פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.

כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן. וה"ה * כשיש לו מאכל בהמה בבית, כיון שכלה זה המין מן השדה מבערו מן הבית, שהמקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך נדרש הוא ג"כ כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.

היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד. * ויש אומרים, שיש שם שני מיני ביעור, בתחילה כשכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותן לאוצר ליד בית דין, והם מחלקין לכל אדם מזון שלש סעודות, כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו, ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן, כדי לקיים בהם מצות ביעור זה, ואף המפקיר בעצמו יכול לזכות בהן אח"כ ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו הפירות ההם מכל הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה, בהגליל מכל ארץ הגליל, ובעבר הירדן מכל עבר הירדן, ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי, לשריפה או לאיבוד. וי"א* שאין כאן אלא ביעור אחד, והוא איננו שריפה ואיבוד, שלא מצינו שיהיו פירות שביעית מכלל הנשרפים או הנקברים האסורים בהנאה, אלא שהחיוב הוא לבערו מרשותו ולהפקירו, וכיון שהפקירו והוציאו לשוק, או שהפקירו בפני שלשה אפילו מאוהביו, שידע שהם לא יזכו בו לקחת אותם ממנו, קיים מצות ביעור, ומותר הוא בעצמו אח"כ לזכות בהם ולאכלם בקדושת שביעית. ולפי דעה זו אסור לאבדן, שהרי פירות שביעית אסורים הם באיבוד, מ"לאכלה ולא להפסד". אלא שלדעה הראשונה באה מצות ביעור מן התורה, והוציאה מן הכלל את הפירות שלאחר הביעור. שמצותן דוקא בשריפה או באיבוד, אבל לדעה זו, שאין כאן מצות ביעור של איבוד, נשאר האיסור של לאכלה ולא להפסד, ואין כאן היתר כ"א החובה לקיים מצות ביעור ע"י הפקר. יש* מי שאומר, שכל עיקר מצות ביעור מדרבנן הוא, ומן התורה איננו מחויב לא לבער ולא להוציא מן הבית, אלא שאסור לשומרן ולהחזיקן לעצמו, וכשבא אדם מישראל לאכלן אינו רשאי למנע אותו מהן, משום מצות השמטת הפירות, ובאו חכמים ותקנו שיוציאו אותן מן הבית בזמן שכלו הפירות מן השדה, ואסמכינהו על המקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ולדעת זו כל איסור אכילה, האמור בכל מקום בפירות שביעית, היינו שאם לא הפקירם, בזמן הביעור, וק"ו אם שמרם ועכבם לעצמו, ומנע כל אדם מהם בלא דין זכיה מהפקר, שזכה בהם אחר ביעור ההפקר, אז הם אסורים באכילה מדברי סופרים. ונראין הדברים, שאפילו הזוכה מן ההפקר קודם הביעור, חייב בשעת הביעור, שלכל דבר בזמן המיוחד לו, לחזור ולהפקיר בפני שלשה או להוציאם לרה"ר, ואח"כ יכול עוד הפעם לחזור ולזכות בהם, ואפילו אם הוא ממתין עד שתכלה רגל מן השוק ומוציאם לשוק, הרי זה מקיים בזה מצות ביעור, אם אין לו שלשה אוהבים שיוכל להפקיר בפניהם, באופן שיהיה יכול אחר כך לחזור ולזכות בהם, אם אינו יכול להפקירם לגמרי מפני דחקו, או שחס על הפסדו, מפני שלדעה זו עיקר הדבר מדרבנן, והם אמרו שבכל אופן שיקיים, שיהיו הדברים ניכרים שהם פירות שביעית, ושהוא אסור להתנהג בהם בדרך חול, ע"י מעשה ההפקר של הביעור, או ההוצאה לרשות הרבים, אפילו בזמן שאין הרבים מצויים שם, יצא בזה ידי חובתו, ומקיים את המצוה, ופירותיו מותרין לו אח"כ.

היו לו צמוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה, מן הגנות והפרדסים, שהן הפקר, אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין, מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה, אבל אם יש ענבים קשים ביותר, שאינם נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן, וכן כל כיוצא בזה. וי"א* שכל זמן שישנם גרעינים בטפיחין של חרש, שמשימין בבתים לשום בהם מאכל לפני העופות, אוכלין עליהם. ויש* מי שמפרש, שמה שאין אוכלין על סמך הענבים שישנם בגפנים שבתוך החצרות, שהוא דוקא אם עברו הבעלים ושמרו אותם לעצמן, ולא נהגו בהם תורת הפקר־לכל של שביעית, וה"ה בכל מקום שימצאו פירות כאלה מן השמור, שכידי עוברי עבירה, אין אוכלין עליהם, אבל על סמך ענבים שיש בגפנים שבחצרות, שנהגו בעליהן בהן כדין, ולא נעלו אותן בפני כל אדם, אוכלין עליהן. ויש* מי שאומר, שהלכה היא שאוכלין ג"כ על כל השמור. ויש* שמפרש, שהוא דוקא אם שמור זה הוא במחובר, אבל על השמור שבתלוש ודאי אין אוכלין עליהן.

אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה, והיו לו מפירותיו הראשונות, הרי זה אוכל מהן, כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלין בשבילן, מפני שדומין לפירות של שנה אחרת. י"א* שמפני שהן גרועין וקשים, ואינם ראויים כ"א לחומץ, דומין הן בשביל כך לפירות של שנה אחרת, ולפי זה יש לומר שאם הם יפים בטעמם אוכלים עליהם ג"כ.

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית, ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה. וי"א* שאין אנו אומרים שאם התחיל מן החבית הרי הוא כמבוער, באופן שאין עליו עוד חובת ביעור, ותהיה לפי זה חובת ביעור רק על חביות שלא התחיל בהן, אבל כיון שהתחיל בהן נפטרין הן מן הביעור, אלא שהענין הוא להחמיר, דעד כאן אנו אומרים שאם כבש שלשה כבשים בחבית אחת, שאע"פ שכ"א מהכבשים מקבל טעם מחבירו, מ"מ אין זאת הבליעה מחייבת בביעור את הנבלעים, אלא כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, וכל שלא כלה מינו מן השדה, אע"פ שכלה המין של הירק שנותן בו טעם, אינו חייב לבערו מן החבית, זהו דוקא כל זמן שהחבית עומדת בעינה ולא התחיל בה, אבל כיון שהתחיל בה, נעשית ע"י זה החבית כולה נחשבת למין אחד, ואפילו הגיע זמן הביעור למין אחד, חייב הוא לבער את הכל, שנחשב כאילו הכל הוא כמבוער, ר"ל כאילו הגיע זמן הביעור לכל הכבשים שבחבית. ויש* מי שאומר, שאין ענין זה, של התחלת האוצר, נוגע כלל למי שכובש שלשה כבשים בחבית אחת, והוא דין כללי, שכשמגיע זמן הביעור ויש בעיר אוצר שעשו ב"ד להכניס שם פירות של שביעית בזמן הביעור, כדי לחלק אח"כ לכ"א מזון שלש סעודות, כיון שהתחיל להכניס את פירותיו באוצר הרי הוא כמבוער, ואינם נאסרים עוד כדין מי שלא ביער את פירותיו כשהגיע זמן הביעור.

וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד, הרי שמכר רמונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהם, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם, חייב לבערן. * וה"ה אם מכר מאכל בהמה צריך לבער את הדמים.

כיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין. וכבר נתבאר לעיל, שי"א שמצות הביעור היא שיפקירם, אפילו אם הוא חוזר וזוכה בהן אח"כ.* ופשוט שכמו שמקיים מצות ביעור באופן זה בפירות שביעית עצמן, כן הוא מקיים בדמיהן.

שלש ארצות לביעור. ארץ יהודה כולה, ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת. עבר הירדן כולו, שפלת לוד, והר שפלת לוד, ומבית חורון עד (ובגי' עם) הים ארץ אחת. והגליל כולו, העליון והתחתון, ותחום טבריא, ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה.

כיצד, היו לו פירות בארץ יהודה, אוכל מהן כל זמן שיש אותו המין בכל ארץ יהודה כולה, וכן אם היו לו פירות גליל, וכן בעבר הירדן. וי"א*, שהחילוק של שלש הארצות הפרטיות, שבכל ארץ וארץ מהשלש הכלליות, שכללות ארץ ישראל נתחלקה להן, הוא חילוק של הר ושפלה ועמק, שיש הר ושפלה ועמק ביהודה, וכן בעבר הירדן, וכן בגליל, ולפי זה מחולקות הם גם השלש הארצות הפרטיות לענין ביעור, שאין אוכלין פירות שבהר אלא א"כ יש שם באותה הארץ פירות בשדה בהר שלה, ואין אוכלין פירות שבשפלה אלא א"כ יש בשדה בשפלה שלה, ופירות שבעמק אלא א"כ יש בעמק שלה, שלא כלה עדיין שם לחיה מן השדה, מפני שכשם שאין חיה שביהודה מתפרנסת מפירות שבגליל, וכן בכל ארץ לארץ, שמזה הטעם אין סומכין מארץ אחת על חבירתה, כן אין חיה שבהר מתפרנסת מפירות שבשפלה, ולא חיה שבשפלה מפירות שבעמק, ע"כ אין סומכין מארץ לארץ אפילו מהר להר, ומשפלה לשפלה, ומעמק לעמק, ובאותה הארץ אין סומכין מהר לשפלה, ומשפלה להר, ומשפלה לעמק, ומעמק לשפלה וכיוצא בזה. וי"א* שכך הוא סדר שלש הארצות, ארץ יהודה כולה, ההר זה הר המלך, והשפלה זה שפלת הדרום, ועמק שלה מעין גדי עד יריחו, והגליל כולו העליון והתחתון והעמק, מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שיקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שיקמין גליל התחתון, והעמק תחום טבריא ובקעת גנוסר וחברותיה. ושפלת לוד היא בחלק בנימין, שבין יהודה לגליל, והיא בשבט יהודה, היא כשפלת הדרום שביהודה, והר שלה הוא כהר המלך שביהודה, ומבית חורון עד הים שבחלק בנימין הוא מדינה אחת, אע"פ שגם בזה השטח יש שם הר ושפלה ועמק, דהיינו מבית חורון עד אמאום הר, מאמאום עד לוד שפלה, מלוד ועד הירדן עמק, מ"מ הכל נחשב למדינה אחת לענין ביעור. ואלו השלש חלוקות שבעבר הירדן, שגם שם נמצא הר ושפלה ועמק. הם ההר כגון הרי מכוור וגדור וכיוצא בהן ושפלתו, חשבון וכל עריה אשר במישר דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון, וכן כיוצא בהן, והעמק שלו הוא בית הרים ובית נמרה וסוכות וצפון, יתר ממלכת סיחון מלך חשבון, הירדן וגבול עד קצה ים כנרת עבר הירדן מזרחה. והשפלה שבהר דינה כהר, והר שבשפלה דינה כשפלה. ולפי שיטה זו כל עבר הירדן הוא עבר הירדן המזרחי, ממה שכבשו ישראל מארץ סיחון ועוג. אבל י"א* שמעבר הירדן המזרחי לא נאמרו בו כלל חלוקות ארצות, וכל מה שנאמר מחילוק הארצות להר ושפלה ועמק, בעבר הירדן, היינו הצד המערבי של ארץ ישראל, הסמוך לצדדי הירדן, שבו נמצאות אלה שלשת החלוקות של הר ושפלה ונגב, החלוקין להלכותיהן.

ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער, ואימתי הוא כלה עד הפורים, ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה. * וזמנים הללו אמורים הם בסתם, כשאין ידוע מתי כלו, אבל בידוע הולכים לחרובין לזיתים ולתמרים אחר כל ארץ ישראל כולה, וכל זמן שישנם במקום היותר מאוחר אוכלין עליו בכל מקום. וענבים וגרוגרות יש להם דין של כל שאר הפירות, שהולכים בכל ארץ אחר מה שכלו בתוכה, לכל דעה מהדעות האמורות למעלה כפי ענינה, אם ללכת אחר כל הארץ, המחולקת בכללותה יהודה ועבר הירדן והגליל, או לחלק ג"כ את כל הפרטים לשלש, הר ושפלה ועמק. ויש מי* שנראה מדבריו, שגם ענבים וגרוגרות דינם כמו חרובין וזיתים ותמרים, שאין דנים בהם דין של חילוק ארצות, ואוכלים אותם עד שיכלה האחרון שבהם בכל ארץ ישראל, וגם אם הדבר ידוע לנו, שכלו כבר באיזה ארץ מן הארצות, קודם הזמן הנקבע להם, דהיינו בענבים עד הפסח ובגרוגרות עד חנוכה. וי"א* שגם בזיתים ותמרים וחרובין הולכים אחר כל ארץ משלשת הארצות לפי דינם, בכל אחת ע"פ מדתה, מתי שכלו בה, אם ידוע לנו מתי כלו, אלא שהזמנים הללו הם בסתם, שדרך הוא שיכלו בכל הארצות בשוה בזמן אחד, אבל אם יתברר לנו, שכלו באיזה ארץ תחילה, נאסרת הארץ ההיא ואין סומכין על ארץ אחרת. וי"א*, שאין לנו שום דבר מיוחד גם בחרובין וזיתים ותמרים, אלא דינם ככל הפירות, שהולכים בהם אחר זמנם, אשר צריך להתברר בכל מקום כפי ענינו, ואין אנו אומרים שהם כלים בסתם בכל ארץ ישראל בשוה. אין* אוכלין שאר ירקות על סמך שלא כלה הירק של בית השלחין, לפי שאינו כלה מחמת שמשקין אותו תמיד, ואין זה נקרא לא כלה לחיה מן השדה, לפי שהמופקר להיה ואין שם אדם שישקה אותו הרי הוא כלה תחילה. ונראים הדברים, שדין זה הוא בירק שנמצא בין בבית השלחין שמשקים אותו תמיד בין בבית הבעל, וכיון שכלה במקום שאין משקים אותו נקרא כלה לחיה מן השדה, וחייב בביעור הכל גם מה שגדל בבית השלחין, אבל אם היה לנו דבר שהוא גדל רק בבית השלחין, ולא נמצא כלל במקום שאין משקין אותו, אין לנו לקבע עליו ביעור כ"א בזמן שהוא כלה, כיון שאי אפשר לנו להגביל עליו באופן אחר מתי הוא כלה לחיה מן השדה. אבל כל מה שיש ממין זה גדל בבית השלחין שמשקין אותו, וג"כ נמצא גדל במקום שאין משקין אותו, נראה שגם בפירות דינו כירק, והולכים בו אחר מה שכלה מבית הבעל, שכיון שכלה משם קרינן ביה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.* שרשי וקולסי כרוב, כיון שיבש השורש נחשב כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער, שעיקר אכילת חיה בהם הוא שרשם, וכל הדברים שכיוצא בהן כשיכלו עד שמגבבין אותן לעצים ליבשם, נחשב שכלו לחיה מן השדה והגיע להם זמן ביעורם.

המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. פירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ, מתבערין במקומן ולא יעבירם ממקום למקום. * והך דינא, דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, נוהג בין מארץ לארץ שבשלשת החלוקות הכלליות, כמו מיהודה לגליל ומגליל ליהודה וכיוצא בזה, בין מארץ פרטית לחברתה, למאן דאמר לעיל שאין סומכין גם בפרטי הארצות מאחת על חברתה, ואין אוכלין בהר שביהודה על שפלה שביהודה, ולא משפלה על העמק וכדומה אפילו בארץ אחת, וכשמוליך ממקום למקום נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. ובענין איסור הוצאת פירות שביעית מא"י לחו"ל כבר נתבאר לעיל,* דיש אומרים שבאופנים שמותרים פירות שביעית לסחורה מותר ג"כ להוציאם לחוץ לארץ, והאופנים המותרים לסחורה מבוארים למעלה בדברינו בענין סחורה. ופשוט הוא, שבאופנים שמותר להוציא אותם לחוץ לארץ ק"ו שמותר להעבירם ממקום למקום, אחר שהוציאם בהיתר. ונראין הדברים, שאם הוציא פירות שביעית בארץ ישראל ממקום שלא כלו למקום שכלו, אע"פ שחייב לבערם כל זמן שהם במקומם, כיון שכלו שם, מ"מ אם החזיר אותם למקומם הראשון, שעדיין לא כלו, אינו חייב לבערם, שלא מצינו שיקלוט אותם המקום שכלו שהיו שם, לאוסרם אחר שכבר שבו למקום שלא כלו. ויותר נראה לומר, שגם לכתחילה מותר להחזיר אותם למקום שלא כלו, כדי להפקיע מהם חובת ביעור ואיסורו, ואין זה בכלל האיסור שלא יעבירם ממקום למקום. גם זה נראה, שאם רוצה הוא להחזיר פירות שביעית, שהוציאם מהארץ לחוץ לארץ, למקומן בארץ, שמותר, ולא אמרו שלא יעבירם ממקום למקום, אלא שאסור להעבירם בחוץ לארץ ממקום למקום, אחר שהוציאם באיסור מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא צריך שיבערם במקומן, אבל אם רוצה הוא להעלותם לארץ ולבערם שם בקדושת שביעית ודאי שמותר, ותבא עליו ברכה.

כלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית, וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, והעולשין, מאוכל ארם, וכגון החוחין והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין, ואם היה מתקיים בארץ. כגון הפואה והרכפא ממין הצובעין, אע"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה. וענין הלוף השוטה, שהוא חייב בשביעית ובביעור, י"א* שהוא ירק כמין סילקא ועליו רחבים, וי"א* שהוא שורש שנאכל עם הבשר, ויש לו עלים ארוכים ורחבים כשני זרתות, ואע"פ שלא נתמתקו עליו עדיין מ"מ נוהג בהן ביעור ושביעית.* וק"ו שנוהג בעלי הלוף הפקח, שהוא ראוי לאכילה יותר מעלי הלוף השוטה. וכן* התורמסין, אע"פ שלא נתמתקו, נוהג בהן דין שביעית וביעור.* ולוף זה שלש מדות יש בו, עלה שלו, ופיקה שלו, ועקרו, שהעלה שלו יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור, פיקה שלו, שהוא החלק האמצעי, שלמטה מן העליון ולמעלה מן העיקר, יש לה שביעית ולדמיה שביעית, ואין לה ביעור ולא לדמיה ביעור, עיקר שלו אין לו שביעית ולא לדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. וספק הוא* אם אלה המדות, האמורות בפיקה, שאין לה ביעור, וכן בעיקר, שאין לו לא ביעור ולא שביעית, אם הדברים אמורים דוקא בלוף השוטה, או שמא הדין בזה שוה, בין בלוף השוטה בין בלוף הפקח. ויש* מי שנוטה לומר, דלוף הפקח יש גם לעיקר שלו שביעית וביעור, ולפ"ז ק"ו שיש לפיקה שלו גם ביעור, שהרי היא חמורה מן העיקר, שגם בלוף השוטה, שאין לעיקר לא ביעור ולא שביעית, מ"מ יש לפיקה שביעית, אלא שאין לה ביעור, וכיון שגם לעיקר של לוף פקח, שאין לו בלוף שוטה לא שביעית ולא ביעור, יש לו בלוף פקח בין שביעית בין ביעור. ק"ו לפיקה של לוף פקח, שיש לו ג"כ ביעור, כמו שיש לו שביעית, אפילו בלוף שוטה. ויש* מי שנוטה לומר להיפך, דלוף פקח יש לו קולא בזה נגד לוף שוטה, באופן שאפילו בעלין, שבלוף שוטה יש להן שביעית וביעור, אין להם ביעור בלוף פקח, משום שכמו שהעיקר מתקיים בארץ כן מתקיימים ג"כ העלין של לוף הפקח. ונראין הדברים,* שאין צרך לענין מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים שיהי' דוקא מיוחד לכך, אלא כל שהוא ראוי למאכל אדם אפילו ע"י הדחק דינו כמאכל אדם, וה"ה כשהוא ראוי למאכל בהמה או לצביעה ע"י הדחק הרי הוא כמאכל בהמה וכמין הצובעים לענין דין קדושת שביעית. וי"א* שמה שהוא מתקיים בארץ, אע"פ שאין להם ביעור, מ"מ יש לדמיהם ביעור. וזמן* של ביעור הדמים איננו קבוע, אלא כל זמן שמוכר הפירות הללו המתקיימים בארץ, צריך לבער את דמיהם, ולא יאחר אותם מר"ה של שמינית. ויש* שנוטה לומר, שבמה ד"א שחייב לבער את הדמים, הוא דוקא אם מכר אותם בשביעית, אבל אם מכרם מר"ה של שמינית ואילך שוב אין ביעור גם לדמיהם, כמו שאין לגופם ביעור.

וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים, יש לו ולדמיו שביעית, אבל אין להם ביעור (ולא לדמיו ביעור)

אע"פ שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה, כגון עקרי הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין. ויש* אומרים, שכל דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא למין הצובעין, ומ"מ לעצים ג"כ אינו עומד, הרי הוא תלוי במחשבה, שאם חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, ואם חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, אבל לענין ביעור במקום שיש להם קדושת שביעית, כגון כשלא חשב עליהם לעצים, כללא הוא שאם אינו מתקיים בארץ יש להם ביעור, ואם הוא מתקיים בארץ אין להם ביעור.

קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים, יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים, יש להם ולדמיהם שביעית וביעור, לולבי האלה והבוטנה והאטדין, יש להן ולדמיהן שביעית, אבל אין להם ביעור, אבל לעלים שלהן יש ביעור. וי"א* שאין הדין שוה בגרעינים של כל הפירות, כי רק בגרעינים כאלה, שהם ראויים להסקה או להוציא מהן שמן, בהם נוהג קדושת שביעית, כגון גרעיני הזיתים שאפשר להוציא מהן שמן, וכגון גרעיני תמרים שראויים למאכל בהמה, אבל גרעינים כאלה שאינם ראויים לא למאכל בהמה, ולא לשום תמצית של מאכל, ולא לצביעה, אין להם שביעית. ואלו* הגרעינים שנוהג בהם שביעית, וכן קליפי רמון והנץ שלו, לדעה זו, יש להם שביעית וגם ביעור.

איזו היא שעת ביעור, העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן, עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות. וי"א* שעלי האוג אין להם ביעור, ועלי גפנים אוכל מהן עד שינשרו מאביהן.

ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחים בשביעית, עד שייבש המתוק, ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית. יש* מי שאומר, שטעם הדבר הוא, שכל זמן שלא יבש המתוק, שהוא זמן של יבשת פקועות השדה המרות, או זמן יבשת הזבלים המצוברים, או יבשת הארץ, שמתבקעת ע"י יבשותה, עד אז העשבים הלחים ראויים הם לבהמות שבבית, על כן אין זה מפסיד אותם כשמלקט אותם לצורך בהמתו, אבל מזמן של יבשת המתוק כלה הלחות מן העשבים הלחים, ושוב אינם ראויים לבהמה שבבית, וכן עשבים יבשים הם ראויים לבהמה האוכלת יבשים ביבשותם, ועד שתרד רביעה שניה הם עומדים ביבשותם, וראויים הם לבהמה האוכלת עשבים יבשים, אבל משתרד רביעה שניה, כבר נתלחלחו ואינם ראוים למה שהם עומדים ע"ז למאכל בהמה שבבית, ואם ילקט ויגבב אותם הרי זה מפסיד גידולי שביעית, ע"כ הוא צריך להניחם לחיה שבשדה, שנמצאות כאלה שלהן יהיו ראויים ג"כ אחר זה הזמן, ולפי זה אין זה הזמן של יבשת המתוק וירידת רביעה שניה זמן הביעור לעשבים הלחים והיבשים, כ"א זמן היתר לקיטתם. וי"א*, שזה הזמן, של יבשת המתוק לענין עשבים הלחים, וירידת רביעה שניה לענין היבשים, הוא זמי חובת ביעור שלהם, שאז הוא כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער מן הבית. ויש* מי שאומר. שזהו דוקא בסתם כשאינו יודע מתי כלו, אבל אם הדבר ידוע, אז הולכים בזה אחר זמן הביעור, כמו בכל הפירות, ע"פ סדר הארצות המבואר למעלה בענין חלוקותיהן לביעור.

ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית, לאסוף פירות שביעית, עד שתרד רביעה שנייה. וי"א,* שזמן הכניסה לעניים בפרדסות, עד שתרד רביעה שנייה, היא לאו דוקא בשביעית, אלא גם בכל שנה ושנה ליטול לקט שכחה ופאה. ולדעה זו יש לומר, שבמוצאי שביעית, שאין שם לקט שכחה ופאה, אלא פירות שביעית, אע"פ שהם הפקר, מפני חובת שביעית, מ"מ אינו חייב להניח את העניים, ואת כל האדם הרוצים לזכות בפירות שביעית, להכנס לתוך פרדסו אחר שכבר עברה השביעית, ורשאי להוציאם לרה"ר, כדי שיטלו אותם כל מי שירצה.

הורד והכופר והלוטם, יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלין או מהעיקרים, אין לו שביעית והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית. * וה"ה שיש להם ולדמיהן ביעור. ויש* מי שאומר שדוקא שביעית יש להם, אבל ביעור אין להם, מפני שמ"מ אינם עיקר הפרי. ובורד י"א* שיש שלשה חלקים, בעליו יש שביעית וביעור, ובפיקה שלו שביעית ולא ביעור, ובעיקרו לא שביעית ולא ביעור,

במה דברים אמורים באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העקרין כפרי שלהן, ויש לו ולדמיו שביעית. * מיהו כל זה הוא רק ששביעית נוהגת בשרף של האילן, אבל בעצם העץ שעושה את השרף, אין שביעית נוהגת, ואינו יוצא ע"י השרף מכלל עצים, שאין קדושת שביעית נוהגת בהן.

הכובש ורד שביעית בשמן של ששית, ילקט את הורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור. י"א* שהטעם שהכובש ורד של שביעית בשמן של ששית אין הורד מחייב את השמן בקדושת שביעית, הוא מפני שהורד הוא חדש ולח והשמן הוא ישן ואינו נח לקבל טעם, על כן אינו נאסר כ"א כשיהיה בתוכו זמן רב, אבל ורד של שביעית כשהוא נותנו בשמן של מוצאי שביעית, מתוך שהוא יבש והשמן הוא חדש, נכנס בו טעמו מיד, ע"כ מתחייב ג"כ השמן בביעור ע"י כחו של הורד שנותן בו את טעמו. וי"א* שאם כבש ורד של ששית בשמן של שביעית חייב בביעור גם הורד, שהשמן נותן טעם בורד ומחייבו בקדושת שביעית ובביעור. וי"א* בורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, שילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, דכיון שלא בלע האיסור כ"א בזמן ההיתר, וכשבא זמן האיסור כבר סלק את הגוף של האיסור, בטל טעמו ואינו חוזר וניעור, אבל ורד שביעית שכבשו בשמן של שמינית, וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, שהשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם.

חרובין של שביעית, שכבשן ביין ששית, או ביין מוצאי שביעית, חייב לבער היין, שהרי טעם שביעית בו. זה הכלל, פירות שביעית, שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. וי"א* שדוקא אם בא לשתות היין, שהחרובין נכבשו בו, אחר זמן הביעור, אסורין הן, וחייב לבער, אבל אם לא נשתהו החרובין ביין עד זמן הביעור, ילקט את החרובין, אם הם של שביעית, והיין של ששית מותר, שאין הטעם שנבלע בהיתר אוסר, כשנוטל הגוף של האיסור קודם חלות האיסור לענין דין ביעור. וי"א* שמה ששביעית אוסרת כל שהוא במינה היינו דוקא לאחר הביעור, לענין האיסור שחל על פירות שביעית לאחר הביעור, אבל קודם הביעור, לענין דין קדושת שביעית, אין לה קדושת שביעית ע"י תערובות משהו, אפילו במין במינו, ואין אסור בסחורה והפסד, ובכל חומר שביעית, ע"י תערובות משהו, כ"א בין במינו בין שלא במינו הכל בנותן טעם, ולאחר הביעור הוא שאמרו שמין ובמינו הוא במשהו, ושלא במינו גם אחר הביעור בנותן טעם. וכל אלה הפרטים, שבין לפני הביעור ולאחר הביעור, הם לכל אחת מהדעות, האמורות למעלה ביסוד הביעור, לפי שיטתה; להאומרים שלאחר הביעור הכל אסור בהנאה, וטעון שריפה בכל אופן, הדברים אמורים לענין איסור זה בכל אופן, ולהאומרים שהביעור הוא רק מה שהוא מחוייב להפקירן ולהוציאן מרשותו, ואם לא עשה כן נאסרו, הדברים אמורים בתערובות שאם לא הפקירן כדינם ונאסרו, אז יש בהם אלה חילוקי הדינים, בין במינו ושלא במינו, כמו שבארנו. וי"א* שאם נתערב לפני זמן הביעור אז אוסרים בכל שהן, שכיון שיכול לאוכלם בקדושת שביעית עד זמן הביעור חשוב דבר שיש לו מתירין, ורק אם נתערב אחר שכבר נאסר אז בטל הוא בנ"ט.