבר וזרעה, אפילו* מי שעשה את האיסור בעצמו, ואין צריך לומר הקונה ממנו את השדה המטויבת באיסור, זרעה מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו.* ויראה לי לומר, שבזמן שנתרבו חורשי שביעית באיסור לא גזרו על השדות החרושות שלא יזרעו במוצאי שביעית, שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, מפני שרבו השדות שנתחרשו בשביעית, ע"כ לא גזרו כ"א על מי שהפקיר הרבה ויצא בזלזול איסור חרישה יותר ממה שזלזלו בו רוב העוברים, כגון כשכל העם עוברי העבירה חורשין פ"א וחוא חרש שתי פעמים, או אפילו אם כל העם חורשין שש פעמים, דוקא כשהוא חרש שבע פעמים, שזוהי אפקירותא שרק יחידים רשעים מזלזלים כ"כ, ורוב המון אפילו עוברי העבירה מצמצמים שלא להרחיב בשביעית את המלאכות האסורות, יותר מן ההכרח, שהם רק אינם יכולים לעמוד בנסיון של דוחקם, אבל אינם עוברים יותר מההכרח, ומניחים איזה היכר ג"כ לשביעית, שלא לחרוש כ"כ כמו בשאר השנים. ע"כ זה שפקר יותר מרוב עוברי עבירה, קנסוהו שלא תזרע גם במוצאי שביעית, וקנסו ג"כ על המכירה.

המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה במוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים, אע"פ שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית וי"א* שדוקא אם העביר ממנה קוצים תלושים, אז מותר לזורעה במוצאי שביעית, אבל אם העביר ממנה קוצים מחוברים, שעקרם לפנות את השדה להכשירה לזריעה, לא תזרע במוצאי שביעית. ויש מי* שאומר, שגם בסקל אבנים ג"כ לא אמרו שתזרע במוצאי שביעית, רק אם סקל ממנה אבנים תלושות, אבל אם סקל אבנים מחוברות דינה כחרישה, שלא תזרע למוצאי שביעית, לדעת הסוברים שבחרישה אפילו בפעם אחת ג"כ לא תזרע במוצאי שביעית; אבל לדעת הסוברים שלא אמרו לא תזרע במוצאי שביעית כ"א דוקא כשהתקינה כבר מוכנת לזריעה, שהוא כשחרש יפה באופן שאין צריך לעשות לה שום הכשר עוד לזריעה, אבל כשחרש מעט באופן שצריך לעשות עוד פעולה, ולהיטיב את החרישה קודם שתזרע במוצאי שביעית, אין איסור לזורעה, לדעה זו יהיה מותר ג"כ לזורעה כשהעביר ממנה אפילו קוצים מחוברים.

הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור. והיינו* שאינו מתכוין לשם זריעה אלא לשם הטמנה בקרקע, אלא שלפעמים מתרבים ומצמיחים, מ"מ כיון שטמנם שלא כדרך זריעה, כ"א שיהיו מקצת העלין מגולין, ניכר שהוא דרך הטמנה, ע"כ אינו חושש משום איסור זריעה בשביעית, ואם צמחו והוסיפו אינו חושש על התוספת, לא משום איסור ספיחין שאסורין באכילה, כמו שיתבאר לפנינו דין ספיחי שביעית, ולא משום קדושת פירות שביעית, והם מותרין בסחורה ובאיבוד, ואינם צריכין ביעור, ואין נוהג בהן שום דין מדיני פירות שביעית. וי"א* שלא נאמרו הדברים להתיר להטמין בשביעית עצמה, אלא שאם היו מששית ונכנסו לשביעית, ונוספו ע"י הטמנה זו כדרך שעושין הבצלים, שאפילו בתלוש מוציאים עלין, אע"ג דספיחי שביעית אסורין הם מותרים, ואין עליהם לא איסור ספיחין ולא קדושת שביעית. ולדעה זו נראה,* דמיירי דוקא כשלא השרישו והוסיפו, אבל אם השרישו יש להם דין ספיחין ודין קדושת שביעית לכל דבר. וי"א* שאין חילוק בין אם היו מקצת עלין מגולין או לא, וכל שטמנם בכונת הטמנה ולא לשם זריעה ושתילה אין בהם משום שביעית. וי"א* שדוקא אז אין בהם משום שביעית אם היו מקצתן מגולין מגוף הצנון והלפת, שאז איננו דרך שתילה, אבל אם היו כולן מכוסין ומקצת עלין מגולין זהו דרך זריעה ממש, ואסור לעשות כן בשביעית, וגם יש בהם קדושת שביעית ואיסור ספיחין. וי"א* שאין היתר כשאינו מתכוין לנטיעה כ"א להטמנה אלא אם היו מקושרין בדרך אגודה, שאז ניכר הוא שאין זה דרך נטיעה, אבל אם היו קלחים יחידים אסורין.

