עבודת הארץ בשנה ששית, שלשים יום סמוך לשביעית, אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאמר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה. וממה שנאמר שיש טעם בהלכה למשה מסיני זו, שאסור בעבודת הארץ שלשים יום לפני שביעית, מפני שהוא מתקנה לשביעית, נראה שדוקא עבודות כאלה שיש בהן משום תיקון הארץ לשביעית, אסורות בתוספת שביעית, כגון חרישה ששייך תקון הארץ בשביעית על ידה, וכן זמירה בעבודת האילן שייך ג"כ שהיא לצורך שביעית, אבל קצירה ובצירה שאינה משום תיקון עבודת הארץ לשביעית אינה אסורה בתוספת שביעית, אפילו בזמן שבית המקדש קיים. ואפילו עבודות אלו שיש בהן תיקון לשביעית,* י"א שלא נאסרו כ"א אותן העבודות האסורות מן התורה בשביעית, אבל העבודות שבשביעית עצמה אינן אסורות כ"א מדרבנן, לא גזרו עליהן בתוספת שביעית.* ואלו האומרים כן סוברים, שחרישה היא אסורה מן התורה בשביעית, ועל כן מצאנו שהיא אסורה ג"כ בתוספת שביעית, בזמן שנוהג דין תוספת שביעית, שהוא בזמן המקדש.* י"א שנטיעה מותרת בתוספת שביעית, ואינה אסורה בשלשים יום הסמוכים לשביעית, משום דין תוספת, אלא משום מראית העין כמו שיתבאר,* והיינו משום שסוברים הם, שאין נטיעה אסורה בשביעית כ"א מדרבנן, ע"כ אינה אסורה משום תוספת שביעית.* ויש מי שאומר, שנטיעה אסורה מן התורה בשביעית מקל וחומר, דזמירה שהיא כעין תולדה של נטיעה אסורה, ק"ו לנטיעה עצמה שאסורה, ומתוך כך יש לאסור נטיעה בתוספת שביעית, מצד דין של תוספת שביעית. ונראה שלדעת זו אסורות כל העבודות האסורות מן התורה בשביעית, גם בתוספת שביעית בזמן שהיא נוהגת, ואין חילוק בין עבודה שיש בה תיקון הקרקע לשביעית לשאין שייך בה תיקון קרקע לצורך שביעית.* ומתוך דעה זו נראה, שאסור ג"כ לזרע בתוספת שביעית, אפילו זרעים שאין שייך בהם תיקון קרקע או עבודת אילן לשביעית, אלא שמצד עצמה אסורה הזריעה בתוספת שביעית בזמן המקדש.

איזו היא שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלשה אנשים, רואין אותן כאילו הן תאנים, אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו. י"א* שכשהן של שלשה אנשים, והם מצטרפין להיות חורשין כל בית סאה בשבילן, הם עודפים בהיתר חרישה של כל בית סאה יותר מאילו היו שלשתן של אדם אחד, שאילו שלשה אילנות של אדם אחד לבית סאה, שחורשין כל בית סאה בשבילן, אין חורשין כ"א עד העצרת, ואילו של שלשה אנשים שמצטרפין חורשין בשבילן עד ר"ה.* וי"א שלעולם אין של שלשה אנשים עודפים בהיתר מאילו היו של אדם אחד, ואינם מצטרפין כ"א לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת, כדין כל שדה אילן. וכן* אם האילנות הם של אדם אחד והקרקע של אחר מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. יש מי* שנראה מדבריהם, שבמה דברים אמורים, ששלשה אילנות בתוך בית סאה מצטרפין לחרוש כל בית סאה, דוקא כשהם עשויים כחצובה מפוזרים, אחד כנגד שנים, אבל אם הם עומדים בשורה זה אחר זה אינם מצטרפין לחרוש כל בית סאה בשבילן, ואין חורשין להן אלא לצרכן. ויש* מי שאומר, שאם יש ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו, אף שעומדים כשורה הם ג"כ מצטרפין, ולא אמרו שאינם מצטרפין כשורה אלא אם הם עומדים סמוכין זה לזה, יותר משיעור שהבקר יכול לעבור בכליו, שאע"פ שכיון שאינם עומדים מצוברין כחצובה הרי יכול הבקר לעבור ולחרוש מצידיהם, מ"מ כיון שאין הבקר יכול לעבור ביניהם, אין השרשים מתפשטים יפה מן הצד, ע"כ הם עומדים למיעקר, וגם* אין צורך להם לחרישה של כל הבית סאה, שכיון שאין השרשים מתפשטים הרבה אין תועלת בחרישה הרחוקה מהאילנות, ע"כ אינם מצטרפין. אבל כל שהם רחוקים כשיעור הנדרש, שהוא כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, אז אפילו עומדים כשורה ג"כ חורשין בשבילן כל בית סאה. ויש* מי שמפרש, שאין חילוק בין אם האילנות הללו עומדים על קרקע ישרה, שאין בה מעלות ומורדות, בין אם השדה של הבית סאה מלמטה, והאילנות הם מלמעלה, או שהאילנות הם מלמטה והשדה מלמעלה, אע"פ שרחוק הדבר לפי זה שתועיל החרישה של הק רקע המופלגת מהם להאילנות, מ"מ לעולם מועלת היא, וחורשים כל בית סאה בשבילן. ואם הם פחות משלשה אילנות לבית סאה, י"א* שאין חורשין להם אלא כדי צרכן, שהוא כמלא אורה וסלו חוצה לו. וי"א* שחורשין להם אז לכ"א ואחד לפי חשבון של חלוקת בית סאה לשלשה. ויש* מי שאומר, שזה שאמרנו שהשיעור שיהיה בין האילנות הוא כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו, שהוא שיעור ארבע אמות, והיינו שלא יהיו מקורבין זה לזה יותר משיעור זה, שאם הם מקורבים יותר מזה השיעור אין חורשין להם אלא כדי צרכן, שהוא מלא אורה וסלו חוצה לו, שהוא שיעור שתי אמות, אבל מכל מקום יש ג"כ מדה לצורת פיזורם בתוך הבית סאה, והיינו שכל אחד מהם יהיה בשיעור שני קבין, שהוא שליש סאה, והשיעור שאמרנו, שצריך שיהא ביניהם כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, לא פחות, שהוא ד"א, היינו אם הם עצים עבותים ועבים הרבה מאד, שאז יוכל להיות, שאע"פ שיהיו מפוזרים בתוך בית סאה, באופן שכל אחד עומד בתוך שליש של בית סאה, שהוא בית שני קבין, מ"מ לא יהיו רחוקים זה מזה ארבע אמות, כדי שיהא הבקר עובר בכליו, אבל אם הם אילנות בינונים או דקין לא מהני מה שהם רחוקים זה מזה, בשיעור שהבקר עובר בכליו, אלא צריך שיהיו דוקא רחוקים זה מזה, עד שיהיה כל אחד ואחד מהם עומד בתוך שליש של בית סאה, אבל אם היה אחד עומד בתוך שיעור של ארבעה קבין, שהוא שני שלישי בית סאה, והשנים עומדים בתוך שני קבים, שהוא שליש בית סאה, אין חורשין להן אלא צרכן. י"א* שזה השיעור של עושין ככר דבילה, שהוא ששים מנה, הוא שכל אחד ואחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות שיעור זה, ולא מועיל מה שיש בין כולם יחד זה השיעור, שזה לא נאמר כ"א כשהם יותר משלשה עד תשעה כמו שיתבאר.* וי"א שגם בשלשה א"צ שיהיה כ"א מהם ראוי לעשות ככר דבילה של ששים מנה, כ"א שיהיו בין כולם יחדו ראויים לעשות שיעור זה, אלא שצריך שכל אחד מהם יהיה ראוי לעשות שליש של שיעור זה לא פחות, אבל אם אחד מהם אינו ראוי לעשות שליש, אע"פ שחסר לו דבר מועט משליש של ששים מנה, ולעומת זה השנים עושים הרבה, יותר מששים מנה כ"א מהם, ג"כ אינו מועיל להשלים בזה את חסרון החסר, ואין חורשין להם אלא כדי צרכן.

היו פחות משלשה לבית סאה, או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר, והשנים אינם ראויין לעשות או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה, ואחד אינו עושה, אין חורשין להם אלא לצרכם, והוא מלא אורה וסלו חוצה לו. ואפילו היו שלשה ואין הבקר יכול לעבור בכליו בין שנים מהן, דינם כאילו היו פחות משלשה,* ואפילו היו ארבעה, ושנים הם סמוכין זה לזה בכדי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, נחשבים אלה השנים כאילו אינם, ונשארו רק שנים ושוב אין חורשין להם אלא לצרכן. אבל אם היו ששה, וארבעה עומדים רחוקים זה מזה בכדי שהבקר יכול לעבור בכליו, אלא שבינתים עומדים שנים שהם קרובים זה לזה ולאלו הארבעה באופן שעל ידם אין הבקר יכול לעבור בכליו, רואין אנו את השנים האמצעיים הללו כאילו אינם, ונמצא שנשארו ארבעה שהבקר יכול לעבור בכליו, והרי יש כאן השיעור, וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכן אם היו חמשה, ושנים באמצע אין הבקר עובר בכליו, דנים אותם כאילו אינם, ונשארו שלשה שחשובין כאילו היה הבקר עובר בהם בכליו. ונראין הדברים, שאימתי אנו אומרים שאם הם ארבעה, ושנים מהם אין הבקר עובר בכליו, שאין אנו אומרים שנחשוב אחד כאילו אינו וישארו שלשה שהבקר עובר בכליו, דוקא אם השנים עומדים סמוכים זה לזה וסמוכים להאילנות השנים האחרים, באופן שאפילו נראה כאילו האחד אינו ישאר כאן רק אחד שעומד במצב כזה שהבקר עובר בכליו, אבל השנים אין הבקר עובר בהן, אבל אם הארבעה עומדים באופן כזה, שאם נחשוב את האחד מן השנים כאילו אינו, ישארו השלשה כולם מפוזרים בכדי שיהיה הבקר עובר בכליו, אז דין הארבעה שוה לדין החמשה שרואין את האמצעיים כאילו אינם, וחורשין כל בית סאה בשביל הנותרים. ויש* מי שאומר, שאם האילנות הם קרובים זה לזה פחות מכדי השיעור שהבקר עובר בכליו, אז אין חורשין להם כלל אפילו כדי צרכן, שהוא כשיעור אורה וסלו חוצה לו, משום דקיימי למיעקר חושבין כאילו אינם, ואינם כלל בכלל היתר של שדה האילן. * ויש מי שחולק וסובר, שכדי צרכן, שהוא שיעור מלא אורה וסלו, לעולם חורשין, אפילו אם הם מקורבין זה לזה ביותר, דלא גריעי מפחות מכאן, והיינו אפילו אילן אחד, שחורשין לו כדי מלא אורה וסלו חוצה לו.* וי"א, ששעור הריהוק זה מזה הוא שלא יהיו רחוקין יותר משיעור של כדי מטע עשרה לבית סאה, דהיינו שיהיה כל אילן תופס לא יותר משש עשרה על שש עשרה אמה.

היו משלשה ועד תשעה וראויין לעשות ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, ואע"פ שיש בהן מי שאינו ראוי לעשות. * י"א שצריך שכל אחד ואחד מאלו שלשת האילנות יהיה ראוי לעשות ששים מנה.* וי"א שדי שכל שלשתן יחד יעשו כשיעור זה.* ויש מי שאומר שצריך דוקא שיהיה השיעור של ששים מנה מחולק ביניהם בשוה, ואם הם יותר משלשה ועד תשעה צריך לעולם שתהיה החלוקה בערך שוה לכל אחד ואחד מהאילנות. וי"א שבכ"ז אין קפידא* אלא שיהיו האילנות מרוחקים ריחוק שוה לפי מספרם בפיזורם בשטח בית סאה, וזה הפיזור הוא דוקא עד תשעה, אבל בעשרה אילנות אפילו אינם מפוזרים בכל הבית סאה חורשין אותו כולו. וזה נוהג דוקא באילנות ולא בנטיעות, שבנטיעות אין חורשין את כל הבית סאה רק כשהן מפוזרות בתוכו כמו שיתבאר.

היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין אינם עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ודבר זה הלכה למשה מסיני. * וי"א דוקא אם הן מפוזרות בשעור שוה בין זו לזו במרחק שטח הבית סאה, אז חורשין כל בית סאה בשבילן כשהן עשר, אבל אם הן פחות מעשר, או שאינן מפוזרות בערך שוה של עשר לבית סאה, אז חורשין לפי המספר הנמצא במדת הקרקע, בערך הדומה לעשר לבית סאה.* וי"ח ואומרים, שכל שהוא פחות מעשרה או שאינן מפוזרות כראוי, אין חורשין לכ"א ואחת אלא כדי צרכה, שהוא מלא אורה וסלו חוצה לו.

היו עשויות שורה אחת מוקפות עטרה, אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד. וי"א* שאין צריך, לענין שלא יהיו חורשין להן אלא כדי צרכן, שיהיו עשויות שורה וגם מוקפות עטרה, אלא באחת מהן; אם הן עשויות שורה אין חורשין כל בית סאה בשבילן כיון שאינן מפוזרות, ואם הן מוקפות עטרה שהיא מחיצה סביב, אין חורשין להם אלא כדי צרכן, כיון שהמחיצה מחלקתן משאר כל שטח הבית סאה, אין זה נקרא בשם עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה. שדוקא ע"ז נאמרה ההלכה שחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה.* וי"א שמוקפות עטרה אין הכונה שיהיה גדר סביבן אלא שהן עומדות במצב של הקף דהיינו כקשת עגולה. ויש מי* שאומר, שאם הן יותר מעשר נטיעות לבית סאה אין חורשין כל בית סאה בשבילן, דנטיעות רכות שהן עומדות יותר מעשרה לבית סאה עומדות להעקר. ולפ"ז יש לדון שאפילו כדי צרכן אין חורשין להן. וי"א* שגם בנטיעות, שיעור סמיכות שלהן איננו דוקא בערך עשירית לבית סאה לכל אחת ואחת כ"א ארבע אמות לכל אחת כדין אילן, ולפי זה אפילו יהיו יותר מעשר לבית סאה, כל זמן שאינן סמוכות בפחות מד"א בין זו לזו חורשין כל בית סאה בשבילן.

והדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה. י"א* שהדברים אמורים דוקא בדלעת יונית, שהיא קרובה לאילן, ע"כ מצטרפת עם הנטיעות, כשהנטיעות הן הרוב, להתיר חרישת כל בית סאה. ויש מי* שנראה מדבריו, שבדלעת יונית אפילו הן כולן דילועין דינן כנטיעות, וחורשין כל בית סאה בשבילן אם הן מפוזרות עשרה לבית סאה, ומה שמצטרפות הדילועין והנטיעות כשהנטיעות הן רוב, זה הוא אפילו בשאר דילועין.

איזו היא נטיעה, זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה. ויש* אומרים שיש קצבה לדבר זה, שכל זמן שהיא בת שנתה קוראין לה נטיעה, ולפ"ז אחר השנה לא מהני גם אם יקראו לה נטיעה, דבטלה דעתם.

אילן שנקצץ והוציא חליפין, אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן, מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה. ויש* מי שחוכך לומר שדוקא לחומרא דינה כנטיעה מטפח ולמטה, שאם הן פחות מעשר אפילו הן עושות ככר דבילה של ששים מנה ג"כ אין חורשין כל בית סאה בשבילן, עד שיהיו עשר דוקא, אבל אם הן ג"כ עשר, אין להן הקולא של נטיעות שחורשין להן עד ראש השנה, כ"א דינן כשדה האילן של אילנות זקנים, שאין חורשין להם כ"א עד העצרת.

וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. אף בזמן המקדש מותר לסקל, ולזבל השרות, ולעדר המקשאות והמדלעות ובית השלחין, עד ראש השנה. והיינו* לעדור סביב עצם הצמח של המקשאות והמדלעות ושל בית השלחין, אבל לא לעדור את כל השדה כולה. וסביב הצמחים כפי מה שהם צריכים לפירות של ששית מותר אפילו* בחרישה בשוורים, ולא דוקא עידור שהוא במעדר שבידי אדם. ונראין הדברים*, שבית השלחין שמותר לעדור היינו דוקא גנה של ירק הצריכה השקאה, שהיא צריכה ג"כ עבודת העידור, באיחור זמן עד ר"ה לצורך הירקות שלה, אבל בית השלחין של אילנות נראה שאין חורשין כ"א עד העצרת כדין שדה אילן, כיון שכלל גדול הוא ששוב אין צורך בחרישה לפירות של ששית.

ומזבלין, ומפרקין. היינו* שנוטלין העלין מן האילן להקל עליו כדי שיגדל יותר. וי"א** שמפרקין אבנים המונחים על עקרי האילן.

ומאבקין, ומעשנין. שמעלין עשנים כדי להמית תולעים שבאילן.

ומקרסמין. שחותכין הענפים היבשים מן האילן.

ומזרדין. שמסירין הענפים הלחים ומשיירין מקצתם.

ומפסלין. נוטלין את הפסולת מן האילן. וי"א* שכורתין את כל ענפיו כולם, ומעמידים אותו רק על עצם צמרתו כדי שיתעבה. וי"א* שאילן שהוא נוטה לכאן ולכאן בענפיו קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה.

ומזהמין את הנטיעות. י"א* כשקליפת האילן נושרת מדביקין שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. וי"א* שמורחין את האילנות בדבר שריחו רע, כדי שיברחו התולעים או ימותו מפני חוזק הריח,* ואע"פ שעושין בזה עבודה בגופו של אילן ג"כ מותר.

וכורכין. י"א* שכורכין כעין כיסוי סביב לאילן בחמה מפני החמה, ובצינה מפני הצינה. וכל* מה שהוא מעכב שלא יעשה הטבע הכללי עליו את פעולתו להפסד, ולא מפני ענין פרטי שהגיע באילן זה, אינו נכלל בהיתר של לאוקמי אילנא; ואין היתר לעשותו כ"א בתוספת שביעית, לפי דעה זו. וי"א* שכשהענפים נטושים על הארץ, ומורדים יותר מדאי, מקבץ את הפארות הנטושות ומקשרם כדי שיעלו למעלה.

וקוטמין אותן. י"א* שמכסים את שרשיהם או צמרת האילן במקום הגלוי באפר וקטם. וי"א* שחותכין את ראשי הענפים כדי שיתגדלו יותר, או שיתנו פירות יותר

ועושין להן בתים. היינו* בית לצל כסוכה כדי שלא יכה אותם גשם שוטף או חמה וצינה יתירה, וי"א* שהוא בנין גבוה אמה שעושין סביב האילן וממלאין אותו עפר לחזק את האילן ולהיטיבו.

ומשקין אותו. יש* מי שאומר שאין מותר להשקות כ"א כששופך המים על גוף האילן, והמים יורדים למטה ומשקים אותו; אבל לשפך מים ולהשקות את האילן בעיקרו, כדרך ההשקאה של כל השנים, זה אסור לפי זה גם בתוספת שביעית בזמן שהיא נוהגת, דהיינו בזמן המקדש.

וסכין את הפגין ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית, ואפילו בזמן המקדש. ויש מי* שאומר שלא התירו כל המלאכות הללו רק בנטיעות, כמו שמצינו שהתירו בהן חרישה אם הן עשר מפוזרות בתוך בית סאה עד ר"ה, אבל באילנות זקנים לא התירו. ויש* סברה האומרת שאין חילוק בין נטיעות לאילנות זקנים בכל אלה, ולא נאמרו הדברים בנטיעות אלא בהוה, שדרך לעשות כל אלה יותר בנטיעות, שהן צריכות טיפול ושמירה יותר מזקנים. וכל מה שהוא בשביעית אסור רק מדרבנן התירו בתוספת שביעית, ולא אסרו כ"א בחרישה, שאותה לא התירו כ"א בהאופנים המבוארים, מפני שלדעה זו יש בחרישה איסור עשה של תורה, אע"פ שאין לוקין עליה.

פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין. * י"א שאין סכין את הפגין שדרכן להכנס לשביעית, דהיינו שאינם מתבשלין עד ראש השנה, אפילו בששית, ולא התירו לסוך בתוספת שביעית כ"א פירות שהם נגמרים בששית. ויש* אומרים שבששית מותר לסוך כל הפירות, והאיסור הוא רק בשביעית, ואסור לסוך בשביעית אפילו הפירות שגדלו בששית כיון שנכנסו לשביעית. ויש מי* שאומר שאיסור זה נוהג אף בזמן הזה, שאין תוספת שביעית נוהג, מ"מ אסור לסוך אפילו לדעה הראשונה, האוסרת גם בששית אותם הפגים הצריכים להכנס לשביעית.

בזמן המקדש אין בונים מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית. כשיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנן לשביעית. יש מי שנראה מדבריו* שעיקר האיסור של בנין המדרגות הוא, שכיון שהוא מתקנן לשביעית חל כאן איסור של תוספת שביעית, ומתוך כך אין כאן איסור כ"א בזמן המקדש, שאז הוא שנוהגת תוספת שביעית, אבל אם היה כאן איסור של מראית עין, משום חשד שיאמרו שהוא מכין להשקות את שדותיו השקאה האסורה בשביעית, היה הדין נותן שלא יהיה איסור זח תלוי דוקא בזמן המקדש, אלא שיהיה נוהג גם בזמן הזה. ולפי זה ליש* אומרים, שאין האיסור של בנין המדרגות ע"ג הגאיות רק משום מראית עין, דנראה כמתקן להשקות בהן שדותיו בשביעית, יהיה דין זה נוהג גם בזמן הזה.* אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים, מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית. ויש מי* שאומר, שבזמן הזה, שאין נוהג דין האיסור של בנין המדרגות בערב שביעית, אין נוהג ג"כ דין היתר הבנין בשביעית, ולפ"ז לדעה הסוברת, שנוהג גם בזמן הזה איסור הבנין בערב שביעית משפסקו הגשמים, כמו שבארנו, נוהג גם בזמן הזה היתר זה, שבונים בשביעית משפסקו הגשמים מפני שמתקנן למוצאי שביעית,

אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין, ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעים וארבעה יום יקיים, פחות מכן יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.* ויש מי שאומר שבמה דברים אמורים שצריך לעקר כשנטע בתוך פחות ממ"ד יום לפני שביעית דוקא בסתם, שאין אנו יודעים אם קלט לפני שלשים יום של איסור שלפני שביעית או לא קלט. אבל אם ברור לנו ע"פ נסיון, שקלט לפני הזמן של איסור שלשים יום שלפני שביעית, לא יעקר, שלא אמרו חכמים אלא סתם קליטה שתי שבתות. אבל אם ברור לנו שנקלטה בפחות אין כאן איסור.* ויש אומרים שאין איסור לנטע באופן שהקליטה תהיה בתוך שלשים יום לפני שביעית, ולפי זה אין איסור לנטע כ"א בפחות מארבעה עשר יום לפני ראש השנה של שביעית, שאז תהיה הקליטה בשביעית עצמה וזה ודאי אסור. ויש אומרים* שבזמן המקדש, שהיה דין התוספת נוהג, היה אסור לנטע באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים יום של תוספת שביעית, אבל בזמן הזה מותר לנטע עד פחות מארבעה עשר יום לפני שביעית, משום שסוברים שאין הטעם של איסור הנטיעה, באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים יום לפני שביעית, משום מראית העין שזה הוא איסור שאינו תלוי בזמן המקדש ונוהג בכל זמן, אלא שעיקר איסור זה, שתלוי בשלשים יום לפני שביעית, הוא משום תוספת שביעית, שהלכה למשה מסיני שהיא שלשים יום לפני שביעית, ולפי זה אין איסור זה נוהג כ"א בזמן המקדש, שאז אסור לנטע פחות ממ"ד יום לפני שביעית, אבל בזמן הזה, שאין דין תוספת שביעית נוהג, אין אסור כ"א בזמן הקליטה, שתהיה לפני שביעית, דהיינו בפחות מארבעה עשר יום. ולהאוסרים את הנטיעה באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים שלפני שביעית עיקר הטעם הוא, משום שמונים אז לשני ערלה ר"ה של שביעית, ונראה כאילו נטע בשביעית, ע"כ הפירות אינם מותרים כ"א אחר* ר"ה של שנה רביעית. וי"א* שאיסורם נמשך עד חמשה עשר בשבט של שנה הרביעית.