Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Beitzah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רי"א אופין ומבשלין על המבושל וכו' כתב הרא"ש בפרקין ובהדיא פליגי ר"א ור"י בירושלמי וכו' ור"י דריש קרא את אשר תאפו דמכלתין דתני' רי"א הרוצה לאפות היה נאפה לו והרוצה לבשל נתבשל לו ע"כ ותימא הא מפורש כאן דאף ר"י יליף מאשר תאפו וגו' דאופין על המבושל וקשיא נמי דה"ל לש"ס בבלי להביא דברי ר"י ואף דבמכילתא פרשה בשלח הוא כמ"ש הרא"ש מ"מ בירושלמי לא משמע כן וצ"ע:
ברם כמ"ד באלוש וכו'. וקשה הא בקרא כתיב ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין משמע דבסין נאמרה פרשת המן וי"ל במסעי משמע דבמדבר סין היו ג' מסעות ואלוש היתה האחרונה משם נסעו לרפידים א"כ מסתמא פרשת המן נאמרה באלוש:
איתא חמי דבר תורה הוא אסור וע"ת מתירין אר"א בדין היה וכו'. מכאן נראה סייעתא לדעת הרמב"ם דהכנה מי"ט לשבת לכ"ע מדאורייתא מותרת כיון דסתמא דש"ס מסיק הכי בלי שום חולק ועיין בפוסקים:
מעשה באחד שהדיר את בנו לת"ת וכו'. בבבלי בנדרים דף לח גרסינן המדיר בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים וכו' ופירשו רש"י והר"ן דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו ביטול לימוד תורה לא אדריה ע"כ וקשה א"כ מאי ראיה מייתי משם לעירובי תבשילין וצ"ע:
הדא אמרה אע"פ שאין בהן כזית אית הוה בהון שיעורא. כתב המרדכי ומביאו ב"י סי' תקכ"ז דאיתא בירושלמי עירובי תבשילין כך הם פת כביצה ותבשיל כזית והא דקאמר פת כביצה ותבשיל כזית פליג אתלמודא דידן דמשמע שיעור כוית ולא מפליג בין פת לתבשיל ע"כ ובש"ע בהג"ה פסק כהירושלמי דבעינן פת כביצה ע"כ ולא ידעתי אנה מצא דבר זה אדרבה בסוגיין משמע בסמוך דע"ת אין לו שיעור כלל ואפילו בפחות מכזית סגי וכדתני בברייתא דמסייע מינה לרבי יוחנן וצ"ע:
אר"ח תניי היה לו לר"ח הגדול. כ' המרדכי ומביאו ב"י שם ובירושלמי איכא פלוגתא אם צריך להתנות מעי"ט ואיכא מ"ד שא"צ להתנות מעי"ט גם ע"ז סמך מהר"ש בונבור"ק והתיר לסמוך עליהם בי"ט עצמו בלא תנאי דבשל סופרים הלך אחרי המיקל ע"כ ותימא הא ליכא פלוגתא בהא דצריך להתנות מבעי"ט אלא דפריך הש"ס ומתמה על הך ברייתא כי האי דמתמה דסבר שלא היה בהן כזית ומשני שהיה בהן כזית וצ"ע:
היה אוכל עם חבורה זו וכו'. פירש"י בדף י"ט הטביל כליו לאכול פסחו בחבורה זו ונמלך להימנות עם תבורה אחרת וכו' ע"כ וכ"כ הר"ב וקשה הא תני היה אוכל בחבורה זו וכו' ובפסח כיון שכבר אכל בחבורה אחת אסור לו לאכול בחבורה אחרת א"ו כמ"ש בקונ' עיקר וכ"כ הרמב"ם ומ"ש התי"ט דקשיא היינו רישא נ"ל דלא קשה מידי דסד"א כיון שהאדם שרוצה לאכול מעשר שני אע"פ שכבר טבל והוחזק לחולין צריך טבילה שנית כדתנן פ"ב דחגיגה א"כ גם כליו צריכין טבילה ואסור בי"ט קמ"ל דשרי מה שאין כן ברישא דלא איירי שרוצה לאכול ממנו אלא עושה לצורך אחרים:
דוד מת בעצרת וכו'. וא"ת דלמא שבת היה לכך לא הקריבו ביום ההוא וכ"מ בבבלי וי"ל דכתיב והנמצא אתו אבנים נתנו לאוצר בית ה' וגומר ואי שבת היה איך הוציאו מבתיהן לבית ה' וא"ת מנ"ל די"ט היה וי"ל דכתיב ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא פרים אלף וגו' וזבחים לרוב לכל ישראל הני זבחים מאי עבידתייהו אלא הראשונים הם שלמי חגיגה שהם חובה והאחרונים שלמי נדבה וא"ת אם בי"ט היה איך התנדבו הא קיי"ל אין מקדישין בי"ט י"ל באותה שעה לא היתה תקנה זו א"נ כיון דצרכי מקדש היה לא גזרו עליו כמו שלא גזרו על שבות במקדש והרב בעל משנה למלך האריך בסוגיא זו פ"ג מהל' אבל וכירושו בסוגיין קשה ע"ש:
הדא אמרה בשירותא וכו'. כתב הר"ש בס' י"מ פי' מכאן למדנו שבתחלה צריך לקוץ סיב שבעץ מעצמו כלומר שאין להחמיץ הדבר אלא תיכף ומיד צריך לקוץ הסיב הגדל בעץ שיקצץ מעצמו ע"י נדנוד העצים שאם ימתין עד יגדל ויתחזק לא יוכל לקצצו ואח"כ וכו' ע"כ ואין לשון הש"ס סובל פירושו ומ"ש בקונ' הוא עיקר:
תבשיל דרכו לאכול ממנו וכו'. וקשה מאי פסקי' דאוכל מתבשיל ואינו שותה מחמין ונ"ל דה"ג תבשיל אין דרכו לאכול ממנו וחמין דרכו לשתות ממנו וה"פ מה בין תבשיל לחמין דמשמע בתבשיל אף ב"ה מודו דאסור לטמון ומשני דתבשיל דרכו לטמנו חי ואין ראוי לאכול ממנו בע"ש ולכך אסרי ב"ה אבל חמין דרכו לשתות ממנו אפילו לא נתחממו כל צרכן אך בבבלי משמע דלב"ה מותר להטמין נמי תבשיל וצ"ע:
ולא מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה. וקשה למה לא גזרו גם בקירוד משום תלישת שיער וי"ל כיון ששיניה דקות אינן תולשין השיער מיהו לפי מה שפירש הרמב"ם דקירוד היינו הסרת זבובים הקטנים וקרצוף היינו הסרת זבובים הגדולים קשה למה לא קאמר טעם אחד לשניהם וי"ל דה"ק בקרצוף אינו אלא חשש תלישה אבל בקירוד איכא נמי חשש חבורה ודוחק מיהו בבבלי משמע דבקרצוף אין חשש תלישת שיער:
הדרן עלך פרק יום טוב