הטומן את הלוך וכיוצא בהן לא יפחות מארבע קבין על גובה טפח וטפח עפר על גביו, וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח. וי"א* שדוקא לוף צריך שיעור זה של ארבע קבין אבל בצלים די להם בפחות מזה השיעור, ויש שמדמין בצלים ללוף.

ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח. פירוש שמותר להשקות שדה אורז השקאה יפה ולערב את המים בעפר. ונראין הדברים ששדה אורז צריכה היא השקאה כזאת, שאם לא יעשה כן ימותו הזרעים לגמרי. ונראה לי* דמיירי שממרס את השדה של אורז בשביעית סמוך ליציאתה, כדי שיצמח האורז במוצאי שביעית, שמותר להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, ובאורז צריכה השדה מירוס, שהיא השקאה יותר מרובה בעירוב יפה עם העפר, גם זה מותר לצורך מוצאי שביעית, אבל למרס לצורך שיצא האורז בשביעית נראה שאסור, שהרי אסור* להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. אבל לכסח אסור אפילו לצורך מוצאי שביעית, אפילו ימותו הזרעים ע"י מניעת הכיסוח ולא יצמחו, משום שהכיסוח הוא הזימור האמור בתורה וא"א להתיר אותו במקום הפסד, - לא תזמור מתרגמינן לא תכסח.

בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס, כדי שלא יתכוין לנקות את הארץ, אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה, שמתכונין לנקות ואומרים הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי עמך, שהרי ניקיתי שדך. ויש* מי שנראה מדבריהם, שבשל חבירו ג"כ אין שום היתר כלל ללקט אפילו שלא בטובה, ואין היתר ללקט כ"א משל הפקר. ונראה לי* שלא אסור כ"א משל חבירו הרחוק ממנו, שכיון שהוא עוזב שדות הקרובים אליו, שיכול להשיג מהן לצרכו עצים ואבנים ועשבים, והולך למקום רחוק, יחזיק לו חבירו טובה, שניכר הדבר שמכוין הוא גם את טובתו של חבירו במה שמנקה לו את השדה. ועוד תנאי צריך באיסור זה, שיהיו האבנים והעשבים והעצים בלתי מצויים שם, שיש טרחא עד שהוא מוצא אותן ע"י חיפוש ולקיטה, שאז קרוב הוא שיחזיק לו טובה במה שמנקה שדהו, שנראין הדברים שמתכוין גם לזה, אבל אם הוא קרוב וגם העצים והאבנים והעשבים מצויין שם, שאין כ"כ טרחא בלקיטתן, נראה שעשה רק לצורך עצמו, כדי שישיג את העצים והאבנים והעשבים שהוא צריך להם, ולא יחזיק לו טובה. והא דמותר ללקוט בשל חבירו לדעה הראשונה יש* אומרים שמותר ללקוט בין דקים בין גסים, וי"א* שאין היתר ללקוט גם משל חבירו כ"א גסים, אבל דקים אסור לעולם גם משל חבירו. ולדעה האומרת שאין היתר בשל חבירו כ"א בגסין,* יש ספק אם ליקט בתחילה את הגסים ביותר, ואח"כ נשארו ג"כ כאלה שהם דקין מהגסים שכבר ליקט, אבל הם גסים לעומת הדקין מהם, שנשארו עדיין בשדה, אם הוא מותר ללוקטם עכשיו, אי אזלינן בתר קודם הלקיטה, שאז נגד הגסים מהם היו נקראים אלו דקין ואסור, או דילמא בתר השתא אזלינן והם גסים השובים הם לנבי הדקין מהם.* ויש פלוגתא ג"כ אם אין בכל השדה כ"א גסים אם מותר ללקוט, כיון שבזה יכול לנקות כל השדה, או דילמא כיון שסוף סוף כל מה שילקט הם גסים מותר, שאע"פ שאין הוכחה, שכונתו היא בשביל האבנים לצורכו, מ"מ אין הוכחה ג"כ שהוא מתכוין בשביל הטבת הקרקע ונקיותה. ומ"מ* מותר בודאי ללקט את הגסים שאינם נוגעים בארץ ולהניח את הנוגעים בארץ, אפילו אם הם כולם גסים.

היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו, מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו. וי"א* שגם כשבהמתו וכירתו שם לא הותר לו ללקט כ"א גסים, שאסרו מתוך שדהו לאחר שהתחילו ללקט בין גסים בין דקין, אבל דקין אסור ללקט אפילו כשבהמתו וכירתו עומדים שם. ויש מי שאומר*, שאין מועיל מה שכירתו מוכחת עליו כ"א כשנוטל בין גסים בין דקים, אבל אם אינו נוטל אלא דקין, גם כשכירתו עומדת שם ג"כ אסור.

הקוצץ אילן או שנים לעצים הרי זה מותר לשרשן. קצץ שלשה או יותר זה בצד זה לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ, אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ. במה דברים אמורים מתוך שלו, אבל משדה חבירו מותר לשרש.* ויש מי שאומר, שאע"ג דלגבי המלקט עצים ואבנים ועשבים מתוך של חבירו אסור לו לומר לו כמה טובה עשיתי עמך, שניקיתי שדך, זהו דוקא שם, במלקט עצים ואבנים ועשבים, שהטובה היא טובה ברורה, שהרי חבירו צריך באמת לנקות את שדהו, אבל בקוצץ אילנות לעצים אין ידוע כלל אם חבירו מחזיק זה לטובה, דשמא ניחא לו באילנות יותר מבשדה לבן, ואע"פ שנתן לו רשות לעקור אילנותיו יש לומר שמא אינו עושה כן כ"א לטובתו של המלקט, שהוא צריך לעצים, ע"כ אפילו אם יאמר לו כמה טובה עשיתי עמך בזה לא אסרו.* אבל אם אמר לו שרש בשלי ואני אשרש בשלך זה ודאי אסור. והנה מח שמותר מתוך שלו וכן מתוך של חבירו הוא דוקא כשמתכוין לעצים, ולא לטובת האילנות הנותרים, וי"א* שאפילו אם הוא מדל באילנות, כמו בזיתים, שדרך הוא שכשהם נטועים מקורבין זה לזה יותר מדאי עוקרין איזה מהם מבינתים, כדי שיתגדלו הנותרים בריוח ויתעבו ביותר ויתנו פירות יותר מרובים ויותר טובים, ע"י מה שתהיה להם יניקה מרווחת, אע"פ שכונתו כדי להיטיב את גידול הנשארים ג"כ מותר ליטול אחד מבינתים ולהניח שנים, או ליטול שנים ולהניח אחד, אפילו בשלו. שסוברים בעלי דעה זו שאין זה זימור האמור בתורה, כיון שאינו עושה את הפעולה בגופן של האילנות עצמן, שכונתו להיטיב גידולן, כ"א באילנות האחרים, והרי היא כשאר עבודת הארץ מהתולדות האסורות רק מדרבנן, וכיון שאין הדבר ניכר שהוא מכוין לטובת האילנות, שהרואה יוכל לדון שמכוין לעצים, ע"כ מותר באופן האמור לשרש גם בשלו. ובשל חבירו מותר גם במחליק, דהיינו שעוקר שלשה זה בצד זה, ונראה שה"ה אפילו טובא, שכיון שאין הוכחה שהוא עושה לטובת האילנות לא גזרו חכמים, כי הרואים יאמרו שהוא עושה כן לעצים.