דע כי מי שלא יבין וכו', ויותר גדול מזה שהוא ישמע מדבריו מלות הוא כפי לשון המדבר מורות על ענין אחר ויזדמן במקרה שתהיה המלה ההיא בלשון השומע מורה על הפך הענין ההוא אשר רצה המדבר, ויחשוב השומע שהוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו, כאלו שמע איש ערבי עברי שיאמר אבה יחשוב הערבי שהוא ידבר על איש שהוא מאס ענין אחד ומיאנו, והעברי אמנם ירצה שישר הענין בעיניו ורצהו, וכן יקרה בהמון בדברי הנביאים שוה בשוה קצת דבריהם לא יבין כלל כמו שאמר ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום וקצתו יבין ממנו הפכו או סותרו באמרם והפכתם דברי אלהים חיים:

ודע כי לכל נביא דבר אחד מיוחד בו כאלו הוא לשון האיש ההוא, כן תביאהו לדבר הנבואה המיוחדת בו למי שיבינהו. ואחר זאת ההקדמה שהיא גדולת הערך אשר בה יתבארו שני דברים, אחד כי האנשים מהם שלא יבינו כלל דברי הנביאים, ומהם מי שיבינו הפך מה שכוונו, ושני יורה לנו כי הנבואה אשר תבא לנביא תבואהו בלשון הנביא המורגל בלי שום שינוי, ושהכל הוא כפי פועל הכח המדמה, וזה שורש גדול מענין הנבואה, כי אם יהיה הנביא ערבי תבואהו הנבואה בלשון ערבי, ואם יהיה לועז תבואהו בלשון לעז, כי למעלה אין אומר ואין דברים אבל ישפיעו הענינים והנביאים משימים המלות או יחשבו כפי דמיונם שהשם מדבר עמהם באותו לשון, והבן זה כי הוא ענין גדול הערך, ואם היה הרמב"ן מבין זה הסוד לא היה סותר לרב המורה למה נקרא לשוננו קדוש, כי נתן הרב סבה נפלאה, ואמר הרמב"ן שאין צורך כי נקרא קדוש לפי שהשם יתעלה מדבר עם הנביאים באותו הלשון ואילו היה יודע זה הסוד לא היה עולה בידו זאת התשובה:

והנה ישעיהו המשיל בדבריו הרבה מאד ובדברי זולתו מעט. ר"ל שישעיהו כשהיה רוצה לתאר ולהגיד על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה יספרהו שהכוכבים נפלו ושהשמים אבלו ובזה הענין נמשך הרבה בדבריו וכיוצא בזה, אמנם שאר הנביאים לא נמשכו הרבה באלו הענינים עם היות שנמשכו קצת כמו שנמשך ישעיה אמנם לא האריכו במשלים כל כך כאשר האריך בו ישעיה:

ואמרו ודע זה גם כן. ירצה כי יחליפו אנשי המקום במין כלו כמו שאמר ישעיה ורחק ה' את האדם שהוא ישראל וקרא לישראל אדם:

שיחשוב בהם שהם סגולות, כי החכמים הם סגולת המין האנושי באמת:

כי האמונה באלהים והשמחה באמונה הם שני ענינים. ר"ל שמגדר האמונה השלמה שני ענינים, הא' שיאמין בנפשו ובציורו הדבר ההוא האמוני, והב' שיהיה שמח במה שהגיע לו זה החלק הטוב האמוני שהוא מאמין הדבר האמתי אשר אין בו ספק כלל, ואלו הם שני ענינים, ובעבור זה יעמוד זרעכם ושמכם אחר שהאמינו השני תנאים הנזכר באמונת השם ישלם להם מדה כנגד מדה ויעמוד זרע ישראל קיים לעד לעולם ושלא יהיה להם כלייה, והב' שיהיה שם ישראל קיים לעולם ושלא יתערבו בין שאר האומות וזה אמרו ושמכם:

וזה הערה אצלי על נצחיות התורה. ר"ל אחר ששם ישראל יהיה קיים לעולם אם כן הם יקיימו התורה שאם לא יקיימוה שמם יהיה מתערב עם שאר האומות אם כן התורה תהיה נצחית:

והענין אשר נלך סביבו וכו'. ר"ל הענין אשר בעבורו ביארנו כל אלו המשלים שזכרנו הוא לבאר שהפסד זה העולם או השתנותו ממה שהוא עליו או שישתנה אי זה נמצא בטבעו הוא דבר שלא ימצא בשום פנים, גם החכמים לא חלקו בזה כי אמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב אין העדר המציאות לגמרי, שאמרו וחד חרוב הורה על השאר הזמן כי איך יהיה חד חרוב ר"ל אלף שנים אם לא תהיה שם תנועה ובמתנועע ימשך לו הזמן, ואם ישוער בהקש אל המתנועע שיהיה נח ונפסד ותהיה שיעור זמן אלף שנים נפסד הוא מאמר יחיד ואינו אמת. והוא על צורה אחת, ירצה על דעת שהעולם חוזר חלילה והב"ה בונה עולמות ומחריבן:

ואשר תמצא וכו' מחכמי התלמוד וחכמי המשנה אמרו אין כל חדש תחת השמש ואמרו עולם כמנהגו נוהג ואין שם התחדשות בשום פנים ולא שום סבה עד שמי שיקח שמים חדשים והארץ חדשה כפי מה שיחשוב וכו', ר"ל כ"כ הוא מבואר הענין בין החכמים שאין כל חדש תחת השמש, שמי שיחשוב הענין כפשוטו והיה סובר ומאמין שמים חדשים לא היה מאמין שיתהוו שמים אחר שלא היו אבל היה מאמין שיחודש להם אי זה תואר או אי זה ענין שלא היה בהם והביא ראיה על שאי אפשר שיתהוו השמים מאמרו אין כל חדש תחת השמש, אם כן זאת הגזרה והוא אמרו אין כל חדש היא מוסכמת ומודים בה כל החכמים. ולא תחשוב שבעל המאמר הזה שאמר שהשמים שהם עתידים להבראות שירצה לומר שיתחדש בשמים אי זה תואר או אי זה שנוי כאשר יראה מפשט דבריו ואם היה הענין כן יהיה סותר למה שביארנו שא"א בשום צד שתשתנה שום דבר מטבעו, באמת אין זה כוונת בעל המאמר אבל אפשר שהוא רוצה שהסבות המערכיות המסודרות שיבאו אחרי תנועות הגלגל מוגבלות מסודרות, והסבות ההם המערכיות שיבואו שיקרו בעתיד הם דברים מסודרים מששת ימי בראשית, זהו כוונת אמרו שמים שהם עתידים להבראות כבר ברואים ועומדים שנאמר עומדים לפני נאם ה' יעמדו לא נאמר אלא עומדים, והביא ראיה מאמרו אין כל חדש תחת השמש:

אמנם אמרתי שלא ישתנה דבר מטבעו וימשך אל השנוי ההוא להשאר מהנפלאות, כי לא יחשוב חושב כי דעת הרב שלא ישתנה שום דבר ממה שהוא עתה אבל ישתנו הדברים בעת שיעשה הש"י עמנו נפלאות, אבל אלו הנפלאות לא ימשכו ולא יתמידו, כי אע"פ שנהפך המטה לנחש והמים לדם והיד הטהורה הנכבדת לבנה כשלג מבלתי סבה טבעית מחייבת אותם הענינים והדומה לא ימשכו ולא יהיו מתמידים אבל ישובו הדברים לכמו שהיו ראשונה כמ"ש וישב הים לאיתנו מאי לאיתנו לתנאו הראשון, כי הדבר שהוא חוץ מהטבע לא יתמיד:

זהו מה שצריך שיאמן בנפלאות, ר"ל שהנפלאות יחדשם הש"י כדי שייראו מלפניו, וזה לא יתמיד אבל ישובו לטבעם הראשון כמו שאז"ל עולם כמנהגו נוהג:

אע"פ שהחכמים אמרו בנפלאות דברים זרים. ר"ל שיראה מדבריהם שהנפלאות כלם הם דברים טבעיים ושהאש כבר אפשר שלא תשרוף בעבור אי זו סבה שתהיה אם שפלה או גלגלית, וגם אפשר שהמים יעמדו מההגרה והם מים בצורה רק בעבור סבה אחרת חיצונית יעמדו מהגיר וכן הדין בשאר הפלאים, וזהו שאמרו כשברא הקב"ה זה המציאות והטביעו על אלו הטבעים שם בטבעם שיתחדש בהם כל מה שיתחדש מהנפלאות בעת חדושם:

ואות הנביא אשר הודיעהו השי"ת בעת שיאמר בו מה שיאמר ויפעל הדבר כמו ששם בטבעו בשורש מה שהוטבע, הנה זהו דבר טבעי אלא שאינו בלתי נהוג ומורגל, והנה שבח הרב זה הדעת למה שלא יהיה שום שנוי בטבע מעשה בראשית כי העולם כמנהגו נוהג, או בעבור שלא יתחדש רצון כי אי אפשר השתנות שום דבר אם הסבה לא השתנית כי אם הסבה היא קיימת, ועל ענין אחד המסובב יהיה קיים, והביא הרב המאמר אשר יורה על זה הדעת ר"ל מהתחדשות שום דבר שלא יהיה על המנהג הטבעי, א"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיהיה נקרע לבני ישראל הה"ד וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאו הראשון, א"ר ירמיה לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא מששת ימי בראשית הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיקרע, את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, את אריות שלא יזיקו לדניאל, את הדג שיקיא את יונה, והוא ההקש בשאר. הנה נתבאר בזה שתי דעות במופתים דעת הרב, והוא שצריך שיאמין כל בעל דת כי הנפלאות הם חוץ מכל הקש והשם עשה אותם הנפלאות כי הוא יכול לעשות לאש שלא לשרוף, ולים שייבש, ושיעמדו המים למעלה בלי הגרה, ולאריות שלא יזיקו, ולדג שיקיא את יונה וכן ההקש בשאר, ודעת מי שיראה שאין זה חוץ מן הטבע אבל בעבור סבה מהסבות שיתחדשו על המעט והם סבות טבעיות כבר יעיקו לאלו הדברים שלא יפעלו פעולותיהם המיוחדות אבל יפעלו הפך פעולותיהם בעבור סבה מהסבות, כי המים כבר יעמדו למעלה כמו שיעמוד האבן אם ימצא שם דבר מקשיי, והשם לא עשה ולא פעל שום נס ולא הנביא אלא שאות הנביא יהיה בהודיעו מתי יהיה האות הזה:

אמר שם טוב ראיתי בנפלאות דעות זרות, דעת מי שיראה שהנביא יפעלם, ויתן סבה טבעית לזה בעבור שנפש הנביא היא דומה לנפש העולם שהוא נפש הגלגל ונפש הגלגל יעשה שנויים בזה העולם מההוייה וההפסד, כן נפש הנביא יפעל בזה העולם חום או קור או אי זה דבר שירצה, ולמה שנפש הנביא הוא מעצם השכלים הנבדלים מעצם נפשות השמים לכן יוכל לפעול בגשמי העולם אלא למה שהיה נפש חלקית לא יפעל בכל העולם אבל בדבר חלקי בהביא מטר בארץ אשר הוא יושב בה או הביא רעם או רעש, והחכם ראב"ע ז"ל יחשוב כי נפש הנביא כשידבק בשכל הפועל יפעל בכל ויחדש אותות ומופתים, וזה אמרו כשידבק החלק בכל יפעל בכל ויחדש אותות ומופתים, ואבן רש"ד יאמר כי הדבור בנפלאות אין בו לקודמים מן הפילוסופים מאמר, כי זה אצלם מן הדברים אשר אין ראוי לחקור עליהם, והחוקר בהם או המספק בהם צריך אצלם אל עונש כמו אם יספק אם האל נמצא או אם ההצלחה נמצאת או אם המעלות נמצאות. ואולם למה שספר אבוחמ"ד מסבות זה מן הפילוסופים הוא מאמר לא אדע מי יאמרו אלא ב"ס, והאמת כי הדבור בנפלאות הוא קשה ונמנע לתת סבה טבעית להם, כי העושה הפלאות הוא יודע לבדו איך עשאם כמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו, כמו שאי אפשר לתת סבה בשלמות, ואם שהם דברים מתמידים כהויית הב"ח, ולא בהויית הצמחים המשתנים וסגולותיהם, כמ"ש דוד נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, והרצון בו כי אף שנפשי היא יודעת מאד בטבעי הדברים נעלם ממנו לתת סבות הדברים, לכן אמר אודך על כי נוראות נפלאתי וגו' ואין כל הדברים הנמנעים בחק הסכלים נמנעים בחק הנביאים, וכ"ש בחק האל, כי מי שפעל העולם מלא דבר יוכל לפעול כל שאר הנפלאות. והמאמר אשר אמר הרב שהוא זר מאד נפלאתי עליו, כי זה המאמר לא יאמר דבר אלא שאלו הדברים נבראו בחק שיקבלו התאר שיגזור השם עליהם, כי האש אינו נמנע שלא ישרוף לא בעבור סבה טבעית אבל בעבור רצון השם וכן שאר הנפלאות, ואמר תנאי התנה להורות על שני דברים, על שהוא אפשרי בחק המקבל לא נמנע כי לנמנע טבע קיים, ושהשם גזר אלו הדברים מששת ימי בראשית כל הנסים שהיו ושעתידים להיות, כי אין ראוי להאמין שיתחדש עתה שום רצון מה שלא היה קודם, זהו מה שכוונו ז"ל בזה המאמר הנכבד, לא מה שכיון הרב. אבל מדרך הרב להוציא הדברים מפשוטן כדי להוליד כוונתו, וזה אמרו הנה כבר התבאר לך הענין ונגלה הדעת שאנחנו נאות לאריסט"ו בחצי מדעתו והוא שנאמין שזה המציאות לעולם נצחי על זה הטבע אשר רצהו האל, לא ישתנה דבר ממנו בשום פנים אלא בפרטיו ע"צ המופת, אף ע"פ שיש בו יכולת לשנות או להעביר איזה טבע שירצה מטבעו, אבל היה לו פתח והתחלה שלא היה שם דבר נמצא כלל אלא השם וחכמתו גזרה שימצא היצור בעת שהמציאו, ושלא יעדר זה אשר המציא ולא ישתנה לו טבע אלא במה שרצה מפרטיו ממה שכבר ידענוהו שהשתנה על ידי הנביאים, ומה שלא נדעהו מאשר יבא בעתו בזמן המשיח ובתחיית המתים, זה דעתנו ויסוד תורתנו, ואריסט"ו יראה שכמו שהוא נצחי ולא יפסד כן הוא קדמון ולא נתהווה, וביארנו שזה לא יסודר אלא על דין החיוב ושהחיוב יש בו סרה בחק האל מה שכבר ביארנוהו. ואחר שכבר ביארנו שהעולם מחודש ראוי שנבאר מעשה בראשית, וזה אמרו, ואחר שהגיע המאמר על זה, נביא פרק שנזכור בו גם כן קצת הערות על פסוקים באו במעשה בראשית, כי הכוונה הראשונה בזה המאמר אמנם היתה לבאר מה שאיפשר לבארו ממעשה בראשית ומעשה מרכבה אחר שנקדים שתי הקדמות כוללות, אחת מהם זאת ההקדמה הא' כי כל מה שנזכר ממעשה בראשית בתורה אינו כולו כפשוטו כפי מה שידמו ממנו ההמון, שאילו היה הענין כן לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה. ההקדמה הב' שהנביאים כמ"ש ידברו בשמות משותפות אין הכוונה בהם מה שיורו בהם בכוונתם הראשונה ועקר הנחתם או בדמיונם הראשון, ואחר שני אלו ההקדמות הביא הרב פרק מבאר מעשה בראשית: