פירות שביעית נתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה, ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו: תהיה, אף להדלקת הנר ולצבע בהן צבע. מיהו* צביעה מותרת גם לכלים, משום שדרך עיקר הצביעה היא לא לצבע אדם ובהמה כ"א כלים, אבל סיכה אינה מותרת כ"א סיכת אדם, ואסור לסוך את הכלים בשמן של שביעית. ונראין הדברים, שהוא הדין שסיכת בהמה גם כן אסורה.

לאכילה ולשתיה כיצד, לאכול בדבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני.

ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש. דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה, ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. ואין* מחייבין אותו לאכול קניבת ירק ואסור לאכול תרדין חיים ואסור לכוס חיטין חיות, שאין זה דרך אכילה כ"א דרך הפסד. ואין מחייבין אותו לשתות היין המעורב בשמריו, ולא אנגרון, ולא אכסגרון, שהם משקין שאין דרך בריאין לשתותן. שלכתחילה אסור לעשות אותן מפירות שביעית, ואם נעשו באיסור אין מחייבין אותו לשתותן כדי שלא לאבד פירות שביעית. החושש בשניו לא יגמא חומץ ופולט אבל מגמא ובולע. ומטבל כל צרכו ואינו חושש משום איבוד. החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע.* תמרים של שביעית מותר לקבצן ולחבצן כעיגול של דבילה, אבל אסור לעשות מהן שכר. תאנים של שביעית אין עושין אותן דבילה אבל עושין אותן גרוגרות. ומפררין רמונים לעשות פרד. וסוחטין ענבים לעשותן צמוקין. וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ, חוץ מזיתים וענבים בלבד, שהם עומדין למשקין, מותר לעשות מהן שמן ויין. עבר ועשה האוכל משקה, במקום שאסור לעשותו, הרי זה שותהו.* אין נותנים דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן, וי"א שאם אינו סוחטן מותר. אבל נותן את היין לתוך המורייס. יין של שביעית שנפל לתוך המורייס, צריך לבער. ונותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל, כדרך שהוא נותן את התבלין, ולא יסחטן להוציא מהן משקין, ובתבלין מותר. מפני שכך הוא דרכן לסוחטן כדי לתבל בהן. ואין עושין את היין אלונתית, שאין זה אלא לרפואה, ומהראוי למאכל אדם אסור לעשות למלוגמא ורפואה. ונראה שאסור לעשות מיין של שביעית יין המעורב בצמח חינה, שהוא מיוחד על ידו לרפואה. אבל מערבין יין ודבש ופלפלין וכיוצא בהן לאכלן.* אין מבשלין יין של שביעית מפני שהוא ממעיטו. וי"א שמותר לבשל, מפני שאע"פ שהוא ממעיטו במדתו הוא משביחו. שהמבושל הוא יותר טוב ומתקיים מהחי. ואין כובשין בצלים של שביעית בחומץ של שביעית. מפני שמפסיד החומץ. ואע"פ שהוא משביח את הבצלים, לא הותר להפסיד פרי אחד של שביעית בשביל להשביח הפרי האחר, אע"פ שגם הוא של שביעית, וקל וחומר שאסור לכבוש בצלים של שאר שני שבוע בחומץ של שביעית. אין מערבין תבואה וקטניות כאחד, אבל מערבין שומשמין בעדשים, מפני שתבואה וקטניות אינם מתפרשים יפה זה מזה כשכוברין אותן, אבל שומשמין מעדשים מתפרשים יפה זה מזה ע"י כברה, וכל דבר שמתפרש זה מזה ע"י כברה מערבין זה עם זה. ונראה, שדוקא מיני קטניות כאלה, שהם שוים במדתן עם תבואה, באופן שלא יתפרשו זה מזה ע"י כברה, אסור לערבן זה בזה, אבל מינים כאלה שאינם דומין בגדלם, שאם יכבר אותן יתפרשו זה מזה, מותר לערבם. ויש* מי שנראה מדבריו, ששומשמין עם עדשים מותר לערב, אפילו אם אינם מתפרשים זה מזה ע"י כברה. ומשחרבה יהודה* התחילו להיות מערבין תבואה בתבואה וקטניות בקטניות, אבל לא תבואה בקטניות, ולא קטניות בתבואה כדרך* שמרקדין את הקמח כל השנים כך נוהגין בשביעית, מרקד לאכול ומשליך את המורסן. וזה שמותר להשליך את המורסן הוא דוקא כשמרקד כדרך רוב בני אדם, שאין מחייבין אותו לשמור את הפסולת, אבל אם רצה לעשות סולת מנופה מנפות הרבה, עד שיוצא קב או קביים מן הסאה, לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה, אלא יניחהו במקום המוצנע.

ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. ואם בשלו מעט ואכלו מיד מותר, שהרי לא הניחן כדי לבא לידי פסול. ויש* מי שאומר שגם לכתחילה מותר לבשל דבר מועט, כדי לאכול מיד. ונראה, שדוקא כשהוא מקיים ואוכל מיד, אז יוצא הוא מכלל איסור הבישול, אבל אסור להשהות אע"פ שלכתחילה בשל כדי לאכול מיד.

פירות המיוחדין למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר ולבהמה ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

לסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא יפטם את השמן, ולא יסוך במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס. * ואע"פ שאסור לפטם את השמן לעשותו שמן ערב, מ"מ אם עבר ופטם אותו סך בו, אבל את היין אסור לסוך לעולם, שאין דרכו של יין לסיכה. ומותר* ליקח שמן ערב בשביעית, אפילו ממי שאינו מוחזק שהוא נאמן על השביעית להחזיק את הדמים בקדושת שביעית, ובלבד שלא יהיה מוחזק לחשוד. ונראה, שהיינו כשהשמן הוא של ערב שביעית, אלא שיש ספק על עקרי הבשמים המעורבים בו, שמא הן משל שביעית, וכיון שהוא בתערובת ואינו בעין לא החמירו בזה לקחת דוקא מהמוחזק לנאמן, אע"פ שאסור למסור דמי שביעית לעם הארץ יותר משלש סעודות* בזה לא גזרו, אבל אם השמן עצמו הוא של שביעית, דין שמן ערב הוא כדין כל פירות שביעית. סך* אדם שמן על גבי מכתו, ודוקא כשסך ע"ג המכה עצמה כדרך שהוא סך על בשרו, אבל לא יטול במוך ויתן ע"ג מכתו, שזהו דרך רפואה, ולא נתנו פירות שביעית לרפואה. החושש בראשו או שעלו בו חטטין סך בשמן של שביעית.

שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל, ואין סכין אותו בידים טמאות. נפל על בשרו, משפשפו בידים טמאות. ונראה שבזמן הזה שהכל בחזקת טומאה לא שייך דין זה שלא יסוך בידים טמאות*.

ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל, וסך גופו ומתעגל על גבי קטבליא,* אפילו היא חדשה, שמועיל לה השמן כעין עיבוד, ג"כ מותר. אבל לא יתן שמן ע"ג טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו. שמן של שביעית נותנים אותו לגרדי האורג, לסוך בין אצבעותיו, מפני שהוא סך בזה את בשרו, ושמן של שביעית ניתן לסיכה, אבל אין נותנים אותו לסורק, שהוא נותן בצמר, ואין זה לאכלה, האמור בשביעית.

להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן, שניהם אסורים בהדלקה שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא יתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.* וי"א שאם מכר שמן של שביעית, ולקח בו שמן אחר, מותר להדליק בו כמו בשמן הראשון, מפני שכשם שניתן שמן של שביעית להדלקה כך ניתנו ג"כ דמיו ומה שהוחלף בו להדלקה, אלא שאם מכר יין או דבר אחר, שאינו ראוי להדלקה ולסיכה, ולקח בו שמן, אז אותו שמן אסור הוא בסיכה ובהדלקה, מפני שנותנים עליו כל חומר של יין, שאינו בר סיכה והדלקה, כיון שנלקח עבור היין. וכן אם החליף שמן ביין אסור יין זה לזילוף, כמו ששמן אסור בזילוף, וכן השמן אסור בסיכה ובהדלקה. שהיין אסור בו, ואין לדבר זה תקנה כ"א כשיחליף שניהם בחולין, ואז חוזר להם דינם הראשון, שהיין מותר בזילוף, והשמן בהדלקה ובסיכה.

לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן, אע"פ שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם, אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה ונראה* שמאוכלי בהמה מותר לעשות צבעין לאדם, אפילו מאוכלים כאלה שאינם עומדים לצביעה, רק שהם ראויים לצביעה, וכן* מותר לעשות צביעה לאדם ממיני מלוגמאות, שהם מיני רפואות שאינם לאכילה.

מיני כבוסים, כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהם, ומכבסין בהן, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם, לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא למלוגמא, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה, ולא לכביסה. וכלל* דין היתר ההנאה בפירות שביעית הוא הנאה כזאת שהיא באה לא מאוחרת מהביעור, יצאו משרה וכביסה בפירות שביעית, שהנאתן אחר ביעורן, שתיכף כששורין את הפשתן או הבגדים בהיין הוא נפסד ומתבער. וההנאה באה אחר שעושה היין את פעולת השריה והכביסה; ומה שמיני כבוסין, אע"פ שחלה עליהן קדושת שביעית, מותרין לכביסה, ואינם נאסרין משום שהנאתן אחר ביעורן,* יש אומרים שאין אנו אומרים עיקר דין זה, שצריך שתהיה הנאתן וביעורן שוה, כ"א בדבר העומד לאכילה, אבל במה שעומד לכביסה ולשאר צרכים לא איכפת לן, אפילו אם תהיה ההנאה באה אחר הביעור. ולפי זה אפילו אם נדע ממיני כבוסים כאלה, שההנאה תבא בהם אחר שבתהלה הם כלים ומתבערים, ג"כ מותרין הם לעשות בהם כביסה בשביעית. ויש אומרים*, שהדין של צורך הנאתו וביעורו שוה, הוא נוהג ג"כ בכל מה שהוא פירות שביעית, אפילו במה שעומד למשרה ולכביסה ולשאר צרכים, אלא מה שמותר לכבס במיני כיבוסים הללו, כגון הבורית והאהל וכיוצא בהן, ואסור לכבס ביין, ובשאר עניני פירות שביעית, הוא משום שדוקא בדבר העומד לאכילה, אם עושין ממנו כביסה, אז באה ההנאה אחר הביעור, שתיכף שהוא נעשה מאוס ואינו ראוי לאכילה הוא מתבער, וההנאה באה אח"כ כשהוא עושה את פעולת כבוסו, אבל מה שעומד לכביסה, ואינו ראוי לאכילה, איננו חשוב אבוד ומבוער ע"י מה ששורין בו את הבגדים, והוי ממש הנאתו וביעורו שוה. ולפי זה אם יהיה נודע לנו דבר של כביסה, שהוא מתבער ממש מן העולם לפני הנאתו, הרי זה אסור בפירות שביעית, אפילו באותם שהם מיני כבוסים, ואינם ראויים לאכילה רק לכבוס.

כלל אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר לכם לאכלה, כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא תלוי במחשבתו, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן. ודוקא סיאה ואזוב וקורנס. שגדלים בשדות, אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבתו, אבל סיאה ואזוב וקורנס, שעלו מאליהן בחצר, סתמייהו לאדם הם ולא אזלינן בתר מחשבתו, ויש עליהם לעולם כל דין מאכל אדם,* ונראה שדוקא בחצר שמשמרת פירותיה. הם מיוחדים לאדם, אפילו כשעלו מאליהם, אבל בחצר שאינה משמרת פירותיה, אם עלו מאליהם דינם כסתם, שאינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבת לקיטתו.* ודוקא בחצר, אבל בגינה אין סתמם לאדם, משום שבחצר כיון שהוא מצוי לראותם תמיד, ויודע ללקוט אותם בזמן הראוי להם, קודם שיתקשו ולא יהיו ראויים לאכילת אדם, הוי סתמא לאדם, מה שא"כ בגינה אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה והולכים אחר המחשבה. סיאה* ואזוב וקורנס הגדלים בשדות, שהולכים בחם אחר המחשבה, שמכרם המוכר לאוכלים והלוקח לקחם לעצים, יש בהם קדושת שביעית כאוכלים, שהולכים לחומרא אחר מחשבת המוכר. ואם המוכר מכרם לעצים, והלוקח לקחן לאוכלין, אפילו אם חשב עליהם אח"כ לעצים דינם כאוכלין, שהולכין לחומרא ג"כ אחר מחשבת הלוקח הראשונה שבשעת לקיחה. ואם חמוכר מכר לעצים והלוקח בשעת משיכה חשב לאוכלין, ואח"כ כשנתן המעות חשב לעצים, דינם כאוכלין, דבתר משיכה אזלינן לחומרא. וכן אם כשנתן המעות חשב הלוקח לאוכלין, ואח"כ כשמשך חשב לעצים, מ"מ דינם כאוכלין, שאנו הולכים גם אחר מתן מעות לחומרא. ואם המוכר מכר לאוכלין, והלוקח לוקח לעצים. ולא גמרו את מקחם. כי היה זה המוכר מעמיד במקחו ובקש יותר, וגם הלוקח היה מעמיד במקחו שרצה בפחות, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח"כ נתקבצו למקום אחד, ולקח זה החפץ בסתם, אם המוכר הוא שתבע את הלוקח לגמור את המקח, ונתן לו החפץ, אז ביטל המוכר דעתו לדעת לוקח, והולכים אחר דעת הלוקח, ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר ומשך סתם, אז ביטל הלוקח דעתו לדעת המוכר והולכים אחר דעת המוכר, ויש בהם קדושת שביעית שהרי המוכר מכר לאוכלין.* חציר וירקות שדה ועלי קורקוסייה, שלקטן לרכך בהן החיטים, מותר לרכך וללחלח בהן החיטים, אבל אם לקטן למאכל בהמה אסור לרכך בהן חיטין, דהוי כמאבד אוכלי בהמה. ואסור לסחטן לעשות מהן סממנים לאדם, ואע"ג דאוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם, א"כ מותר לעשות סממנים לאדם, אפילו מכל מה שהוא מיוחד לבהמה, שאין מלוגמא אסורה בשביעית כ"א מאוכלי אדם, אבל זהו דוקא כשאינו מאבד את האוכלין כדי לעשות את המלוגמא, כ"א שהם בעין ומשתמש הוא לצורך מלוגמא, אבל לסחטן כדי לעשות מלוגמא לאדם, כיון שהוא מאבדן בסחיטתן זהו אסור לעשות גם ממאכל בהמה. יש* מי שאומר, שאפילו כשלקטן לרכך בהם חיטים, שאז הם גרועים מאוכלי בהמה, שהרי אסור לרכך חיטים במה שהוא לשם אוכלי בהמה, מ"מ יש בהם קדושת שביעית לענין זה שאסור לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם, וי"א שאם לקטן להטן בהם חיטין מותר לעשות מהן סממנים לאדם אפילו על ידי סחיטה, שהרי הם עומדים לאבוד ע"י הטנת החיטים ג"כ, ולא אסרו באלה לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם כ"א כשלקטן לשם אוכלי בהמה.

מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם, אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרים אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה, ואם לקח בהן או החליף בהן, אוכלי אדם באוכלי בהמה, הרי הם כאוכלי אדם, שאין עושין מהן מלוגמא לאדם. ואם* לקח קניבת ירק והעלהו על הגג ונתיבש, ואינו ראוי רק לבהמה, מותר להאכילו לבהמה ולעשות ממנו מלוגמא לאדם, כדין מאכל בהמה, אע"פ שקודם שנתיבש היה ראוי למאכל אדם, מ"מ עכשיו כיון שנתיבש ואינו ראוי למאכל אדם יש לו כל דין מאכל בהמה. ונראים הדברים, שזהו דוקא כשנתיבש כ"כ, עד שאינו יכול לחזור לרכותו, להיות ראוי למאכל אדם גם ע"י שליקה, שאז אין שולקין אותו כדין מאכל בהמה, אבל אם הוא ראוי לחזור לרכותו, ע"י תיקון של שריה או שליקה, אסור להאכילו לבהמה, וצריך דוקא לשולקו כדי שיהיה ראוי למאכל אדם, ויאכל לאדם בקדושת שביעית. ואפילו כשהוא יבש לגמרי, עד שאינו ראוי כ"א לבהמה, אסור למוכרו ליקח מהן אוכלי בהמה אחרת. ואם החליף אוכלי אדם בקניבת הירק ואח"כ העלה אותה לגג ונתיבש אסור לעשות ממנה מלוגמא לאדם, שכיון שבא מאוכלי אדם יש לו תמיד כל חומר של אוכלי אדם. ונראה שכל שכן הוא שאסור להאכילה לבהמה. ויש מי* שנראה מדבריו, שמותר ליקח באוכלי בהמה אוכלי בהמה אחרת. ויש מי* שנראין דבריו לומר, שכל עיקר האיסור של מכירת אוכלי בהמה, לקנות בהם אוכלי בהמה, היינו דוקא אוכלי בהמה אחרת, כלומר אוכלין כאלה שאינם ראויים לבהמה הראשונה, שהיו האוכלים הראשונים ראויים לה, אבל כשמוכר אוכלי בהמה, כדי ליקח אוכלי בהמה אחרים, ששני האוכלים ראויים בשוה לבהמה, אין ע"ז משום איסור מכירת אוכלי בהמה כדי ליקח אוכלי בהמה אחרת. וקניבת ירק שנחשבת מאכל אדם, יש מי* שנראה מדבריו, שהוא דוקא אותה שקונבים אותה בעלי בתים מהירק, שהיא ראויה קצת לאכילה, אבל אותה שהגננים קונבים אותה נראה שיש לה דין מאכל בהמה לכל דבר. ויש מי* שנראה מדבריו, שקניבת הירק היא מאכל בהמה, ודינה כדין אוכלי בהמה, אלא שחייבת בביעור, ואם העלו אותה לגג ונתיבש זהו ביעורה. ונראין הדברים בקניבת ירק שמקנבים הגננים, והיבוש הוא באופן כזה, שאינו ראוי מעתה לבהמה כ"א לעצים בעלמא, ובזה הוא כמבוער, ופקעה מינה תורת שביעית.

פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא. ואין מאכילין אותן לא לנכרי ולא לשכיר. ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חודש או שקצץ מזונותיו עליו, הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פירות שביעית. ויש מי* שנראה מדבריו, שאין איסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ יותר מפירות של כל השנים, שגם בהם יש איסור להוציאם לחוצה לארץ; וע"פ האופנים המותרים, להוציא פירות הארץ לחוצה לארץ* תמיד, לדעה זו מותרין ג"כ פירות שביעית להוציאם עד זמן הביעור, שמזמן הביעור ואילך, שנתחייבו בשריפה לדעה זו, מתחיל איסור הוצאה לחו"ל, ומאז הוי כמו שמן שריפה ושאר קדשים, שגם כשנפסלו וצריכין ביעור מתבערין בקדושה. ויש* אומרים, שבאותן האופנים, שיש בהם היתר לעשות סחורה בפירות שביעית, מותר להוציאם לחוצה לארץ לסחורה כזאת. והאופנים המותרים בסחורה בפירות שביעית הם, או בדבר מועט כדי ערך מזון שלש סעודות, או כשלקח לעצמו והותיר, שמותר למכור את המותר, כמו שיתבארו כל אלה הענינים להלן בדברינו*. ויש* אומרים, שעיקר איסור סחורה הוא דוקא כשלוקט את הפירות של שביעית והוא בעצמו מוכר אותם, אבל אם הוא נותן לאחר ואחר מוכרם מותר, ואפילו אם האב לוקט ובנו מוכר על ידו ג"כ מותר,* ואפילו חמשה אחים שלוקטים ואחד מוכר על ידם מותר, ומותר להאחד שלקט בעצמו למכור ג"כ את מה שלקט הוא בהבלעה של המכירה, שמוכר בה את מה שלקטו אחיו. ולפ"ז נראה, דכל שכן שמותר לעשות סחורה בפירות שביעית בהבלעה, שמוכר לו ביחד עם פירות שביעית פירות שאינם של שביעית, או דברים אחרים שאין בהם איסור סחורה, ואומר מפורש שהכסף שהוא מקבל הוא רק בשביל הדברים המותרים בסחורה, ונמצאים פירות שביעית רק במתנה בעלמא, שאין עליה איסור סחורה. אלא * שאפילו באופנים המותרים אסור לקבע את עצמו, למכור תמיד כל שעה במקום אחד. ויש מי שנראה מדבריהם* שבכל אופן אסור להוציא פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ, אפילו לסחורה. ומה שאסור להאכיל פירות שביעית לשכיר היינו אפילו שכיר ישראל, כשלא קצץ לו מזונותיו עליו. ונראה דמיירי שמאכילו ובזה הוא מנכה לו משכירותו, דהוי כפורע חובו בדמי שביעית.* ואכסניא שמותר להאכיל מפירות שביעית. היינו אורחים, אפילו הם נכרים, ולאו דוקא חילות של מלך אלא כל שהם אורחים אצלו מותר להאכילם פירות שביעית.

אין פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מדמי שביעית. אבל ניזונת היא משל בעלה. ויש מי* שנראה מדבריו, שעיקר החילוק הוא בין אם היא יושבת אצל בעלה שניזונת עמו, אע"פ שאוכלת משלו מדמי שביעית אין זה כפורע חוב מדמי שביעית, אבל כשאינה אצל בעלה, אז היא אוכלת כגובה חוב של מזונות, ואסור לפרע חוב מדמי שביעית. ונראין הדברים, שכל זמן שלא הוזקק הדבר לבא לידי ב"ד אלא היא בעצמה ניזונת משל בעלה, אין חילוק בין אם היא אצל בעלה או לא, ולעולם ניזונת היא מדמי שביעית של בעלה, אלא שאם בא הדבר לידי ב"ד, שהם צריכים לפסוק לה מזונות, אז נעשה הדבר כחוב הבא להיות נפרע, ואסור לפסוק מזונותיה מדמי שביעית.

אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנאמר תאכלו את תבואתה, אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגים, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו, עד שיגיעו לעונת המעשרות.

ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית, הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה, וכן כל כיוצא בהן. הבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה, וכן כל כיוצא בו. הזיתים משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה, הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה, הכניסו שליש מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות. * ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית, ואסור לאכול מהן כלל קודם שהגיעו לעונת המעשרות אפילו בשדה, דדוקא* זיתים וענבים דרך הוא לאוכלם ג"כ קודם גמרן בדרך עראי בשדה, ע"כ יש בהם שיעור של היתר אכילה, ובזיתים גם סיכה, בשדה, קודם זמן ההיתר להכניס בבית ולאכול, אבל בכל הפירות אין שם אלא שיעור אחד, זמן הגעתם לעונת המעשרות, ואז מותר גם להכניס לבית, וקודם שיעור זה אסור אפילו בשדה. וי"א* שה"ה בכל הפירות משיגיעו לשיעור הדומה לפגין משיזריחו אוכלן בשדה. ושיעור השליש של זיתים* י"א, שהוא משהכניסו שמן חלק תשיעי ממה שהם ראויים לעשות כשיהיו מבושלין לגמרי, זהו שליש גידולם שהוא עונתן למעשרות. וי"א* שהשליש הוא הזמן שהם מכניסים שליש מהשמן שהם רגילים להכניס כשהם גמורים, ואם הם מכניסים שלשה לוגין לסאה, כיון שעמדו על לוג לסאה זהו השליש שלהם, ואם הוא עושה יותר גם השליש שלהם הוא נחשב יותר כפי מדתם. ויש* מי שאומר שהדבר הוא קצוב משהכניסו לוג לסאה זהו שליש שלהם, מפני שבמקומות שהזיתים הם רעים אינם עושים יותר משלשה לוגין לסאה, ע"כ שיערו חכמים בכל מקום לפי המקומות הרעים. ונראים הדברים, שלפי דעה זו אפילו אם יזדמן שהזיתים הם כ"כ רעים, עד שאינם עושים אפילו שלשה לוגין לסאה, מ"מ לעולם אין נקרא הכנסת שליש כ"א כשיכניסו לוג לסאה, דלא חלקו חכמים במדתן. ויש ספק* אם פירות שאוכלין אותן בשדה, שאסור להכניסן בבית, מפני שעדיין לא באו לשיעור זה של היתר הכנסה בבית, אם מותר לעשות מהן מלוגמא לאדם, שיש לומר שדוקא פירות שהם גמורים לגמרי, וראויין לאכילה גמורה, עליהן אמרה תורה לאכלה ולא למלוגמא, אבל כל מה שאנו מרבים ממקרא של מן השדה תאכלו את תבואתה, על היתר אכילה בשדה, כשאינו ראוי עדיין לאכילה גמורה, יש לומר שבהם מותר לעשות ג"כ מלוגמא לאדם, או שמא אין חילוק בדבר, וכל שמותר לאיזו אכילה שהיא, אפילו לאכילת שדה, כבר אסור לעשות ממנה מלוגמא. ויש לדון, שקודם זה השיעור, שאינו ראוי אפילו לאכילת שדה, ודאי לכתחילה אסור לאסוף אותם מן האילן, משום שזהו הפסד להם כשתולשם, אבל אם נתלשו יש לומר שמותר לעשות מהם מלוגמא, כיון שאינו ראוי לשום אכילת אדם, שהרי קודם השיעור אסור לאכלם אפילו בשדה.*

מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי. אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד. ואם הוציא פירות והגיע לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו, שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו.* ומיירי באופנים שאין בהן משום בל תשחית. כגון שהיה מעולה בדמים לעצים יותר מלפירות. או שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או שהיה ערך מקומו יותר יקר מריוח של העץ בפריו וכיוצא בזה, ובכל אלו כיון שנגמרו פירותיו מותר לקוצצו בשביעית, שאז אין בו גם משום הפסד של פירות שביעית.

ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית, החרובין משישלשלו. פירוש* משיתחילו להכביד על האילן כעין שלשלת. ויש* מפרש משיוציאו חוט ארוך כעין שלשלת ואח"כ כשזה החוט מתעבה נעשה מזה חרוב. וי"מ* משיתחילו הענפים של האילן להתפשט כעין שלשלת, ומשמע מדבריו שהוא בזמן שלא התחיל הפרי כלל להתגלות עדיין.

והגפנים משיגרעו. י"מ* שהוא משיגיעו לאותה מדת הגודל של גירוע, דהיינו כשיעור פול הלבן. וי"א* שהשיעור משיגרעו מהם נטפי מים כשנוטלן ביד וידחקו אותם. ויש* מי שנראה מדבריו שזהו שיעור אחד כשיעור הגודל של פול הלבן. וי"מ* שהוא השיעור משיעשו להם הגרעינין שלהן.

והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר. ואין קוצצין את הכפניות בשביעית, מפני שהוא הפסד כרי, ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא בוסר (בספרי רמב"ם שלפנינו כתוב כאן שיציץ*) מותר לקוץ אותן כפניות.

וי"א* שאין איסור לקוץ הזיתים משיניצו בשביעית, אלא א"כ יש בנץ כשיעור שכשיגדלו יהיה בהם רביע הקב של זיתים, שאז אסור לקוץ אותו בכל השנים, ובכה"ג אסור בשביעית, אפילו באותו האופן שמותר לקוץ אילן כזה בכל השנים, כגון כשהוא מעולה בדמים לעצים יותר מלפירות או שצריך למקומו, שהוא שוה לו יותר משויו לפירות, אבל אם האילן אינו טוען כדי רובע זיתים, שאז אין בו בכל השנים איסור בל תשחית, בזו גם בשביעית מותר לקוצצם, והוא הדין לכל האילנות, שלהם צריך שיעור קב לענין איסור קציצה בכל ימות השנה, שדוקא כשהוא טעון זה השיעור אסור לקוצצו בשביעית, אפילו כשמעולה בדמים, אבל כשאינו טעון זה השיעור, איננו בכלל איסור קציצה בשביעית, אפילו אחרי שבא לידי התחלת פריו, כל אילן לפי השיעור שביארנו. ולענין שאר כל האילנות ששיעורן משיוציאו, יש* אומרים שהוא משיוציאו עלין, וי"א* משיוציאו פרי, שהוא קרוב לגמרו.

אין שורפין תבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה, אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית * תבן של שביעית אין נותנים אותו לתוך הכר או לתוך הכסת, ואם נתנוהו אחרים הרי הוא כמבוער,* יש שמפרש דוקא כשנתנוהו אחרים לתוך הכר או לתוך הכסת חושבין אותו כמבוער, ואינו צריך ביעור אחר, ומותר ליהנות מהכר והכסת עם תבן השביעית שבתוכם, אבל הנותן עצמו אסור לו, וקנסוהו שיוציאו ויבערו כדין הביעור, ויש מי* שמפרש שאין חילוק בין נתנוהו אחרים, או הנותן עצמו. אלא שאם נתנוהו לאחר השביעית משהגיע זמן הביעור הרי הוא כמבוער, אבל אם נתנו לתוך הכר או לתוך הכסת קודם שהגיע זמן הביעור, כיון שאז הוא עומד עדיין להאכיל לבהמה אסור להנות ממנו הנאה אחרת, וצריך להוציאו ולהאכילו לבהמה. ויש* מי שנראה מדבריו, שיש לחלק בין תבן הדק, שעומד למאכל בהמה, לתבן הגס שאינו עומד לכך, שיש לומר שהוא מותר בכל ההנאות. ונותנים אותו ג"כ לתוך הכר או הכסת, ושורפין אותו. תנור* שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן, ונראין הדברים, שאין חילוק בין תנור חדש לישן, ולעולם רק יוצן ולא יותץ, אפילו חדש שהוא מתקיים ע"י ההסקה הראשונה. י"א,* שתבן וקש של שביעית, עד רביעה שניה של מוצאי שביעית, יש עליהן קדושת שביעית ככל דבר העומד למאכל בהמה, ואסור להנות מהן שארי הנאות של כילוי ואיבוד, חוץ מאותן ההנאות המותרות במאכל בהמה, ואחר רביעה שניה של מוצאי שביעית מותר לשרוף אותן וליהנות מהן בכל ההנאות שבעולם, שפקעה מהן קדושת שביעית מאז. וי"א* שלא פקעה קדושת שביעית מהתבן והקש של שביעית משתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית, כ"א מאותן שהן בשדה שהן נפסדים ע"י רטיבות הגשמים, ונעשים זבל, אבל מה שבבית אסורין אפילו אח"כ אפילו אחר כמה שנים כל זמן שהן קיימין. וי"א* שכיון שנפסד מה שבשדה ונעשה זבל פקעה קדושת שביעית גם ממה שבבית, אע"פ שהן קיימין בעינם. וי"א,* שעיקר קדושת שביעית שהל על תבן וקש. שיהיו נחשבין כמאכל בהמה, זהו דוקא אם לקטן למאכל בהמה, אבל כשלא לקטן למאכל בהמה אינם אסורין בשאר הנאות, ומותר ליהנות מהן, בגיבול טיט ובשריפה, בין קודם רביעה שניה בין אחר כן. וי"א* שזמן ההיתר של שריפת תבן וקש של שביעית והנאתו, הוא עד זמן רביעה שניה של שנת השביעית עצמה, בתבן וקש של פירות שנכנס גידולם בשביעית. ויש מי שאומר,* שעד רביעה שניה נהנים מתבן וקש בכל ההנאות, ושורפין אותן ליהנות מהן במקום שאין עצים מצוים, ששם אין תבן וקש מיוחד לבהמה, כ"א לעצים ולשאר הנאות, ומ"מ קדושת שביעית חלה עליהן, באופן שאסור לאבדן בלא הנאה, עד רביעה שניה, שמאז פקעה מנייהו קדושת שביעית, ומותר לשורפן גם בלא הנאה.

מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר. ונראה קל וחומר הדברים, שמותר לרחוץ בה בחנם, אלא אפילו בשכר, שנראה כמו סחורה בפירות שביעית, ג"כ מותר,

ואם אדם חשוב הוא אסור, שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו, כדי שיהיה ריחה נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית. וי"א* שדוקא בחנם מותר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, אבל בשכר אסור, ואדם חשוב אפילו בחנם אסור, משום דחנם דידיה כשכר דמי, שהנאה היא לבעלי המרחץ כשאדם חשוב רוחץ במרחץ שלהם. וי"א* שאם המרחץ הוא של חשובים אסור לכל אדם לרחוץ בתוכו, כשהוסק בתבן ובקש של שביעית. ויש* מי שאומר, שכל אדם רשאי להחמיר על עצמו בזה, ולעשות עצמו כאדם חשוב, שלא לרחוץ במרחץ זה, ואין בזה משום יוהרא. וי"א,* שאין היתר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, אפילו למי שאינו אדם חשוב, כ"א לאחר רביעה שניה, שאז כבר נהנים ושורפים בתבן ובקש, ואפילו הכי אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו גם אז. ונראה, שדעה זו סוברת, שאין היתר ליהנות ולשרוף לאחר רביעה שניה כ"א בתבן וקש שבשדה, ומכל מה שבבית אסור אפילו אח"כ, ומתוך שאין היכר לרואים באיזה תבן וקש הוסקה מרחץ זו, ויאמרו שהוסקה באלו שבבית שאסורין, ע"כ צריך אדם חשוב להחמיר על עצמו בזה. וי"א* שמיירי בתבן וקש שקודם רביעה שניה, בעוד שהן אסורין בשאר הנאות של איבוד* בכל אלה שאסורין במאכל בהמה, ולכתחילה אסור להסיק בהן מרחץ, אלא שבדיעבד אם הוסקה מותר לרחוץ בה. וי"א* שאפילו לכתחילה מותר להסיק מרחץ בתבן וקש של שביעית לרחיצת אדם, אפילו קודם רביעה שניה, משום שההסקה לצורך רחיצה היא כמלוגמא לאדם, שמותר לעשות ממאכל בהמה. ויש* מי שאומר, שאע"פ שמותר לרחוץ במרחץ זו, שהוסקה באיסור בתבן ובקש של שביעית קודם זמן היתר שריפתו, מ"מ צריך שיאכל כנגדו בקדושת שביעית, כדין כל מי שלוקח מדמי שביעית דברים שאסור לקנות אותן בדמי שביעית, כגון עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, שאוכל כנגדן. ויש מי שאומרים * שאדם חשוב אסור לרחוץ במרחץ בשביעית במקום שדרך להסיק בתבן ובקש, ולערב בהם דברים שריחם נודף, שאסור לשורפם בשביעית, אפילו אם הוסקה המרחץ בכל דבר המותר בשריפה בשביעית. וי"א* שדוקא כשהוסקה בתבן ובקש, שריחם אינו טוב, יש לחוש שמא יערבו עמם, לבסם את ריח המרחץ, דברים שעושים ריח טוב, שאסור לשורפם בשביעית, אבל כשהוסקה בעצים וכיוצא בהן, שאין בהם צורך להפיג ריחם ע"י דברים המריחים ריח טוב, אין איסור גם לאדם חשוב לרחוץ בה. וי"א שאין היתר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, כ"א כשאינו מחשב את השיווי של התבן והקש בפ"ע לשלם עליו, אבל כשמתחשב עמו לשלם בעד ההוצאה של התבן והקש, אסור דזהו ממש כסחורה בפירות שביעית. וי"א*, שאפילו באופן המותר אינו מותר כ"א כשהוסקה מרחץ לחמם בה מים לרחיצה, שבאה ההנאה מהמים ולא מגוף התבן והקש, אבל במרחץ שהוסקה להזיע ומזיעין בחומה, שבאה ההנאה בלא אמצעי מחום התבן והקש, זה אסור אפילו בדיעבד, אם התבן והקש הן מהאסורין בשריפה, כגון קודם רביעה שניה.* ויש מי שנראה מדבריו, שעיקר האיסור באדם חשוב, שלא ירחוץ, הוא דוקא כשבעה"ב מסיק בשבילו, אבל אם לא הסיק בשבילו מותר.

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, כמבואר בהלכות תרומות,

אין קדושת שביעית חלה עליהם, והרי הם כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה. והקור קדושת שביעית חלה עליו. הקור* הוא הרך הגדל בדקל, שנוסף עליו בכל שנה, ובתחילתו קודם שמתקשה הוא ראוי לאכילה, ומה שחלה עליו קדושת שביעית נראה,* שהוא דוקא כל זמן שהוא עדיין רך וראוי לאכילה, אבל אחר שיתקשה, הוא כעץ ממש, ודינו כעצים שאין קדושת שביעית חלה עליהם. וקור וכפניות* ובוסר ופגין אסור לשולקן, ובמסוייפות, הן אותן שמניחין באותן אילן עד סוף המקצועות, מותר שדרכן בכך, וכן כל הפגין קודם שהגיעו לעונת המעשרות.* והבוסר אסור לעשות מהן מלוגמה לאדם. התותים,* הראויים למאכל אדם קודם יציאת הפרח, מותר ליקח העלין שלהן ולהאכילן לתולעת המשי, אבל הפירות עצמן דינם כפגין ובוסר, ומשעה שראויים לאכילת אדם אסור לתנם לתולעת. וי"א דהואיל וכל עיקרם לאכילת התולעת מותר לתנם לתולעת, ואינו עיקר.

הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר, ואם נשאר בהם טעם עדיין הם בקדושת שביעית. * ונותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל, כדרך שנותנין את התבלין, ולא יסחטם להוציא מהן משקין. ובתבלין מותר מפני שהוא מלאכתן.

אין נותנים תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט. ואם נתן ה"ז כמבוער. * וי"א, שדוקא אם ישן ע"ג הכר אז הוי כמבוער, אבל כל זמן שלא ישן ע"ג אינו כמבוער, וצריך להסירו מן הכר ולנהוג בו דין קדושת שביעית כדינו, ובטיט דוקא כשגבל אותו בטיט הוא בטל, אבל כ"ז, שלא גבלו, בנתינה בעלמא עדיין קדושת שביעית עליו.

תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן. ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. וי"א*, שמה שנשאר בקיומו אסור אפילו אחר כמה שנים מתבן וקש של שביעית, ולא הותר לאחר רביעה שניה כ"א מה שהוא בשדה, שמתקלקל ונעשה זבל.