יש לשואל שישאל ויאמר אחר שאין תחבולה בהשגת אמתית עצמו והמופת מכריח כי הדבר המושג הוא שהוא נמצא לבד ושתוארי החיוב כבר נמנעו כמו שבא עליו המופת, א"כ כשידע האדם שהוא נמצא לבד ואי אפשר שיש לו שום תואר חיובי אם כן באי זה דבר יפול היתרון בין המשיגים, אם כן אשר השיגו מרע"ה ושלמה הוא מה שישיג איש אחר מקצת דורשי החכמה וזה אי אפשר בו תוספת והפך זה מפורסם אצל בעלי התורה ואצל הפילוסופים, אצל בעלי תורה אמרם ז"ל משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו, ואצל הפילוסופים ג"כ יהיה יתרון כשיהיו האנשים קרובים לשם ית' אלו יותר מאלו. וכוונת הרב בזה הפרק לבאר המעמד הנבחר ואיך היו בהם קרובים ורחוקים ואיך נגש משה אל השם והם לא יגשו וכו' ולבאר ומשה נגש אל הערפל וכו', כי הרצון בזה שנתקרב לו בשלילות לא בקיום ולכן היה כאלו הוא בערפל, וזהו שאמר שלמה ג"כ ה' אמר לשכון בערפל, ולכן הרב חבר משה ושלמה ביחד כי האחד מצד חכמתו ואף שמשה היה נביא קרבו כלם כאחד אל השם בידיעת השוללות ומשפט הנביא והחכם אחד והבן זה, ואחר שהניח הספק רצה להתירו ואמר דע כי הענין כן ושהיתרון בין המשיגים עצום מאד, והרצון בזה אחד משני דברים. דע כי הענין כן שאי אפשר להשגת השם אלא בשלילות אע"פ שיש יתרון, או הרצון בו דע כי אף שיש יתרון בין המשיגים והמפורסם הוא אמתי ואינו כוזב כמו רוב המפורסמות עם כל זה לא יושג השם כ"א בשלילה, ורצה הרב לבאר איך המוסיפים בתארי השלילה יתקרבו באמתת עצמו וכל מה שישיג ממנו שלילות הרבה הוא יותר קרוב אל השם מאשר השיג ממנו שלילה אחת, ורצה לומר מה ששלל במופת לא אשר שלל בדבור כאלו קרובים להשם בפיהם ורחוקים מכליותיהם, והנה ראשונה הניח כי ימצאו בכאן שלשה אנשים אחד ידע במופת שהשם אינו גשם ושהוא שקר שיוחס לו הענין ההוא, ואחד מן המקצרים בעיון לא יתבאר לו זה במופת ויהיה הענין אצלו מסופק וכו', ואחד מחשוכי עינים יחייב לו שהוא גשם, ראה כמה הבדל יש בין ג' האנשים האלה, כי הראשון בלי ספק הוא יותר קרוב והשני יותר רחוק ממנו והשלישי יותר רחוק. כן כשנניח הרביעי יתבאר אצלו המנע דברים רבים ממנו הם אצלנו אפשר שימצא לו או יבאו מאתו הוא יותר קרוב אל השם מאשר יאמין שהדברים כאלו הנמנעות הם נמצאות לו ובאלו הפנים קרבו השלמים אל השם יתעלה:

הנה כבר התבאר לך כי כל אשר יתבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו תהיה יותר שלם וכל אשר תחוייב לו דבר נוסף תהיה מדמה ותתרחק מידיעת אמתתו, ובאלו הפנים יתקרבו המשכילים להשגתו עד שיודע שקרות כל מה שהוא עליו שהוא שקר שיתואר השם יתעלה בו לא שהמעיינים יתקרבו אליו בהשיג ממנו תוארים עצמיים על צד החיוב באופן שמחייבים דבר שהוא נוסף על עצמו או שיחשבו שמה שהוא שלמות לנו הוא שלמות בחקו בעבור שהתארים ההם הם שלמות בחקנו:

ואמרו שהשלמיות כלם הם קצת קנינים ולא כל קנין ימצא לבעל הקנין, הרצון בו הראיה שא"א שנתארהו יתעלה במה שהוא שלמות בחקנו שיהיה שלמות בחקו, שהשלמיות כלם הנמצאות במין האדם הם קנינים וכל קנין הוא מחודש בבעל הקנין כי קודם קנותו הקנין היה נעדר ממנו ואם היינו מתארים השם בשלמות היה בעל קנין והיה השלמות מחודש אליו אחר שהיה נעדר השלמות ההוא וזה שקר כי הוא אינו נעדר משום דבר, וא"כ מזה הצד א"א לתאר בו ית' בשום שלמות שיהיה בחקנו, וגם מצד אחר א"א לתארו בשלמות, שאם יהיה ית' שלם מכל הקנינים היו בו שני הפכים, הגע עצמך הרחמנות והאכזריות הם מדות שהם שלמות והם הפכיים ואינם נמצאים בבעל קנין אחד הא אם היו בשם יתעלה כל השלמיות היו בו שני עניינים הפכיים זה לזה וזה שקר, א"כ א"א לתארו בשלמות בחקו בעבור שהוא שלמות בחקנו, בעבור כי כל שלמות יצטרכו אליו שתי חסרונות, ראשונה שהשלמיות הם מחודשים, וגם מצד אחר מפני שימצאו ההפכים יחד, ומ"ש הרב שהשלמיות כלם הם קצת קנינים, לפי שכל שלמות הוא קנין ולא כל קנין שלמות כי כבר יש קנינים רבים חסרים, פי' אחר ולא כל קניני השלמות נמצאים בבעל קנין אחד כי לאדם לא יהיו לו כל מיני השלמיות כי אין לאדם קנין העופפות שהוא שלמות ואם היינו מתארים לשם שלמות כשלמותנו יהיה בו חוסר השלמות כאשר אנחנו חסרים מקצתם א"כ אין ראוי לתאר לו שלמות בחקו מצד שהוא שלמות בחקנו כי אין בחקנו שלם כל השלמיות, פ"א שהשלמיות כלם הם קצת קנינים כי הקנינים מהם פחיתיות ומהם שלמיות וכל קנין הוא בבעל הקנין והוא דבר נוסף ע"ע וגם מפנים אחרים כי כל קנין ימצא בבעל הקנין כי מה שהוא שלמות לאחד לא יחוייב שיהיה שלמות לאחר, ואם היה הוא בעל הקנין והנה אם הוא נמצא בנו לא יחוייב שימצא באל ית' ואפי' אם נניח שהוא בעל הקנין. פי' אחר השלמות יאמר על קנין הנעדר מבעל הקנין כשיגיעהו וזה יקרא שלמות, כלומר שהוא משלים חסרון מה המתחדש בבעל הקנין שלא היה לו וסימן מהמוגבל ישוב קנין להיות קשה ההסרה א"כ השלמות בצד מה חסרון לבעל השלמות כי יקדימהו חסרון לשלמות ולולא החסרון לא יפול עליו שם שלמות ולא יגיעהו ומזה הצד לא יפול על השם שום שלמות כי הוא ית' לא ייוחס אליו שום חסרון, ולזה אמר הרב שלא ייוחסו לו אחד ממיני השלמיות המיוחסים אלינו כי בנו יקדמו חסרון אליהם שהם בחקנו והם בנו קצת קנינים וקצתם בלתי קנינים כי היותם בנו בלתי קנינים מפני שהם בנו בכח וביציאתם לפועל הם קצת קנינים והוא הפועל ג"כ שהם בהכרח בנו ליציאתם אל הפועל אבל הרוב ממנו ישארו שלמותנו בכח בלתי נשלמים, אמנם האל ית' הוא בפועל תמיד נקי מן החסרונות ולא ייוחסו אליו אחד ממיני השלמיות המיוחסים אלינו, והאמת כי מה שכיון הרב בזה הלשון הוא עמוק, כי למה שביאר כי כל אשר יתבאר לו במופת שלילת דבר אחד ממנו תהיה יותר שלם וכל אשר תחייב לו הדבר תהיה יותר רחוק בין שיהיה ענין נוסף ע"ע אם בעבור שיחשוב שמה שהוא שלמות לנו הוא שלמות בחקו ולכן ראוי שירוחקו התוארים המחוייבים, ואם יאמר אומר שאין ראוי שירוחק מהש"י מה שהוא שלמות בחקנו אמר לזה שהשלמיות כלם הם קצת קנינים והם דברים נוספים על עצמות הדבר ואם היה להש"י נמצא השלמות אשר לנו היה הוא בעל הקנין והקנין הוא מוסף על עצם הדבר, וגם מפנים אחרים א"א שיתואר השם בדברים שהם שלמות לנו כי לא כל קנין שהוא שלמות ימצא לכל בעל קנין כי הקנינים הנמצאים לבעלי חיים והם שלמות להם לא ימצא באדם כ"א היה מה שימצא בבעלי חיים מהשלמיות הנקראים קנינים ימצא לאדם היה האדם ב"ח כמוהם ואם היו התוארים אשר הם שלמיות לנו נמצאים בהשי"ת היה אדם כמונו, ולכן לא יחוייב שמה שהוא שלמות בחקנו יהיה שלמות בחקו, והיה אם אנחנו מחייבים לו דבר יהיה הריחוק ממנו בשני פנים, האחד להיות כי כל מה שתחייבהו הוא שלמות לנו ואינו שלמות לו אבל הוא חסרון, והשני שהוא אינו בעל דבר אחר אבל עצמו הוא שלמיותיו כמו שביארנו:

וכאשר הרגיש כל אדם שא"א להגיע להשגת מה שבכחנו שנשיג כי אם בשלילה והשלילה לא תודיע מאמתת הענין אשר נשללהו, ביארו האנשים כלם העוברים והבאים שהשם יתעלה לא ישיגוהו השכלים ולא ישיג מהו אלא הוא ושהשגתו הוא הלאות מתכלית השגתו, שיכיר האדם במופת שא"א שיהיה מושג, ובזה יתקרב האדם אל הש"י כמו שנתקרב משה בהכירו שלא יוכל להשיגו ולמה שהדברים הם בלתי מושגים לנו אם למיעוט מציאותם כמו ההיולי הראשון והתנועה והזמן ונעלם ממנו לחוזק הראותו כמו שיעלם השמש להשיגו אדם שעיניו חלושים, לכן אמרו הפילוסופים לא יעדר השגתו ממנו למיעוט מציאותו כי כל הפילוסופים אומרים כי נצחנו בנעימותו ונעלם ממנו לחוזק הראותו:

וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו, ר"ל שהפילוסופים האריכו בזה ואין תועלת לשנות דבריהם, ואחר שהביא ראיה מהפילוסופים הביא ראיה מכתבי הקדש ואח"כ ממאמר נמצא מרבותינו והוא מאמר מורה על כל מה שאמר הרב והאריך הרב לבארו תכלית הביאור:

והנה אמר בספר תהלים לך דומיה תהלה, פירוש השתיקה אצלך הוא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאד בזה הענין, הודיע לנו בזה כי כל דבר שאנחנו נאמר אותו שנכוין בו הגדלה נמצא בו מעמס אחד בחקו ונשקיף בו קצת חסרון א"כ השתיקה יותר ראוי כמו שצוו השלמים ואמרו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה:

ואחר שהביא ראיה מהנביאים הביא ראיה השנית ממאמר שנמצא לחכמים, וזהו אמרו וכבר ידעת ממאמרם המפורסם אשר אין בכל המאמרים כמותה מקביל למאמרים אחרים מאגדות וממדרשות אשר יורו על הגשמות ועל תארים נוספים באל, ולכן אמר מי יתן אשר היו כל המאמרים כמותו, והנה ביאר הרב כל חלקי המאמר ביאור נפלא לא יסבול המחלוקת ולא שלא כיון אמרו:

ואמר החכם ר' משה הנרבוני כי אמרו משל למלך שהיה לו אלף דינרי זהב וגו', שזה בעצמו מורה על התוארים אלא שאינם ממינם וזה הפך האמת:

ואמר זה החכם כי דברי הרב דרך שלילה ואמר להורות שהם אשר אצלנו שלמיות אין אצלו ממינם דבר, והשמיט בחכמה המשל שהיו לו ואמר חכמת זה המשל אמרו דינרי זהב וכל זה כפי עומק חכמתו וכוונתו להישיר אומתנו אל האמת, והחכם אמר כי תארי הבורא הנמשלים לדינרי זהב בזה המשל הם תארי פעולות שאמר הרב כי הם מורים על שלמות במוחלט בתארי השלילה ואם אינם תאריו באמת, ותוארי הצירוף אשר אמר הרב שראוי שיקלו בתאר הבורא בם ולפ"ז אין מבוא לדקדקו, וגם כי מאמר הרב אין אצלו ממינם יחוייב שיהיה אצלו זולת מינם והם דינרי זהב:

אמר שם טוב הדבור ההלצי וההמשלי לא יכוין שיהיה נאות עם הדבור המופתי, ולמה שהמשל הוא הלציי והמלך יתואר במה שהוא מלך במה שיש לו תוארים אלא שהם דינרי זהב, והמקלסו יקלסהו בשהם של כסף שגנאי הוא לו, כן במה שאנחנו מקלסים להש"י הוא גנאי לו שאין אנחנו משיגים ממנו שום דבר וכל מה שאנחנו מקלסים אותו כאלו הוא נעדר ממנו והשי"ת ישיג מעצמו דברים עם שכלם באים לדבר אחד ישיג עניינים משונים וישיג מציאותו והנהגתו לעולם והוא נשפע ממנו וכ"ז למלך לבדו לא לאחר עמו, ולכן היה המשל נאות לנמשל עם שהיה דבור הלציי, והבן אמרו סיימתינהו לכלהו שבחיה דמרך, כי התלמיד חשב שהוא סיים ואמר לו רבו שלא די שלא סיים שאפי' לא התחיל לשבח ולהודות וכ"ש כי השבח אשר שבח והודה הוא גנות וכל הדברים אשר אמר אינם נמצאים בהש"י והוא היה מעיד עדות שקר עליו יתעלה, ומה המריץ הרב באמרו ולא תאמר שהם מרי אבל חרוף וגדוף בשגגה מן המון השומעים, ומן הפתי ההוא האומר, אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ויעתיקם ויקבלם הוא אצלי מכלל אשר נאמר בהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם ונאמר ולדבר אל ה' תועה ואם תהיה ממי שיחוס על כבוד קונו א"צ שתשמעם בשום פנים כ"ש שתאמרם כ"ש שתעשה כמותם. מכל זה הפרק יתבאר שכל מה שתחשבם באלו התארים שהם שלמות שהם חסרון בחקו כשיהיה ממין מה שאצלנו, וכבר הזהיר שלמה בזה הענין במה שבו די ואמר כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים: