מתני' בראיית קרבן וכו'. כתבו תוספות בריש מכלתין בד"ה הכל וכו'. ועוד אמרינן בירושלמי במה דברים אמורים בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף וכו' ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן וכו' ועוד היכי מחיבין נשים בראיית פנים מהקהל הא ולא יראו מוקמי' לראיית פנים בעזרה וממעטינן נשים מזכורך וכו' ועוד בגמרא דקאמר שפטורה מראיה וחייבת בשמחה לפי שיטת הירושלמי המ"ל שחייבת בראיית עזרה אלא ודאי כולא שמעתין מוכח דפטורי בכל הראיות ע"כ ותימא לפי הגירסא שלפנינו ל"ק כלל מנשים דאף הירושלמי מודה דנשים פטורים מכל הראיות וקרא בראיית פנים בעזרה איירי אלא דה"ק דמתני' ע"כ בראיית קרבן איירי דהא קטן חייב בראיית פנים בעזרה כדילפינן מגזרה שוה דהקהל דהא ליכא קרא דממעט אותו וראיה לגירסתינו דהא לקמן דף ב' אמרינן נמי נשים חייבות בשמחה ואינן חייבות בראיייה אך קשה דאמר לקמן בשמעתין כל זכורך לרבות הקטן ומסיק דגזירת הכתוב הוא ומשמע דמדאורייתא הוא ולמה לי קרא תיפוק ליה מגזרה שוה דהקהל ויש לומר דשמעתתא דלקמן סובר דטפלים גריעו מנשים וכיון דממעטין מזכורך נשים הוה אמינא למעט מקל וחומר קטנים לכך איצטריך קרא לרבות קטנים וכאן סובר דטפלים עדיפו מנשים שבאים לכלל חיוב. ועי' בתוספות בקידושין דף לד ע"ב בד"ה ואנא אמינא וכו':

למע ילמדון ולמען ילמדון. כ"ה גם במס' תרומות אבל בפ' מצות חליצה הגירסא למען ילמדון למען ילמידון ונ"ל גירסא שלפנינו עיקר והדא"פ הגיה ללא צורך גם כל מה שפירש בסוגיא זו אינו מחוור ואף שבבבלי נמי קאמר קרי ביה למען ילמידו מכל מקום לשון הירושלמי לא משמע הכי ואפשר לומר דה"פ מדכתיב וא"ו יתירא אתי לאשמועינן דקרינן ביה למען ילמידו:

מה נפיק מן ביניהון. וקשה מאי פריך הא איכא בינייהו טומטום שנקרע ויש לומר ר' יוסי הוא דסבר בסמוך טומטום ראוי הוא וכו' אם כן אפשר לפרש דר"י הכי קאמר בטומטום כ"ע מודו דחייב הואיל וראוי הוא וליכא בינייהו אלא גר שנתגייר וחיגר וכן משמע קצת בבבלי:

על דעתיה דחזקיה פטור. בקונטרס הגהתי ע"ד דחזקיה ור"י פטור והוא הנכון ובהכי ניחא לי מה שתמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק בפרק קמא דהלכות חגיגה כרבי יוחנן דאמר תשלומין דראשון ור' אושעיא רביה פליג עליה ע"ש והדבר ברור שרבינו סמך על הירושלמי דחזקיה כר"י ס"ל וה"ל תרי לגבי חד:

ושמחת. וקשה אם כן יהא חולה פטור מן הבכורים דכתיב ושמחת בכל הטוב ובבבלי יליף חולה מקרא אחרינא ע"ש:

תני שמואל מן השילוח. ותימא מהרמב"ם ומהמפרשים שלא ביארו דין זה ואפשר דס"ל דלפסח מדמינן ליה וכי היכא דהתם מאסקופת העזרה מיקרי דרך רחוקה ה"ה ה"נ אך קשה שאני התם דכתיב הרחוקה:

הפריש חגיגתו וכו'. כתב הרמב"ם פרק קמא מהלכות חגיגה המפריש עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות וכו' וכתב הכ"מ ואיתא בירושלמי פרק קמא דחגיגה שאם ירשו קרקע היורשים חיבים להביאה אפילו לא הפרישה ולא ידעתי למה השמיטה רבינו ע"כ והרב בעל לח"מ הוסיף לתמוה דבפ"א מהלכות מחוסרי כפרה כתב הרמב"ם האשה שהביאה חטאתה וכו' אע"פ שלא הפרישה מחיים ולמה נקט רבינו הכא המפריש וכו' דוקא וצ"ע עד כאן לשונו ונראה לי דכתב הרמב"ם בריש הלכות חגיגה הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה בי"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה ומי שבא לעזרה בי"ט ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על ל"ת שנאמר לא יראו פני ריקם ע"כ הרי שאי אפשר שיביאו יורשין עולת ראייה של אביהן אלא אם כן הפרישו אביהן דאי לא נכנס כלל לעזרה ברגל זה בחיים אם כן אין כאן קרבן ואם נכנס כבר הפרישו שהרי צריך להביאו עמו לעזרה ואם לא הביאו כבר ביטל מ"ע ול"ת ואין לו תקנה ואף דכתב הסמ"ג ומביאו הלח"מ שעדיין יש לו תקנה בתשלומין בשאר הימים מכל מקום פשט דברי הרמב"ם משמע שאין לו תקנה וכמו שכתבתי לעיל וכל שכן בכהאי גוונא שמת הכל מודים שאין צריך תשלומין אם כן עיקר איבעיא דש"ס אם הפריש קרבן ראייתו אם יביאו לאחר מיתתו ביום טוב וכדפירשתי בקונטרס וכ"ה לקמן דף ב' בהפריש עשר בהמות וכו' ואם תאמר אם כן מאי קפשיט ומדמי ליה לפלוגתא דר"י ושמואל הא כאן איירי במופרשת דוקא ויש לומר למאן דאמר דכופין היורשין להביא עולת חובתו ש"מ דדין עולת חובה כאילו הוא חי א"כ מקריבין עולת ראייתו ביום טוב אפילו מת ולמאן דאמר דאין כופין היורשין לאחר מיתה אין מקריבין אותה בי"ט וקצת ראיה לדברי מדכתב הרמב"ם המפריש עולתו וכו' מותר להקריב בחולו של מועד וכו' בחדא הלכה והן שני דינים חלוקים אלא לאשמועינן דעיקר הדין דקרב בי"ט דתחלת דבריו בי"ט איירי:

היורשים מהו שיביאו וכו'. נראה דודאי ידע שאינו יוצא לחולין בשביל שמת דלא גרע מפסח דתנן הפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים שמעינן מיהת דקרב שלמים אלא מיבעיא ליה אם מת ביום טוב אחר ראיית פנים בעזרה מי הוה כחגיגה וקריבה ביום טוב או לא דקסבר כמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט:

רב הונא אכל פשוט כל שבעה. דברים אלו דברי תימה הם ונראה לי דהכי גרס ר"ח אכלא פשוט כל ז' וה"פ לא תקשי לך ליחשוב נמי דיש בשמחה מה שאין בראייה שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה מה שאין כן בראייה וכ"ה בתוספתא ומביאה תוס' במכלתין דף ו' ע"ב לכך קאמר דאכלהו פשוט ליה לתנא דהך ברייתא דיש להן תשלומין כל שבעה וכן כתבו תוספות שם ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה ס"ל גם באינך יש להן תשלומין ע"כ אך קשה לי מי איכא מאן דאמר דחגיגה אין לה תשלומין כל שבעה והרי מתני' היא ומאי סלקא דעתיה דהתוס' להקשות מתוספתא זו דמשבשתא היא ואם נאמר כוונת התוספתא דשמחה נוהגת כל שבעה היינו אפילו שמח בראשון חייב לשמוח בשני דשמחה כל יומא איתא אם כן קשיא מאי מתרצי דס"ל בכלן דיש להן תשלומין וכו' הא אין ראייה וחגיגה נוהגת אלא ביום טוב הראשון ואפשר דה"פ כיון שיש להן תשלומין כל שבעה מיהת לא פריך משמחה דנוהגת כל שבעה ודוחק וצ"ע:

כזית מן המת וכו'. כתב הרא"פ בפרק קמא דפיאה כזית מן המת מטמא באהל ע"כ משמע דזהו עיקר צורך שיעורו דכזית ואינו נכון דפחות מכזית אפילו במגע אינו מטמא ואי אעצם כשעורה קאמר שהוא מטמא במגע ואינו מטמא באהל אף זה משיעורי חכמים הוא דעצם כשעורה מטמא גם מ"ש בסוגיין בד"ה וקשיא מן זו וכו' ע"ש אינו מחוור:

לעולם הוא מוסיף והולך וכו'. כתבו תוספות דף ח ע"ב דבסוגיין משמע דלענין דחיית יום טוב איירי ע"כ ואף דסוגיית הירושלמי מהופכת מבבלי דר"י לדר"ל ודר"ל לדר"י מכל מקום לענין זה ילפינן דבהכי פלוגתיהו ור"ז מנפשיה הוא דאמר הכי אבל הבבלי ידע בבירור מאן אמר דא ומאן אמר דא והיה נ"ל לומר דהא דמשני בבבלי כאן בסתם כאן במפרש היינו שאמר בפירוש שלא אוסיף אך מלשון הש"ס לא משמע כן עיין שם:

והא תני אף בפסח כן. ותימא אף אם נאמר דלשון הברייתא כך הוא אף בפסח כן שיש לו תשלומין כל שבעה מכל מקום אינו ראיה דברייתא לאו דוקא ויהודה בר ספרא מקרא יליף והיה נ"ל לדחוק דר"י דריש האי קרא דכתיב בפסח והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו שבעת ימים מצות תאכלו דתחגוהו קאי אשבעת ימים דקרא בתרא ומיניה יליף תשלומין לפסח כל שבעה דלא מצינו בתורה בפסח חג שבעת ימים ותוס' בפרקין דף ט' ע"א מייתי לכלא סוגין וסייימו בה בפרק אלו דברים מייתי לההוא דיהודא ספרא ופריך עלה ההוא דחל י"ט הראשון והאחרון בשבת הרי כאן ששה ולא מייתי תחגוהו ע"כ:

ויאמר ה' על עזבם וכו'. כתב הר"ש יפה וקשה מנ"ל דעזיבת התורה לאו היינו ביטול תורה מהגדולים כדמשמע בסמוך דאמר על מאסם בתורה לא וויתר ע"כ ונ"ל דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה ויש לדקדק למה שינה הכתוב בלשונו ומהו אשר נתתי לפניהם ונראה דאמרינן לעיל בפרקין בו ביום דרש ראב"ע אנשים באו ללמוד ונשים באו לשמוע וטף באו לחינוך וליתן שכר למביאיהן והיינו דקאמר הנביא אשר נתתי לפניהם היינו התינוקות שלא הבינו כלום אלא שהתורה ניתנה לפניהם ולא שמעו בקולי הם הנשים שבאו לשמוע ולא הלכו בה הם האנשים שבאו ללמוד ולעשות ופירוש ולא הלכו בה שלא הרחיבו המצות לעשות סייג לתורה וכיון דהתחיל בתינוקות שמע מינה דבעונש ביטול התורה מתינוקות של בית רבן אבדה הארץ:

שאינו בוש לומר לא שמעתי. משמע לא שמעתי הוא הבושת הגדול שבכולן וקשה דבת"כ תניא והובא בבבלי זבחים דף ק וישמע משה ויטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי ע"כ משמע שהגדול שבכולן הוא לומר שמעתי ושכחתי ועוד קשה את"כ ודאי לא היה תועלת וכבוד למשה לומר לא שמעתי שהרי אהרן קל וחומר דרש ממעשר כדאיתא התם והיה לו למשה לדרוש הקל וחומר מעצמו ושמעתי ושכחתי אינו העדר כבוד כל כך ע"ד שאמרו חכמינו ז"ל קשה עתיקא מאדתא ויש לומר דבודאי בשאר כל אדם הבושת הגדול הוא לומר לא שמעתי אלא במשה היה כבוד גדול אילו אמר לא שמעתי דגרסינן לקמן בסמוך אמר ריב"ל עליהם ככל הדברים וכו' אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני אם כן ודאי תשובה גדולה היתה אילו אמר משה לא שמעתי ממילא ידעו כולם שיש פירכא לקל וחומר שאם היה דבר טוב היה נאמר לו בסיני לפיכך זה היה ענוה גדלה למשה שאמר שמעתי ושכחתי מה שאין כן בשאר כל אדם ענוה הגדולה שבכולן לומר לא שמעתי וניחא נמי בזה מס' שאמרו באבות ומודה על האמת כמשה שהודה לאהרן ולפום ריהטא הוא תימא כיון דקל וחומר דאהרן היה טוב מה היה לו לעשות כי אם להודות לו אבל לפי מה שכתבתי ניחא ודבר נאה ומתקבל הוא:

הדרן עלך פרק הכל חייבין