מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו. והתובע חוב, שעברה עליו שביעית, עבר על לא תעשה, שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים, בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

ימדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, בכל מקום, ואע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל. וי"א*, * שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, ומה שהיה נהוג גם אחר חורבן בית שני, זה היה רק כל זמן שהיה בית דין לקדש שנים, אבל מאז שאין לנו בית דין המקדש שנים, לקדש את היובל, לפחות בקדושה של דברי סופרים, אין שביעית נוהגת כלל אפילו מדרבנן. וי"א*, שבמקומות הרחוקים מא"י אין שביעית נוהגת בזה"ז. וי"א* שבמקים שנהגו לגבות בשטרות שעברו עליהם שביעית אין מוחין בידם בזמן הזה, אלא מניחין אותן כמנהגם. ובדורותינו הוחזרה עטרה ליושנה בהרבה קהלות, לשמור לעשות פרוזבול כתקנת הלל, גם בחו"ל, וקו"ח בארץ ישראל שנזהרין בזה הרבה.

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות, מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב. וי"א,* שמה שאין שביעית משמטת אלא בסופה, הוא רק לענין שאם מחזיר החוב אחר שעברה שביעית חייב המלוה לומר משמט אני, כדי לקיים זה דבר השמיטה, וכל זמן שלא אמר הלוה "אע"פ כן" אסור לו לקבל ממנו את חובו, כמו שיתבאר להלן בדברינו, וזה אינו מחויב כ"א ע"י שמיטתה של סוף שביעית, שהיא משתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבל האיסור לנגוש את החוב, בין ע"י עצמו בין ע"י בית דין, הוא נוהג כל שנת השביעית, ומשנכנס ליל ראש השנה של שביעית אסור לתבע את החוב. ויש אומרים,* שאפילו לדעה זו אין איסור זה אמור אלא על המלוה שלפני שביעית, שכיון שנכנסה שביעית אסור לתבע אותה, אבל מלוה שנעשתה בשביעית עצמה הכל מודים שהוא מותר לגבות כל שנת השביעית, ואינה משמטת גם לענין תביעה כ"א בסוף השביעית, דהיינו משתשקע החמה בליל ראש השנה של שמינית

שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית, אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב. וי"א* שחוב כזה, שנתחייב בשביל שלקח בשר וכיוצא בזה, אינו משמט, מפני שזו הקפת החנות היא, והקפת החנות אינה משמטת. ויש* נוטים לומר, שאין זו נקראת הקפת החנות לענין זה שאינו משמט, שאינה נקראת הקפת החנות כ"א כשלוקח ממנו איזו פעמים, שאז אינו נקרא חוב כ"א כשזוקף עליו במלוה, אבל כל זמן שלא לקח ממנו כ"א פעם אחת, אפילו הקיפו בחנות אין זה בכלל הקפת החנות לענין זה, שאינו משמט, ואינו צריך זקיפת מלוה, אלא ה"ז משמט ככל החובות. ויש* מי שאומר, שאם לקח ממנו בהקפה בחול, כיון שהיה יכול לקחת ממנו בדמים ולקח בהקפה, הרי זו נקראת הקפת החנות שאינה משמטת, אבל אם לקח ממנו ביום טוב, כיון שבזמן ההקפה אסור לפרע מפני שהוא יו"ט, ואילו לא היה יו"ט היה פורעו מיד, אין זו הקפה, ומתוך כך היא משמטת ככל החיבות. וי"א,* שאינה נקראת הקפת החנות אלא בחנוני, שדרכו למכור בהקפה, אבל מי שאין דרכו להקיף אע"פ שחלק לשעתו בלא דמים, ונשארו הלוקחים חייבים לו, אין זה נקרא הקפת החנות ודינו ככל החובות שמשמטים. וי"א,* שהקפת החנות שאינה משמטת אינה כ"א כשהקיף על זמן ארוך שנה או שנתים, שדומה הדבר כאילו הלוהו מפורש עד אחר שביעית, שאין השביעית משמטתו לדעת רבים, אבל כל הקפה שדרך לתבע מיד הרי היא ככל החובות, ששביעית משמטתן.

שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר לא יגוש מכל מקום, לא לשלם ולא להשבע. וי"א,* שבשביעית בזמן הזה, שהיא דרבנן, אינה משמטת מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים. ויש * מי שדבריהם נוטים לומר, שלרעה זו ג"כ אין לסמוך על זה כי אם בשטרות שהאחריות מפורשת בהן, אבל אם אין האחריות מפורשת, אע"ג דקיי"ל אחריות טעות סופר היא, ודין שטר שאין כתוב בו אחריות שוה לגבות בו מן המשועבדים לדין שטר שכתוב בו אחריות, מ"מ אין כח השטר, שאין האחריות מפורשת בו, גלוי כ"כ עד שנוכל לומר שלא יש צורך לנגוש בו, באופן דלא קרינן ביה לא יגוש, כמו שאנו אומרים סברא זו בשביעית בזמן הזה, לדעה זו, בשטר שאחריות מפורשת בו. ויש מי* שנראה מדבריהם, שאין חילוק בדבר, וכל זמן שאנו דנים דין אחריות ע"פ שטר זה דינו כדין שטר שיש בו אחריות גם לענין שביעית, ולפי זה הוא נוהג ג"כ לענין זה שאינו משמיט בזמן הזה, כ"א אם מפורש בשטר שאינו באחריות, או כשמחל לו שיעבוד הנכסים וסיים לו שדה בהלואתו, שאינו משמט. וי"א,* שהוא דוקא כשא"י לסלקו, והמשכנתא,* במקום שדרכם לסלק את המלוה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטת, ובמקום שאינו יכול לסלקו עדסוף זמנו אין שביעית משמטתו, ואפי' אם אינו יכול לסלקו רק יום אחד מקרי אתרא דלא מסלקי.* מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית מסלקת פלגא שהוא מלוה, השושבינות אין שביעית משמטתה, ודוקא* כשלא עברה שביעית מאחר שנשא המשלח הראשון, אבל אם עברה שביעית אח"כ ה"ז משמטת, שהרי מאחר שנשא כבר* נתנה להתבע בב"ד וקרי ביה לא יגוש. מי* שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפים, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה. וה"ה* אם כבר כלו אצל השותף כל חפצי השותפות ואין לו כלל במה לשלם, כ"א שילוה ממקום אחר, מ"מ אינו משמט, הואיל ותחילתו אינו מלוה רק משותפות, וכן כל דבר שאינו מלוה רק שמכר לו דבר ולא קבע זמנו לשלם, אחר שביעית, מ"מ אין שביעית משמטתו כיון שאין תחילתו מלוה. ערב* שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה להערב הגיע שנת השמיטה ה"ז משמטת.

במה דברים אמורים, ששביעית משמטת את השבועה, בשבועת הדינים, וכל כיוצא בה, מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם, הרי זה ישבע אחר השמיטה. שכיון שאין השביעית משמטת את גוף החוב שלהן, הוא הדין שאינה משמטת את שבועתן.

הלוהו ותבע וכפר בו, והגיע השמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת. * אבל אם הודה אחר שכפר קודם שעברה סוף שביעית, משמטת. אם* לוה ממנו ערב שביעית, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס, אין מגלגלין עליו שבועות הלואה דערב שביעית, אע"פ שהוא חייב שבועה מצד השותפות או האריסות של עכשיו. אבל נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית וחלקו, ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו על ההלואה, בין שבועת התורה בין שבועה דרבנן, מגלגלין עליו, שאין שביעית משמטת כ"א מלוה ולא שותפות ואריסות וכיוצא בהן, ולא את שבועתן. מי* שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו, כל דבר שהשביעית משמטתו פטור גם מכח השבועה, שלא נשבע לשלם אלא כל זמן שחייב מן הדין. תבעו* ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פס"ד הוי כגבוי ואינו משמט.

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, ה"ז נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חיבתו תורה, שהוא חייב.

הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט.

קנסות של אונס, ושל מפתה, והמוציא שם רע, אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטין, ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין.

המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת.

המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יותר משמיט היותר. וי"א*, שאפילו היתר על המשכון אינו משמיט.

המוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי זה, אינו נשמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה בית דין גובין אותו. וכן ב"ד שחתכו את הדין, ואמרו איש פלוני אתה חייב לתן לזה כך וכך, אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.

כשראה הלל הזקן שנמנעו מהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה. וי"א* שהפרוזבול מועיל אף בשמיטה של תורה, משום שהפקר בית דין הפקר.

אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינים אין כותבין. וי"א*, שכל בית דין חשוב, דהיינו שלשה שבקיאים בדיני פרוזבול ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר, כותבים פרוזבול. וי"א* כל בית דין של שלשה כותבין פרוזבול, אע"פ שלא המחום רבים עליהן.

זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני, הדיינים. שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבם כל זמן שארצה והדיינים או העדים חותמים מלמטה.

אין כותבין אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב. השאיר לו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול, היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.

כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע, כותבין עליה פרוזבול. היה לו, חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע, הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול.

אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד ואחד, וחמשה שלוו מאחד דין פרוזבול אחד לכולם.

כתב הפרוזבול תחלה ואח"כ הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט, עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר, שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה.

לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, כיצד כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מיפה כחו, שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.

המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול, אבד חובו, ואם אמר היה לי ואבד נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבא לתבוע במלוה על פה, אומרים לנתבע שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו, אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד, אם אמר הן נאמן, ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו. והיתומים אינם צריכים פרוזבול.

הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן, שאילו אמר היה לי ואבד נאמן, ואף ע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.

טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי אלא הקפת החנות היא, שאינה נשמטת, שהרי לא זקפתיה מלוה, הרי זה נאמן, שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה הוא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמט אני, וכבר נפטרת ממני. אמר לו אע"פ כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר לא יגוש והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך.

החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.

מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר, או פן, או אל, הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלהיך.