תקון לשון רא"ש ב"ק ובאור היטב ברא"ש פ"ק דב"ק (דקס"ב. בגמרא ט"א) דאמר לקמן (דיע"ב) כו'. ואי איתא לדר"ה לימא ליה דאצטריך קרא היכא דאין לו כסף כו'. לא הבינותי זה. דהא כי לית ליה כסף כו'. בהא אוקי נמי ר"ה קרא דישיב לכל מלי דהשבה. לפירוש ר"ת. אי הכי אכתי קיימא קושיא. והמת וגו' למה לי. ונ"ל ט"ס יש כאן. וכך צ"ל לימא דאצטריך קרא היכא דאית ליה כסף כו'. ר"ל אע"ג דכי אית ליה כסף. דיניה בכסף כו'. מ"מ נבלה דידיה מיהת יהיב ליה. ומשלים לו השאר בכסף כו'. היינו דקמ"ל קרא והמת יהיה לו. ומנלן דפחת נבלה דניזק. ולעולם אימא כי אית ליה כסף כו'. בעי לשלומי כסף כו'. דוקא (אם. המותר מה שלא שוה הנבלה או. שאינה שוה כלום) והיינו קראי דמיטב וכסף נמי. וישיב לרבות כל דבר. היכא דלית ליה למזיק כסף כו'. ומאי קושיא. אלא ודאי ר"כ ורבא. לא ס"ל דר"ה לגמרי. משום דישיב רבי כל מלי. אפילו כי אית ליה למזיק כסף ומיטב ממש. זה ישר. דוק. יעב"ץ.