* מיהו במה דברים אמורים שמותר לו גם ליטול שנים ומניח אחד, אם לא הידל באותן אילנות מעולם, אבל אם כבר הידל אותם איזה פעם, שנמצא שהם נטועים כבר בפזור קצת, אע"פ שהוא צריך להדל אותם עוד אסור לו לטול שנים ולהניח אחד, שאז יפנה חלק גדול מן השדה, וניכר הדבר שהוא מתכוין לעבודת הארץ, אלא צריך דוקא שיטול אחד ויניח שנים. ולי נראה, שסתם מדל הוא מכוין שתי כונות, כונה אחת להיטיב את הגידול של האילנות הנותרים, והכונה השנית שיהיו לו עצים מהאילנות שהוא שולף אותם, או שיהיו לו לתועלת כשישתל אותם במקום אחר המרווח, שיעשו פירות יותר, ומצד כונה זו אין העקירה חשובה עבודת האילן כלל, שרק אם יטע את הנעקרים אז יהיה עובד את האילן, אבל בעקירתו איננו עושה שום עבודת אילן, אפילו אם כונתו היא שיהיו לו האילנות הנעקרים מוכנים לנטע במקום אחר. ע"כ בסתם המדל, כל זמן שאין היכר של תיקון עבודת קרקע מותר, אע"פ שמעורבת בפעולה זו ג"כ כונה של תיקון האילנות, שלא אסרו חכמים עבודת האילן בתולדות כ"א כשאין שם כונה אחרת בפעולה זו כ"א תיקון האילן, אבל כשיש כאן ג"כ כונה לעצים לא אסרו. ע"כ מותר לדעה השניה שבארנו להדל באילנות, אפילו אם אין כונתו מפורשת שהיא רק לעצים כ"א בסתם, אבל אם הוא מתכוין בודאי רק לצורך האילנות הנותרים או לצורך השדה נראה שבכל אופן אסור.* אין עוקרין גדר שבין שתי שדות, אחד גדר של עצים ואחד גדר של אבנים. במה דברים אמורים בזמן שמתכוין לעשות שדה, אבל לעצים מותר. המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה, לעצים מותר, לשדה אסור. ונראה שכל שהוא מכוין רק לעצים, מותר אפילו בשלו, ואפילו במחליק הרבה זה בצד זה, ואם מכוין מפורש ביחוד לשדה אסור אפילו בשל חבירו, ואפילו כשנוטל רק אחד מבינתים של הרבה, ואם הוא עוקר סתם, שאז שתי הכונות כלולות במעשיו, אז שייכים כל החילוקים שביארנו, שבשל חבירו לעולם מותר, ובשלו מותר לטול רק אחד משנים אם כבר הדל, ושנים ולהניח אחד אם לא הדל שם מעולם. ונראה שאותן שנוטעין שתולה, דהיינו שנוטעין גרעיני אילנות או ענפים רכים, במצב דחוק זה בצד זה, כדי לעוקרן אח"כ ולנטע מהם כרמים ופרדסים שלמים, מותר בשביעית למכור לנכרים, הקונים את הנטיעות, לעקור אותם ולנוטעם בשלהם. ובלבד שיעקרו הנכרים הקונים, או אפילו אם הם שולחים פועלים ישראלים לעקור. ובלבד שלא יעקור בעל הקרקע עצמו או שלוחיו ופועליו, כ"א הנכרי או פועלים שלו, שהם כונתם היא רק לעצים, והוי ממש דינא דבשל חבירו אף המחליק ישרש, אפילו שלשה זה בצד זה, וה"ה דאפילו טובא נמי שרי, ומה שממילא נעשה מזה טובה לעבודת הקרקע, כדי לנטע נטיעות אחרות, לית בה איסורא.

המבקיע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הבקוע בעפר, מפני שהיא עבודה. אבל מכסה באבנים או בקש. וה"ה* כשכורת ענפים משאר אילנות לעצים, לא יכסם בעפר אלא מכסם באבנים או בקש.

המזנב בגפנים והקוצץ קנים הרי זה קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה. ונראה שהוא מותר לקצוץ ג"כ בכל אופן שהוא רוצה, בין אם מרחיק הרבה מן הגזע או מעט.* ויש מי שנראה מדבריהם, שהוא צריך להרחיק טפח. ויש מי שאומר* שהוא מותר לזנב את הגפנים ולקצץ את הקנים אע"פ שהוא עושה כן כדי להעבות את הגזע, מפני שכיון שהרואה איננו מבחין בזה, ויוכל לתלות שהוא חותך לעצים, מותר, ואין זה זימור ממש האמור, שהזימור יש מי שאומר* שהוא כשחותך הענפים היבשים וכאן חותך את כולם לגמרי. וי"א* שאין היתר בזה כ"א כשמתכוין לעצים. וי"א* עוד, שאפילו כשמתכוין לעצים צריך שתהיה הכריתה של הזינוב והקציצה באופן כזה שהוא קשה להאילן, כדי שלא יהי' בזה משום עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שהעיקר צריך בזה שלא תהי' תועלת להאילן, ואם הוא ברי שאין תועלת בזה להאילן להשביחו מותר, אלא במקום שיש ספק, אם הוא קשה לאילן או שיש בזה תועלת, צריך לעשות באופן שיהיה ודאי קשה, כדי שיצא מחשש של תועלת כדי שלא יהיה בכלל עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שאפילו בזומר ממש אינו אסור כ"א כשהוא לאברויי אילנא ולהפריחו, אבל אם הוא רק לאוקמי אילנא שלא יתקלקל מותר, ואם חותכין זמורות של הגפן, להעבות את הגפן או כדי שירבה פירותיו, ודאי הוא זומר האסור מן התורה, אבל אם חותכין את כל הענפים, ואין כונת ההתיכה כדי להרבות פירות ולהעבות האילן, אלא כדי להאריך את ימי הגפן, יש לומר שהוא חשוב לאברויי אילנא, כיון שהכונה היא שלא ימות לפני הזמן, שיוכל להאריך ימים ע"י קציצת ענפיו, נמצא שהענפים ההם כשלא יקצצו המה מזיקים אותו, ואין כאן כ"א לאוקמי. ואם הוא ודאי, שלענין הפירות וגוף העץ של הגפן יהי' קשה זימור זה, וכל התועלת תהיה רק להאריך ימיו, נראה שהוא ודאי לאוקמי אילנא ומותר. אלא אפילו אם יהיה ספק, אם הוא מעלי או קשי לפירות ולגפן, כיון שאינם מתכונים לתועלת זה כ"א לאוקמי, יש לומר שאין כאן איסור תורה, ובשביעית בזמן הזה יש להקל. ועכ"פ אין זמירה כזאת חמורה יותר משאר מלאכות דרבנן. אבל י"א* שכל החילוק, שבין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כ"א במלאכות שהן דרבנן, שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן. ולפי זה בזומר, שהוא מלאכה האסורה מן התורה, אין הפרש בין לאוקמי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור, וכל ההיתרים במזנב בגפנים וקוצץ קנים וכיוצא בזה אינם נאמרים כ"א כשמתכוין לעצים, אבל כל שמכוין לתועלת העבודה, אפילו אם העבודה הזאת תהיה לאוקמי אילנא, הוא ג"כ אסור מה"ת. ולפ"ז יהיה הזימור שהוא כדי להאריך ימיו של הגפן ג"כ אסור מה"ת.

אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה. ואפילו לאותם הסוברים לעיל, שבכל מקום שהוא צריך לעצים מותר לעשות עבודה כזאת, שהוא משביח בה את האילן בודאי, מ"מ לא הותר שם כ"א משום שהרואה יוכל לתלות ביותר בעצים, משום שהוא משנה מדרך העבודה הרגילה, אבל כל זמן שהוא קוצץ כדרכו אין היתר אפילו אם צריך לעצים, ע"כ ה"ז קוצץ שלא כדרך עבודתה.

כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים.* הלוקח בתולת שקמה מחבירו בשביעית ה"ז מגביה עשרה טפחים וקוצץ; אע"ג שהקונה מחבירו בתולת שקמה בשאר שני שבוע ה"ז מגביה שלשה טפחים וקוצץ, היינו משום ששלשה טפחים ודאי מעלי לה, א"כ בשביעית אסור לעשות כן, וע"כ מוכרח הוא לבור אחד משני דרכים, או לגום מעל הארץ או למעלה מעשרה טפחים, וראו חכמים, שבקציצה של גומם מעל הארץ ההפסד אצל המוכר הוא יותר גדול ממה שיש לו הפסד אם יגביה עשרה טפחים ויקצוץ, ע"כ תקנו שיגביה עשרה טפחים וקוצץ, ולא יגמם מעל הארץ, שלא יפסיד את חבירו במדה יתירה.

אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף.