Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Noach, Torah Ohr
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
צריך ליתן טעם למה באה ברכה וציווי דפריה ורביה כפל דהיינו לאדם ונח, והנני מבאר כיד ה' הטובה עלי, ואגב יתבארו איזה סודות במבול ובאות קשת ובהפלגה. וגם יהיה מתורץ בענין היקישא דפריה ורביה שהעתקתיו לעיל בפרשת בראשית, שאמרו (יבמות סג, ב) מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות, ומייתי לה מדסמיך ליה לקרא (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, למה שינה מלשון דקרא שאמר צלם, והם זכרו דמות, וע"כ שני עניינים הם, דהא כתיב בצלם ודמות:
We now need to explain why both the blessing and the commandment to be fruitful and multiply had to be recorded twice, both to Adam and to Noach. I will endeavour to explain this as best as I can, and in the process I hope to deal with several puzzling aspects of the deluge, the rainbow and the building of the Tower. I also hope to clarify what is meant by the statement that failure to procreate diminishes G–d's image in the world. I will explain the apparent inaccuracy of Rabbi Yaakov in Yevamot 63 when he speaks about diminishing G–d's דמות, whereas the verse cited in support of his observation mentions צלם, not דמות. The fact is that the Torah's report when describing man's creation mentions both צלם, and דמות.
איתא בזוהר בפרשה זו (ח"א סא, א), אלמלא לא חטא אדם, לא עבד תולדות כגוונא דא מסיטרא דיצר הרע, אבל עבד תולדות מסיטרא דרוח קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר. ובגין דכל תולדות דבני נשא כולו בסטרא דיצה"ר, בגין כך ליתן לון קיום. אבל אלמלא לא חטא אדם ולא אתתרך מגינתא דעדן, עביד תולדות מסיטרא דרוח קדישא דקדישין כמלאכי עלאין קיימו לדרי דרין כגוונא דלעילא. כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגינתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגינתא, לא אתקיימא אפילו לאשתרשא בעלמא דא. עד דאתא נח ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, עכ"ל. מי שיש לו עינים לראות ויורד בעומקו של מאמר הזה, יתגלו לו כמה עניינים:
The Zohar Parshat Noach, (Sullam edition page 14) writes as follows: Had Adam not sinned, he would not have begotten descendants that had their roots in the סטרא דיצר הרע, the emanations of the left side, the side of the evil urge, but his תולדות, descendants, would all have been rooted in the סטרא דרוחא קדישא, the side of the emanations housing the Holy Spirit. The reason that all the descendants of man failed to endure was that they were rooted in the סטרא אחרא, the left side source of the serpent's pollutants, or that such element was at least part of such descendants. Anything containing such an element cannot endure indefinitely. If, however, Adam had not sinned and had not been expelled from גן עדן as a result, his descendants would have been like the ministering angels and they would have lived forever. Since he sinned and begat children outside גן עדן because he did not merit to beget children within the garden, these children did not live forever and did not even become firmly rooted in this earth until Noach the righteous came along and entered the ark. All the generations of mankind had their origin in the ark; after leaving the ark mankind spread out all over the earth. So far the Zohar. [Another edition adds the words: This is why the Torah writes אלה, "These are the generations, these and not previous ones." Ed.] Anyone with eyes in his head who wants to explore this statement in depth will experience several revelations.
ראשית דבר, העולם נברא בשביל האדם שנעשה בצלם ודמות כביכול אדם התחתון כדוגמת אדם העליון¹. והיה הוא ותמורתו קודש, דהיינו תיק הספר עם הספר, וזהו הגוף והנשמה, כי אז קדוש יאמר לו כשהוא בבחינת יהי אור כתנות אור באל"ף, והנשמה קודש הקדשים. וזהו סוד צלם ודמות, צלם מצד הנשמה, דמות מצד הגוף, כאשר רמזתי למעלה בפרשת בראשית, והארכתי בהקדמת תולדות אדם, ואז היה חי לעולם בגוף ונפש. וענין תולדותיו להיותן קיים באיש ולא במין לבד הפריה ורביה היתה בסוד השתלשלות כמלאכי עליון המשתלשלים זה מזה כי אין להם הפסק ומתפשט כמדליק נר מנר, והיה צלם אלהים מתפשט ומתרבה, ואף בהתפשטות היה נשאר סוד הצלם. אף שמאדם וחוה ואילך היה חילוק שנולדו מטיפה, מכל מקום אלו לא קלקלו לא היה טיפה סרוחה:
footnotes: ¹ וכמו שפירשו בזוהר (עי' ח"א נה, ב) אלה תולדות השמים וארץ, ואמר תולדות שמים וארץ ולא אמר אלה שמים וארץ וגו'. אבל אמר אלה תולדות לרמוז על אדם וחוה שהם תולדות שמים וארץ, ולא תולדות בני אדם כי אם יצירתן משמים וארץ כו':
First of all, the universe was created for the sake of man who was formed in the image and likeness, i.e. בצלם ודמות of G–d, so to speak. This means that אדם התחתון is patterned after אדם העליון, a heavenly version of man. This means that not only his heavenly counterpart but also he himself is holy, or that "the book and the cover" are both holy. The book and the cover in this instance are the soul and the body. When in such a state, man's clothing are כתנות אור, garments woven of the original light with which G–d created the universe. The word דמות describes the holiness of the body, whereas the word צלם describes the state of man's soul. We have discussed this at length in the treatise תולדות אדם. As long as such ideal conditions prevailed man's immortality was not limited to his species, but each individual person enjoyed everlasting life. The system of procreation would have paralleled that of the angels who develop from one another much like a candle which can light another without the light of the original candle thereby decreasing or “aging.” As a result of this type of procreation G–d's צלם would have expanded continuously, each new human being would have had the צלם אלוקים transmitted to it with the drop of semen it originated from, though such a human being had not been formed by G–d Himself as had Adam. The drop of semen would not then have been described as "an evil smelling drop," as it is described nowadays in Avot 3,1.
והנה קלקל בסוד היין כי חוה סחט[ה] אשכול של ענבים (בר"ר יט, ה), והלך בבחינת הרע. ואלו לא קלקל ונשאר בטוב בסוד יין המשומר בענביו, היה בסוד (אבות ב, ח) בור סיד שאינו מאבד טפה והיתה הטפה זרע קודש מצבתה. וכשקלקל, לא די שלא נשאר בכבודו, אלא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והבור ריק, כי לא נשאר קיים אפילו במין במבול שבלה את העולם מכח העון שהיו מסריחין את הטיפה כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב)¹, לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:
footnotes: ¹ דבר זה צריך ביאור רחב, תתבונן ויראו עיניך שכל ההשחתה דדור המבול היה בהשחתת הברית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יב, א) שהשחיתו זרעם. על כן תמיד הזכיר למינהו בפרשה זו. והזכיר גם כן איש ואשתו, ותיבת אשתו דייקא ולא אשה אחרת. ואין הכוונה דוקא כשבא אל אשה אחרת, אלא אף מי שמשחית זרעו בר מינן הוא דבוק באשה אחרת, שהיא מצד אלהים אחרים סטרא דמסאבא. והיא האשה אשר הוכיח ה' בשבט פשע, והיא לילית המרשעת שהיתה מתחילה בק"ל שנה של אדם הראשון מולדת רוחין ושידין מזרע לבטלה של אדם הראשון. אחר כך נתדבק בחוה אשתו למינהו וגירש את לילית כמוזכר במדרש (זח"א נד, ב) הם נגעי בני אדם בר מינן המטמאין את האדם בהוצאת זרע. וזהו סוד (בראשית ו, ב) ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, בחרו ברע, ויהי ע"ר ר"ע כי יצר רע, וגם בחרו אותיות ברחו, כי היא ברחה מאדם הראשון כשגרשה ונתדבק בחוה בת ק"ל שנה, ונתדבק במינו והוציא רשעה מביתו היא לילית וגרשה וברחה ממנו. והיא מתחממת באנשים רעים ומוציאה זרע וקרי, וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אשר ברחו, הם הנשים כיתות לילית בר מינן:ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר. ונח שהוא איש צדיק יסוד עולם סוד ברית המעור נשאר. וכן מכל חי שדבקו למינהו:וזה לשון הזוהר (ח"א נט, ב) תא חזי, נח דלתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי (בראשית ט, כ) איש האדמה, ורזא אוליפנא דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב (שם ז, ג) לחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דא לעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב (שם ו, יח) והקמותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון [הברית]. דא תיבת נח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח איהו עביד תולדות, כמה דאיתמר, אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח וכו', למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (שם ח) ונח מצא חן בעיני ה', עד כאן לשונו. ומבואר המאמר בפרדס שער צינורות פרק שלישי:וכלל הענין, כי נח בתיבה הוא מרכבה לברית מעור העליון שהוא יסוד, סוד ברית שלום בארץ העליונה שהיא מלכות, והתיבה רומז למלכות, סוד ארון הברית ששם התורה סוד תפארת, שהוא סוד זיווג העליון הוא יסוד ברית הבנין. וזהו והקמותי את בריתי, שהוא סוד הקימה להשפיע במלכות לקיים הבנין, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמער איש ולויות מקים את בריתו ודבק באשתו ולא באחרת. ואז אלה תולדות נח סוד פריה ורביה על ידי אשתו:וזהו סוד (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ולכאורה קשה, מהו זה שאמר שרצו בארץ ורבו בה, בודאי לא בשמים היא. וגם הוא באריכות לשון. אלא הענין בחטא השחתת זרעם כתיב (שם ו, יא), ותשחת הארץ, היא סוד הארץ העליונה שהיא לפני אלהים, כי נשחתה ומלאה הארץ חמס, כי בחטאם גרמו שהשפע העליון בסוד היחוד והזיווג הראוי להארה העליונה ואז נתמלאה ברכה והארץ מבורכת ומשם צוה ה' את הברכה להשפיע לתחתונים, עתה כביכול נשחתה להיות השפע הזה יורד לתחתונים הקליפות. וזהו סוד החמס, כי ההשפעה היא חמס נחמס בידי הקליפות. וזהו הסוד נתבאר במקומו בארוכה ובפרט בהקדמה תולדות אדם. זהו שהזהיר פרו ורבו בקדושה ובטהרה, ואז תתעוררו למעלה להיות הברית שלום בארץ העליונה, זהו שרצו בארץ ורבו בה לא תצאו חוצה:וזהו סוד אות ברית הקשת, ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני ובינכם וגו' את קשתי נתתי בענן וגו'. וזה לשון הרמב"ן, זאת אות הברית אשר אני נותן, שמשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשות לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בה וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהיפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותה ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם, ועוד שאין יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדות, כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן כאשר אמר זאת אות אשר אני נותן, ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם:ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם (בראשית לא, נב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (שם כא, ל) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמת ברית, וכן במילה אמר (שם ט, יג), והיה לאות ברית ביני וביניכם, בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד, עד כאן לשונו:ועיין בעקידה בשער י"ד שכתב, שאות הברית אינו אלא שהוא דוגמא לדבר כו', עיין שם באורך ותראה כי נדחק במאוד בפירוש הפסוקים. ולכלהו אית פירכא מהא דאמרו רז"ל (ב"ר לה, ב) שבדורו של חזקיהו ושל רשב"י לא נראתה קשת. לפי דבריהם מאי גריעותא היה להם אם נראה הקשת. ואף שחתר בעל העקידה להשיב על זה, יראה המעיין שדבריו רחוקים במאוד:ובשם רבינו משה איסרלש ז"ל שמעתי שאמר, אף שהקשת הוא בטבע, מכל מקום לא היה נראה הקשת אם היו זכאין, כי אי אפשר לפי הטבע הקשת אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואלו היו זכאין לא היה יורד המטר ביום אלא בלילה בשעה שבני אדם בביתם כמו בלילי שבת, כמו שכתב רש"י על פסוק (ויקרא כו, ד), ונתתי גשמיכם בעתם. וזהו שאמר ליה לרבי יהושע בן לוי נראתה קשת בימיך (כתובות עז, ב) מדייק תיבת בימיך, ימים ולא לילות, כלומר אם ירד המטר ביום בזמניך ואז יתראה הקשת:ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא זו, וכן עוד קושיא דוגמא זו שהקשה על מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כט, א) על ד' דברים מאורות לוקין, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועות השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב, א) תנא דבי רבי ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה וקראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא שקרא הדורות מראש וידע מעשיהם ופורענותם, על כן המציא הקב"ה וברא זו הטבע להיות הקשת, כי אז בעמדו בעת עמדו מימי נח ואילך יורה הברית הזה שהם חוטאים, והקב"ה נאמן בבריתו שלא יהיה עוד מבול. וכן לענין הליקוי, היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו לקוי בעת שראויים ללקות מפני חטאם הנ"ל:ואל תבהל את פיך לאמר, הנה כבר גלוי וידוע כל החטאים שיהיו ועל זה עשה הקב"ה מעשה וברא בריאתו, אם כן נראה לעין שהחטאים האלה הם הכרחיים ואיה איפוא הבחירה. והקושיא הקדומה של ידיעה ובחירה היא קשה בענין זה יותר בתוקף ונראה לעין. דע כי כבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בבית הבחירה, עיין שם יראו עיניך וישמח לבך, על דרך ההם הוא על דרך הפשט:עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל עניינים הנ"ל בשם חכם מופלג וזה לשונו, בענין מאורות לוקין, הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב), כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הבדל גופני גשמי, היה הצל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל. וכן בענין הקשת נוכל לומר שהגם שהוא דבר טבעי בהיות חלק ארץ אחת גשומה וחלק שכנגדו השמש בגבורתו, אלמלא החטא הנוטל כח העליונים ותחתונים בזכותם ובהירתם, לא היה עושה רושם גשמיי כזה. נמצא עשיית רושם גשמיי סימן השתנות על ידי מעשינו כח וחיות עליוני ונעשה כח גופני מקבל שינוי והשתניות ומקריות, מה שלא היה כן אם היה בכח עליוני כשאר הנבדלים של מעלה שלא יקבלו שינוי ומקרה. ודבר זה עיקר גדול ואמוניי, שכן בידינו על ידי מעשינו חס ושלום השמים לא יתנו טלם והארץ יבולה:אמנם על דרך הסוד יתבאר ענין הקשת על ענין כמוס שהוא למעלה מהטבע, ואז יבא על נכון מראה הקשת, כי יהיה אות ברית על שלימות הברית, והוא הענין אשר אנחנו עוסקים, שכל חטא דור המבול היה בהשחתת ברית, ועל כן נשחתה הארץ העליונה מברית העליון ברית המעור, והקב"ה התעורר ברחמיו ואמר זאת אות הברית. וכבר ידעת פירוש של זאת שהוא המלכות שתהיה דבוקה באות הברית, ואמר אשר אני נותן רומז בכאן על התפארת. וסוד הקשת נורא וגדול במאוד, והרוצה לעמוד על סוד הענין יעיין ברמב"ן וברקנאט"י:וכלל הענין, כי אות הזה והברית היא אות המילה והברית שבה, עיין שם בדבריהם ותמצא מטעמים כאשר אהב נפשך. והקשת שהוא סוד אות ברית והמעלה, והוא מדריגת יוסף הנקרא צדיק על שם (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אמר הכתוב (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו. והנה כמו שאסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א), כך אסור להסתכל בערוה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המסתכל בערוה קשתו ננערת. כלל הענין הוא תיקון הברית שלמטה ושמירתו וקדושתו, ואז נזכר הברית שלמעלה זכרון לטובה:
Adam ruined this state of affairs by interfering with the סוד היין, the mystical properties of the grapes. [I suppose that this is based on the tree of knowledge having been a grape bearing tree. Ed.] He followed an evil path by squeezing a cluster of grapes (and consuming its juice). Had he not done so, that "wine" would have remained in the state of what our sages call the יין המשומר בענביו, "the wine that remained preserved within its grapes (compare Berachot 34).” In that event he would have been like "the cistern that does not lose a single drop” [hyperbole for total recall, see Avot 2,11. Ed.]. He would have retained all the holiness that had been his when he was created. When Adam sinned, he did not only lose some of his former glory, fall from a "high roof" (to the ground), but he fell into a "very deep pit" (below the ground). This was a בור רק, an empty pit [allusion to the pit Joseph had been thrown in. Genesis 37,24], since it did not even contain the ingredients for the survival of the species. The species was wiped out at the time of the deluge as a direct consequence of Adam having polluted that "drop of sacred semen," and made it "evil smelling." Due to G–d's personal intervention, Noach was saved seeing he was righteous, and the righteous are the foundation of the universe. The present universe was founded by him as a result.
וכבר נודע כי צדיק יסוד הוא סוד ברית קודש ברית המעור, ונח נולד מהול כמו שאמרו רז"ל (מדרש שוח"ט ט, ז), כי הוא שומר הברית, ואף שלא החזיר עטרה ליושנה להיות כתנות אור ויהיה קיים באיש וחי לעולם, מכל מקום נשאר הקיום במין מחמת פריה ורביה שנשאר מין האדם קיים אבל לא באיש, כי הוא שתה מהכרם היה קצת מדוגמת אדם שסחט אשכול ענבים, והוא סבר לתקן מה שרצה ליטע הכרם מטע ה', אבל קלקל במה ששתה הרבה, וכתיב (משלי כה, כז) אכול דבש וגו', ומכח שהלך במופלא ממנו הרבה הציץ ונפגע, ודברים אלו הם סתומים וידועים ליודעי חן¹:
footnotes: ¹ ויחל נח איש האדמה וגו', פשוטו ידוע. ונרמז בו סוד גדול לחכמים שנכנסו בעמקי התורה וסתריה. כבר ידעת כי השכינה נקראת כרם, שנאמר (שה"ש ח, יא) כרם היה לשלמה, כרם ה' צבאות, ומן הכרם ההוא יוצא היין המשומר בענביו. והבורא יתעלה ויתברך בגלות סתריו לבני אדם, רצה שהאדם יתור ויבקש הכרם הזה אך לא שיתדבק בקליפותיו, כי בזה יש בו שני מיני יינות, האחד הוא היין המשומר הבא מצד החסד שיש בהאילן ונקרא כוס ישועות, כוס רויה, כוס של ברכה. ועוד יש בו יין אחר שנאמר עליו (דברים לב, לג) חמת תנינים יינם, סורי הגפן נכריה, כוס התרעלה, ונמשך היין ההוא מצד הטומאה ומגפן סדום הבא מרוח הטומאה הנקרא יין נסך, שנאמר (ישעיה מב, יז) האומרים למסכה אתם אלהינו, כי נגע ברוח הטומאה, וזהו שנאמר (דברים לב, לח) ישתו יין נסיכם:והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממידת הדין נטע כרם, והלך לתור ולבקש ענין הכרם ההוא להבחין בין טוב לרע שבו, זהו שנאמר (בראשית ט, כ) ויטע כרם. אמנם לא נזהר ולא נשמר, כדכתיב (שם) ויחל נח, דרשו רז"ל (ב"ר לו, ג) עשה עצמו חולין. וישת מן היין וישכר, כלומר שתה מן היין המשכר, ויתגל בתוך אהלה, הה"א השנית הנקרא כרם שם נתגלה חרפתו, כי נמשך אחרי היין המשכר ולא אחר היין המשמח אלהים ואנשים, עכ"ל ברקנ"ט:
We have discussed elsewhere that the צדיק is linked to the emanation יסוד, and that this emanation is linked to מלכות through the covenant of circumcision. Noach's position in the world was demonstrated by the fact that he was born circumcised, i.e. without foreskin, according to Avot de Rabbi Nathan 2,8. Our sages say that "he guarded the covenant," and that though he did not succeed in reversing the decline of mankind to the extent of restoring man's stature to what it had been prior to Adam's sin, i.e. to have man clothed in garments of light so that individual immortality would be restored, at least he succeeded in restoring the immortality of the species. The reason that Noach did not succeed beyond this is that he drank afterwards from the vineyard he had planted, something not unlike Adam who had squeezed the juice from the grapes of the tree of knowledge. Actually, when he planted the vineyard (the tree that G–d Himself had planted in גן עדן), Noach had intended to repair the damage done by Adam, but he sinned by indulging in too much wine. Proverbs 25,27: "It is not good to eat too much honey” alludes to that incident¹
footnotes: ¹ The author mentions in an annotation that Pardes Rimonim describes the whole subject matter of the vineyard, wine, etc as something that can either be a fountain of spirituality or a source of debauchery, drunkenness. Although Noach strove to regain the יין המשומר, the reservoir of spirituality which Adam had lost by imbibing from what had been forbidden to him, Noach debased himself when he planted that vineyard; the fruit of its wine did not become his כוס ישועות, cup of salvations, but turned out to be the גפן סדום, the vineyard of Sodom, and its grapes turned out to be ענבי רוש and אשכלות מררת למו, "the grapes for them are poison, a bitter growth their clusters" (Deut. 32,32). In short, Noach had drunk the wrong kind of wine..
והנה כששתה הרבה נשתכר ובא השטן וריקד בתוך הסעודה הוא כנען אשר בידו מאזני מרמה ארור כנען (בראשית ט, כה), על כן לא הוחזר העטרה ליושנה להיות האדם קיים באיש. אבל נשבע הקב"ה שלא לכלות האדם ויהיה קיים במין עד עת קץ שרמז לו הקב"ה על קץ הימין קץ כל בשר כדבעינן למימר לקמן בעזרת השם יתברך, אז ישמח ה' במעשיו ותתחדש הבריאה, כי עדיין לא היתה הבריאה בראשית המחשבה, עד שיבא משיח צדקנו, אלה תולדות פרץ (רות ד, יח) ונכתב מלא:
[What had happened to Noach was similar to what happened to the colleague of Rabbi Akiva who investigated the mysteries of the link between G–d and man only to emerge with his mind deranged (Chagigah 14). One must not overestimate one's spiritual capacity, just as one must not underestimate it. Ed.]. In spite of all this, G–d swore not to cause the extinction of the human race again, as had occurred during the deluge. When G–d promised this, He alluded to His previous statement of קץ כל בשר, in Genesis 6,13; this suggests that the present condition of immortality of the species only will continue during the length of mankind's natural history. Only after the arrival of the Messiah will there be a change, and when "G–d will rejoice in His handiwork again" (Psalms 104,31), the state of the universe will revert to what it had been at the time Adam was created. We will return to this later. The "descendants" which are the true descendants G–d had wished to see will not occur till the Messiah; this is indicated in Ruth 4,12 ואלה תולדות פרץ, where we find the word תולדות, descendants, spelled with two letters ו, to indicate that such descendants will correspond to all that G–d has hoped for from mankind. Peretz, of course, is another name for the Messiah.
ובמדרש רבה (בר"ר יב, ו), א"ר שמואל בר נחמן, כל תולדות שנאמרו בתורה חסרין בר מן תרין, אלה תולדות פרץ, והדין (בראשית ב, ד). ומפני מה אינון חסרין. ר' יודן בשם ר' שמעון אומר, כנגד ששה דברים שנטלו מאדם הראשון, ואלו הן, זיווגו, וחייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופירות האילן, ומאורות כו' עיין שם. עוד במדרש רבה (כג, ה) ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר וגו' (בראשית ד, כה), ר' תנחום בשם ר' שמואל אמר, נסתכל אותה זרע שהוא בא ממקום אחר ואיזה זה זה מלך המשיח עד כאן:
Rabbi Shmuel bar Nachman in Bereshit Rabbah 12,6 says that there are only two instances in which the word Toldot is spelled plene: the example of Ruth we have quoted and Genesis 2,4: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. Why do all the other instances have one letter ו missing? Rabbi Yudan in the name of Rabbi Avin says that this is due to the six (letter 6=ו) items that G–d has withdrawn from Adam. These are: His זיו, his resplendence [all the editions have זיווג which is an obvious error. Ed.], his life (immortality), his physical height, the fruit of the earth, the fruit of the tree, and the luminaries. All of these are to be restored in the world of the future. Another statement made in that Midrash 23,5 concerns Genesis 4,25, where Eve is reported as naming her third son שת, because "G–d has presented me with another offshoot in place of Abel." Rabbi Tanchum comments that Eve looked at the offshoot (seed) and realized that he had originated from a different sphere, and that would eventually be the Messiah.
הרי שלא יתקיים שם שת שממנו הושחת העולם עד שיבוא המשיח ויקויים בו (במדבר כד, יז) וקרקר כל בני שת, דהיינו שיסיר הקליפות הסובבות הפרי, ואז יהיה העולם נשתת ככוונת בראשית הבריאה ויתקיים (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו, ובלע המות (ישעיה כה, ח), כי יחיו חיי עדי עד בלבוש כתנות אור כאשר הארכתי בהקדמת תולדות אדם, ויהיו ישראל הנקראים אדם בצלם ודמות עליון, ותתרבה הפריה ורביה כמו שרמזו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה אשה שתלד בכל יום. ויתקיים כל אחד באיש, ותהיה הפריה ורביה בסוד ההשתלשלות וכמו שנצטווה עליה אדם אם לא חטא. וכשחטא, אז נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא שבא המבול ולא נתקיים אפילו במין, ואלה תולדות נח שיצא מן התיבה קיום העולם בפריה ורביה קיום במין עד זמן משיח בן דוד אז יתקיים באיש ויהיה בצלם ודמות, מה שאין כן לאחר שחטא אדם נסתלק הצלם האמיתי ולא נשאר רק דמיון מהצלם בסוד הדמות, כענין צל האדם לפעמים בבואה, ולפעמים בבואה דבבואה, והכל לפי מה שהוא:
What she meant to say was that this seed would not live indefinitely until the era of the Messiah, but would at that time fulfill the promise of Numbers 24,17: וקרקר כל בני שת, "and he will dig up the foundation of all the children of Sheth." In Kabbalistic terms: This means that the Messiah will remove all the קליפות, the negative influences surrounding the fruit, the pure interior. At that time the world will be founded on the principles envisaged by G–d at the time of Creation. G–d will then truly derive pleasure from His creatures, death will be banished and people will live forever wearing garments woven out of light -as I have explained in the introduction to my treatise תולדות אדם. Israel will then be known as אדם, בצלם ודמות עליון, as reflecting the likeness of man's celestial counterpart. Procreation will take place at a fast pace, as described in Shabbat 30: "In the future, a woman will give birth daily. When Noach came out of the ark, however, and his descendants are described (10,1), the word תולדת is spelled defective since only the survival of mankind as a species had been assured, seeing that man had forfeited the true צלם. What man had retained was only a דמיון הצלם, a resemblance of the Divine image, something more like the דמות. The so-called צלם nowadays is more like man's shadow, צל, sometimes more visible, other times less pronounced, depending on the spiritual level of the individual.
ובבראשית רבה (כד, ו), זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א), אלו תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הן אלהות, בעון קמיה אבא כהן ברדלא אדם, שת, אנוש, ושתק, אמר להם עד כאן בצלם כו' ע"כ. בענין פריה ורביה בזמן הזה עד ביאת משיח צדקינו לא שייך לומר מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט הצלם, כי הצלם כבר ממועט. רק שייך לומר כאלו ממעט הדמות. ומביא ראיה (יבמות סג, ב) מהפסוק (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם. היה די שיאמר כי בצלם אלהים עשהו, והיה קאי על אדם שהזכיר שופך דם האדם. אלא האדם רצה לומר האדם המיוחד דהיינו אדם הראשון. ואמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, אדם הראשון, וממילא מסתבר אף שנסתלק הצלם, מכל מקום יוצאי יריכיו יש בהם דמות קצת מהדמיון הצלם אשר ג"כ בו קדושה:
Bereshit Rabbah 24,6 comments on Genesis 5,1 זה ספר תולדת אדם, "This is the book of the descendants of man," that those mentioned now are descendants, whereas the previous ones were not descendants. What then were the earlier ones? Were they deities perhaps? [sarcastically] The answer given is that the generations אדם-שת-אנוש were indeed תולדות. [The Midrash goes on to elaborate on all the changes that took place on earth during Enosh's lifetime, indicating a radical decline in man's spirituality. Ed]
הכלל העולה, מצות פריה ורביה נצטוו לאדם, וחזר הציווי לנח, כי כל אחד ענין בפני עצמו. פריה ורביה דאדם היא מרוח קדישא ולא מהתעוררות יצר. ופריה ורביה הנאמר בנח היא מצד היצר אשר היא נוהגת עתה. ונאמר ברכה בשניהם, כי הצד שוה שבשניהם בזה להתלבש בברכה מבריכה העליונה:
The commandment as issued to Adam was of one category, whereas the identically worded commandment when issued to Noach and his sons was of another caliber. The former emanated from the Holy Spirit, the "right" side of the emanations as we have stated, whereas the latter is rooted in man's sex drive, derives from the "left" side of the emanations. G–d pronounced His blessing in both instances; G–d's blessing is the covering they have in common.
ומאוד מאוד צריך להתקדש בתשמיש להמשיך הברכה, אף שאין המדריגות שוות, כי זה בסוד הצלם, וזה בסוד הדמות כדפירשתי. ובא הציווי לנח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ, כלומר תכינו עצמכם במאוד מאוד להתקדש לעורר הקדושה והברכה העליונה, כי עתה שיש ערוה דהיינו משנתלבשו בכתנות עור, אז פריה ורביה מצד הערוה. ואלו לא חטא אדם, לא היתה ערוה רק תשמיש מצוה, כמו היד העוסקת ומנחת תפילין שהיא פעולת מצוה. ומאז בא הנחש נעשה ערוה וצריך להתקדש ביותר לעורר הקדושה, כי בכל מקום שיש גדר ערוה נאמר קדושים (ויק"ר כד, ו), להוציא מחול אל הקודש:
This blessing which originates in very holy regions is extremely necessary as an accompaniment to the sexual act, even though that act nowadays cannot be compared in purity to the time Adam and Eve performed it in גן עדן. Adam was under the influence of צלם, whereas nowadays the highest level of man's holiness is דמות. When the Torah writes in 9,7: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ, the meaning is: "prepare yourselves thoroughly so that you contain enough holiness to attract the blessing and sanctity from the "higher" regions, since now that you are dressed only in כתנות אור, garments made of hide, the sex act is rooted in ערוה, unchastity." But for the sin of Adam, obscenity would not have existed and the sexual act would have been the fulfillment of a מצוה, no different from the putting on of תפילין. Ever since the serpent seduced Eve the act became one of unchastity, ערוה. This is why it has become necessary to sanctify oneself prior to performance of the commandment to procreate, and why wherever the Torah mentions unchastity it also mentions קדושה, sanctity, to urge us to elevate such acts from merely being something profane to being something sacred.
וכי תאמר בלבבך למאי נפקא מיניה נכתב הציווי של פריה ורביה הנאמר לאדם אחר שנתבטל. ובפרט שאמרו בסנהדרין פרק ד' מיתות (נט, א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לישראל, לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני, לישראל נאמרה, ולא לבני נח. ופריה ורביה אינו בכלל ז' מצות בני נח, ולא נאמרה אלא לישראל וכדאיתא שם, א"כ למה נכתב מצוה דפריה ורביה של אדם. יש לפרש, נאמרה לישראל שתתקיים לעתיד בבוא משיח צדקינו:
You may well ask why the commandment of procreating, which was addressed to Adam has been recorded in the Torah altogether, seeing that its original dimension as applicable to Adam had already become incapable of fulfillment? This argument is especially strong seeing that Sanhedrin 59 states that any commandment issued to mankind as such which has been restated after the giving of the Torah at Sinai applies both to mankind at large and to Israel, whereas any that has not been restated applies to Israel only. The Talmud seems clear that the commandment to procreate is not one of the seven commandments that apply to all mankind. Why then was this commandment to Adam written down altogether? We must answer that the reason it was recorded was because of its applicability in an ideal world, a world after the arrival of the Messiah.
נחזור לענין, מצות פריה ורביה הנאמר באדם, ומצות פריה ורביה הנאמר בנח, תרי עניינים הם. ולהבינך הענין ביותר, הנני מפרש בעומק דברי הזוהר שכתב (ח"א סא, א) פריה ורביה דאדם היה ראוי להיות מסטרא דרוח קדישא, ועתה התולדות מצד יצה"ר, זה יתבאר עם מה שאמר במדרש (תנחומא נשא טז), אמר ר' שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כו'. והמאמר ארוך ולא העתקתי אלא הצורך לענין שלנו:
Let us get back to the basic difference between this commandment as issued to Adam and as issued subsequently to Noach and his family. In order to comprehend this properly, let me first explain a comment by the Zohar which writes that actually the performance of that commandment should originate in the סטרא דרוח קדישא, emanations on the right side, whereas nowadays it emanates from the side in which the evil urge resides. We have a statement in the Midrash Tanchuma Nasso 16 that at the time G–d created the universe He desired to have a residence on earth just as He has in the heavens.
כבר הזכירו רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק שיש בין מזמור לדוד, לדוד מזמור. כששרתה עליו השכינה ואח"כ התעורר, זהו מזמור לדוד. וכשהוא מתעורר מתחלה והמשיך אליו השכינה, זהו לדוד מזמור. וזהו המעלה הנפלאה שיתחיל האדם בהתעוררות כמו שכתוב (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם. משא"כ כשהוא אינו מתעורר רק השכינה מעצמה, אזי רחוק הוא ממעלה זו, כי מה שנותן לו הש"י אינו מצד האדם שיהיה הוא מתעורר, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מרחם וחונן. וכענין דאיתא בב"ר (מה, ו), וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט), הראה הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנים לצדיקים. והוא אומר האוצר זה של מי הוא, והוא אומר של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים כו', וכן כל אוצר ואוצר. ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר האוצר הזה של מי הוא. א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם, עד כאן. ובוודאי מתנת חן מתנה מועטת בערך מתנה מרובה הנתנת למי שהתעורר ובא בשכרו:
We also have a statement by our sages explaining the two different introductions of the Psalms with ,לדוד מזמור or מזמור לדוד. In the former, the holy spirit came to David only after he had commenced to play the harp, whereas the words מזמור לדוד indicate that the holy spirit overcame David even before he commenced playing the harp (Pesachim 117). לדוד מזמור represented the highest spiritual achievement of man, seeing that he initiated his spiritual achievement. If man only responds to an "injection" of holy spirit the achievement is of a lower order. Malachi 3,7 exclaims: "Turn back to Me and I will turn back to you;" He asks Israel to initiate repentance. He urges us not to wait for G–d to initiate the Redemption since it would then be merely an act of love and mercy. When G–d says in Exodus 33,19 וחנותי את אשר אחון, ורחמתי את אשר ארחם, "I will be gracious to whom I choose, and I will be merciful to whoever I shall be merciful to," Shemot Rabbah 45,6 on this verse describes G–d as showing Moses all the rewards that he had stored up in His treasure chambers for the righteous. When Moses inquired who all these treasures were for, G–d answered that those people who possessed merit would receive some as a reward due them, whereas those who did not have any merits would receive a free gift from Him. Obviously, the amount of the handouts granted by G–d as unearned gifts is smaller than those gifts in store for the righteous.
וזה הענין של התעוררות מלמטה למעלה שייך עתה בזמן הזה שעלתה השכינה למעלה, וצריכין אנחנו להתעורר מלמטה שתשוב אלינו. אבל אדם אלו לא חטא היה השכינה בתחתונים ולא זזה השכינה מהם, והיה מקויים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש, ולא היתה הפעולה רק להתרבות האור כמדליק נר מנר, וכן יהיה לעתיד כמו שכתוב (יחזקאל מג, ט) ושכנתי בתוככם. וזהו ענין פריה ורביה דאדם אלו לא חטא. וכן לעתיד להפרות ולהרבות מצד אור של מעלה השוכן בם כענין השתלשלות, נמצא השלימות בעת ההיא מלמעלה למטה בסוד אור הישר:
In our times, when the Presence of G–d has withdrawn from earth, we have to strive to bring it back to us. In Adam's time however, before he sinned, G–d had a residence on earth, and all that Adam had to do was to increase this Divine Presence much as one adds light when kindling lights from a master candle. In the future this situation will prevail once more, as promised by G–d in Exodus 25,8: ושכנתי בתוכם, "I will dwell among them."
וזהו שאמר הזוהר היה עביד תולדות מסטרא דרוח קדישא. אבל עתה שנ[ת]לבש בכתנות עור ונעשה חומר עכור והטפה נסרחה והשכינה מדורה למעלה והוא עביד תולדות מצד יצה"ר, צריך לכוף את יצרו ויקדש עצמו להכניסו לקדושה, וזאת היא הקדושה לקדש עצמו בשעת תשמיש לפרות ולרבות הדמות, והכל לעבודת הש"י שיהיו לו בנים עובדים את ה' ועוסקים בתורה ובמצוות. וכשמקדש עצמו מלמטה, אז מתעורר מלמעלה. ואז מצד החומר העכור יהיה הקיום במין. ומצד המשכת נפש רוח ונשמה מלמעלה צד התעוררותו, יהיה קיום במין, כי הנשמה קיימת עדי עד:
The Zohar refers to this as a time in the future when it says הוה עביד תולדות מסטרא דרוח קדישא, that the "descendants" will then originate from the side of the emanations which are the home of the Holy Spirit. At such a time, procreation will proceed along the lines originally planned. Nowadays, however, man must consecrate himself at the time he sleeps with his wife and he must concentrate on begetting children that will serve the Lord if he wants to succeed in having such children. After having observed the above his physical part will enjoy immortality as a species or by means of his children and grandchildren, and in addition his soul will enjoy individual immortality.
ורמז לזה סוד שני זיווגין שהזכירו רז"ל (סוטה ב, א), זיווג ראשון מן השמים בת קול יוצאת. זיווג שני לפי מעשיו. זיווג ראשון יהיה רמז וסימן למצות פריה ורביה שנצטווה האדם קודם שחטא שהוא היה ראשון, וגדול יהיה כבוד האחרון יותר מן הראשון (חגי ב, ט), דהיינו לעתיד כשיוחזר כתנות אור ותהיה השכינה בתחתונים אז המשכה מלמעלה למטה בסוד אור ישר כדפירשתי, וזה הזיווג הוא מן השמים, כלומר מלמעלה למטה. אבל זיווג שני דהיינו הנאמר לנח שהוא בזמן הזה, הוא לפי מעשיו תלוי בהתעוררותו לפי שיעור התעוררות מלמטה ממשיך אליו קדושה מלמעלה. וכל זמן שאנחנו בלבוש הזה כתנות עור שהוא החומר העכור, זאת המעלה היא המעלה המשובחת שיתעורר מלמטה למעלה, דהיינו שיטהר ויזכך החומר שלו ויקדש אותו ואז יהיה כלי מוכן לקבל השכינה שתשרה עליו, וזהו ענין מלמטה למעלה:
The Talmud (Sotah 2a) speaks about זווג ראשון, as well as זווג שני, "a first and a second matchmaking, mating." The "first one" is described as being proclaimed in Heaven, whereas the "second one" is man-made. The reference is to the commandment to be fruitful and multiply commanded to Adam and the subsequent commandment given to Noach and his descendants. The success of the second זווג, mating, marriage, which is on the basis of man's actions, depends on man's spiritual input being the first ingredient, whereas in the future, when the input from Heaven comes first, such זווגים, will be far superior to the matches being made on earth nowadays.
ומזה יתבאר ענין (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר (שם כד, מ) אשר התהלכתי לפניו. נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק מעצמו (זהר ח"א נח, א). ונח היה ירא לערב עם בני אדם, והיה מתבודד במקום אשר אין שם אלא האלהים לבדו, כי היה ירא אולי ילמוד איזה מעשה רע ממעשיהם. כי לא היה כחו גדול כאברהם אבינו שקים ליה בנפשיה שלא ילמוד ממעשיהם, ואדרבא הוא יחזירם למוטב כמו שעשה להרבה, והארכתי בענין הזה במקום אחר, כך מבואר הענין לפי פשוטו:
Having explained all this, we can now understand the difference between Genesis 6,1 את האלוקים התהלך נח, "Noach walked with the Lord," and Genesis 24,40 when Abraham describes himself in these words: ה' אשר התהלכתי לפניו, "G–d before Whom I walked" Noach needed G–d to "hold his hand," so to speak, whereas Abraham was self-propelled, took the initiative. Noach was afraid to mix with the corrupt society he lived in and isolated himself with only G–d as his companion because he was afraid of the possible influence on him of contemporary society. Abraham was not only confident that he would not succumb to the corrupt society around him, but he tried to lead his fellow-men back to the path of monotheism and a life of good deeds. I have elaborated on this elswewhere. This is the plain meaning of those verses.
ולפי דרכינו יתבאר בענין אחר. נח לא היה לו כח יפה כאברהם אבינו. כי אברהם אבינו התעורר את עצמו להכיר את בוראו ולעבוד אותו, ואח"כ רוח ממרום יערה עליו, זהו ענין מלמטה למעלה. אבל נח את האלהים התהלך, בא לו התעוררות מלמעלה, וזהו הסעד והסמיכה שהזכיר:
According to the path we generally follow, it will be shown that Noach's strength was not as great as Abraham's in other matters. Abraham had "awakened" himself to recognize and serve his Creator. As a result he received considerable input from the Holy Spirit. This is what is meant when I said that rapprochement to G–d must proceed from "the bottom up," i.e. man must be the initiator Noach, on the other hand, relied on Divine inspiration to be the first step. Walking with G–d means after G–d had inspired him first. The "awakening" came from Above.
ובמדרש רבה (בר"ר כח, ט), ונח מצא חן (בראשית כט, א), אמר ר' כהנא כי נחמתי כי עשיתיו (שם ו, ז), ונח, אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדי, אלא שמצא חן בעיני ה', עיין שם במדרש רבה. ונח מצא חן, הוא מצא, והקב"ה לא מצא (בר"ר כט, ג). רצה לומר, הוא מצא מהקב"ה שהיה מעורר אותו. אבל הקב"ה לא מצא ממנו, כי לא היה לו התעוררות מלמטה למעלה. משא"כ באברהם שאמר אשר התהלכתי לפניו, כלומר התעוררותי קודם לו, וכן כתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך:
On Genesis 6,7 and 8, “כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני השם," Rav Kahana comments in Bereshit Rabbah 29,1 that the end of verse 6 shows that even Noach had not really been found to be worthy. He was "lucky" to have found favor in the eyes of G–d. Whereas Noach מצא, "found," G–d did not "find " The meaning is that Noach "found" that G–d awakened him, G–d however, did not "find," i.e. did not see in Noach, something He felt he had to "respond" to. The reverse was true of Abraham, as demonstrated by the verse we have quoted. This is also the meaning of ומצאת את לבבו נאמן לפניך, "You have found his (Abraham's) heart loyal before You." (Nechemia 9,8)
ובבראשית רבה (ל, י), בדורותיו, אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. רש"י (בתחילת הפרשה) הזכיר אלו היה בדורו של אברהם, וכן באגדה פרק חלק (סנהדרין קט, א). ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש הפרש בין נח לאברהם, וכן יש הפרש בין נח למשה בבחינות שונות. באברהם אבינו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ובמשה רבינו ע"ה כתיב (במדבר יב, ז), בכל ביתי נאמן:
A view quoted in Midrash Rabbah 30,10 points out that the words בדורותיו, "in his generations," mean that had Noach lived in another generation, he would not have been considered outstanding, is well known. Whereas the Midrash compares the generations mentioned in our פרשה with those of Moses or Samuel, Rashi compares them with the generation Abraham lived in. The Torah says of Moses: בכל ביתי נאמן, "He is trusted throughout My household" (Numbers 12,7).
הענין, אברהם אבינו הקדים את משה רבינו ע"ה במעלה כזו להיות התעוררות מלמטה למעלה, כי היה קודם למשה רבינו ע"ה בזמן, והוא הכיר את בוראו והתעורר במאוד עד שנתגלה אליו הש"י בכל יכולתו. וזהו ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכמו שכתבתי שהוא הקדים את עצמו לפני בא התעוררות מלמעלה אליו, ואח"כ נתדבק למעלה. אבל בענין הדביקות למעלה בעומק ההשגה, היתה מעלת משה רבינו ע"ה גדול ביותר, וזהו בכל ביתי נאמן, מה שמצא הקדוש ברוך הוא נאמנות באברהם והתעורר מלמטה למעלה והמשיך על עצמו השכינה והיה מרכבה אליה, בזה נאמנות היה משה נכנס למעלה בבית ה' והיה בן בית, וזו המעלה היא יותר מעלה ממעלה להמשיך השכינה עליו כמו שכתוב (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים:
Chronologically, Abraham preceded Moses in this area of self-propelled upward spiritual motion. He did so so persistently that G–d revealed Himself to him to an extraordinary extent. When it came to the attachment, דבקות, to G–d and His ways, Moses excelled over Abraham. This is why G–d paid him the compliment recorded in Numbers. The ultimate compliment it is possible to pay a human being is to describe him as a fully fledged member of G–d's "household."
וזהו סוד שפירש משה רבינו ע"ה מהאשה (שבת פז, א). כבר כתבתי למעלה סוד פריה ורביה בקדושה להתעורר מלמטה למעלה במה שמקדש את עצמו ומרבה את הדמות. אבל משה רבינו ע"ה פירש מהאשה למטה ולא המשיך להתעורר למטה מלמעלה, והוא איש האלהים בעלה דמטרוניתא כדאיתא בזוהר (ח"א רלט, א)¹:
footnotes: ¹ ואפשר שזהו סוד בן עזאי שלא לקח אשה ואמר נפשי חשקה בתורה (יבמות סג, ב) והיה ענף משורש משה רבינו ע"ה:
The reason that Moses separated from his wife, i.e. from family life and the fulfilment of the commandment to be be fruitful and multiply, is that משה עלה אל האלוקים, "Moses ascended to G–d" (Exodus 19,3). Having reached such a stage, further "upward" motion was not necessary. This is the deeper significance of someone becoming איש האלוקים, as described in the Zohar¹.
footnotes: ¹ If Ben Azzai refused to marry and procreate because "his heart cleaved to the Torah," this may have been due to his being descended from a root such as that of Moses (cf Yevamot 63).
והנה נח היה צדיק בדורותיו בערך דורו, כי נח היה איש צדיק להיות דבק בהש"י כשבא אליו התעוררות מלמעלה, כי ק"ך שנה היה הקב"ה מתעורר את נח ושלחו להזהיר דורו שיעשו תשובה. אבל מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו (עירובין יח, ב), כלומר מקצת שבחיו היו בפניו, כי לא הלכו פניו להקדים להתעורר כמו אברהם אבינו שאמר (בראשית כד, מ) התהלכתי לפניו, וזה היה במקצת. אבל רובו שהוא ככולו היה שלא בפניו, שלא הקדים הוא, רק בא אליו התעוררות מלמעלה:
Noach then was righteous in terms of his generation since he responded to inspiration from "above." G–d "encouraged" Noach during the one hundred and twenty years prior to the deluge. He sent him on a mission to warn his contemporaries to repent of their wicked ways. The Torah however, records only מקצת שבחו בפניו, וכלו שלא בפניו. The usual meaning of this concept is that one does not reveal all of a person's merits while he is alive, whereas when eulogizing such a person one must reveal all his merits. In this instance the meaning of שלא בפינו is that Noach did not initiate his role as the conscience of mankind, but he was prompted to do so by G–d.
וזהו סוד ונח מצא חן, הוא מצא אבל הקב"ה לא מצא. ואמר מצא חן כשבא התעוררות מלמעלה למטה וזהו מתנת חן, כמו שכתוב וחנותי את אשר אחון וכמו שכתוב למעלה במדרש וחנותי כו'. ומכל מקום היה צדיק בערך דורו, כי לא זו שלא התעוררו מאליהן דורו, אלא אף לאחר התעוררות מלמעלה זה ק"ך שנה לא השגיחו כי היו לב היפך מאברהם לבבו נאמן שהוא סוד התעוררות מעצמו, והיו ערלי בשר השחיתו דרכם ולא שמעו בקול ה'¹. נמצא לא היה להם התעוררות מלמטה. וגם כשבא מלמעלה לא השגיחו, על כן נאבדו מעולם הזה, וגם מעולם הבא, וגם אבד זכר כחם של מעלה. ובזוהר (ח"א סט, א), וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), רבי אבא אמר את כל לאכללא כל אינון שליטין דשלטין ממנו על ארעא, ודא הוא היקום אשר על פני האדמה כו':
footnotes: ¹ ועל זה רומז הפסוק (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, שלא זו שהם ערלי לב, אלא אף הם ערלי בשר. ואמר לא ידון רוחי יש בזה סוד, דע כי התעוררות הבא מלמעלה אינו דוקא על ידי נביא אלא השם יתברך מתפשט רוחו בין הנבראים המודיעים ומכריזים, כענין שאמרו (אבות ו, ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כו', וכן עוד (ב"ר יג, ב) שיחת אילנות, ומכל שכן על ידי צפצוף עופות. ובני אדם הם אטימין לבא סתימין עינא השמן לבם, ועינים להם ואין רואות ואזנים להם ואין שומעות:ועל סוד זה נראה שרומז הפסוק (בראשית ז, ב) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה וגו', וגם מעוף השמים שבעה שבעה. קשה למה לא אמר גם מעוף השמים הטהורים. ורש"י כתב, ילמוד סתום מן המפורש שמדבר בטהורים. בודאי כן הוא האמת לפי פשוטו, אמנם יש בכאן גם כן סוד. ויהיה מתורץ גם כן לישנא דגם, שאמר גם מעוף השמים, מהיכי תיתי שיהיה העוף נגרע מהבהמה שהוצרך לרבות אותו בתיבת גם, ולעיל השוה אותם מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה. עוד קשה, לעיל אמר מהעוף למינהו ולא אמר עוף השמים, וכאן אמר עוף השמים, ואחר כך אמר כל צפור כל כנף. כתיב (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, ומצאתי בקונטרס האר"י ז"ל שכתב על ענין שיחות העופות, הנה כל מה שנזכר למעלה מכריזין אותו בכל העולמות ובפרט בעולם העשיה, וגם כל העבירות שאדם עובר נכרזות על ידי בית דין ושליח בית דין ההולך עמהם. ואמר גם עיבוי האויר וגסותו אין קול העליון הרוחני ניכר בו, ואמנם כשהעופות פורחים דרך הפרחתם ועפיפתם הם חותכים האויר וחולקים אותו ואז קול הכרוז עובר שם, וזהו סוד כי עוף השמים יוליך את הקול, כי הוא מוליכו דרך עפיפתו. אמנם יש עופות כי על ידי צפצופם ודבורם נצטרף קול הכרוז עם קולו ועוברים יחד, אך יש עופות שאינם עושות כן אלא דרך עפיפתם בכנפיהם, ואלו הם סוד העופות שאין להם קול וקורין להם בלעז אבי"ש מור"ש, וכנגדם נאמר עוף השמים יוליך את הקול, כי בלתי קול רק בעפיפתם מוליכות קול הכרוז. וכנגד המדברים אמר ובעל כנפים יגיד דבר:ונבאר טעם העופות הנזכרים הנקראים אבי"ש מורא"ש, דע כי הם נמשכות מצד לילית ההורגת את הילדים שעדיין לא הגיעו לערך דבור, וכל אותן הנשמות, בפרט אם הם רשעים, כלם הולכים דביקים עם אותן העופות האלמים והולכים עמהם, והם לילית, ולכן אין להם כח דבור. ואמנם יש עוף שממונה להודיע גזירות רעב, ואחד על הדבר, ואחד על הארבה. וכיוצא בו יש ממונים על הטובות והבשורות טובות, ויש ממונים על כמה דברים חלוקים. ואמנם העופות האלמים הם ממונים על גזירת הילדים המתים קטנים, וכן יש להם שליטה על כל לידע על בשורות אחרות. והעורב כולו בשורות רעות, ובפרט על הדבר ועל המגפה, ובדרך מקרה אומר לפעמים בשורה טובה. והנץ הנקרא מילנ"ו מבשר בשורות טובות. והגאלנדרי"א צפור דרור מבשרת בשורות טובות, ובפרט על עצירת המגיפה, וכמעט שכל ימי המגפה אינו נראה ואינו נמצא בעיר שיש שם מגפה. ואפילו התולעים והיתושים כלם מגידים חכמה, ואין שום כח בעולם שלא מגיד דבר, אפילו שקצים בהמות ורמשים קטנים עם גדולים. ולכן תמצא שאין עופות מצויים אלא במקום בני אדם להגיד להם פשעם והקורות אותם. ולכן בחורבן הבית מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו (ירמיה ט, ט) , כי אין צורך בהם כלל, עד כאן לשונו:ועל פי הרמז הזה ירמוז בכאן, גם מעוף השמים שאינם טהורות, מאחר שהם מטריחין ועוסקין לסייע להכרזה, יהיו נדונים כטהורים ליקח מהם שבעה. ואלו נקראים עוף השמים כי יש להם ידיעה ממה שבשמים. אבל שאר עופות שאינם במדריגה הזו יוקח שנים שנים מהטמאים, ומהטהורים שבעה שבעה כדפירש רש"י. ואחר כך צפור כל כנף רומז לבעל כנפים, ודי בזה למבין:
This is the real meaning of "Noach found favor in the eyes of G–d, whereas G–d did not find." He stood out in his generation, since his generation did not respond to the exhortations, whereas Noach responded to G–d's "grace," i.e. וחנותי את אשר אחון. He had never become corrupt, nor was he put off by the failure of his fellow-men to heed him. Noach's contemporaries were ערלי לב, had uncircumcised hearts. When they did not respond to calls from above either, they demonstrated that they were also ערלי בשר, remained uncircumcised in their flesh and continued in their perversions. This is why both their bodies and their souls perished. This means that at the time of the resurrection their individual "files" will not be re-opened to determine if some of them qualify for another round of life on earth. Rabbi Aba in the Zohar, (Sullam edition page 75) comments as follows on Genesis 7,23: וימח את כל היקום … וימחו מן הארץ, "The words כל היקום אשר על פני האדמה, include all rulers past and present of the Gentile nations. Before G–d metes out retribution to the ordinary individual, He deals with those whose obligation it is to teach their subjects to be G–d-fearing, and who have failed to discharge their duties.
הרי שנח היה צדיק בדורו, מכל מקום נגד אברהם לא היה נחשב לכלום. כי אברהם לבבו היה נאמן לפניו. ואלו היה בדור אברהם, אפשר שהיה לומד ממעשיו והיה צדיק תמים כמוהו, כי כן כתיב באברהם (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים:
Although Noach did not compare favourably with Abraham, it is entirely possible that, had he lived during the time of Abraham, he would have been so inspired by Abraham that he would have equalled the latter in stature. After all, also Abraham had been told by G–d: "Walk before Me and become תמים, perfect" (Genesis 17,1). The view that Noach did not compare to Moses can be explained by the statement of Rabbi Berechyah in Bereshit Rabbah 36,3 who proves that Moses was more beloved of G–d than Noach since the Torah first refers to Noach as 6,9) ,איש צדיק) and later on as 9,20) איש האדמה). In the case of Moses we find him first referred to as an Egyptian, i.e. איש מצרי (Exodus 2,19), whereas later on he is called איש האלוקים (Deut. 33,1).
ולענין מה שאמרו שאלו היה בדורו של משה כו', זה יתבאר ע"פ מה שאמרו במדרש רבה (בר"ר לו, ג) אמר ר' ברכיה חביב משה מנח. נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה (בראשית ט, כ). אבל משה משנקרא איש מצרי (שמות ב, יט) נקרא איש האלהים, עד כאן. ענין זה המאמר הוא, כי משה רבינו ע"ה מיום היותו לאיש נודע מה יהיה בסופו, והתחלה שלו היה מדוגמת סופו, אע"פ שבתחלת נבואתו אמרו במ"ר (שמו"ר ג, א) טירון היה משה בנבואה, כי בתחילת נבואתו היה עדיין ילד בנבואה, אחר כך בא ממדריגה למדריגה עד (דברים לד, י) שלא קם כמשה ונקרא איש האלהים. מכל מקום בוצין בוצין מקטפין ידוע (ברכות מח, א), על כן אפילו בהתחלת מעלתו נקרא איש שנקרא איש מצרי, כמו שהיה נקרא איש ברום מעלתו דהיינו איש האלהים, להורות כי אף בהתחלתו התחיל להתנוצץ בו אלהיי, וזהו נרמז באיש מצרי שהרג שזהו תחילת גדולתו וקנאתו לאלהיו היה דבוק באלהיו, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א, כט) שהרגו בשם המפורש, הרי אף במעלה התחתונה שלו דהיינו מעשה מצרי, היה דבוק באלהים דהיינו בשם המפורש:
Rabbi Berechyah means to tell us that from the moment Moses had become an איש, he was headed towards his ultimate achievement. His early youth foreshadowed his career. This is true in spite of the fact that at one point the Midrash Shemot Rabbah 45,5 comments that when Moses began to prophesy he was a relative child, i.e. immature in the ways of prophecy, since he had asked to be shown G–d's glory. Moses progressed constantly, until at the end of his life the Torah testifies that no one ever again attained his stature as a prophet and a man of G–d. The reason that he is described as איש, a title denoting that he was someone of stature already when he was a young man, is to indicate that sparks of G–dliness already came forth from him, such as when -as an act of jealousy on behalf of G–d- he killed the Egyptian who had tortured a Jew. He displayed his close attachment to G–d already at that time. Our sages expressed this thought when they said that Moses slew the Egyptian by uttering the Ineffable Name of G–d when cursing the Egyptian (Midrash Hagadol Exodus 2,20). We observe that even when engaged in an act at the beginning of his spiritual development, Moses is already described in a complimentary fashion, –
ונח אף בעת רום מעלתו שנקרא צדיק, נקרא איש האדמה, אשר הכוונה בזה ע"ד המדרש שהבאתי לעיל, כי אף נח היה בכלל (בראשית ו, ז) נחמתי אשר עשיתי כו', ומה שנשאר קיים היה בשביל האדמה והאדמה לא תשם (שם מז, יט) שיהיה קיום לעולם. ועל כן נקרא איש האדמה, כלומר נשאר באיש בשביל האדמה דהיינו העולם. הרי במקום גדולתו שקראהו צדיק, קורא אותו בשם איש האדמה:
– whereas Noach even at the height of his spiritual accomplishment, after he had been called צדיק, and after G–d had made a covenant with him and promised never again to bring a deluge, is still called איש האדמה, a man of the soil. All of this means that even Noach was included in G–d's comment in Genesis 6,7 כי נחמתי כי עשיתם, and that, if he was saved, this was due to the אדמה, which was destined to exist indefinitely and which could not be left to be completely desolate -or its existence would become meaningless. The meaning of איש האדמה, when viewed from this perspective is: "he remained as an איש, for the sake of the earth, אדמה." This consideration explains why at the very moment Noach is described as צדיק he is also called איש האדמה.
ובמדרש (שוח"ט משלי לא), שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל). שקר החן, זה נח. והבל היופי, הבל הוא יפיו של אדם. אשה יראת ה' תתהלל, זה משה, עד כאן:
Yalkut Shimoni on Proverbs 31,30: שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל, "Grace is deceptive, beauty is vain, a G–d fearing woman is the woman who is truly praiseworthy," explains the words שקר החן as applying to the grace of Noach, i.e. "Noach found favour, grace;" the words הבל היופי are taken to refer to the beauty of the original Adam, whereas אשה יראת ה' היא תתהלל is applied to Moses. [The Yalkut goes on to explain that the reason prophets are compared to women is that they do not feel ashamed to ask G–d for Israel's material needs, just as a wife is not ashamed to ask her husband. Ed.].
הנה פשט זה המאמר מסכים למה שכתבתי. מכל מקום אני אומר, שיש במאמר הזה רמזים. הנה כי מעת חוסר העדי של כתנות אור מהאדם ונתלבש בכתנות עור, לא מצינו שזכה לאור עד חנוך כי לקח אותו אלהים ונעשה מלאך והוא מטטרון. ועשרה דורות מאדם ועד נח, ונח היה צדיק הדור ונזדכך בקצת שגרם קיום להעולם בהשארתו. על כן תמצא תיבת נח זה ינחמנו (בראשית ה, כט), והוא חצי שם של חנוך, וכן הוא חצי שם של מטטרון, כי מט"ט עולה נח. נשאר רו"ן מלשון נור דולק, כי נתהפך חנוך ללפיד אש ונעשה מטטרון. ומה שנשאר מן חנוך לאחר הלקח ח"ן שהוא כמו מט"ט, נשאר כ"ו שהוא במנין ידו"ד, ומן מטטרון נשאר נור שהוא אש. רמז לדבר, (דברים ד, כד) כי ידו"ד אלהיך אש אכלה הוא. הרי מעלת נח שהוא חן מן חנוך, על כל זאת שקר החן אין זה מעלה אמיתית:
The above proves that the approach we have taken is based on ancient tradition. But I would like to suggest a mystical approach: We do not find that any person had enjoyed G–d's "light" from the time of Adam until the appearance of Chanoch whom G–d took from this earth and made into an angel (Genesis 5,24), the one usually referred to as Matatron. During the ten generations that elapsed between Adam and Noach, the latter was the outstanding צדיק of his time, refined enough to become the instrument of man's survival as a species. This is why the Torah reminds us that נח, whose name is half of that of חנוך, is referred to by the words זה ינחמנו, "This one will comfort us" (Genesis 5,29). His name also amounts to half the name of the angel מטטרון, Matatron, since the first three letters in that name equal 58, i.e. the same as the numerical value of נח. The remaining letters in the name of that angel spell נור, a burning light, to signify that חנוך had been turned into a flame of fire and become that angel. What had remained of חנוך after the 58=חן had been removed is וך, i.e. 26, a number equaling the numerical value of the Ineffable Name of G–d. Of the name מטטרון we are left with נור), a form of אש, fire, an allusion that "the Lord your G–d is אש אוכלה, a fire that consumes" (Deut. 9.3). We note that though there was an element of the quality of חנוך about נח, this was still שקר, deception, as it was not a true quality, seeing that even the "beauty" of אדם הראשון was only הבל, vain, since he had pursued values that are vain.
גם הבל הוא יופיו של אדם, כי הלך אחר ההבל. אם כן יש בזה רמז, ותיבת הבל רומז להבל בנו של אדם, וישע ה' אל הבל (בראשית ד, ד). ואמר הבל הוא יופיו של אדם הראשון, כלומר מי הוא יופיו של אדם הראשון הוא הבל. כי קין הוא קינא דמסאבותא, והבל הוא יופיו, כי היה לו התרוממות נשמה, כי משה רבינו ע"ה הוא מגלגולו כמו שכתבו המקובלים (עי' תקו"ז תקון ס"ט קיד, א) הבל שת משה (הם ראשי התיבות של מש"ה). והבל הוא יופיו, כי עקבו של אדם מכהה גלגל חמה (תנחומא אחרי ב), ופני משה כפני חמה עצמה (ב"ב עה, א) והוא יותר מגלגל של חמה, ונשלמה אחר כך נשמת הבל ע"י שת במשה עד שנתקיים בו (שמות יט, ג) ומשה עלה אל האלהים, ופירש מאשתו (שבת פז, א) והוא היה בעלה דמטרוניתא כמו שהבאתי לעיל. וזהו אשה יראת ה' תתהלל, זה משה:
Alternatively, the word הבל as used by the Yalkut, refers to Adam's son הבל, who on the surface at least seemed to have pleased G–d since the Torah reports G–d as favoring his offering, i.e. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (Genesis 4,4). This indicates that the true beauty of Adam was Abel; Cain was rooted in the סטרא אחרא, as we have pointed out previously. Abel had a soul of a higher calibre, and Kabbalists consider that Moses was the reincarnation of הבל. According to that view, הבל-שת-משה, shared the same soul. The reason הבל represented Adam's beauty is that whereas Adam's "heel" was responsible for "darkening the light of the sun," the face of Moses is considered as having restored that darkened light; our sages compare him to the sun itself (Baba Batra 75). The personalities of הבל and subsequently שת developed through these reincarnations until eventually in the person of Moses they reached their zenith on which the Torah reports: ומשה עלה אל האלוקים, "and Moses ascended to G–d" (Exodus 19,3) and separated from his wife. At that point Moses became the "husband" of מטרוניתא [a heavenly being that was his זווג ראשון, ideal mate. Ed.], as mentioned in the Zohar. This is what the Yalkut had in mind when it explained the meaning of אשה יראת ה' היא תתהלל.
זה ענין שנרמז משה בענין המבול כמו שאמרו בפרק שלוח הקן (חולין קלט, ב) משה מן התורה מנין, דכתיב (בראשית ו, ג) בשגם הוא בשר, בשגם בגימטריה משה. ומה שהזכיר במדרש שמואל אצל משה, כי כבר אמרו רז"ל (ברכות לא, ב) ממעלות שמואל שהיה בו מעלות השקולים נגד משה ואהרן:
There is an enigmatic statement in the Talmud Chullin 139 which reads: משה מן התורה מנין? Whence do we have evidence in the Torah that Moses existed? The Talmud answers that this is proven from Genesis 6,3 where the Torah refers to G–d's spirit not being able to predominate in man while the latter is flesh, i.e. בשגם בשר. The numerical value of the word בשגם is 345, the same as the numerical value of the name משה. [The Talmud's query must be understood as "where is Moses' name alluded to already in the story leading up to the deluge?" Ed.]
נחזור לענין, ענין נח מלמעלה למטה, ואז היה צדיק גמור. אברהם אבינו מלמטה למעלה. משה רבינו הלך למעלה והוא איש האלהים. וחילוק גדול בין תיבה של נח לתיבה של משה:
Let us return to Noach who was the kind of צדיק who derived his original inspiration from "above," whereas an Abraham proceeded from "below" upwards. Moses ascended to the point where he became איש האלוקים. Both Noach and Moses spent time in an ark, i.e. תיבה. There is a world of difference between Noach's ark and the one Moses was placed in.
ועתה אבאר ענין התיבה על פי הרמזים שכתבתי. ואקדים מה שכתב בזוהר שמביא הפסוק (משלי יח, י) מגדל עוז שם ידו"ד בו ירוץ צדיק ונשגב, ואומר שמגדל עוז רמוז על התיבה, והצדיק הוא נח איש צדיק. ואגב אבאר ענין מגדול ומגדיל של פסוק מגדיל ישועות מלכו בתהלים (יח, נא). ובספר שמואל (ב' כב, נא) כתיב מגדול ישועות מלכו, ונוהגין לומר זה הפסוק לאחר ברכת המזון. וכתבו האחרונים (עי' באר היטב או"ח סי' קפז) שבחול יאמרו מגדיל, ובשבת ובראש חודש יאמרו מגדול, ונתנו סימן שבת וחודש קרא מקרא. עוד בה שלישי שמצינו אצל דוד מגדל דוד כמו שכתוב (שה"ש ד, ד) מגדל דוד בנו לתלפיות, הרי ג' מגדול מגדיל מגדל:
Before explaining the meaning of the "arks," let me mention a comment by the Zohar on Proverbs 18,10: 13 מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, "The name of the Lord is a tower of strength; the righteous runs towards it and is elevated." The "tower" is a reference to the ark, the "righteous" is a reference to Noach. While on the subject, I shall also explain the difference between the word Migdol in Samuel II 22,51, and the alternate reading of the same word as Magdil both in Samuel and in Psalms 18,51. We are in the habit of reciting this verse at the end of saying Grace, and our sages suggested that on weekdays we should recite the version Magdil, whereas on Sabbaths and New Moons we should recite the spelling Migdol. There is a further third spelling, Migdal David in Song of Songs 4,4 כמגדיל דויד צוארך, בנוי לתלפיות, "Your neck is the Tower of David, built as a landmark."
וקודם שאגיד טעם על זה, אקדים מאמר בב"ר סוף בראשית (כט, ג), והכל יהיה סובב והולך על פי מה שכתבתי למעלה, וזהו נוסחו, א"ר סימון ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם דכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. דוד דכתיב (תהלים פט, כא) מצאתי דוד עבדי. ישראל דכתיב (הושע ט, י) כענבים במדבר מצאתי ישראל. איתיבון חבריה לר' סימון, והא כתיב (בראשית כט, א) ונח מצא חן. א"ל הוא מצא, אבל הקב"ה לא מצא. קשה למה לא חשבינהו כסדר לפי הזמן דהיינו אברהם, וישראל, ודוד. ועם ביאור המאמר הזה (ב"ר יב, ו) שהבאתי לעיל (ד"ה ובמדרש רבה), כל תולדות שבמקרא הם חסרים, לבד מאלה תולדות שמים וארץ (בראשית ב, ד), ואלה תולדות פרץ (רות ד, יח):
Before revealing the reasons for all this we must still refer to Bereshit Rabbah 29,3, and we shall then see that all these statements are in accordance with what we have written above. The Midrash in question states: Rabbi Simon states that G–d made three "discoveries." He "found" Abraham, as we know from Nechemiah 9,8: "You found his (Abraham's) heart trustworthy before You." He "found" David since we read in Psalms 89,21: "I have found My servant David." He also "found" Israel as we know from Hoseah 9,10: "I found Israel like grapes in the desert." When his colleagues asked him why he did not include Noach in G–d's "discoveries," seeing the Torah says "Noach found favor in the eyes of G–d," Rabbi Simon responded that Noach did indeed "find," whereas G–d did not "find." There are several difficulties here. Why does Rabbi Simon not list G–d's "discoveries" in their chronological order, i.e. Abraham, Israel, David?
כבר כתבתי למעלה (ד"ה וזה הענין) מעלת אדם הראשון אלו לא חטא היה בסוד שכינה בתחתונים בסוד אור הישר. וזה הענין הוא קרוב לענין משה רבינו ע"ה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, שלא זז מהשכינה רק שהוא עלה לשמים לבית ה'. אבל סוד השכינה בתחתונים הוא שתרד השכינה להיות בתוך התחתונים כ"כ יזוככו התחתונים, ומכל מקום זה וזה הוא ענין שלא זזה מהשכינה:
אמנם לאחר חטא אדם ונתלבש בכתנות עור ונסתלקה שכינה למעלה, אז עיקר השלימות לעורר מלמטה למעלה. ואח"כ באחרית הימים בעת קץ, אזי תתחדש הבריאה אשר עדיין לא הושלם כוונת הבריאה אפילו יום א', כי אדם ביקר ולא ילין עד שיבא משיח, ואז ישמח ה' במעשיו¹. וישראל שהיה מעלתם להתעורר מלמטה למעלה שהם הקדימו נעשה לנשמע, לעתיד ישראל נקראו אדם ויהיו כמו אדם קודם החטא, ויקויים בהם (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, ואז תהיה הבריאה במילואה כמו שהיתה ראשית המחשבה. על כן כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כתיב תולדות מלא, כי כן כוונת הבריאה להיותה במילואה וטובה, ולא תחזור עד אלה תולדות פרץ שמשם יוצא מלך המשיח ואז יחזרו התולדות להיות מלא¹:
footnotes: ¹ אותיות ישמח הן אותיות משיח: ¹ וכן היתה סוד פריה ורביה דאדם קודם שחטא כמו שכתבנו לעיל, ואז תולדות מלא:
וביני ביני צריכים להתעוררות, ועיקר התעוררות הוא מלמטה למעלה ואז הוא תמים וכמו שנאמר באברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). אבל מלמעלה למטה אף שנעשה צדיק גמור, מכל מקום לא נקרא תמים. על כן אמר הקב"ה לנח כי ראיתי אותך צדיק לפני, ולא כתיב תמים, כי נח מצא, אבל הקב"ה לא מצא אותו:
We have already explained that Noach did not develop from the "bottom up," i.e. G–d did not discover that Noach had come closer to Him, but he had required an injection of Divine guidance before he walked with G–d. Abraham, on the other hand, developed from the "bottom" up, and this is why G–d said to him: "walk in front of Me and become תמים, perfect."
ודוד המלך ע"ה לפעמים מזמור לדוד, ופעמים לדוד מזמור כמו שהבאתי לעיל (ד"ה כבר הזכירו), וזהו סוד מגדול ומגדיל. מגדול, הוא בית ה' מדור השכינה מתעורר מלמטה למעלה, כי כן נקודה ראשונה היא חירק תחת המ"ם והחירק הוא למטה, ואח"כ מסיים בנקודת חולם למעלה על ו' למעלה. מגדיל, מתחיל בפת"ח רומז על ידו של הקב"ה פתוחה, והקב"ה פותח והוא התעוררות מלמעלה למטה, כי כן מסיים בנקודת חירק בסוף תיבה והוא למטה. אבל מעלת מגדיל על מגדול הוא, כתובים ברוח הקודש, ומגדול הוא נביאים שהוא מעלה יתירה על כתובים, ושבת וחודש הם זמנים המורים על רוממות ישראל. החודש מורה כי תחדש אור ישראל בסוד (ישעיה ל, כו) אור הלבנה כאור החמה וגו', ומכל שכן שבת המורה על קדושת עולם שכולו שבת על כן קוראין בהם מגדול:
David was at times self-propelled, whereas at other times he waited for Divine inspiration, as we have explained in connection with the usage of מזמור לדוד, or לדוד מזמור, as the case may be. The words מגדול and מגדיל express similar ideas. מגדול is the house of the Lord i.e. the manifestation of some Divine Presence rising from earth heavenwards, since the vowel Chirik, the "dot" under the letter מ symbolises earth, and it concludes with the "dot" above the letter ו i.e. above the consonant instead of below it. מגדול therefore symbolises upward mobility, that David strove to elevate himself.
עוד יש רמז גדול בנקודות של מגדיל ומגדול. נודע כי מ"ם סימנם דמלאך מות כמו שכתב הזוהר, והעתקתיו לעיל בפרשת בראשית (ד"ה וכבר כתבתי בארוכה). והנה הפתח מורה על פתיחת הטוב כמו (תהלים קמה, טז) פותח את ידך, כי פותח מקור העליון. אמנם זה לעומת זה עשה אלקים, ובעולם הקליפות מורה על פתיחת הרע שעליה נאמר (בראשית ד, ז) לפת"ח חטאת רובץ, והבא לטמא פותחין לו (יומא לח, ב). ונודע כי החירק מורה לדכא תחת רגליו על ירידת הענין כמו שכתב הפרדס בשער הנקודות, על כן מגדיל שיש פת"ח תחת המ"ם אינה טובה כמעלת מגדול שיש חירק תחת המ"ם המורה על ירידת המ"ם שהוא סימן למלאך מות, ואז כשתרד מן מגדול למטה תשאר גדול, ורומז (חגי ב, ט) לגדול יהיה כבוד הבית האחרון:
The word מגדיל, on the other hand, commences with the vowel Patach suggestive of G–d's outstretched hand, His initiating relations with man. Accordingly, the vowel Chirik in that word occurs later and under the letter ד near the end of the word. A complete treatise dealing with the symbolism of the vowels is found in Pardes Rimonim in the שער הנקודות. Consider also that the spelling מגדול used in Samuel represents a higher degree of sanctity, since the Holy Spirit with which the Books of Prophets have been composed is of a higher order than that of the Hagiographa, which include the Book of Psalms. It makes sense therefore, that on such days as Sabbaths and New Moons, days on which we are suffused with more spirituality than during the week, we should say מגדול rather than מגדיל. Both the Sabbath and the New Moon are days on which we are aware of our ultimate destiny to be worthy of the אור של בראשית, and of a world which is filled with sanctity daily, not only on the Sabbath.
והנה רמז הש"י לנח שיעשה תיבה כמו מגדל כי אותך ראיתי צדיק (בראשית ז, א), והוא איש צדיק תמים כדפירשתי. אכן התעורר אותו לקחת מוסר שמכאן ואילך יהיה כבוד מגדל, ויקוים בו (משלי יח, י) מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב:
We have explained in our commentary on בראשית, that the letter מ is an allusion to the מלאך המות, angel of death. Keeping this in mind, one may view the moral challenge of the ark i.e. מגדל, to Noach: the hope that he should be man enough when descending from the “מ” of that מגדול to become גדול, morally equivalent to what the last letter in that word גדול represents, and to thereby be able to overcome the power of the angel of death. In other words, he should fulfil the promise inherent in נח איש צדיק תמים, to be not only righteous but "perfect." The ark would then have become equivalent to the ultimate Temple, the מגדל עז, whose glory will outshine that of the previous Temples. He, Noach, would have been the צדיק that is described in Proverbs 18,10 as being elevated.
הענין שציווה לו לעשות בנין תחתיים שניים שלישים ג' מדריגות זו על גבי זו. תחתיים שהם לזבל, הוא נגד עולם העשייה שהוא מגואל ומטונף בקליפות. שניים שהם למדור בהמות חיות ועופות, רומז למדור העליון עולם יצירה, ועל דרך שפירש הזוהר מאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה כו', על המלאכים. ועוף יעופף, עוף זה מיכאל דכתיב (ישעיה ו, ו) ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריאל, דכתיב (דניאל ט, כא) והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף כו'. ואת כל נפש חיה הרומשת, הוא הרוח הפנימי הנמשך להם מלמעלה שהוא קיומם. שלישית הם לאדם, סוד עולם הכסא שם חקוקה צורת יעקב, ועל כולם בראש המגדול הוא שם ידו"ד בו ירוץ צדיק ונשגב:
The מגדל עז, "tower of strength," which the Zohar had described as referring to the ark, refers to the three separate levels of accommodation in the ark. It symbolises the three domains of עולם העשיה, the lower level; the עולם היצירה, the middle level; and lastly the עולם הבריאה, the highest level of the emanations. The lowest level contained a lot of garbage, comparable to our world. The middle level which contained the animals may be understood to symbolize a world in which creatures can fly, similar to the Zohar's understanding of the commandment in Genesis 1,20: "let the waters swarm with living creatures and birds that fly over the earth, over the expanse of the heavens..”
הנה מתחת כסא כבוד ולמטה שמשם יניקת עולם המלאכים הצדיק הזוכה להיות ביניהם עליו נאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, כי המלאכים נקראים עומדים שעומדים במקומם, והאדם נקרא מהלך כי הוא הולך משלימות לשלימות עד שזוכה לידבק בין הכתות הקדושות האלה. ומי שהוא צדיק ביותר והוא מבני עליה וזוכה לשם ה', זהו נקרא רץ, כי רץ הוא ומגיע למקום שאין שאר יכולין להגיע ונקראים בערכו מהלכים. זהו שאמר מי שזכה לעלות עד מגדול עוז שם ה', זהו רץ ונשגב מכל, וגדול מעלתו אפילו ממעלת המלאכים, כי דביקותו מכסא כבוד ולמעלה:
The Zohar sees in this a reference to the angels who fly and whose residence is in the עולם היצירה. The word ועוף in that verse is understood as specifically referring to the archangel Michael, of whom we are told in Isaiah 6,6: "Then one of the Seraphim flew over to me with a live coal." The second time that word occurs, i.e. יעופף, refers to the archangel Gabriel of whom we are told in Daniel 9,21: והאיש גבריאל … מעף ביעף, "and the man Gabriel was lifted in flight, etc."
זהו רמז לו הש"י בבנין התיבה שיהיה מגדול ועליות זו על גבי זו, דהיינו ההתעוררות מלמטה למעלה עד רום המעלה. ובזה יעשה צוהר לתיבה ותאיר התיבה שהוא מגדול עוז מגדול ישועות מלכו. אבל רמז לו הקב"ה על בחינת מגדיל אם לא יהיה התעוררות מלמטה למעלה רק מלמעלה למטה. וזהו רמז וסוד (בראשית ו, טז) ופתח התיבה בצדה תשים, כי תיבה זו רומזת על תיבת מגדול, כי תיבה פירושה ג"כ מלה, והפתח בצד התיבה הרומזת למגדיל ירמוז למגדול, שבצד תיבת מגדיל יש פת"ח תחת המ"ם וכדפרישית, ונגד אלו העניינים היה דוד לפעמים מגדיל ולפעמים מגדול:
The third and highest level of accommodation in the ark was reserved for אדם, man, who is the יסוד העולם, foundation of the universe, seeing the image of Jacob is engraved in G–d's throne. Concerning all three levels of the ark, we apply the verse בראש מגדול הוא שם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב of Proverbs, that G–d is above those levels.
וענין מגדל דוד תלפיות (שה"ש ד, ד) תל שהכל פונין בו (ברכות ל, א) הוא בית המקדש המכוון נגד בית המקדש שלמעלה, ושכנתי בתוכם, ורומז על המקדש שלעתיד שיקוים (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, הוא סוד מגדל חירק תחת המ"ם כדפירשתי:
It is worth remembering that whereas angels are considered spiritually stationary, man is equipped to advance from one spiritual level to another, level by level. Zachariah 3,7 describes the High Priest Joshua as one who is able to move amongst the angels who are described as merely מהלכים, stationary. If someone progresses faster than normal he is called רץ, running, and attains a station no one else can reach. All others can be viewed as מהלכים, stationary when compared to the runner. Proverbs then views such a צדיק as superior to the angels. G–d hinted to Noach that this would be his real task in building the ark. The ark was to be as much a spiritual sanctuary as a physical sanctuary. The צוהר, window, Noach was instructed to place in the ark was a hint that Noach should ascend "from the bottom up” as it were-spiritually. Alas, Noach failed in mastering that challenge.
וסוד קמץ הוא ברום המעלה, ששם סוד אור הגנוז ונסתר. ועיין בפרדס בשער הטעמים בסוד הקמץ, וכתב כי הוא בסוד הכתר לרמוז על העלמו כי הוא קמץ וכמוס וכו' עיין שם. ונודע כי הכתר אור *קדמון אור *צח אור *מצוחצח ראשי תיבות שלהן קמץ. וסוד תלפיות תל שהכל פונים לו, הנה דור הפלגה עשו מגדל ומשם נפרדו לע' אומות, ולעתיד מלך המשיח שהוא מדוד יכבוש את כולם וימלוך לבדו. וסוד מגדל דוד, הוא תיקון לקלקול מגדול דור הפלגה שאמרו (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, וכתיב בדוד (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם:
[The author continues to see additional symbolisms in the juxtaposition of certain vowels in the words מגדול, מגדל. I have decided to omit those. According to these symbolisms it was David's task to rescue mankind from the effects of the Tower מגדל בבל, and this is why we have these various spellings of the word מגדל in the Book of Samuel. Ed.] The result of G–d's dispersing the people who had built the מגדל, Tower, in Genesis 11,5 was to create seventy nations. It will be the task of the Messiah, i.e. David reincarnate, to repair the damage caused at the time that Tower was built. He will conquer all those nations and he alone will rule. We find an allusion to this when the people of the generation of the Tower justified their action by saying: נעשה לנו שם, "Let us make a name for ourselves." We also find that it is said of David: ויעש דוד שם, "David made a name for himself" (Samuel II 8,13).
דע כי הש"י ברא העולמות בשמותיו ובצירופן, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ. והנה הראשונים שהיו בצלם אלהים היה מקויים בהם ידע את שמי, והיו משתמשים בשמו בקדושה לעבדו ולאוהבו ולדבק בו, וזה היה עד אנוש שהיה בצלם וכדאיתא במדרש רבה שהבאתי למעלה. אבל מדור אנוש ואילך אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), כלומר היו משתמשים בשם אבל חולין היה להם, וזהו שאמר הוחל לשון חולין. והיה זה עד דור המבול המה הגבורים אנשי השם והיו עוסקים בהשבעות שמות כדאיתא בזוהר (ח"א לז, א) נאמר כאן (בראשית ו, ד) אנשי השם, ונאמר התם (ויקרא כד, יא) ויקוב [וגו'] את השם, על כן לא היו יראים מהמבול ולא היו מאמינים שביד הקב"ה לבטל כחם, ועיין בזוהר באורך. אבל ענין ידיעתם את השם נעשה להם שממון, ויצדק ג"כ הפירוש הפשוטו אנשי שממון:
We must appreciate that when G–d created different worlds, He named, i.e. formed and defined them by means of a combination of the letters of the alphabet. Our sages say that Betzalel understood the mystery of the combinations of all of these letters which make up the names [definitions] of all things found in this world (Berachot 55 based on the word שם in Exodus 35,30). Early man, who was still בצלם אלוקים, was still able to understand the significance of the names of G–d, and used these names to serve Him in holiness and love in order to cleave to Him. This condition came to an end with the generation of Enosh, as we have explained earlier based on Bereshit Rabbah. When we read in Genesis 4,26 that during the lifetime of Enosh אז הוחל לקרא בשם ה', "then one began to profane the name of the Lord," the meaning is that people no longer used His Name in holiness but desecrated it. The expression הוחל indicates something that is profane, חולין. This situation continued until the advent of the deluge. When the Torah speaks about המה הגבורים אשר היו מעולם אנשי השם, "they were the heroes of old, men of the "Name" (Genesis 6,4), this means that these people used the name of G–d to manipulate the universe, as described in the Zohar, Sullam edition page 209. The expression אנשי השם in Genesis, and the expression ויקוב את השם in Leviticus 24,11, where the Torah refers to the blasphemer, suggests a similar misuse of the Holy Name of G–d in both instances. It was the ability of these people to use G–d's name in order to manipulate it that made them disregard the warnings of an impending deluge. All this is described at greater length in the Zohar. We find that the people of Jerusalem are described by the prophet Ezekiel 12,19 as also having displayed misplaced optimism concerning the prophecies of doom by Jeremiah. The people's very knowledge of G–d's name was what misled them. This is the justification for the reference in Ezekiel to these people as "dwellers in ruins" when in fact they were still dwelling in Jerusalem.
אבל לנח צוה הש"י לעשות מגדול עוז שם ה' בקדושה ובטהרה, כדאיתא בהג"ה ציוני וזה לשונו, [ו]זה אשר תעשה אותה (בראשית ו, טו), סוד התיבה הוא סוד מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. צדיק, זה נח שנקרא צדיק וחשוב. כי בשמו של הקב"ה ארבע אותיות ידו"ד, וצרף האותיות ועשה תיבה וכך צירף, י' פעמים ה' הרי נ', זה רחבה. נ' פעמים ו' הרי ג' מאות, זה ארכה. ו' פעמים ה' זהו ל', הרי קומתה. וב' אותיות אמצעיות של השם הם ה' ו' ה' פעמים וי"ו הרי ל', ול' פעמים ה' הרי ק"ן לתגבורת המים, עד כאן לשונו:
According to the Tziyoni, the instruction to Noach to build an ark meant that he was to employ combinations of the letters in G–d's name to do so and to build what could become the equivalent of a Holy Temple. The Tziyoni also quotes the verse from Proverbs about the מגדל עז, that the Zohar discussed. He demonstrates that the letters in G–d's Ineffable Name were manipulated in a manner which enabled Noach to build the ark according to the measurements reported in the Torah.
ודור הפלגה אמרו (בראשית יא, ד) ונעשה לנו שם, היינו לעבוד ולירא את השם, ומצד זה היתה כוונתם לטובה לידע את השם. אבל רעה גדולה עשו, שרצו להפריש את השם שהיא מדת מלכות מהבנין שלמעלה ולהיות לה לבדה המלוכה. והדברים עתיקין, והרוצה להבינם יעיין ברמב"ן וברקנט"י ובציונ"י וימצא כל חפצו. וכשם שהם הפרידו השם מהבנין להמשיך אותו עליהם במה שאמרו ונעשה לנו שם, על כן מדה כנגד מדה הפרידם ה':
Even when the generation of the Tower set out to build the Tower saying "we want to make a name for ourselves, they still meant to serve and respect G–d. That part of their intention was laudable. Their sin consisted in their wanting to isolate G–d's name, (which represented the attribute of מלכות, dominion), to the heavens. They wanted a clear separation of earthly and heavenly authority. The earth was supposed to be under human sovereignty only. All this is explained in detail by Nachmanides, Rekanati and the Tziyoni. When G–d dispersed those people all over the earth, He only practiced the principle of מדה כנגד מדה, measure for measure. Just as they had tried to separate G–d from themselves, so G–d separated them from each other.
אבל בדוד כתיב (ש"ב ח, יג) ויעש דוד את השם, ופירש הזוהר (ח"ג קיג, א) שהוא תיקן תמיד השם למעלה לחברו וליחדו, ועשה מקדש למטה מכוון נגד מקדש שלמעלה כי ידו"ד בהיכל קדשו שהוא סוד יחוד שלמעלה. וזהו סוד תלפיות, תל שהכל פונים בו, לא כמגדל דור הפלגה שהפרידו את השם מהפנים שלמעלה. אבל הוא תיקן ויחד את השם שיהיו הפנים שלמעלה פונים לשם, ועדיין לא נבנה המקדש כהוגן עד לעתיד, כמ"ש (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו:
In the case of David we find the reverse process. David, who always tried to involve G–d in all that goes on here on earth, tried to build a sanctuary to provide G–d with a permanent abode here on earth, and thereby to reverse any separation between man and G–d. This is the deeper significance of the מגדל דוד … בנוי לתלפיות, "the tower of David built as an ornament" (Song of Songs 4,4). The Temple was the structure that all mankind is meant to turn to as a symbol of G–d's Presence on earth. Despite David's intentions and endeavors, G–d's ultimate Sanctuary has not yet been built on earth; a structure built by humans would not endure. This is what the Psalmist means when he says אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, "if G–d Himself does not build the house, its builders labor in vain with it" (Psalms 127,1).
ואז מבואר המאמר ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם ענין אשר התהלכתי לפניו. גם דוד על הרוב מגדול, וגם עשה מגדל תלפיות לרמוז על שלימות האחרון שאז יוחזר חידוש עולם ויהיו כמו אדם קודם שחטא¹. ומי הוא זה, זהו ישראל הנקראים אדם, וישראל עלו במחשבה קודם בריאת עולם ולעתיד יהיו סוף המעשה. וזהו סוד המציאות דישראל שיהיו ברום המעלה להיות מקוים בהם ושכנתי בתוכם, ואז מגדול דוד יהיה בקיומו עדי עד. ודור הפלגה שהיו בשפה אחת ונפרדו לע' לשונות. ולעתיד כי ימלוך משיח בן דוד, יקוים (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל העמים שפה אחת. ואלה תולדות השמים, ואלה תולדות פרץ, יהיו במלואם:
footnotes: ¹ ישראל במתן תורה הקדימו נעשה לנשמע הוא סוד בהתעוררות מלמטה למעלה. ובשעת קבלת תורה הקדימו ישראל נשמע לנעשה, שאמרו (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע וגו' ושמענו ועשינו. והנה לכאורה תמיה גדולה, מתחילה הקדימו נעשה לנשמע, ובעת קבלת התורה שהגיעו למדריגות הנבואה הקדימו שמיעה לעשייה. אבל דע כי ישראל במתן תורה שפסקה זוהמת הנחש היו חוזרין להיות כמו אדם הראשון קודם שחטא, ואז ההשפעה מלמטה למעלה, כי השכינה בתחתונים. אך חזרו לקלקולם בעגל, וכמו שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. וזהו המדריגות של מלמטה למעלה שהיו זוכין בקבלת התורה תהיה לעתיד, והשכינה תהיה בתחתונים וכמו שכתבתי לעיל:
When that time arrives, the Talmud's statement about the three "finds" that G–d has made will really be true. The word תלפיות, is the reference to that ideal world when all the potential G–d has placed in man will become realized. At that time the word תולדות, will once again be spelled plene, just as it had at the time when the Torah could still write אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. The reason Israel is mentioned as the last of these finds -contrary to the chronological order- is, that at that time Israel will truly fulfill its function, only then will Israel truly be a “find.”
אמר במדרש (בר"ר יב, ו), שניטל ממנו זיוו וחייו וקומתו וכו'. היינו לבוש כתנות אור באל"ף שזה היה זיוו, והיה ראוי להיות חי עולם, ונתלבש בלבוש נכריה כתנות עור, ולעתיד יוחזר. ומה שאמרו [שניטלו ממנו] פרי הארץ, פירות האילן, כי ראוי להיות עץ עושה פרי, טעם העץ כטעם הפרי, ונתבטל ונגנז עד לעתיד שיוחזר ויהיה עץ פרי, והעץ עצמו פרי, ועתידים אפילו אילנות סרק להוציא פרי (כתובות קיב, ב):
When the Midrash described the six attributes that were withheld from earth after the sin, three of these were attributes possessed by Adam such as the כתנות אור, the garments woven of "light,' referred to in the Midrash as זיוו, his 'life,' i.e. his unlimited lifespan, and his קומתו, exceptional physical height and stature. All these will be restored in the period under discussion. At that time all trees will not only bear fruit but produce wood that tastes just as the fruit, and the original “light” will be restored to this world.
ודע כי כמו שלבוש הנשמה דהיינו הגוף יהיה מלבוש כבוד כתנות אור, כן לבוש הגוף שהוא המלבוש ממש יהיה בגדי כבוד, וקצת מדוגמא לזה זכו במדבר, (דברים ח, ד) שמלתך לא בלתה וגו'. ולעתיד, אמרו רז"ל (שבת ל, ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות, הרי קדושת המאכל. ותוציא כלי מלת, הרי המלבוש. והם הן הדברים שביקש עליהם יעקב אבינו (בראשית כח, כ), לחם לאכול ובגד ללבוש:
We should remember that just as the "garment" of the body will be woven of light and will be prestigious, so the body itself will be the distinguished clothing of the soul. Israel experienced a glimpse of such a future while in the desert. This is why the Torah tells us in Deut. 8,4: שמלתך לא בלתה מעליך, “your clothing did not wear out, etc. during all these forty years. The first step in restoring man to the garments that he ought to be wearing were taken by two of Noach's sons when they covered their father by taking hold of the שמלה and covering him with it (Genesis 9,23).
ודוגמא לזה, נח התחיל בתקון האכילה, שהיה זן כל היצורים בתיבה. ושם התחיל בתיקון הלבישה במה שלקח השמלה לכסות ערות אביו, ויוגמר התיקון לעתיד. ומחמת תיקון האכילה נתרומם מעלת נח על אדם שהותר לו לאכול בשר (סנהדרין נט, ב)¹. ושם זכו בניו לטלית של מצוה (בר"ר לו, ו) שהן הציצית שהותר בהם כלאים צמר רחלים ופשתים יחד. משא"כ מקודם בבני אדם הראשון קין והבל, קין הביא פשתן, והבל הביא צאן והן ביחד כלאים. ושם זכו בניו לתיקון הזה דלעתיד שיהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, ויעלו מעלה מעלה עד שיזכו לאכול לחם אבירים ממש שהוא המן ששוחקין ברקיע שחקים. וילבשו בגדי מלכות מסוד לבושי עליון. והעדי שהתנצלו בני ישראל מחורב, לעתיד יוחזר להם במהרה בימינו אמן:
footnotes: ¹ בכתבי קודש דהאר"י ז"ל מצאתי, הנה הם ארבעה מינים, דומם צומח חי מדבר. ובעת בריאת עולם נתקן המדבר שהוא אדם, והבעל חי נתקן בשמות שקרא לו האדם מצד שורשם, על כן מאחר שנתקנו אסור לאכלם. אמנם הצומח והדומם שהוא מלח לא נתקנו, מותר לו לאכלם. אף שקלקל האדם, נתקן בשור שהקריב. אחר כך במבול חזרו וקלקלו הבעלי חיים וצריכין תיקון, וזהו תיקונם שיהיו למאכל אדם שיעלו ממדריגות בעל חיים למדריגת אדם, על כן הותר לנח לאכול בשר. ולזה בבית המקדש בקרבנות היו מתקנים כל הד' מינים. האדם עם התשובה ובוידוי. הבעל חיים בקרבנות עצמם. הצומח בנסכים ובמנחות. הדומם על כל הקרבנות תקריב מלח. ואם תאמר למה לא נאסרו אחר כך. יש לומר דלא נתקן הכל רק מה שהקריבו הקריב, כן נראה לי:
By feeding all the animals in the ark for a full year, Noach himself had begun the process of repairing the damage done by Adam in the area of food. When Jacob prayed (Genesis 28,20) that G–d should give him "bread to eat and clothes to wear," he may well have referred to a world in which man would wear clothing made of light, and in which all the trees would bear fruit and their trunks would taste just as their fruit. Because Noach had commenced the process of repairing the damage to the production of food caused by Adam, he was given the right to improve his diet and that of mankind after him. He was allowed to include meat in his diet (Genesis 9,3). His son Shem, who had begun to repair the damage to the kind of clothing man was allowed to wear, merited that his descendants, Israel, when wearing ציציות on a four-cornered garment, could ignore the prohibition of mixing wool and linen. In other words, a linen garment may have ציציות made of wool. Ever since the dispute between Cain and Abel linen and wool symbolized their strife, hence the prohibition of mixing them. The people of Israel kept rising to higher spiritual levels until they qualified for food made in the heavens, i.e. the מן, Manna. The jewelry that the Jewish people wore from the time G–d revealed Himself until they forfeited it through participating in the sin of the golden calf, was symbolic of the כתנות אור Adam had worn before the sin (compare Exodus 33,5).