כשם שאסור לעבוד הארץ בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. ואפילו* אם אין הישראל עוסק בעבודתו, במלאכות שאסורות מן התורה בשביעית, אלא במלאכות דרבנן, ג"כ אסור לחזק ידיו.

ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה, שאסורה בשביעית, אסור למוכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למכור לחשוד. ויש* נוטים לומר, שמה שמותר למכור לחשוד, כל שהדבר אינו מיוחד למלאכה האסורה כ"א למלאכה שיש בה איסור והיתר באופן שקול, זהו דוקא כשיש מקום לחשוד זה למצא כלי זה במקום אחר, שאז אין בו משום איסור לפני עור מן התורה, שמן התורה הוא אסור דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא, שאינו יכול להשיג בשום אופן את האיסור כ"א ע"י מה שזה המחזקו ממציא לו, אבל כל שיוכל באיזה אופן להשיג איסור זה במקום אחר אינו אסור אלא מדרבנן לתן לו, מפני שהוא מחזיק בזה עוברי עברה, על כן מותר למכור לו כשהכלי מיוחד לאיסור ולהיתר, אבל אם בשום אופן לא יכול להשיג ממקום אחר, שאז יש בו איסור לפני עור מן התורה, אין היתר למכור לו כ"א כשיהיה הענין להיתר ע"פ רובו, אבל כל שהוא שקול אסור, משום ספק דאורייתא לחומרא.

כיצד מוכר הוא. לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט הרי זה מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו הרי זה אסור. ולדעת* הסוברים, שאסור לקצור בשביעית כלל, אפילו בדרך ארעי ודבר מועט, ושגם מן המופקר אסור לקצור, ושאינו מותר מן המופקר כ"א לתלוש ביד, אינו מותר למכור כ"א כלים כאלה, שאפשר לעשות בהם דברים המותרים, שאין להם ענין לעבודת קרקע, כמו מגל יד לשבור בו עצמות, ועגלה להוליך עליה כלים, אבל דברים שהם מיוחדים לעבודת קרקע, כמו כלי קצירה, אין בהם שום צד היתר, כיון שאינם ראויים למלאכה אחרת, ובקצירה גופה לדעתם, אין דרך של היתר בשביעית. ופשוט, שלהמתירים פירות של נכרי בשביעית, ואומרים שאין קדושת שביעית נוהגת בהן, א"כ כל שאפשר לתלות בשל נכרים תולה, ואין אסור למכור אלא בזמן ובמקום שאין אופן לתלות בשל נכרים.

ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית. ויש* מי שנראה מדבריו, שמה שאסור למכור לחשוד כלים המיוחדים לעבודת איסור, זהו דוקא בכלים המצויים תמיד לקנות אותם, שאין לתלות שקונה אותם לצורך שנה הבאה, שהרי יוכל לקנות אותם כשיצטרך להם. אבל כלים כאלה שאינם מצויים תמיד לקנות אותם במקום זה, כ"א כשיזדמנו, מותר למכור אותם לחשוד, אפילו כשהם מיוחדים לאיסור, שהרי יכולים אנו לתלות שהוא קונה בשביל שנה הבאה, ומקדים לקנות עכשו כשנזדמנו לו, מפני שהוא חושש שמא לא יזדמנו לו בפעם אחרת. ונראה שלאחר שעבר זמן העבודה לכל כלי לפי ענינו, כמו כלי חרישה, אחר שעבר זמן החרישה, וכלי זריה אחר שעבר זמן הזריה וכיוצא בזה, מותר למכור אפילו לחשוד, ואפילו כלים המיוחדים למלאכת איסור, שהרי בודאי קונה אותם לצורך שנה הבאה.

היוצר מוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ומותר למכור לנכרי יותר מזה ואינו חושש שמא ימכור לישראל. ומוכר כדים רבים לישראל בחוץ לארץ ואינו חושש שמא יביאם לארץ. וי"א* שמותר למכור לישראל בחוצה לארץ יותר מחמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, אע"פ שכונס בהן יין הרבה שהביא מארץ ישראל, ובארץ ישראל אם הביא שמן יותר מחמשה כדין, ויין יותר מחמשה עשר כדין, מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא, ותולין אנו שהביא כל זה מהמופקר, שאע"פ שאסור לכתחילה להביא יותר מ"מ בדיעבד מותר אם הביא, ע"כ מותר למכור לו הכדין אחר שכבר הביא, ואין חוששין שמא הביא מן המשומר האסור. ובחו"ל מותר למכור לו הרבה כדין, אע"פ שיודעין שדרכו להביא יין ושמן מארץ ישראל, שתולין שהכל הוא מן המופקר; ואע"פ שאסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, א"כ הוא מחזיק בזה ידי עוברי עבירה, במה שמוכר לו כדין, להכניס בהן היין והשמן, שעבר והוציא מפירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, מ"מ כיון דאיכא למתלי בהיתר, שיכניס בהן יין ושמן של חוץ לארץ, תלינן, אע"פ שיודעין שדרכו להביא מארץ ישראל. וי"א*, שמותר למכור בחו"ל יותר מחמשה וחמשה עשר כדין, אפילו אם הקונה אותם הוא מא"י, רק שקונה אותם בחו"ל, ואין חוששין שמא הוא קונה אותם למוכרם בארץ ישראל לעוברי עבירה. ונראין הדברים, שכל מה שמותר למכור הוא רק משום שתולין שישתמש בהיתר, ולפי זה יש לומר, שאם אנו יודעים בו בארץ ישראל שהביא מן המשומר, אסור למכור לו יותר משיעור הכדים שאמרנו, שאותם נראה שמותר למכור לו אפילו כשיודעים שהביא מן המשומר, שהרי הוא יכול להביא ג"כ מן המופקר כשיעור של חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ותולין שיביא מן המופקר ויתן בהם, ומה שמותר למכור לו, כשאנו יודעים שהביא מן המופקר יותר משיעור זה של חמשה וט"ו כדין, אע"פ שלכתחילה אסור להביא יותר מזה מן המופקר, מ"מ כיון שאם הביא בדיעבד מותר, אין זה נקרא מחזיק ידי עוברי עבירה אחר שכבר הביא. וי"א* שמותר למכור בחו"ל יותר מהשיעור האמור, אפילו אם הקונה הוא מארץ ישראל, אין חוששין שמא קונה אותם להכניסן לא"י ולתן בהן יין ושמן של שביעית באיסור, ונראין* הדברים, שמה שמוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, הוא דוקא כשהכדים הם מחולקים באופן ששל שמן אינם מיוחדים כ"א לשמן, ושל יין הם דוקא ליין, אבל אם אין בצורת הכדין הפרש, שאז יש לחוש שישתמש בכולן לשמן או בכולן ליין, אסור למכור לו כדי שיעור של חמשה עשר וחמשה ביחד, שאין תולין שיחלק אותם אלה לשמן ואלה ליין, אלא תולין שישתמש בהן מין אחד; ונראה שמוכר לו מהן חמשה עשר כדי שיעור יין המרובה, שבזה ודאי תולין בהיתר. וי"א* שמותר למכור לו יותר מהשיעור בחו"ל, אפילו אם הכדין הם משל ארץ ישראל. ונראה שאפילו ניכרין הם שהם משל ארץ ישראל, אין חוששין למראית עין שמא יכניס החשוד באלה הכדין בא"י, ויראו שמכרו לו כדין א"י יותר מזה השיעור, ויחשבו הרואים שבא"י גופא מכרו לו באיסור, אין חוששין לכך. ויש* מי שאומר, שהכדין ששנינו היינו חביות גדולות, שחמשה עשר, וכן חמשה מהן נטענין בעגלה, ולפי זה כדין קטנים מותר למכור יותר מזה השיעור לפי הערך. ויש* מי שאומר, שמה שאמרנו שאם הביא יותר משיעור של חמשה וחמשה עשר כדין מותר למכור לו יותר, והיינו משום שבדיעבד מותרין הם היין והשמן שהביא יותר מכן, ואינו אסור להחזיקן לעצמו, שהוא דוקא כשהוא אומר שהוא צריך למאכל ביתו יותר, שיסוד ההיתר איננו כ"א כפי מה שהוא צריך למאכל ביתו, אלא שבסתם קצבו חכמים חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ואם הוא אומר שהוא צריך יותר והביא יותר מותר, אבל אם ידוע לנו שאיננו צריך למאכל ביתו יותר, אז אפילו בדיעבד אסור להחזיקם לעצמו, וצריך להוציאם מתחת ידו, ולהאוסרים המשומר אסורים הם לגמרי, ואז אסור למכור לו גם כשהביא יותר מכן, שהרי הוא מחזיק בזה ידי עוברי עבירה.

ומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית, שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה. אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פסק עמו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה, אע"פ שהוא יודע שיש לו גורן, שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות, אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורים. * ואם השאילו אחד מכל אלו הדברים ע"פ תליה של היתר, ובא אחר כך לביתו ומצאו שעושה בהם מלאכה של איסור, אינו זקוק לו להוציא מידו, וכל שכן אם השכיר לו את אחד מכל הכלים הללו ע"י תליה של היתר, ונתברר לו אח"כ שהוא עושה באיסור, אינו זקוק לו.* ומוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע, שאנו תולין שלאכילה הוא לוקח. ונראה, שזרעוני גינה שאינם נאכלין, שהם מיוחדים לזריעה, אסור למכור לו, דליכא למיתלי בהיתירא, אלא באופן שהם אינם מצויים במקום זה, ויכולים להתקיים ג"כ לשנה הבאה, שאז אפשר לתלות שקונה אותם לצורך שנה הבאה, ע"פ הדרך שכתבנו בכלים למעלה באופן כזה.

וכן משאלת אשה לחברתה, החשודה על השביעית, נפה וכברה, ריחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. * ודוקא בסתם מותר להשאילה כל אלה, שאנו תולין בהיתר מפני דרכי שלום, אפילו בתליה רחוקה, כגון נפה שמא היא צריכה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחים לטחון בהם סממנים, תנור לטמון בו אונין של פשתן [ונראה מזה שאין קדושת שביעית נוהגת בפשתן], אבל אם היא מפרשת בשביל פירות שביעית, אסור לתן לה כלום. ויש* מי שנראה מדבריהם. שתליה זו, שאנו תולין בכל אלה, כיון שאינה אלא מפני דרכי שלום, לא שייכה אלא בשאלה, שיש במניעות שאלה משום איבה, אבל במכירה, שאין בה משום דרכי שלום כשאינו מוכר לו, אסור לסמוך על תלי' כזאת. ונראה שלדעתם הוא הדין בשכירות אין שייך דרכי שלום, וצריך דוקא תליה גמורה, שהדבר קרוב שאפשר לתלות בהיתר. וי"א*, שאין חילוק בין מכירה לשאלה, וממילא הוא הדין לשכירות, ומותר לסמוך על תליה זו, שבכל אופן יש כאן משום דרכי שלום, אפילו כשמונע ממכירה, וה"ה מהשכרה, על כן תולין להיתר, אפילו באופן הרחוק כעין שאמרנו.

מחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הכורת. וחוכרין מהן נירין, שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן. יש* מי שאומר, שדוקא מכורת של נכרי מותר לרדות, אע"פ שהיא מחוברת לקרקע, אבל מכורת של ישראל אסור לרדות כשהיא מחוברת לקרקע. ויש* מי שנראה מדבריו שאין חילוק, ומותר לרדות אפילו מכורתו של ישראל המחוברת בקרקע, שאין הרדיה מהכורת נחשבת עבודת קרקע כלל, אפילו כשהיא מחוברת. וי"א*, שבזמן הזה, ששביעית היא מדרבנן, מותר לעשות כל העבודות בקרקע של נכרים, וק"ו שמותר לסייע לנכרי העובד גם בפועל בידים; וע"פ זה יש מקום להתיר לישראל לעבוד את הקרקע בזמן הזה ע"י מה שמוכרין לנכרי הקרקעות, כדין של מכירה, ואע"פ שאסור למכור לנכרי קרקעות בארץ ישראל, מ"מ* במקום שאי אפשר למכור לישראל, ויש במניעת המכירה הפסד לישראל, י"א שמותר למכור לנכרי. וכיון שאי אפשר לבא להיתר העבודה, והתרת הפירות, בהפקעת קדושת שביעית, כ"א ע"י מכירה לנכרי, וכיון שההפסד גדול, ואי אפשר לעמוד בשמירת כל דיני השביעית, להרבה אנשים שיושבים בארץ ישראל, ע"כ יש אומרים* שמותר למכור לכתחילה לנכרי כדי להפקיע קדושת שביעית, ואח"כ מותר ג"כ ישראל לעשות העבודה בקרקע, ואין בה קדושת שביעית, כשנעשה אגיסטון ופקיד מן הנכרי על הקרקע, וסומכין ע"ז בשעת הדחק בזמן הזה, שמצרפין לזה ג"כ מה שיש ספק במנין שנת השמיטה, אלא שעושין את העבודות שהן מן התורה, שהן זריעה, וקצירה, זמירה, ובצירה, ע"י נכרי, וגם חרישה עושים ע"י נכרי אם אפשר הדבר שלא לעשות ע"י ישראל. ויש* מי שנראה מדבריו, שבזמן שהגויים מטילין ארנונא על ישראל, אז ישראל העובד את הקרקע, אפילו כשעובד אותה באיסור, כגון שהוא עובד יותר משיעור הצורך של ארנונא, מ"מ מותר לומר לו איישר מדרכי שלום, מפני שאע"פ שהוא עובד באיסור מ"מ הרי הוא כאנוס בדבר. ויש* מי שנראה מדבריו, שכשיש ארנונא על הקרקע מותר לעשות כל העבודות בכל הקרקע, ולאו דוקא כשיעור של הארנונא. ולדעה זו פשיטא שמותר להחזיק בידי העובדים. וי"א* שמותר, לתקן לנכרי כלי המחרישה בשביל חרישת שדהו, אבל לחרוש עמו ממש אסור.

מותר לעשות בסוריא בתלוש אבל לא במחובר. כיצד, דשין, וזורין, ודורכין, ומעמרין. אבל לא קוצרין, ולא בוצרין, ולא מוסקין, וכן כל כל כיוצא באלו.

י"א*, שמותר לעשות בסוריא בתלוש, בכל תלוש, ואפילו בתלוש של משומר, שאסור כיוצא בו בארץ לגמרי, מותר בסוריא. וי"א*, שבתלוש של משומר אסור גם בסוריא, ומה שמותר בסוריא אינו אלא בתלוש של המופקר, שבארץ ישראל אסור לעשות בו כל המלאכות שלו ובסוריא מותר.

כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמרן, כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.

הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב. וי"א* שה"ה באיסור סחורה בפירות שביעית ג"כ אם הוא ע"י הבלעה, כגון כשמוכר לו יין ואומר שהכסף שהוא מקבל הוא בעד הקנקן והיין הוא במתנה, שנמצא שמבליע דמי היין בקנקן, ג"כ מותר; ונראה שה"ה אם מתנין, שהכסף יהיה בעד הטורח וההובלה ממקום למקום, ונמצא שאין כאן סחורה בפירות שביעית, ולא דמי שביעית, לענין שיהיה צריך לנהוג בהם קדושת שביעית, ושיהיה אסור למוסרם לעם הארץ.

במה דברים אמורים, בזמן שהוא מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן, אבל אם היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין, השוטים, והחלגלוגות, והכסבר של הרים וכיוצא בהן, הרי זה מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד, משום כדי חייו של מוכר. ואם* מסר לו יותר ממזון שלש סעודות יאמר: הרי מעות הללו, שמסרתי לעם הארץ, יהיו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, שאינם של שביעית, ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן. ובא חבר זה ואוכל את הפירות בקדושת שביעית, והמעות קדושים ביד המוכר. וקנס הוא שקנסו ללוקח, שלא נזהר במסירת דמי שביעית לעם הארץ. ואם לא ברח המוכר כופין אותו שיחזיר הדמים ללוקח.

וכל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקיות, ועדשים המצריות, וכן זרעוני גנה שאינן נאכלות, כגון זרע לפת,וצנון, וכיוצא בהן, הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית. והיינו* שמותר למסור אפילו לעם הארץ מזון שלש סעודות, כדין כל הפירות שחזקתן מן ההפקר.

במה דברים אמורים בעם הארץ סתם, אבל מי שהיא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהם, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור. ופשתן שייך בו זיקת שביעית,* אע"פ שאין שביעית נוהגת בפשתן עצמו*, דעץ בעלמא הוא, מ"מ כיון שנוהגת שביעית בזרע הפשתן, חשוב משו"ה דבר שיש בו זיקת שביעית, כל זמן שלא נשתנה הרבה ע"י טווי ושזירה. ויש מי* שנראה מדבריו, שאלה הדברים המותרים ליקח מכל אדם, שאמרנו, מפני שחזקתן מן המופקר, ומותר למסור מהן מזון שלש סעודות גם לעם הארץ, משום כדי חייו, מותר ליקח את אלה אפילו מהחשוד על השביעית, ומה שאסרו ליקח מהחשוד אפילו דברים שיש בהם רק זיקת שביעית, היינו שאע"פ שאותן הדברים מותר לקנות מהן הרבה, מ"מ קנסו את החשוד, שלא יקנו ממנו, גם ממה שיש בו זיקת שביעית, רק מזון שלש סעודות ולא יותר.* וכרכום אסור הוא משום ספיחי שביעית.

החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. שאע"פ שזה וזה מן התורה, מעשר טעון הבאת מקום מה שא"כ בשביעית, ושביעית אין לה פדיון מה שא"כ במעשר.

החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה. אין* מוכרין פירות שביעית למי שהוא חשוד על השביעית, אלא מזון שלש סעודות. במה דברים אמורים בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים, אפילו מזון מאה סעודות מותר, משום שכל עיקר האיסור למכור לו פירות שביעית, הוא שמא יעשה מהן סחורה, או שלא יבערם בשעת הביעור, ובדבר שאינו מתקיים מסתמא לעצמו הוא קונה אותן, וגם צריך שיהיה דבר שאינו מתקיים עד אחר הביעור, שאז אין לחוש שמא לא יקיים בהם מצות ביעור בזמנו.

כל החשוד על דבר אע"פ שאינו נאמן על עצמו נאמן הוא על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים, לפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. וי"א* שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, שכשם שאינו נאמן על של עצמו אינו נאמן על של אחרים. ויש* מחלקים בין אם הוא אומר על המאכל שהוא כשר, או על איזה דבר שהוא של היתר, כיון שהוא של אחרים נאמן, אע"פ שהוא חשוד על של עצמו בשביל נגיעתו בדבר מ"מ לאחרים אין אדם חוטא ולא לו, והוא שלא יהיה חשש גומלין בדבר, אבל כשהוא מעיד על האדם שהוא נאמן ע"ז אינו נאמן, שכיון שהוא חשוד אינו בגדר עדות, ולהכשיר אדם צריך עדות. ויש* מי שחולק בין אם יש מקום שהוא מעיד בדדמי, כגון שלא אמר שראה בעינו את פעולת הכשרם של אלה הדברים, שהוא מעיד עליהם, רק שאומר שהם כשרים, אז חוששים שמא אומר בדדמי, כיון שהוא חשוד, אבל כשהוא מעיד שראה את פעולת ההכשר בעיניו, באופן שאין שום צד לתלות שהוא בדדמי, ה"ז נאמן על של אחרים.

הכהנים חשודים על השביעית, לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו, אע"פ שהם אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה, שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה, נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכל, ולא ימכרו לכהנים ככל מדומע, לפי שהן חשודין על השביעית.

הצבענין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא, * ודוקא ממי שאינו ידוע שהוא נאמן או חשוד מותרין הן ליקח ממנו, אבל מודאי חשוד אסורין.

גבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלין שביעית, ואם נתנו להם פת מותרת, ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית היא, שלא נחשדו ישראל להיות נותנים, אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להם פירות בשנה שמינית. וי"א,* שמה שמותרין גבאי צדקה ליקח מחשודין על השביעית, הוא דוקא כשהן חשודין לזרע ולא לאכול, אלא שהם זורעין ומוכרין את התבואה לנכרים, אבל כשהם חשודים לאכול ג"כ אסורים ליקח מהן. וי"א* שדוקא כשהם רק חשודים על השביעית מותר ליקח מהן, מה שא"כ כשהדבר הוא ודאי, שהם אוכלין שביעית באיסור, אסור ליקח מהן. ומה שמותר* ללוות פירות מן העניים בשביעית, ולהחזיר להם בשמינית פירות שמינית, ואין קדושת חליפי שביעית חלה על הפירות של שמינית, היינו כשכלו פירות שביעית קודם שנתנו להמלוים פירות של שמינית בחליפים שלהם, אבל אם לא כלו פירות שביעית, והם בעין, חלה על פירות שמינית שנתנו תחתם קדושת חליפי שביעית, ונוהג בהם כל חומר דמי שביעית. ואם כלו הוא הדין דבשביעית עצמה יכולין לפרע בפירות של ששית, ולא תחול עליהן קדושת חליפי שביעית. ונראה שאסור להחזיר פירות שביעית אם כלו הפירות הראשונים, משום שאסור לפרע חוב מדמי שביעית, אבל אם לא כלו הוי כמחליף פירות שביעית בפירות שביעית, ולא מצינו איסור בחליפין כל שאינו דרך סחורה.