לא יוציא אדם זבלים מחצירו ויתן בתוך שדהו בשביעית, מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה. ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ והוא משיקשור המתוק. פירוש* שיש עשב מר הנקרא פקועות שדה, ועל דרך סגי נהור קורין אותן מתוק, וכשהוא מתחיל להתיבש הוא נעשה קשרים קשרים, וכיון שנקשר בו קשר העליון מיד הוא מתיבש, והוא קרוב ליבשות שלו, ובזמן שהוא מגיע לידי מדה זו של היבשות, שהקשר העליון מתקשר בו, אז כבר עבר הזמן שנוהגין המזבלין לזבל לעבודת הארץ. וי"א* שהוא הזמן שהזבל, שהוא נקרא מתוק מפני שממתיק את הפירות, מתחיל להתיבש, וכיון שנקשר בו קשר העליון קרוב הוא להתיבש. וי"א* שהוא הזמן, שדרכה של האדמה להיות מתבקעת ע"י שינוי האוירים ומתקשרת בבקעים, וכשעבר זמן זה כבר פסקו המזבלים לזבל לעבודת הארץ.

ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה. שכיון* שהיא צבורה במדה גדולה במקום אחד אינו נראה כמזבל את שדהו, שדרך המזבל לפזר את הזבל על פני השדה.

ואם ירצה להוסיף מוסיף. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך, ולא יעשה בכל בית סאה יותר משלש אשפתות.* וי"א שאם יש לו בית השלחין, שדרכו הוא בכל השנים לזבל אותם, גם לאחר שיפסקו עובדי עבודת הארץ מלזבל את שאר השדות, אסור לו להוציא זבלין לאשפתות, גם לאחר שיעבור הזמן שמזבלין בו לעבודת הארץ. אבל אם אין לו בית השלחין אין חוששין משום מראית עין, שמא יאמרו הרואים שהוא מוציא את הזבלין, שזה יש לו בית השלחין, וכדי לזבלה הוא מוציא, משום שבני עירו יודעים שאין לו בית השלחין, ולמראית עין של עוברין ושבין לא חשו בזה, שאין חוששין אלא למראית עין של בני אותה העיר אם יש מקום לחשד, שיאמרו בלבם אם היה זה שעושה באופן המותר היו יודעים מזה כיון שהם בני עירו, וכאן כיון שאם היה לו בית השלחין היו באמת יודעים, ומי שאין לו יודעים הכל ג"כ שאין לו, ע"כ אין חשש לחשד של בני העיר, ולעוברין ושבין אין חוששין, שהם צריכין לדון לכף זכות ולתלות בהיתר, שזה אין לו בית השלחין. ויש* מי שאומר, שלאחר שפסקו עוברי עבירה, דהיינו לאחר שעבר זמן שדרך המזבלין לזבל, מותר להוציא לאשפתות אפילו מי שיש לו בית השלחין. ואין חומר במי שיש לו בית השלחין אלא בזה, שמי שאין לו בית השלחין מותר להוציא את תבנו וקשו לזבלים על פתח חצירו, כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, גם קודם שעבר הזמן שפסקו המזבלין לזבל, ומי שיש לו בית השלחין אסור להוציא על פתח חצירו קודם הזמן שפסקו המזבלין.* ויש מי שסובר, שספק הוא אם מותר להוציא על פתח חצירו קודם הזמן שפסקו המזבלין בכל אדם, בין שיש לו בית השלחין בין שאין לו.

והרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה, והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה. פירוש אם רוצה להניח את כל הזבל במקום אחד,* ואינו רוצה לחלקו לאשפתות, כי לא אמרו חכמים לחלקו לשלש אשפתות אלא שלא יוסיף עליהן, אבל כל מה שניכר שהזבל כולו הוא צבור יותר במקום אחד הוא רחוק יותר מדרך הזיבול, שהוא בא בפיזור של הזבל על פני כל השדה.* ויש מי שנראה מדבריו שאסור כלל להוציא תבנו וקשו בשביעית לרשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, ולא עוד אלא, שזמן היתר הוצאת הזבלים בשביעית, על הדרך שבארנו, מתחיל לדעתו משפסקו עוברי עבירה אלו, שמוציאין זבלם באיסור למקום שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, וכשרואין אותם שהם מוליכים את זבלם ומפנים אותו מחצרותיהם הם אומרים שהם מוליכים אותו לאשפה בדרך של היתר, ע"כ כל זמן שאלה העברינים עסוקין בהוצאת זבלם למקום האסור, דהיינו למקום שיהא נישוף ברגלי אדם ברגלי בהמה, אסור לכל אדם להוציא זבל מחצירו אפילו לאשפה, לצוברו במקום אחד, ורק אחר שפסקו אלה מותר להוציא זבלים לאשפתות.* ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים שמותר להוסיף על האשפה, לעשות אותה יותר משיעור זה של מאה וחמשים סאה, שאין קפידא כ"א שלא יפחות מזה השיעור, כדי שלא יהיה נראה כמפזר את הזבל על פני השדה לזבל, זהו רק אם על כל משפלה של זבל שהוא מוציא, שכל אחת שיעורה חמש עשרה סאין, שהוא שיעור משא של חמור אחד, - ושיעור האשפה שהוא עשר משפלות כאלה שהוא משא של עשרה חמורים, - הוא מוסיף שיעור הוספה של שלשה קבין שהוא חצי סאה. לכל משפלה, ונמצא שהוא מוסיף חמש סאין על השיעור של מאה וחמשים סאין, אבל יותר מזה אסור להוסיף.* ויש מי שנראה מדבריהם, שאלה השיעורים של הוצאת הזבלים לאשפתות נאמרו אפילו כשאינו מוליך את הזבל לתוך שדהו, כ"א בכל מקום שהוא מוליך אותם לצוברם באשפה, צריך לצוברם על זה הדרך שאמרנו, אלא שכשם שמותר לו להוליך לאצור את זבלו לאשפה במקום אחר, על הסדר האמור, כן מותר לו להוליך אותו לאוצר בתוך שדהו, לצברו שם בציבורים הגדולים של השיעור האמור, שכיון שהוא עושה אותו חמרים חמרים גדולים במקומות המיוחדים ואינו מפזרו, איננו נראה כמזבל את שדהו בשביעית. והא* שאם היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. יש בזה שתי דעות. יש אומר, שדוקא אם היה לו דבר מועט בתוך שדהו מערב שביעית, מותר לו להוסיף עליו מחצירו ולהוליך לתוך שדהו, אע"פ שאינו מוליך כשיעור אשפה שלמה בבת אחת, שהוא שיעור מאה וחמשים סאה, ואין חוששין שמא הרואה אותו, שהוא מוליך אשפה פחות מכשיעור שהתירו חכמים להוליך, יאמר עליו שהוא עוסק בזיבול שדהו, ולא בעשיית אוצר, שכיון שבאמת כבר יש לו בתוך השדה אשפה שיש בה זבל כ"כ, שאע"פ שלעצמו הוא דבר מועט, אבל כשיצרף אותו המועט עם מה שמוליך עכשו מחצירו יהיו ביחד כדי שיעור האשפה המותרת, וסלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עוסק בצבירת אשפה ולא בזיבול השדה, כיון שהוא מוליך עמו כלים כאלה הראויים לעשות ציבור של אשפה, ואינם נצרכים למעשה הזיבול. על כן אין בו משום מראית העין. ומזה למדנו, שגם כשהוא מוליך את הזבל צריך להוליך כדי שיעור המותר בבת אחת, אם אין לו בתוך שדהו במה לצרף, אלא שאם יש לו במה לצרף בתוך שדהו מוליך כשיעור הנדרש לו, להוסיף על השיעור, מפני שסלו ומגריפו המוכיחין עליו, בצירוף הזבל שיש לו בשדהו באמת, מוציאין אותו מידי חשד. וי"א שאין צריך כלל שיהיה לו זבל בתוך שדהו, אלא שאם אין לו זבל מרובה בחצירו, כדי שיעור אשפה המותרת, מותר לו להוליך מעט מעט כל זמן שימצא לו זבל, עד שיתקבץ לו השיעור של האשפה המותרת, ואין חוששין שנראה כמזבל אותו המקום, שהוא מעמיד עליו אשפה בשיעור של צבור קטן מכשיעור, כיון שעתיד הוא להוסיף עליו ולילך כל זמן שיזדמן לו זבל, להוציא לאשפה.* ויש מי שאומר שלעולם אין איסור להוליך מעט מעט, ואין צריך כלל להוליך את כל השיעור בבת אחת, ששיעור האשפה הוא משא עשרה חמורים כמו שביארנו. ולא חייבו חכמים שיוליך הכל בבת אחת, אלא כל שיש לו זבל כדי שיעור האשפה המותרת לעולם מותר הוא להוליך מעט מעט, אלא שאם אין לו כ"א דבר מועט, ואין לו במה להשלים את השיעור, בזה נחלקו, יש אומרים שאסור לו להוליך עד שיזדמן לו שיהיה לו זבל כדי שיעור האשפה המותרת, אלא א"כ יש לו בשדהו כדי שיעור צירוף, באופן שביחד יהיה כדי שיעור אשפה המותרת, וי"א שמותר להוציא כמה שיש לו, על סמך שיזדמן לו אח"כ זבל במה להשלים, ואינו אסור אלא א"כ אין דעתו להשלים כלל, ואינו רוצה להוליך כ"א זה הדבר המועט ותו לא, שזה עובר הוא על דברי חכמים, שתקנו שלא תעשה אשפה בשביעית פחותה משיעור שנתנו לה.

היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלשה טפחים והערים הזבל בערימה, או שבנה על הארץ גובה שלשה טפחים והעמיד עליו הזבל, אינו צריך שיעור, אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר, שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל. אין* מלקטים עשבים מגבי הזבל, אבל מלקטים הימנו קישושות. וכן נותנים עליו קש או תבן כדי שירבה ונותנין עליו מים כדי שיסרח, ועודרין אותו כדי שיתפח. וכשם* שמותר לתן על הסלע, או ע"י העמקה או גובה של שלשה טפחים, כך מותר לתן אשפות קטנות על מקום שיש בו שם סיד או צרורות, או אבנים, או גיפסיס, כיון שאין המקום ראוי לזריעה, אינו נראה כמזבל לעבודת הארץ.

מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו, כדרך כל מכניסי זבל. ויש* ספק בדבר, אם מתוך סהר של צאן אינו מותר להוציא ג"כ רק לאחר הזמן שפסקו עוברי עברה, כשם שהוא מותר אז להוציא מחצירו, או שמא קל הוא סהר של צאן מן החצר, שמותר להוציא ממנו גם לפני הזמן שפסקו עוברי עברה. ומסתבר שספק זה הוא בסהר של צאן שעושה בתוך שדהו עצמה, שמותר לעקור את הזבל מתוך הסהר, ומוציא לתוך שדהו ע"פ דרך המזבלים וכשיעורם, ע"ז מסופק הדבר אולי הוא מותר להוציא גם קודם שיפסקו עוברי עברה, מאחר שאינו צריך להוליכו ממקום אחר, כיון שהסהר הוא בשדהו עצמה, אבל בסהר של צאן הרחוק מן השדה דינו כחצר, שאין ספק בזה, שאין היתר להוציא את הזבל כ"א אחר שפסקו עוברי עברה וע"פ האופנים האמורים.

והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו, וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו, נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין. ויש* אומרים שאין מותר להעמיד דיר של צאן בתוך שדהו בשביעית, כי אם כשאין כונתו לזבל את השדה ע"י זה, אלא כשאין לו מקום להעמיד צאן, שצריך לחלוב ולגזוז אותם במקום מיוחד, מותר לו להעמיד אותם גם בתוך שדהו על פי הסדר האמור. ויש* מי שנראה מדבריו, שגם אם עשה את הדיר לצורך העמדת הצאן, לא לכונת זיבול שדהו, מ"מ אסור להשאיר את הזבל שם במקום הדיר, באופן שע"י זה תזדבל השדה במקום ההוא, שנמצא זה מזבל את שדהו בשביעית, אלא שצריך להוציא אחר כך את הזבל מן הדיר ולהעמידו בתוך שדהו, בסדר של אשפתות גדולות, ע"פ השיעורים המותרים לכל מוציאי זבלים. ולהדעה האומרת, שההיתר הוא באופן השיעור האמור לעשות סהר כבית סאתים, אפילו אם הוא מתכוין לזבל את שדהו ע"י זה, כל זמן שאינו עושה מעשה אחר, כ"א מה שממילא מתפזר הזבל בשדה ע"י הצאן, יש לומר שאם באמת אין כונתו לזבל כלל, כ"א להעמיד צאן כשצריך לזה המקום של השדה, מותר אפילו בשיעור יותר גדול בלא הגבלתם של התנאים האמורים.

היתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת מפני מראית העין, כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה, ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית.* והסהרין הללו צריך שיהיו בהם מחיצות גמורות כדרך שעושין לענין רשויות של שבת, כדי שלא יהא נראה כמזבל את השדה.* ובכל עושין סהרין, במחצלאות ובקשין ובאבנים ובהקפת חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין אבן לאבן ובין חבל לחבל שלשה טפחים.* ויש מי שנראה מדבריו שמותר לעשות אפילו כמה סהרין בתוך שדה גדולה. ונראין הדברים שמותר הוא בין אם עוקר הוא אותן הצאן עצמן של הסהר הראשון, ומניחם בסהר אחר, בין אם מכניס שם צאן אחרות, ובלבד שיהא בין סהר לסהר כמלא סהר, שהוא בית סאתים ואותן* בית סאתים המפסיקים בין סהר לסהר מותר לחלוב ולגזוז בהן הצאן, ולהעבירן דרך עליה, ואין הדבר הזה מצרף את הסהרין, לומר שהוא עושה אותם לסהר אחד גדול יותר מהשיעור שהתירו חכמים, אבל אם עשה בין סהר לסהר פחות ממלא סהר, נראה הכל כסהר אחד, שלא התירו כ"א כשיעור של בית סאתים ולא יותר.

לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית, שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוין שיסיר ממנה הסלע. ואם התחיל מקודם שביעית ופצל ממנה שבע ועשרים אבנים, ברבוע שלש על שלש, על רום שלש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה, או גדולות מזו, הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה.* וי"א שאין צריך דוקא שיתחיל לפצל מהמחצב ערב שביעית, כ"א שיפתח אותו מערב שביעית, ויגלה ממנו כשיעור זה של עשרים ושבע אבנים, שכ"א מהן היא אמה על אמה, ואז מותר הוא לנקר שם אבנים בשביעית, אע"פ שלא התחיל כלל בפיצול האבנים מערב שביעית. וי"א,* שכל זה שמותר לפצל בשביעית, אם התחיל מערב שביעית באופן האמור, הוא דוקא כשלא נתכון לתקן את הקרקע, אבל כשהוא מתכון לתקן את הקרקע לעולם אסור לנקר את האבנים. ויש* חולקין וס"ל, דמותר אפילו כשמכון לתקן הקרקע כל שהתחיל מע"ש, כשיעור האמור.* וי"א שהשיעור שהוא צריך להיות מגולה לפני שביעית, וה"ה למ"ד שצריך שיהיה נפצל מהמחצב לפני שביעית, שלש מורביות, כלומר שלש שורות כאלה, שבכל שורה ושורה יש שבע ועשרים אבנים של אמה על אמה, ונמצא בכל השורות יחד שמנים ואחת אבנים.

גדר של אבנים, שיש בגבהו עשרה טפחים או יתר, ורצה לטול כל אבניו, אם היו בו עשר אבנים או יתר, כל אחת מהן משוי שנים, או גדולות מזו, הרי זה נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מעשרה, או שהיו פחות מעשר אבנים, או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים, נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.* וי"א שמותר ליטול עד שיניח מעט פחות מטפח סמוך לארץ.

במה דברים אמורים בשנתכון לתקן שדהו, או שהתחיל לטול בשביעית, אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו, אע"פ שהוא קבלן, גומם עד לארץ. ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים, שכשאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמותר לטול אפילו אם לא התחיל מערב שביעית, ואינו צריך להניח טפח אלא גומם עד לארץ, דוקא אם יש לו בנין לבנות, שבנינו מוכיח עליו שאינו מתכוין לתקן את הקרקע, אבל אם אין לו בנין לבנות, המוכיח על כונתו, לא מהני מה שאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמ"מ יש כאן איסור משום מראית העין, שכיון שאין כאן שום הוכחה יאמר הרואה שהוא מתכון לתקן את שדהו, ואין בזה היתר רק כשהתחיל בה מערב שביעית. ויש מי שנראה מדבריהם שזה התנאי, שאין איסור לטול את האבנים כ"א ע"פ הסדר האמור, רק אם לא התחיל מערב שביעית, ומתכוין לתקן את השדה, אבל אם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את שדהו, מותר לטול בכל ענין, וגומם עד לארץ, זה אמור בין בדין של נטילת גדר, שאז מותר לטול אותו אפילו כשאין בו עשרה טפחים בגבהו, ואין בו עשר אבנים שכל אחת היא משוי של שנים, ובין בדין של פתיחת מחצב, שאם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את השדה, מותר בכל אופן, ואינו צריך דוקא שיהיה בו מגולה שיעור של שלש מורביות של שלש שלש, בשיעור של עשרים ושבע אבנים של אמה על אמה. אבל יש מי* שמוכרח מדבריו, שזה התנאי, שאם התחיל בו מערב שביעית מותר לטול, לא נאמר כ"א בדין של נטילת אבנים מן הגדר, אבל בדין של פתיחת מחצב אין היתר, כ"א דוקא כשהתחיל מערב שביעית על הסדר האמור, דהיינו בשלש מורביות של שלש אבנים, אבל זולת זה אין מועיל מה שהתחיל מערב שביעית. ויש* מי שאומר, שבענין דין חציבת אבנים מן המחצב אין תלוי כלל, לא בשיעור הגילוי שמגלה מערב שביעית את האבנים שלש מורביות שהם שלש על שלש, ולא שיחצוב אותם מערב שביעית כסדר זה, כפי המבואר לשתי הדעות המבוארות, אלא כל הדבר תלוי שיהיה בהאבנים שבתוך המחצב כשיעור זה של מורביות, שהן שלש על שלש ששיעורן עשרים ושבע אבנים, שאם יש כזה השיעור מותר אפילו לפתח המחצב לכתחילה גם בשביעית עצמה. וכ"ז הוא דוקא מתוך שלו, אבל משל חבירו מותר לפתח מחצב בכל אופן. ובזמן שהתחיל מערב שביעית מותר לטול אפילו כשאין במחצב זה השיעור של שלש מורביות האמורות.* מחצב שבינו ובין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר, מותר גם הוא לחצוב ממנו על סמך פתיחת חבירו, במה דברים אמורים שמצא חבירו במחצב שלו אבנים, אבל אם היתה מחצבתו של חבירו ריקה, לא מהני מה שהתחיל חבירו לחפור מערב שביעית, ואסור. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין צריך דוקא שיפתח כשיעור של שלש מורביות בידים, ודוקא שתהיה פתיחתן מערב שביעית, כ"א צריך שיהיה פתוח בהמחצב כשיעור הזה, של שלש מורביות שהן שלש על שלש על רום שלש, ואפילו אם נפתח ע"י איזה סבה, או שהיה מגולה מאליו זה השיעור, ג"כ מותר לקחת אח"כ מן המחצב. ולפי זה אם התחיל מערב שביעית לפתח בידים יש לומר שמותר לקחת לעולם, אפילו כשלא היתה התחלה בשיעור של שלש מורביות, וכן אם התחיל חבירו בערב שביעית בהיתר, אפילו בהתחלה מועטת, ג"כ מותר, ואין איסור כ"א כשהיתה מחצבתו של חבירו, שפתח בה, ריקה לגמרי שלא מצא שם אבנים כלל, אז לא מהניא פתיחת חבירו להחשב פתיחה ג"כ לגבי דידיה אע"פ שכפי הפתיחה הוא הולך במחצב אחד. ונראה שהיינו אפילו כשנתגלה מחצבו ע"י מה שפתח חבירו את המגיע לחלקו, מ"מ כיון שהיתה מחצבתו ריקה אסור.* ויש מי שנראה מדבריו, שגם באופן המותר לקחת מן המחצב אבנים, מ"מ אסור ליקח אותם עד הארץ ממש, כ"א דינם כמו בגדר שאין בו השיעור האמור, שהוא גוממו עד פחות מחארץ טפח. מיהו י"א,* שכל זה הוא רק כשהוא מתכוין לעשות שדה, שכונתו היא לתקן את הקרקע, אבל אם אינו מתכוין לעשות שדה, אלא שכל כונתו לבנין, מותר ליקח הכל ואין צריך להניח פחות מהארץ טפח.* סלע שצף מעל גבי הארץ, ויוצא ממנו כעין גל של אבנים,* אם יש בו כשיעור שתי אבנים של משוי שנים ה"ז מותר ליקח ממנו כל האבנים, אפילו הקטנות, ואם לאו אסור ליקח ממנו.* וי"א שאין היתר ליקח ממנו אלא א"כ יש בו שיעור של מחצב, שהוא שלש מורביות של שלש על שלש. ונראה מדבריו, שדוקא כשהאבן הזה יוצא ממנו בתוך הארץ שורש, המאגדו בקרקע, אז יש לו דין מחצב, אבל כשהוא מונח ע"ג הקרקע, אע"פ שהוא קבוע ומחובר בקרקע, כיון שהוא צף ועולה למעלה אין לו דין מחצב.* וי"א, שמה שמותר משדה חבירו להיות גומם עד לארץ, מותר הוא אפילו אם הוא אריס באותה שדה, שזהו ענין שהקבלן מביא אבנים באותו הסדר שמותר בשדה חבירו.* וי"א שמי שהוא קבלן לבנות בנינים, כיון שהכל יודעים שהוא צריך לבנות, ולקבץ אבנים הרבה לצרכי בנינים, מותר לו ליקח גם משלו, כמו שכל אדם מותר ליקח משל חבירו, מפני שעיקר כונתו לבנין, ואין כאן מראית עין, מפני שאומנותו מוכחת עליו, שאין כונתו לעבודת הארץ.

אבנים שראויות שתזעזע אותן המחרישה, או שהיו מכוסות ונתגלו, אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים, הרי זה מותר ליטול אותן, היו קטנות מזה לא ינטלו. * יש אומרים, שמותר ליטול את כל האבנים גם הקטנות, כיון שיש בהן שנים של משוי שנים שנים, וכיון שהמחרישה ראויה לזעזע אותן אין זה הכרח לתקון השדה, שהמחרישה תסיע אותן מדי עברה, ונמצא שאין כאן עבודת קרקע.* ויש מי שמפרש, שצריך שיהיה בכל אבן ואבן מהאבנים משוי של שנים, ודוקא הגדולות הללו מותרות להנטל ולא הקטנות מזה.

המסקל שדהו בשביעית, מפני שהוא צריך לאבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. וכן אם היה לו בשדהו גרגר של צרורות או גל של אבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. ואם יש תחתיהן סלע או קש יטול את כולן. * י"א שדוקא אבנים מחוברות אסור לסקל, ואותן הוא מניח, כיון שהן נוגעות בארץ ומחוברות בקרקע, אבל אבנים תלושות מותר לסקל.* וי"א שלעולם אסור לסקל אפילו אבנים תלושות, רק באופן שמניח את הנוגעות בארץ, שאז כיון שאינו נוטל את כולן אינו נראה כמתקן את הקרקע. יש* מי שנראה מדבריהם שכשהם צבורין על גבי סלע או קש, רק אז מותר לטול את כולן גם התחתונות, דוקא אותן שהן מונחות על גבי הסלע או הקש, אבל אם אחרות מונחות ע"ג הארץ לא מהני מה שמקצתן מונחות ע"ג סלע או קש, לטול אותן שמונחות ע"ג הארץ, דבעינן דוקא שיהי' כל המקום שהאבנים ניטלות ממנו אינו ראוי לזריעה. ויש * אומרים שאם מקצתן יש תחתיהן תבן או קש אע"פ שנמצאות ג"כ כאלה שהן מונחות ע"ג קרקע ונוגעות בארץ, מותר לטול את כולן שכיון שאין כל המקום ראוי לזריעה מוכח שאין כונת הסיקול בשביל עבודת קרקע. אלא בשביל שהוא צריך לאבנים.

לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר, מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חיץ על פני הגיא, וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא הרי זה תנטל. * י"א שמותר לבנות בשביעית מדרגות על נבי הגיאיות, שהן גומות שהמים מתקבצים שם, כדי להשקות את השדות משפסקו הגשמים,* שיש מי שאומר שהוא מעצרת ואילך, מפני שאז הוא תיקון רק למוצאי שביעית.* ויש מי שאומר, שזה היה מותר רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיה נוהג דין תוספת שביעית לחומרא לאסור הפוקים שלפניה, כמו שיתבאר במקומו*. והיה אסור לעשות מלאכות של עבודת קרקע לפני שביעית, מפני שהם תיקון לשביעית, ע"כ הותרה ג"כ עבודה כזאת בשביעית, כיון שהיא תיקון רק למוצאי שביעית, אבל בזמן הזה שאין לנו תוספת, על כן כשם שאין איסור לעשות עבודה בערב שביעית, אע"פ שהוא צורך שביעית ועיקר פעולתה היא רק על השנה השביעית, א"כ לא אזלינן בזמן הזה כ"א בתר שעת העבודה עצמה, לא אחר הזמן שתצא התועלת מן העבודה, כמו כן אין לנו היתר לעשות עבודה בקרקע בשביעית, אע"פ שתכליתה היא למוצאי שביעית, שאנו מדמין את השביעית לשבת בזמן הזה; ונמצא שכשם שאינה אסורה לפניה כמו כן אינה מותרת כשתהיה נעשית העבודה לשם אחר השביעית, ובאיסורי עבודה של דברי סופרים, שאסרו משום מראית עין, לא הקילו בזמן הזה בדבר שהוא ניכר שעושה לצורך מוצאי שביעית, שכיון שאין חוששין על מה שהוא נעשה לצורך שביעית להחמיר, לא נחוש על מה שהוא נעשה לצורך מוצאי שביעית להקל. אבל קודם שפסקו הגשמים ודאי אסור לבנות מדרגות ע"ג הגיאיות בשביעית.* וי"א שאסור לעשות מחיצה מעכבת בעפר, לסכור את המים שנתקבצו, שלא יצאו לחוץ. ואסור לתן עפר וטיט בין האבנים, כשעושה מחיצה לעכב את המים. ואין מותר לעשות כ"א מחיצה של אבנים סדורות זו על זו, בלא עפר וטיט.* וי"א שכל שבונה גדר או שום בנין סמוך לשדהו, מותר לו לקחת כל אבן אפילו מהאבנים הקטנות, שאין בה כשיעור לקחת מן שדהו כמו שבארנו* מ"מ כל שהיא מונחת בקרוב כ"כ למקום הבנין, שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, ואינו צריך לשלשל עצמו, ולא ללכת ממקומו בשביל לקיחתה של האבן, ה"ז תנטל, ואין חוששין שיהא נראה כרוצה לתקן שדהו, כיון שהבנין הוא כ"כ קרוב להאבן הנטלת, עד שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, אבל כל שהיא רחוקה יותר מזה אסור ליטלה, אא"כ יש בה כשיעור שביארנו וי"א* שבשדה שלו לעולם אסור ליקח אבנים, אפילו אבן כזאת שהיא קרובה עד כדי שיעור שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, ואין ההיתר נאמר כאן, כ"א שהוא מותר ליקח אותה משדה חבירו, ואע"פ שבשדה חבירו מותר לו ליקח לעולם, אפילו אין לו בנין, מ"מ השמיענו כאן שאין בזה משום גזל, וכיון שהוא עומד ברה"ר והוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, היא בחזקת הפקר.* וי"א שכשעושה המדרגות בשביעית בזמן המותר, שהוא משפסקו הגשמים, לא יעשה אותם בסיבוך של עפר, מפני שהוא מתקן המקום לזריעה ע"י זה, והוי עבודת קרקע, אלא עושה הוא באבנים בלא כיסוי וסיבוך של עפר.

אבני כתף, והן הנטלות שתים ושלש על הכתף, מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חבירו בין משדהו. וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים קטנות (פחות מאבני כתף), בין משדה שקבלה בין משדה שלא קבלה.* ויש אומרים שהקבלן מותר להביא אפילו משדותיו, ואין חוששין שמא יאמרו לעבודת הארץ הוא מכוין, ומותר להביא אפילו אבנים קטנות. וקבלן זה, י"א* שהוא המקבל עליו לבנות בנינים, וי"א* שהוא אותו שקבל עליו לבנות את החייץ, המותר לבנותו בשביעית, כמו שנתבאר, מותר לו להביא על בנין זה אבנים מ"מ.* וי"א שקבלן הוא אריס בשדה, והוא מותר לקחת אבנים מן השדה כשהוא צריך להן, ואין חוששין משום עבודת הארץ, כיון שאין השדה שלו, שלא אסרו חכמים לסקל אבנים קטנות כ"א משדה של עצמו, ולא שדה הנחכרת לו, אע"פ שהוא אוכל פירותיה ע"י אריסות.

פרצה שהיא סוגה בעפר, אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה, ואם היתה מכשלת את הרבים, או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים, מותר לבנותה.* ויש מי שאומר, שמותר לבנות פרצה בשביעית כדרכו תמיד, באין חלוק בין מכשלת את הרבים לשאינה מכשלת, ובין סוגה בעפר לשאינה סוגה בעפר. וסוגית הירושלמי* מכרעת כדעה הראשונה.

אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים. ומותר להעמיק עד הסלע. ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך מעמידי זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים. * ויש ספק בזה, אם מה שמותר לצבור העפר בתוך שדהו כדרך המזבלים, כשבונה את הגדר, שהוא בודאי כשיעור האשפות והמשפלות, שמותר לצבור זבל, כמו שנתבאר, אם לענין הזמן הוא ג"כ שוה למוציאי זבלים, שאין מותר כ"א משפסקו עוברי עבירה, או דילמא בצבירת עפר, אע"פ שהשוו חכמים המדה לענין עצם הצבירה, שתהיה כדרך המזבלים, כדי שלא יתחלף בזבלים, ויסברו שגם זבלים מותר להעמיד באופן כזה, ויבא מזה ביטול לדברי חכמים, שהגדירו את השיעור של האשפתות, אבל בהוצאה של ציבורי העפר, שהבנין מוכיח עליו, אין חשש לאסור אפילו לפני הזמן שפסקו המזבלים.