ואוכלי קדש אינן זריזין. נראה לפרש עוד דתרומה אין מוסרין אותה לעם הארץ לפיכך אמרינן דזריזין הן משא"כ קדשי המקדש דמוסרין אפילו לע"ה היינו מי שלא קבל עליו דברי חבירות וכדתנן פרק ד' דחלה לפיכך החמירו בקדש והא דקאמר בסמוך במזוקק לקדש צריכין לפרש דאיירי במי שאין לו אוכלים אחרים כי אם קדש א"כ אף בו זהיר הוא:

) ר"ש יודה לאבא שאול וכו'. כתב הרמב"ם בפירוש המשנה רש"א ירפה כדי שיבוא בהם המים אבל ת"ק אמר שהם טמאים גזרה שמא לא ירפה וכתב התי"ט אבל להטור סי' קצ"ח ר"ש אהדיח קאי ובמי שיהיה גם כן מרפה ולא סגי בהדחה בלבד ולפי זה פסק דלת"ק בריפוי בלבד סגי ומכל שכן בהדיח וכן כתב בש"ע שם סעיף כח ותמה הב"ח דלמה פסק כהטור במקום שהרמב"ם והרמב"ן חלוקים עליו ומסוגיא דשמעתין נראה מפורש כהטור דר"ש מחמיר דאם לא כן למה קאמר ר"ש ואבא שאול אמרו דבר אחד טפי הל"ל תנא קמא דר"ש ואבא שאול וכו' ועוד קשה כיון דר"ש בלא הדיח איירי מנא לן דר"ש יודה לאבא שאול דלמא טעמו דר"ש דבעינן מיהת שיכולין המים לבוא לשם דלא גרע מבית הסתרים ואף אם נדחוק ונאמר דר"ש ומחלוקתו קאמרו דבר אחד עם אבא שאול מכל מקום שמעי' דלהלכה בחדא מינייהו סגי דהא לית הלכתא כאבא שאול אלא כסתם מתני' דפרקין דמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה והוא הדין באדם דהא מדמי הש"ס אותן להדדי ואף על גב דמסיק הלכה כאבא שאול בבבלי לא משמע הכי וכן פסק הרמב"ם כסתם מתני' ומהכא שמעינן דאפילו לאחוז בכח שרי וכמו שכתב הפרישה ומבואי הט"ז והש"ך שם והא דכתב הש"ך דמתני' דמקוואות בדיעבד איירי אין נראה דהא בתרומה מטבילין אפילו לכתחלה כלי בתוך כלי והא דתנן במקואות האוחז וכו' לשון דיעבד אתי לאשמעינן דאפי' בדיעבד טמאין וזה פשוט:

מתניתא דר"מ וכו'. כתב הר"ש בפ' כ"ה דכלים דר"מ סובר שבידים טמאות אוחז בבית הצביעה משקים באחורי העריבה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריו ויחזור ויטמאו העריבה ותניא בתוספתא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ובית הצביעה וכו' א"ר יוסי מה זה לשון כפול כל שיש לו אחוריים ותוך יש לו בית הצביעה וכל שאין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול לכך וכו' פירוש מה לשון כפול שאתה שונה ואין להם בית הצביעה דמשמע שאסור לאוחזו בבית צביעתו דלר"מ דאמר לידים טמאות שייך לשון זה שהכלי טהור ובקדש טמא דגזרינן בית הצביעה שאין בו משקין שמא יגע באחוריו שיש בו משקין אבל רבי יוסי בכהאי גוונא אפילו בתרומה גזר דלקודש כולו טמא אפילו תוכו מה שייך לשנות אין להם אחוריים ובית הצביעה שאסור לאוחזו בבית הצביעה כיון דתוכו נמי ואי הוה תני אין להם אחורים ותוך סגי בהכי אע"ג דלא תני בית הצביעה וכך היה ראוי לשנות כל שיש לו אחוריים ותוך כגון קדש אין לו בית הצביעה דאין לשנות שייך ביה בית הצביעה כלומר דאין בית הצביעה אלא לידים טהורות ואחד קדשי הגבול היינו לחולין שנעשו על טהרת קדש עד כאן לשונו ותימא מאי קמתמה ר"י דהלשון כפול דלמא קמ"ל דלקדש אם נטמא בית הצביעה גם תוכו טמא מה שאין כן בתרומה בשלמא לפירושי שבקונטרס והוא כפירוש הרמב"ם במשנה ניחא אבל לפירוש הר"ש קשה גם לדבריו לא ה"ל לרבי יונה למוקמי מתני' כר"מ דהא גבי תרומה איצטריך למתני בית הצביעה אפילו לרבנן שאם נטמא בית הצביעה אחוריים טהורין לכן נ"ל כדפרישית בקונטרס ואף שבבבלי מוקי לה בחולין שנעשו עט"ק י"ל דלא ניחא ליה לאוקמי כרבי יוסי:

שבעה זקנים וכו'. ואם תאמר מניינא למה לי הרי מונה אותן אחת לאחת ויש לומר דקמ"ל דשבעה הם שדרשו ז' פנים כל אחד בפסוק אשיר' וכיוונו לכל המ"ט פנים שהתורה נדרשת בהם:

כדרך שהנקיים תופסין בו. בבבלי בפרקין איתא רב אסי א"ר יוחנן מקום שנקיי דעת צובעין בו ופירש"י צובעין מטבילין ואוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי קערה קיבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל וקשה הרי מפורש אר"י הכא בית הצביעה היינו בית האצבע ופירושו מקום שתופסין בו:

אוכלי תרומה זריזין הן וכו'. וקשה הא אמרינן לעיל בריש פרקין והדא היא מעלה אלא דבר וכו' הרי כל שלא גזרו משום דאוכלי תרומה זריזין הם לא מיקרי מעלה וכך כתבו תוספות בפרקין דף כ"ד ע"ב ולמה תחשיב שבקודש מתיר וכו' למעלה בפ"ע:

עד כאן בקדשי המקדש וכו'. וקשה דבבבלי אמרינן בהיפוך עד כאן אפי' בחולין שנעשו עט"ק מכאן ואילך בקודשי המקדש לכן נ"ל דגרסי' גם כאן בהיפך:

קומץ מהו שיקרב בשני כלים. וא"ת הא תנן במנחות פרק ג' קומץ שהקטירה פעמיים כשרה ויש לומר דאף דהקטירה שני פעמים מכל מקום היתה בכלי אחת:

ככרות הקדש בתוך גומותיהם מים המקודשים. פירש הר"ש וכן מים המקודשים המונחים בכלי העשוי גומות גומות אם נטמא אחד מהן כשרץ נטמאו כולן שהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא בתרומה דבתרומה אינו מטמא אלא ראשון ושני ופוסל שלישי וכו' ע"כ וקשה אם כן מאי ראיה מייתי ר' בון ממתני' לכאן וכפי' שבקונטרס כך פי' הרמב"ם:

מינה תברא וכו'. וקשה מאי תברא דלמא דוקא בשנעשית על טהרת תרומה הוא דנעשה שני לקדש כיון שאין שמירתה שמירה אצל הקדש וחיישינן שמא ראשון הוא וגופו שני אבל על טהרת הקדש אינו אלא שלישי דשמירתה שמירה לכך נראה כפי הגירסא שלפנינו ותרי ברייתות הן בחדא שנויה כמתני' דפרק ב' דטהרות שכתבתי בקונטרס ובאידך תנינן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת קדש והשתא דייק שפיר אך לשון הש"ס מינה קיימה מינה תברא משמע דחדא ברייתא היא:

אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח. וקשה נימא דיו וכאן לא מיפרך הקל וחומר דהא שיעשה טבול יום שלישי לא שמעינן אלא מתרומה וכדפרישית בקונ' ויש לומר דשלישי בטבול יום בקדש שמעינן מק"ו דמחוסר כפורים בקדש עצמו ואם כן מיפרך האי ק"ו דמתרומה ולא אמרינן דיו:

עד כדון כר"ע וכו'. לא ידעתי ר"י היכן הוא ונראה דר"י דסובר דדברה תורה כלשון בני אדם כמפורש בפרק רבי אליעזר דמילה סובר נמי דלא דרשינן יטמא יטמא אחרים והיינו דפריך כר"י מנא לן וכן דרך הש"ס ירושלמית בכמה מקומות שמקשה כן ארבי ישמעאל:

מאיכן הוכשרו לא ממשקה פיו. וא"ת ודקארי מאי קארי ליה פשיטא שנוכל לומר דהוכשרו כשהן מבחוץ ויש לומר דס"ד דרישא דומיא דסיפא דאיירי בשלא הוכשרה הדבלה:

פתר לה בזורק. וקשה הא כבר אוקימנא למתני' בתוחב את החררה בשפוד שאינו נוגע בפיו בשעה שמכניס האוכל:

וכא אסור לאכול ומותר ליגע. כאן משמע כפירוש רש"י בזבחים ר"פ טבול יום דהא דאונן צריך טבילה איירי לאכול ודלא כמ"ש תוס' שם בד"ה ה"ג ה"נ וכו' ע"ש:

מה אנן קיימין אם בתרומה וכו'. וקשה לישני דכאן איירי באכילה והתם בנדה בנגיעה פליגי ומתני' דהכא ככ"ע ועיין בתי"ט בנדה שם:

בן דרום שאמר וכו'. בקונטרס הגהתי להבין פשטא דשמעתתא ולהשוות הבבלי עם הירושלמי אבל יותר נראה לי לקיים הגירסא הישנה וה"פ דהירושלמי סובר שדוקא ע"ה הוא דאינו נאמן להביא מגליל לפי שרוב המקומות הם בחזקת טומאה מפני הרצועה של כותיים אבל עדיין יש מקומות שטהורים אלא דבע"ה חיישינן שמא לא הביאן ממקום ההוא ולכך קאמר ריב"ל בן דרום שאמר מגליל הבאתיה ובטהרה נאמן במגו דאי בעי אמר מדרום הוא אבל בן גליל אפילו אמר מדרום הבאתיה אינו נאמן דלית ליה מגו ואדיבורא דעם הארץ לא סמכינן ובזה מיושב מה שמקשים תוספות בפרקין דף כ"ה בד"ה שרצועה וכו' ע"ש:

בושת וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עיין בעירובין דף כ"ט בתוס' שם:

י"ט שחל להיות בערב שבת אוכל וכו'. לא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה פי"א מהל' מטמאי משכב ומושב וצ"ע:

ע"ד דר"מ מטמא שני לחמים. נראה דהיינו טעמא דהשולחן ראשון והלחם שעליו שני והקנים המפסיקין בין לחם ראשון לשני כדתנן במנחות פרק י"ד הוא שלישי והלחם השני רביעי אך קשה הא לא נגעו הקנים בלחם התחתון ואין לומר שנגע בסניפין אם כן היה ראוי לטמא כל הלחמים כולן ומפני כך פירשתי בקונטרס בענין אחר וצ"ל דאיירי בשבת שהיו הלחם כולן מונחים על השלחן בלא קנים כדתנן התם במנחות אך קשה הא תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ואפי' אין לו תוך וי"ל וצ"ע:

טעמא דרבנן וכו'. וקשה הא טעמא קאמרו מפני שהן מצופין וי"ל דסובר ר' הילא אי לאו דאית להו לרבנן ראיה מקרא משום ציפוי אין לטמוי דהא קראו הכתוב קרקע ואם תאמר אם כן למה לי טעמא מפני שהן מצופין תיפוק ליה מקרא שמעי' שהוא מיטלטל ויש לומר דקראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי והשתא דאיכא טעמא דמצופין טמאין אבל בלאו הכי היו טהורין:

הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה: