Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המביא. ניחא בפ"נ וכו'. בקונט' פירשתי דמסיפא פריך. והיינו דאי מרישא קשיא אמאי לא קשיא ליה אתקנת חכמים גופא למה תקנו לומר בפני נכתב לר"י דאמר טעם התקנה משום שאין עדים מצויין. לקיימו וקושית המקשה אינה אלא אליביה דריב"ל דאמר לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ודאי צריך שיעיד גם על הכתיבה דע"כ לומר דס"ל בעינן כתיבה לשמה דאל"כ גם לדידיה תיקשי למה ליה לומר בפני נכתב וא"ל משום שאר פסולים דאיתנהו בכתיבה ולאו משום לשמה וכמש"ל דף א' בתו' בד"ה שנים דהא ודאי אי לא בעיא כתיבה לשמה אף שאר פסולים אין פוסלין בה וכמ"ש תוס' דף ג' ע"ב בד"ה וכי לא בעי וכו' אלא ודאי ידע לשנויי דצריך לומר בפני נכתב דאל"כ אתי לאחלופי בקיום שאר שטרות בעד אחד וכדמשני בבבלי דף ג' ע"א. א"כ לא פריך הכא מידי אבל מסיפא קשיא ליה שפיר כיון דכבר אמר בפני נכתב חציו ותו לא אתיא לאיחלופי בשאר שטרות ופריך שפיר הא אין קיומו של גט אלא בחותמיו. ועיין בבבלי בתו' דף ג' ע"א בד"ה אתי וכו' שתירוצם נוטה לתירוץ הירושלמי לפי פירושי:
אלא כר"י. ה"ה דה"מ לאוקמי כר"א דמכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים והכי שפיר טפי דקיי"ל הלכה כר"א בגיטין וכה"ג אמרי' בבבלי דף ד' ע"א ע"ש אלא שדברי ר"י שנויין במתני' קודם דברי ר"א:
אלא שנתייחד ברשות בעלים בין כתיבה לחתימה כשר. כ' בהג"א בריש פרקין אמר בפ"ג ובפ"נ אלא שנתייחד ברשות בעלים בין כתיבה לחתימה כשר וצ"ע לשון הירושלמי דמשמע דפליגי ע"כ. ואיני יודע שום משמעות לפסול. ונראה דס"ל בעיא דר"ת איירי בנתייחד. והא ודאי ליתא דהא גם בבבלי מפרש דר"ח בששנים מקיימים חתימת עד אחד איירי וכמ"ש בקונט' והטעם הכשרו כמ"ש בקונט'. אך ראיית הירושלמי תמיה לי טובא דאף אם נאמר נתייחד ברשות בעלים בין כתיבה לחתימה פסול עדיין יש להכשיר אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ דאיירי שלא נתייחד הגט ברשות הבעל אלא זה יוצא וזה נכנס וצ"ע:
חציו מתקנה וכו'. כ' תוס' או בכולו בתקנת חכמים קסבר דלא דייק שליח כל כך כשאין כל העדות מתקיימת על ידו ורבא סבר מ"מ דייק שפיר ע"כ. ול"נ ר"ח סובר דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמרו אין צריך שני עדים אלא לקיים חתימת אחד מעדים אבל חתימת יד העד השני סגי בעד אחד אע"ג דאומר נמי בפני נכתב אין זה מועיל שיאמרו הא חזינן דבעינן שני עדים לקיום עד השני ורבא פריך מי איכא מידי אלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול ולא שייך הכא אחלופי דמהני אמירתו בפני נכתב דלא יטעו הרואים:
נעשה כנוגע בעדותו. בבבלי גרסי' אמר רב אשי אפי' אומר אני הוא עד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. וכ' תוס' וא"ת מי איכא מידי אלו אמר בפני נחתם כשר ואלו אמר אני הוא העד השני פסול ותי' ר"י דקצת נראה כנוגע בעדות דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות חתימתו ומיהו נוגע ממש לא הוי לכך הוצרך הש"ס לומר טעמא או כולו בקיום הגט וכו'. וכ' הרשב"א ואינו מחוור דמה הוא מפסיד אם לא יתקיים הגט שהוא חתום עליו או מה הנאה יש לו אם יתקיים וכו' וצ"ע ע"ש. ואפשר ליישב קושית הרשב"א דאיירי באומר שהוא העד החתום בראשונה וזהו כבודו כדאמרינן בבבלי דף י' אי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמי' נמצא דברי הירוש' קיימין. ועיקר קושי' תוס' אבבלי י"ל כיון דאין עד אחר עמו איכא למיחש לאחלופי משא"כ בשהו' ואחר מעידין על העד השני ליכא חששא דאיחלופי כיון דאיכא תרי:
תפלוגתא דר"י ורשב"ל וכו' כ' בש"ע א"ע סי' קמ"ב סעי' י"ז היו שלשה עדי' החתומי' בו והשנים חתמו בפניו אע"פ שהאחד חתם שלא בפניו אין בכך כלום. וכ' הב"ש ס"ק לד ובסי' ק"כ פסק הרמ"א דיש להחמיר כר"ל וכאן לא הגיה כלום וקשה לישב וצ"ל אע"ג דיש להחמיר שם כר"ל מ"מ כאן דליכא פסול די"ל השלישי ג"כ שפיר חתם אין להחמיר בזה ע"כ ואני תמה איך שכח דברי עצמו שכתב בסי' ק"ך בד"מ משמע דלא החמיר אלא לענין קרוב או פסול שהרבה פוסקים פוסלי' אבל אם לא חתמו ביום א' אפשר להקל ע"כ. נמצא דלק"מ. וא"ת בבבלי דף י"ח ע"ב דקאמר מאי בינייהו דר"י ור"ל למה לא קחשיב נמי הא לענין שליח המביא הגט וכדאמרינן הכא וי"ל סובר הבבלי בהא אפי' מ"ד משום עדים מודה דכשר וכסברת הב"ש וז"ל הרא"ש בתשובת כלל מו ואפשר שבירו' יש ט"ס וכתב ר"ל במקום ר"י וראיה לדבר שהקדים דברי התלמוד לדברי הרב ע"כ. ותימא הרי לקמן בפרקין שם עיקר פלוגתייהו מפורש נמי דרשב"ל אמר משום תנאי ואף דגם שם הקדים דברי ר"ל מ"מ שילש בדבר בסוף הסוגיא וקאמר הדא מסייעא לר"י מן דרבנן ופליג עלוי מן דר"ש ש"מ דר"י הוא דאמר משום עדים וצ"ע:
מה פליגין ביוצא מתחת ידי אחר וכו'. בקונט' פירשתי בלישנא בתרא דפליגי אי גזרי' שמא יחזיר הדבר לקלקולו או לא. וכ"ה בבבלי בפרקין. אך קשה א"כ אף ביוצא מתחת ידו פליג ר"י ור"ז קאמר אבל ביוצא מתחת ידו אף ר"י מודה דפסול וא"ת אף לל"ק שבקונט' קשיא ליה רישא י"ל קסבר ר"ז רישא בשלא הביאו אלא אחד איירי אבל לל"ב קשיא. מיהו לפי המסקנא לברייתא דר' ינאי דפליג ר"י אף ברישא ודאי י"ל כל"ב וכדמסיק בבבלי. אך קשה על הבבלי מאי דוחקי' למוקמי לישנא אחרינא דר' יוחנן דלא כרבא הא גם לרבא ניחא דר' יוחנן מוקי פלוגתייהו דת"ק ונ"י בשנים שהביאוהו אי צ"ל בפ"נ וכמ"ש בקונט' בל"ק וכ"ת משום דקשיא ליה מנ"ל לר' יוחנן דשנים שהביאו אצ"ל כן אי לאו דמסברא אמר כן י"ל ברייתא דתני בה דברישא נמי פליג ר' יהודה קשיתי' לכך מוקי פלוגתייהו בהכי ועוד אף דאית ליה לר' יוחנן מסברא כן ניחא ליה למוקמי רבנן כוותיה וצ"ע:
מתיב ר"ז לר' אימי. עיין בקונט'. מ"מ שמעינן מהכא דל"ק לפלוג ברישא אלא למ"ד שנים שהביאו גט צ"ל בפ"נ אבל למ"ד א"צ ל"ק מרישא. וזה כפי' רש"י ותו' בסוגיין ודלא כפי' הרשב"א בחי' ע"ש. מיהו יש לקיים הגי' שלפנינו דר"ז הקשה לר"א וה"ק אם ביוצא מתחת ידו מכשיר ר"י וצריכין לומר דסובר ר"י אם עד אחד מעיד על החתימה ולא על הכתיבה נמי האמינוהו חכמים כשנים א"כ ליפלוג נמי ברישא בא' אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ וברייתא דר' יונה סייעתא היא לר' אימי. מיהו מדקאמר בסמוך אתיא דר' יוסי כר' אימי עד דלא הדר ביה משמע דר' אימי הדר ביה והיינו מברייתא דר יונה וכמ"ש בקונט'. וא"ל דגרסי' בסמוך ר"ח בשם ר' אימי אר"ז וכו' והיינו לבתר דהדר ר' אימי אין משמע כן בסוגיין אדרבא ר' אימי הוא שהשיב על ר"ז לכן גירסתי בקונטרס עיקר:
אר"י פסול מפני אכילת פירות. כ' הרשב"א בשם בעה"ע מדגרסי' בירוש' רי"א מפני אכילת פירות ש"מ דקמייתא אפכינן ור"י ור"ל קיי"ל כר' יוחנן וכו' ע"כ ונ"ל דאין מכאן ראיה וכו' והא דירוש' לא משגחינן ביה דלכאורה לא משמע הכין בגמרין וכו' ועוד סוגיין דעלמא הכין דאי מפכינן קמייתא אין לבעל פירות משעת כתיבת העדים ואילך אפילו לרבנן אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ואלו בב"מ גבי מצא גט אשה בשוק אקשינן בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל וזבין פירי מניסן ומפקא גיטא דכת' בניסן וטרפא לקוחות שלא כדין ואם איתא מדינא טרפא לה דהא מוציאין פירות משעת כתיבת עדים אלא וכו' איפוך בתרייתא ודוחק לומר דהת' לפרוקה דמתני' אף לר"ל הוא דבעי ע"כ. ואין אני רואה בזה ראיה מוכרחת לחלוק עלינו את השוין. חדא אין זה דוחק. דבעי לוקמה מתני' אף כר"ל דהא אמרי' התם בב"מ הניחא למ"ד משנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות אלא למ"ד עד שעת נתינה מא"ל הרי כרוצה לאוקמי מתני' ככ"ע. מיהו לזה י"ל הא ודאי נראה להש"ס דוחק לאוקמי מתני' כר"ש ודלא כרבנן. אך כיוצא בזה דחה הרשב"א גופא ראית בעה"ע מההיא דפ' כל הגט ע"ש. ועוד עיקר ראיה זו איני מכיר הא פירש"י בסוגיין בבבלי דף י"ח דאף למ"ד משום פירות איכא למיחש שמא פייס ובגיטין כבאין ממדינת הים איכא למיחש שמא כתב בניסן ולא בא לידה עד תשרי ובנפל איתרע וחיישינן לכל מאי דאיפשר למיחש אלא משום דקלא אית להו לא חיישינן א"כ קושית המקשה בב"מ היא אף למ"ד משום פירות ושני ליה משום דקלא אית להו לא חיישינן וזה ברור לדעת בעה"ע. והרא"ש כתב וגם מן הירוש' אין ראיה כי הוא פליג אגמרא דידן כי אינו מפרש בירוש' טעמא דבת אחותו אלמא גם ר' יוחנן אית ליה טעמא דפירות וכו' ע"ש. ואיני מבין דבריו וכי משום דלית ליה טעמא דפירות וכו' ע"ש ואיני מבין דבריו וכו' משום דלית ליה טעמא דבת אחותו מוכרח לומר דר' יוחנן ס"ל טעמא דפירות טפי ה"ל למימר משום ר"ל טעמא דפירות והדברים מראין בהיפך וכמ"ש בסמוך וראיתי להרב בעה"ע בספרו מאמר ראשון שכתב ש"מ דאפכינן קמייתא וכו' ומדגרסי' בב"מ פ"ק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש עמא כ' בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל בעל וזבן פירי מניסן עד תשרי ולא קפריך וליחוש משום בת אחותו ע"כ ע"ש ותימא הא מפורש שם בגמ' דקושית הש"ס היא למ"ד עד שעת נתינה וזהו למ"ד משום בת אחותו כמפורש בבבלי בסוגיין וכמש"ל וצ"ע:
מעתה תחוש לגיטין הבאין ממדינת הים שמא נכתבו ביום וכו'. וקשה מאי פריך לר' יוחנן הא ר"י אית ליה טעמא לפי שאין עדי' מצויין לקיימו כמפורש בפ"ק אבל לשאר פסולים לא חיישינן ועוד קשה הא אמרי' לעיל פ"ק הלכה א' דצ"ל נמי בפ"נ ביום ועמ"ש שם בתו' בד"ה שניי' וכו' וע"ק תיקשי ליה לר"ל אמתני' דתנן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול מיהו הא י"ל קסבר ר"ל טעמא דתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אחותו וכיון דלא שכיח לא גזרו רבנן בגיטין הבאין ממדינת הים אבל לטעמא דפירות פריך שפיר דודאי שכיח טובא. אך קושיות הראשונו' קשיין וע"ק הא דמשני זה זיופו מד"א דחוק דהא אף במוקד' זיופו מתוכו הוא שלא היה להן לחתום שטר כזה וכמ"ש תוס' בב"מ דף ע"ב ע"א שגם העדי' פסולים ע"ש. לכך נראה דל"ג שמא נכתבו ביום וכו' אלא מגיטין הבאין ממדינת הים פריך דמיכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי וטרפי מלקוחות שלא כדין וזהו כפירש"י דאף למ"ד משום פירות פריך ושני ליה שפיר זה זיופו מדבר אחר שאין כאן שום זיוף אלא פסולו מחמת דבר אחר שלא בא בזמנו:
וקשיא דר"י וכו'. עיי' בקונט' הגהתי וגי' בעה"ע מאמר זמן. וקשיא דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל לא כן וכו'. וכאן שאין רוצה לחתמו. ש"מ גט שנכתב ולא נחתם כשר בליל' בעדי מסירה ע"כ. ודבריו תמוהים חדא גירסתו זו וקשיא דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל א"א להלמה. גם הא דבעי למילף מהכא אם נמסר בלילה כשר הא ודאי ליתא דאף ר"א לא מכשי' אלא אם נמסר ביום הכתיבה אבל אם לא נמסר ביום הכתיבה ה"ל מזוייף מתוכו דפסול. ואפשר לומר דסובר לר"א בכל הגיטין כי אתיא למטרף מלקוחות צריכה להביא ראיה אמיתי מטי גיטא לידה ודוחק וע"ש וצ"ע:
אפילו עירב את הנקודות. וקשה בשעשה את הנקודות וגם העביר עליהן הקולמוס לחברן השתא מיהת כתב הוא למה לא יהא כתב לענין חיוב שבת ולענין גט. ואפי' לרבנן דפליגי אר' יהודה שכתיבת השם אם העביר עליו הקולמוס אינו מן המובחר דוקא התם משום דכתיב זה אלי ואנוהו אבל בשבת ובגט הוי כתב ועיי' בבבלי בפירקין ובמ"ש בירו' שבת פי"ב ה"ה בתוס' בד"ה מהו כתב וכו' ואפשר לומר דאיירי בשלא כתב הוא הנקודו' אלא אינש אחרינא עשאן ובגט איירי שלא עשה הנקודות לשמה הלכך לא הוה כתב ועמ"ש בסמוך וצ"ע:
אבל אם כתב דיו ע"ג סיקרא וסיקרא ע"ג דיו חייב. לפי מאי דמסיק משמע דחייב שתי' אפי' בסיקרא ע"ג דיו. והרמב"ם כ' פי"א מה"ש סקרא ע"ג דיו פטור וכ' הה"מ דפסק כלישנא בתר' בבבלי בפרקין דאמרי לה פטור ע"כ. וקשה למה שבק דברי הירושלמי דמסייעא למ"ד חייב וי"ל דמפרש התם אמרי לה חייב מוחק הוא ופירש"י ולא כותב שמתחלה היה כתב הגון מעתה הרי דגם מ"ד חייב פליג אירושל' לפיכך הדר לכללו לפסוק כלישנ' בתרא. ומדברי הבבלי איכא למשמע דהמתקן הכתב ממה שהיה חייב א"כ בעירב את הנקודות חייב ועיין בסמוך:
מפני שאין עסוקין בהלכות שבת וכו'. בבבלי הגירסא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. פירש"י נעשה מעשה להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה. והרמב"ם פי"א מה"ש כ' דיו ע"ג סיקרא חייב שתים. וקשה למה לא כתב שחייב שתים מספק. ומן התימא על המפרשים שלא הרגישו בזה. ונראה שהרמב"ם מפ' וכי מפני שאנו מדמין וסומכין על דעתינו לחייבו קרבן לענין שבת דחולין שנשחטו בעזרה אין בו כרת כמפורש בבבלי קידושין דף נ"ו נעשה מעשה לאיסור אשת איש שיש בו כרת. ופי' זה מסתייע מלשון הירו'. גם מדברי הרשב"א נראה כן שכתב בפרקין דף כ' בד"ה הא דאר"ח וכו' דאפילו דיו ע"ג סיקרא דחייב בשבת אסיק ר"י לענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה וכו' ע"ש. ואס"ד דמספק חייב בשבת אין זה ק"ו די"ל אף בגיטין הוה גט מספק וצ"ע:
ולמה לינן אמרין רושם לפניהם במי' וכו'. כ' הרמב"ם פ"ק מה' גיטין עדים שאינן יודעין לחתום רושמין להם ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו קיים והם כותבין על הרושם ע"כ וכ"כ בש"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז. ותימא הא מפו' בסוגיין דאפי' לרשום בדבר שאין רישומו קיים אסור וזהו כדעת הרמ"ה שכ' הטו' שם וכמ"ש הרמ"א שם בהג"ה. וכ"מ מדברי הרא"ש בפרקין ע"ש וצ"ע:
הקורע על העור וכו'. כתב הרמב"ם פ"ז מה"ג המקרע על העו' תבני' כתב או שרשם על העור תבני' כתב כשר וכ' הה"מ ועוד אני תמה שבפי"א מה"ש כ' הקורע חיי' והרושם פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב ואיני יודע בזה טעם נכון ואולי משום דקיי"ל דאפי' על העלה של זית כשר אע"פ שאינו מתקיים משא"כ לענין שבת וצ"ע ובתוספתא משמע דאף בגט בעינן דבר של קיימא וכו' ולא סמך עלה רבי' כיון שלא הזכירוה בגמרין ע"כ. ופי' הרב בב"ש סי' קכ"ה ס"ק ו' לענין שבת בעינן דבר המתקיים כלומר מה שעושה יהיה מתקיים אם רושם צריך להיות הרושם חיים וע"ג עור אינו מתקיים לכן כשר אבל בגט אם הוא כתב לפי שעה כשר ע"כ. ומה מאוד תמוהים דברי הה"מ מה ענין עלה של זית שהוא הדבר שנכתב עליו לדבר שכותבין בו דבדבר שכותבין עליו הגט ודאי יש חילוק בין גט לחיוב שבת דבפי"א מה"ש כתב אין חייב עד שיהא הכת' בדבר העומד וע"ג דבר העומד אבל לענין הכתיבה ודאי מודה הרמב"ם דצריך שיהא בדבר העומד וכ"כ רפ"ד מס"ג אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד וכו' אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד וכו' אינו גט. וכ"כ הש"ע ריש סי' קכ"ה ע"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שהבאתי בסמוך ופשטא דמתני' הכי דייקא וצ"ע:
ויש כתב. וקשה לפי מאי דפירשתי בקונט' דמיבעי' ליה כשהגט מעורה א"כ מאי פריך מברייתא נתקרע פסול דלמא התם איירי בשנקרע לגמרי ופסול משום דכתיב ספר דמשמע ספר אחד ולא ב' וג' ספרים וא"ל דסובר הירושלמי דאפי' משנים ושלשה חתיכות הוי גט ובספר איצטריך לרבנן דבעינן שיהא בדבר תלוש ולר"י הגלילי איצטרך נמי שלא יהא בדבר שיש בו רוח חיים א"כ אין לחלק בין נקרע במקצת לנקרע לגמרי דהא לקמך פריך בעלה של זית ולא כמקורע הוא ומאי קושי' מ"מ ניכר שלא נקרע במתכוין וכשר וי"ל הא תניא בסיפא כל שנקרע בקרע ב"ד פסול וקרע ב"ד לאו כשנקרע לגמרי איירי כמפורש בבבלי פ' גט פשוט. והרמב"ם השמיט בעי' זו אם אמר בין השיטים שלי והיא שנוי' בבבלי ד' כא בשם רב פפא. גם הך דיצא דספר אח' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים השמיט הרב. ונראה טעמו דסובר אפילו שנים ושלשה ספרים כשרים דהאי בספר איצטריך לספיר' דברים. וכבר הרגישו התו' בזה וכתבו דתרתי שמעינן מינה והרמב"ם לית ליה סברא זו. וכ"נ ממ"ש פ"ד מה"ג ששינה לשון המשנה וכתב ועל העלין משמע דאפי' בשני עלין כשר וכ"כ בפי' המשנה וחכ"א מפני שאמר ספר ולא אמר הספר או בספר הנה התיר כל מה שאפשר הכתיבה ע"כ מדבריו אלה מבואר דסובר דחכמים דורשין ספר לרבויי אתי א"כ ליכא למדרש מיניה מיעועא דספר אחד ולא שנים ושלשה ספרי' ומש"ה מחיר לכתוב הגט אפילו על דבר שאינו של קיימ' ודלא כתוספתא. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה הקורע וכולי בשם הה"מ ומדברינו יתבאר לך הא דדחה התוספתא משום דנראה לו דהבבלי פליג עלה ומכשיר כל דבר שאפשר לכתוב עליו ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מאי וכולי:
אם פירש פסול וכו'. עיין פירושי בקונט'. ומכאן ראיה לדברי הפוסקים אם לא כתב שם עירו ושם אביו כשר דהא כותב סתם אני פלוני ולא בן פלוני ולא שם עירו ואם שינה בהן פסול ועיי' בב"ש סי' קכ"ט:
מתני' בשאמר לה וכו'. עמ"ש בסמוך בתו' בד"ה מה ספר וכו':
אך שנייא היא דכתיב ונתן בידה. וקשה הא ידה רשותה משמע ואפי' זרקו קרוב לה מגורשת כדתנן לקמן כ"ש כשמסר לה מוסירה וא"ל דאיירי שהוא תפוס בבהמה דודאי אינה מגורשת כדאמרינן לעיל פ"ק אפי' כולו בידה וחוט אחד בידו אינה מגורשת כ"ש בתפוס בה וי"ל קסבר ר' זעירא אפי' זרקו לתוך חצרה לא משתרי לעלמא עד דמטי גיטה לידה כדאמרינן לקמן פ' הזורק המחוור שבכולן עד דמטא גיטה לידה ועיי' בבבלי דף ע"ח ע"ב בחו' בד"ה ואת וכו'. ומכאן סייעתא לדברי ר"ח ע"ש:
מה ספר שהוא בתלוש וכו'. וא"ת השתא דאמרת דאף רבנן סברי דבעינן דומיא דספר א"כ למה לא ילפו נמי מיניה דבעינן דוקא דבר שאין בו רוח חיים וי"ל כל אחד מרבה צד חשוב וכל שאין נראה לו צד חשוב לא קחשיב. ועיין בבבלי דף כ"א ע"ב בחו' בד"ה מה ספר וכו'. מיהו השתא דקאמרינן ספר מיעוטא הוא ממעטינן נמי דבר שאינו מתקיים כמ"ש לעיל בתו' בד"ה ויש וכו' ע"ש וזהו כפי התוספתא שכתבתי שם. ונפקא מיניה עוד אם נתן לאשה אחת שני גיטין כשרים בבת אחת כפי התוספתא פסולים וכ"כ תו' סוט' דף י"ח. ולסברת הבבלי לשיטת הרמב"ם כשר דלא דמיין להדדי דבסוטה כתיב בספר וה"ל מיעוטא והכא כתיב ספר ריבוייא הוא ומ"ש תוס' שם דה"נ אמרי' בב"ק כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה כופרים ע"כ תמיהא לי הא כתבו תוס' בב"ק דלאו מקרא יליף אלא מסברא למה ירויח זה במה שהשור לשנים. ומ"ש עוד מהא דאמרי' בסוכה פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה. נ"ל דאינו ראיה דפרי ודאי לאו מיעוטא הוא אלא ה"ק פרי משמע א' ומשמע שנים ואס"ד פלפלין ה"ל לקרא למימר לשון רבים דהא חד פסול דלא מינכרא לקיחתו. ומהא דאמרי' בר"ה שופר אחד אמר רחמנא וכו' אין ראיה דהתם כתיב ותקעתם בשופר דודאי מיעוטא הוא כמו בסוטה דכתיב בספר וא"ת להבבלי דסובר ספר לאו מיעוטא היא מנ"ל דאין כותבין גט במחובר לקרקע וי"ל הא מפורש שם דף כ"א ע"ב דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ומכאן סייעתא קצת לדברי הרמב"ם דלשיטת תוס' היה לנו למעט מחובר מספר דודאי צד חשוב הוא למפסלא. ונפקא מיניה עוד לשיטת התוספתא דספר מיעוטא הוא צריכין נמי שיהא הגט ספר ולא כאגרת וצריך שרטוט מדאורייתא וכ"כ תוס' מנחות דף ל"ב ע"ב בד"ה כתיבה וכו' ולשיטת הרמב"ם אינו צריך שרטוט דלא בעינן ספר כלל. ולשיטתו ניחא קושית תוס' במנחות שם וז"ל וצ"ע אמאי לא ילפינן גט כתיבה כתיבה דלפסול בהכי ע"ש. דשאני גט דכתיב ספר לריבוייא כל מאי דאפשר הכתיבה והדברים ברורים. והרשב"א כ' אמתני' אין כותבין במחובר לקרקע אפי' נתן לה הקרקע פסול דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל בתלוש וכ"ה בירושלמי ואע"ג דבגמרין אמרינן לספירת דברים בעלמא הוא דאתי מ"מ מדאפקי' בלשון ספר קיי"ל דבעינן תלוש וי"מ משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש ע"כ. וקשה לדבריו דתלוש מספר ילפינן א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא נמעט נמי בעלי חיים מאי קאמרת דתלוש צד חשוב שבו הוא כמ"ש תוס' שם לר"י הגלילי א"כ למה ליה לשנויי לספירת דברים בעלמא הוא דאתי לישני לתלוש הוא דאתי. והא דאמרי' בסמוך מתני' בשא"ל הא גיטיך וכו' דדייק מינה הרשב"א בנותן לה פרה ועבד סתם הכל שלה דברים נכונים הם ודלא כהר"ן. ואין להוכיח דהירוש' מכשיר במחוסר קציצה בדבר תלוש דלית ליה הך דרשא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דאי ס"ל להך דרשא קשיא למה ליה למעט תלוש מספר ומתני' ל"ק דה"ק ונותן לה הפרה לקיים מצות נתינה והשאר שלו. דודאי אית ליה הך דרשא דוכתב ונתן ואיצטרך דרשא דספר למעט אפי' נתן לה הקרקע דפסול וכמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ומ"ש בשם י"מ דמונחן יליף למעט קרקעות קשה דגרסי' בת"כ פ' בחקותי בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול אפי' בעבדים ובקרקעות ח"ל בשקל הקדש ע"כ ואס"ד דמונתן ממעטינן קרקעות תיפוק ליה דכתיב ונתן ערכך ביום ההוא אלא ודאי דלא ממעטי' קרקעות מונחן. ובעיקר הדין אם נתן לה הקרקע דפוסל הרשב"א תמהתי הא בעבד תנן ונותן לה העבד ואס"ד בקרקע אפי' נתן לה הקרקע אפי' מדאורייתא פסול קשה הא בכולא תלמודא כל היכא דממעטינן קרקעות ממעטי' נמי עבדים דהוקשו לקרקעות כמפורש בב"מ ובבכורות ובהרבה מקומות אלא ודאי אם נותן לה הקרקע כשר מדאורייתא. מיהו מדרבנן ודאי פסול דאל"כ מאי קשיא ליה לבבלי דף כ"א ע"ב כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין דלמא ה"ק אין כותבין במחובר על מנת לתלוש דמחוסר מעשה כתבו במחובר על מנת ליתן הקרקע ונמלך ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר הואיל ונכתב בכשרות אלא ודאי מדרבנן פסול גזרה שמא יקטום וכדאמר רבא שם דף כ"ב ע"א. אך קשה א"כ קשיא לאביי דלית ליה הך גזרה למה לא מוקי למתני' כמ"ש וא"ל קסבר אביי כיון דנתלש נפסל דא"כ גם לרבא איכא למימר הכי ולעולם כשניתן לה גם הקרקע אפי' מדרבנן כשר וי"ל הא מיהת אית ליה לרבא הך סברא גזרה שמא יקטום א"כ מ"ש עציץ נקוב מקרקע וכ"ש הוא. וא"ת א"כ ה"ל לאביי ורבא לפלוגי בקרקע ממש ולהודיעך כחו דהיתירא דאביי וא"ל דנקט עציץ נקוב להודיעך כחו דרבא דהלכתא כוותיה דמצינו דנקט התנא כחו דהיתירא אפי' כב"ש במקום ב"ה כדמוכח ריש ביצה ועוד מדנקט עציץ נקוב ולא נקט שאינו נקוב דאיכא נמי למגזר שמא יקטום אלא ודאי להודיעך כחו דאביי נקט עציץ נקוב כמ"ש תו' בסוגיין ועוד מדקאמר אביי כשר דשקל ויהיב ליה משמע דעיקר היתירא משום דשקל ליה לאפוקי קרקע ונראה דאביי פוסל מחובר לקרקע דס"ל כירושלמי דממעטינן מספר דבר המחובר לכך פוסל בקרקע ורבא כבבלי דמוקי לרבנן ספר לספירת דברים וקרקע מדרבנן אסורה שמא יקטום. וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ק מה"ג דקחשיבי' דברים הפוסלים את הגט מן התורה ולא קחשיב נמי מחובר לקרקע אע"ג דכתב שלא יהי' מחוסר מעשה אחר כתיבתו ומיניה ממעט מחובר כמפורש שם בדבריו היינו דוקא כשכתבו במחובר ותלשו אח"כ אבל בשנתן לה גם הקרקע ליכא למשמע מינה ש"מ דמכשיר בכה"ג מן התורה וא"ת לפ"ז תיקשי לן קושית הלח"מ שם הלכה ח' למה לא נקט הרמב"ם עציץ נקוב דהוה רבותא טפי. ומאי דמשני דסד"א כיון דיונק מן הקרקע בטל מן התורה ע"ש. הא לפמ"ש לרבא אפי' במחובר לקרקע ונותן לה את הקרקע כשר מדרבנן וי"ל קושית הלח"מ מעיקרא ליתא דסובר הרמב"ם עציץ שאינו נקוב לעול' מותר ולא גזרי' שמא יקטום וכמ"ש הה"מ שם בשם ר"ח. וכ"כ הלח"מ עצמו שם שכן יש לפרש דברי הרמב"ם וקושיתו אינה אלא לפמ"ש שם דאפשר לומר דהרמב"ם פוסל אף בעציץ שאינו נקוב ע"ש:
כתבו על קרן צבי גרדו חתמו וכו'. וקשה הא ע"כ אין הטעם משום דכתבו על ידות האוכלין דהא במתני' תנן וכותב על קרן של פרה ונותן לה הפרה טעמא דנותן לה הפרה הא לאו הכי לא ומתני' כמאן אי כר"י הגלילי הא מברייתא שמעי' דר"י פוסל משום דה"ל כאוכלין ואפילו נותן לה הפרה פסול אלא ודאי כרבנן למה דוקא בנותן לה הפרה מכשירין ש"מ דטעמא דרבנן משום דכתיב וכתב ונתן שאין מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה א"כ אף מברייתא ליכא למפשט מידי דברייתא כרבנן נמי אתיא דמכשירין באוכלין אלא דאתיא כר"מ דעידי חתימה כרתי ובעינן גרדו ואח"כ חתמו שלא יהא מחוסר קציצה בין חתימה לנתינה וי"ל קסבר הש"ס הא דתנן ונותן לה הפרה לאו דקיהיב לה כולא פרה ועבד אלא כיון דיהיב לה הפרה והעבד קיים מצות נתינה ומקום הגט שלה והשאר שלו וקמ"ל אע"ג דמחוסר קציצה לאו כלום הוא כל שהוא בתלוש. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה ויש כתב ובתו' בד"ה וכו' וצ"ע:
אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר. וקשה במתני' סתמא תנן ונותן לה הפרה משמע אפילו כתב אנקבות צריך ליתן לה הפרה דאל"ה ה"ל מחוסר קציצה. מיהו לפמ"ש בסמוך בד"ה כתבו וכו' ניחא. ועוד קשה הכא מפו' שהנרתיק פרוש הוא. ובר"ה דף ט' גרסי' רבי אבא שאל לרבי שופר קדוח מהו א"ל כזה תוקעין בעין טוב ע"ש פירושי וכ"ה בבבלי שם ד' כ"ז ואס"ד כפרוש הוא ה"ל כמניח שופר בתוך שופר דקיי"ל אם שמע אף קול החיצון פסול וכמ"ש הרא"ש שם בר"ה פ"ג. ודוחק לומר דאיירי בשקרן הזכרות הוא ארוך מקרן הנקבו' שהוא כשר כמ"ש הרא"ש שם מדקאמר כזה תוקעין בעין טב משמע שלא היה בו שום שינוי. ואפשר דלא דמי אף שהנרתק כפרוש מ"מ אין ביניהם הפרש שיצא הקול מתוכו. ולפ"ז צ"ל שגם אינו מעכב קול תקיעה דאל"כ פסול כדין שני שופרות וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש וצ"ע:
אף להכשר זרעים כן. ותימא הא תנן מכשירין פ"ג היו רגליו מליאות טיט וכן רגלי בהמתו עבר בנהר אם שמח בכי יותן. ובפ"ד תנן עמד תחת הצינור להקר או לידוח בטמא טמאה ובטהורה בכי יותן הרי מפורש לענין הכשר לא חשיבי בעלי חיים כמחובר וי"ל סובר רבי יונה מתני' איכא לאוקמי כמ"ד חלוש ולבסוף חיברו לאו כמחובר דמי לענין הכשר זרעים אבל מ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי אף אדם כמחובר דמי והר"ש כ' פ"ד דמכשירין משנה ג' והא דמשמע לעיל גבי רגליו מליאות טיט וכו' אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר ולענין שחיטה דפסלינן במחובר בפ"ק דחולין חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלינן נמי ציפורן מחוברת אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חיברו מיבעי' ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא ע"כ. וקשה אע"ג דאין לדמות הכשר לשחיטה מ"מ הא ודאי שמעינן מהתם דלמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר הוא כ"ש דאדם חשיב כמחובר דאל"כ מאי קמיבעי' ליה לרבא תיפשוט ליה ממתני' דתנן ציפורן מחוברת פסול. גם למאי דאוקימנא לה למתני' דחולין כר' אמרי' תלוש ולבסוף חיברו לאו כמחובר דמי ואפ"ה ציפורין מחוברת פסול אפילו בדיעבד. וע"ש בחולין דף ט"ז ע"ב בתו' בד"ה תלוש וכו'. ואני תמה מהר"ש ז"ל שלא הביא בעי' דר' יונה דהכא דאיכא למשמע מינה דלרבנן דר"י הגלילי ודאי בעלי חיי' לענין הכשר לאו כמחובר דמי'. גם נתברר לנו במאי פליגי תנאי בהכשר זרעים דמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי' סובר דמסברא מרבינן מבכל כלי אף חלוש ולבסוף חיבורו ומ"ד לאו כתלוש דמיא לא מרבי מיניה אלא דבר תלוש ממש והיינו טעמא דרבא דלא מדמי הכשר לשחיטה דבהכשר כתיב בכל דריבויייא הוא ויש לרבות בעלי חיים וצ"ע:
וחכמים מכשירין. עיי' פי' בקונט'. וא"ת הא מצי למחוק למעלה ולכתוב מה שירצה וי"ל כשבא' להנשא צריכה להביא עידי מסירה וכן פירש"י:
לית הדא פליגי על ר"י. עיי' פי' בקונט'. ועי"ל בניחותא מתני' לר"י לא קשיא דאיכא למוקמי מתניתין שכתב גם התורף במחובר ומתניתין דרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי וה"ק אין כותבין תורף גזרה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו חתמו ונתנו לה כשר. וכן משני ר"ל בבבלי מיהו לשון לית הדא פליגי משמע כפי' בקונט'. והא ודאי ליכא לפרושי דר"י סובר כר"מ ור"ל כר"א דהא מפורש לקמן פ' המגרש דאף ר"י הדר ביה וסובר הלכה כר"א ועוד א"כ ה"ל לפלוגי בהדיא רי"א הלכה כר"מ ור"ל אמר הלכה כר"א. והא נמי ליכא למימר דר"י מפרש למתני' כר"מ. דהא הכא ולקמן פ' כל הגט דשם עיקר פלוגתיה דר"י ור"ל פריך לר"י ממתני' ש"מ דאינהו לאו לפרושי מתני' פליגי ופי' בקונט' עיקר ודלא כמו שראיתי מי שנשתבש בפי' סוגיא זו. ועמש"ל פ"ג ה"א בתו' בד"ה כתב וכו':
כתבו וחתמו ותלש וכו'. וכתב הרשב"א במתני' ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש תמיהא לי דלא הל"ל אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש דהא מכיון דכתיבתו בתלוש א"א לחתימתו במחובר. ודייק מינה דתלוש ולבסוף חיברו ובטלו כמחובר הוא ופסול ע"ש שהאריך. ול"נ הא דקאר"י וחתימתו פירושו גמרי וכמ"ש הרשב"א ברישא דמתני' הא דתנן כתבו במחובר תלשו חתמו ונתנו לה חתמו היינו השלימו ואתורף קאי ע"ש ה"נ חתימתו קאי אתורף ואי תני כתיבתו ה"א אתורף לחוד' קאי וא"ת א"כ היינו ת"ק י"ל לר"ל דמוקי למתני' כר"מ ודאי ניחא דקמ"ל דאפי' טופס פוסל ר"י ולאו היינו ת"ק דמכשיר ואפי' תורף בדיעבד ולמאן דמוקי מתני' כר"א וחתמו היינו גמרו איצטרך לומר כתיבתו וחתימתו לאשמועי' דמתני' דר"א וחתמו דרישא כחתימתו דסיפא דטפי ניחא לן לפרושי חתימה דת"ק ודר"י בחד גוונא ובהכי פליגי ר"י ור"ל בבבלי מתני' כמאן אתיא אבל תלוש ולבסוף חיברו אפי' ביטלו לאו כמחובר הוא בגט כמו בע"ז ושחיטה למאי דמסיק הרשב"א בחולין. גם בהכשר זרעים פוסק הרמב"ם פי"ב מה' טומאת אוכלין דכתלוש דמיא ולמה נחמיר בגיטין. והא דמשמע מאיבעיא דרבא בחולין דף ט"ז דליכא למילף שחיטה מע"ז והכשר זרעי' י"ל שאני התם דכתיבי קראי וכמ"ש לעיל בסמוך בתו' בד"ה אף כו' ע"ש אבל גט ודאי אית לן למילף משחיטה דתרווייהו מסברא אמרי' דכתלוש הן. ומה שמביא הרשב"א בסוגוין ראיה דבגט במחובר דמי מדלא בעי לה הכא אי כתלוש או כמחובר דמי ע"ש. תימא אדרבא דוק מינה איפכא מדלא קאמר רבא בחולין לענין גט פשיטא לן דכמחובר דמי הך חלוקה כמחובר דמי לא אידכר התם אלא דלענין ע"ז פשיטא ליה דתלוש הוי ולענין הכשר זרעים פליגי ולענין שחיטה מיבעיא ליה אלא ודאי כי היכא דמיבעיא ליה לרבא לענין שחיטה ה"נ מיבעיא ליה לענין גט. ואתיא איבעיא דרבא כאיבעיא דר' שמואל ור' אבין בסוגיין. ודלא כמ"ש הרשב"א ובירושלמי איבעיא להו כתבו בתלוש וכו' ומ"מ מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתני' הוה שמיע להו כמ"ש ע"כ. ולפמ"ש שני התלמודיי' שוין. מיהו בלא בטלו כתב הרשב"א דכשר ע"ש. ובב"י א"ע סי' קכ"ד ב' מדסתם דבריו משמע אפי' לא ביטלו חשוב מחובר דהא מחוסר מעשה ול"נ דכל שלא ביטלו ה"ל וכו' דהא ע"כ לא איבעיא לן בפ"ק דחולין אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא דכתלוש דמיא וכ"כ רי"ו שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו במחובר שדינו כמחובר וכ"כ הרשב"א משמע הא לא בטלו לא ע"כ. ותימא שנעלם ממנו דברי הרשב"א בחי' בסוגיין שכל דבריו מפורשין שם ואיהו גופא מייתי דברי הרשב"א אילו שם בסמוך וצ"ע:
מה אמר בה ר"י. וקשה לפמ"ש בקונט' למה לא קמיבעיא ליה אף לרבנן גם הא דבעי ר' בון לרבנן לפמ"ש בקונט' דמיבעיא ליה באת"ל לא קמיבעיא לן לרבנן מידי לכך נ"ל הגירסא והופכת ובבעיא דשמואל גרסי' מה אמר בה רבנן ובבעיא דר' אבין גרסי' מה אמר בה ר"י ובבה"ע מאמר ז' גורס הכי אלא שמהפך האיבעיא וגירסתו נראה עיקר:
מה פליגין בגיטין וכו'. יש להסתפק אי קסבר ר"א דאיכא היכירא בין נמחק שתי פעמים לנמחק פעם אחת ולכך מוקי פלוגתייהו דוקא בשהשטר על החלק ועדי' על המחק והא דפריך הש"ס לקמן לר"ל ושמואל יאות אר"י משמע דלר"א ניחא הא דקאמר דו פתר לה וכו' סתמא דש"ס הוא דמסיק הכי לדברי ר"א או דלמא קסבר ר"א דליכא היכירא בין נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים והא דמוקי פלוגתייהו בשטר על החלק וכו' משום דס"ל הא דקתני ניייר מחוק בכל ענין שנמחק איירי חכמים מכשירין אפי' בכה"ג דהא כר"א ס"ל כדמסיק ונראה שזהו דעת רש"י במתני' ועיי' ברשב"א והר"ן שם. ובעה"ע מאמר ז' כחב כל הסוגיא ומסיים ואיני יכול ליישבו דהא בגמרא דילן מחמיר ר"א בשטרות והכא מיקל ולישנא ונוסחא דילי' נמי לא דייקא. מיהו איכא למגמר מיני' דר"א מוקי לה בשטר על המחק ועדים על החלק וגמר' דילן בהכי אוקמא לה ע"כ. ודבריו תמוהין ודאי צריכין להגיה אף רבנן מודה וכמ"ש בקונט' נמצא שאין חילוק בין הבבלי וירוש'. ומ"ש מיהו איכא למגמר וכו' הא ודאי בהיפך הוא דדברי ר"ל צריכין להגיה כמ"ש בקונט'. ומ"ש וגמרא דילן בהכי אוקמא לה. לא מצאתי רמז לזה בבבלי. ואם כוונתינו למ"ש הרי"ף דפסק כר"א מוקי לה לבבלי בכה"ג ודאי טפי ניחא לן לומר דר"א בשטר על החלק ועדיו על המחק איירי דפסול לכ"ע בשאר שטרות וצ"ע. מיהו מ"ש ולישנא ונוסחא דילי' נמי לא דייקא אפשר שכיון למ"ש בסמוך בד"ה ר"ל וכו' ע"ש:
ר"ל אמר ל"ש הוא וכו'. עיי' פי' בקונט'. וקשה אף דסובר ר"ל שניכר את הנמחק שני פעמים מ"מ אף בנמחק פעם אחת ניחוש לזיופא. ואם נאמר שכתבו העדים אנן סהדי חתמנו על החלק והשטר על המחק קשיא אף בשטר על החלק ועדים על המחק נמי איכא לאכשורי ומאי פריך לר"א ממתני' מ"ט דחכמי'. מיהו הא ליכא לאקשויי לר"ל מ"ט דריב"ב י"ל קסבר ריב"ב כיון דהאי ניירא יכול להזדייף איכא למיחש דלמא דמי האי מחקא וכ"כ בעה"ע בשם ר"ח. וכן משמע לקמן בשמעתין וצ"ע:
חוץ מחש"ו. פירשתי בקונט' גבי שליחו' בעינן איש דשליחו' נפקא לך מויקחו להם איש וכו'. וכ"פ רש"י בסוגיין. ותימא הא שליחות בגט. ילפינן מדכתיב ושלחה מביתו כמפורש בבבלי רפ"ב דקידושין א"כ מנ"ל דבעינן איש וא"ל דגמרינן מפסח הא חולין מקדשי' לא גמרינן להחמיר בשליחות חולין כמפורש שם בבבלי ודוחק לומר כיון דשמעינן שליחות בחולין אמרי' נמי דבעינן דומיא דקדשים. ועיי' בבבלי בפרקין דף כ"ג ע"ב בתו' בד"ה מה אתם וכו' וצ"ע:
צריך שיניח וכו'. כפי' בקונט' כ"פ רש"י. ובעה"ע מאמר ז' כתב והדין סברא דרבוותא דכולהו ס"ל כשמואל דאמר והוא ששייר מקום תורף ומודה להא דרב הונא אבל ירושלמי ליחת ליה האי סברא דגרסי' התם ר"ה אמר והוא וכו' ר"י בעי והן הוא דכתב לה לשנוה וכו' ע"כ. נראה דמשמע ליה דשמואל לתרוצי קושית ר"י אתי ולית ליה הא דר"ה. ול"נ דאין זה מוכרח דאיכא לפרושי דשמואל מודה לרב הונא דבעינן גדול עומד ע"ג אלא דמחמיר נמי בהא אפילו בגדול עומד ע"ג תורף לא דגזרינן אטו איך גדול עומד ע"ג א"נ בשאין גדול עומד ע"ג מוקי שמואל למתני' הלכך דוקא טופס הוא דכשר דכי כתיב וכתב לה אתורף הוא דכתיב וכ"כ בעה"ע שם לפרש דברי שמואל לפום סוגיית הבבלי ואיני יודע מאי דוחקי' לחלק בין הבבלי והירוש' וצ"ע. ומדברי רש"י ותוס' בסוגיין נראה דסוברי' דשמואל פליג אדרב הונא וכ"נ פשטא דשמעתתא. ועיי' בחי' הרשב"א:
עבד שהביא את הגט כשר. מכאן ראיה לפירש"י בסוגיין דרבי אמי בהבאה נמי מכשיר דהא קאמרי' בסוגיין. דבהבאה קבעי מיניה. ועוד יש להביא ראיה מדפריך בסמוך מהא. דאר"י נראין וכו' ואל יקבל גט נשים לישני ר"י בקבלת הגט איירי ור' אמי הבאת הגט ע"י עבד מכשיר אלא ש"מ דאין לחלק ביניהם והרשב"א כ' שהר"י אבן מגש הקשה על הרי"ף א"כ דה"ה להולכה תיקשי מתני' לר"י מדפסיל לעכו"ם מכלל דעבד כשר אלא ודאי דוקא לקבלה פסול אבל להולכה כשר כדיוקא דמתני' אלא ר' אמי מדמי הולכה לקבלה ור"י לא מדמי להו ע"ש ע"כ. ותימא שלא הביאו ראי' לרש"י והרי"ף מן הירושלמי וכמ"ש. וקושית הר"י אבן מגש יש ליישב להבבלי דמתני' איירי בדיעבד ור"י לכתחלה פוסל דהא בבבלי לא מייתי ברייתא דרבי חייא דפוסל אפילו בדיעבד. ואף דבסוגיין מסיק אפילו בדיעבד פסול ל"ק מתני' לרבי יוחנן די"ל קסבר הירושלמי רבי' יוחנן מוקי למתני' דהכל כשרין לכתוב הגט כר"מ הלכך תנא סיפא נכרי למידק ואפי' עכו"ם כשר לכתיבת הגט. וכ"כ תוס' בסוגיין בד"ה אין וכו'. וכן משמע יבירושלמי בסמוך דזו היא דעת ר"י. אך מדמייתי הרי"ף דברי הירושלמי בסמוך עבר וקיבל אפילו ריח הגט אין בו ש"מ דס"ל אפי' בדיעבד אינו כלום. שוב ראיתי להר"ן שכ' מדברי הירושלמי משמע כדברי רש"י. וברור הוא שכיוון למ"ש:
שמתוך שהוא יודע וכו'. ביבמות פט"ו ה"ד ע"ב כתבתי בתו' בד"ה והכא וכו' תימא למה תהא הצרה נאמנת כשאומרת בפ"נ ניחוש דמשקרת כדי להוציא צרתה מבעלה ותשאר היא לבדה ודוחק לומר דאיירי בשגם היא נישאת לאחר ע"י גט זה שלא נמצא מזה רמז בש"ס ופוסקים ע"כ. ואחר העיון נראה דאף אם נוקמי מתני' בכה"ג עדיין תיקשי מ"ש מאומרת מת בעלי דתנן ביבמות פ' האשה שלום האשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובחה וצרתה אסורה ואמרי' הטעם דקאמרה תמות נפשי עם פלשתים א"כ ה"נ נימא הכי. ונראה לזה ודאי מהני הכתב דלא אמרי' דעבדה כדי להוציאה מביתה. וכן פי' רש"י דף כ"ד ע"א ולאביי לא צריך למיתני כתב ופה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה אלא שהכתב מוכיח עמו. אך קשה א"כ אמאי קאמר אביי בא"י אינה נאמנת דאי אתי בעל ומערער משגחינן בי' איכא למימר לקלקולא קמיכונה נימא דהכתב מוכיח וי"ל דוקא כשמכונה לקלקלה אין הוכחת הכתב לחוד מהני דאמרי' גדולה נקמה אבל כשאינה עושה אלא להוציאה מהך ביתא מהני הוכחת הכתב:
הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי ונישאת. וא"ת מאי פשיטא ליה הא תנן פ"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת וא"ל סובר הירושלמי הא דתנן התם בכתובות בסיפא ואם משניסת באו עדים תצא קאי נמי ארישא וקשיא ליה מהא דכבר ניסת ברומי דאיירי נמי בכה"ג שלא באו עדים שהיתה אשת איש עד לאחר שניסת דא"כ לא קשיא מידי מהך דניסת ברומי אמתני' דהכא דאיירי בשידוע לן שהיתה אשת איש ועוד בירושלמי דכתובות פ"ב משמע דסובר הא דתנן ואם משנישא' באו עדים לא תצא אשבוי' דסיפא קאי ולא אאשת איש דרישא דהא חלקן לשתי הלכות ואי ארישא קאי ה"ל לכללינהו בהלכה אחת. גם הרי"ף שם חלקן לשתים ללמד דלא קאי ארישא ולחומרא וע"ש ברא"ש מיהו מדמייתי הירוש' ארישא דהך תני אם משניסת באו עדים ה"ז לא תצא. משמע דסובר אע"ג דהא דתנן במתני' בסיפא אם משניס' וכו' לא קאי ארישא מ"מ מאי דסתם במתני' פירש בברייתא. וי"ל מתני' דכתובות איירי בשאין הגט יוצא מתחת ידה לפיכך אינה נאמנת אבל כאן דאיירי שהגט יוצא מתחת ידה ודאי יש לנו להאמינה ולא חיישינן לזיופא שאינה מקלקלת לעצמה. וז"ל הרשב"א בחידושיו כ' הרמב"ם פ"ז מה"ג אשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין ומחזיקים אותה כמגורשת אע"פ שאין הגט מקויים וכו' וזה תימא שהרי שנינו בכתובות פ"ב האשה שאמרה א"א הייתי וגרושין אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת ע"כ. וכ' הכ"מ שם ואיני יודע מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר בשאין הגט יוצא מתחת ידה ע"כ. ואני מוסיף על דבריו דמתני' דכתובות אי אפשר לאוקומי בשהגט יוצא מתחת ידה דא"כ קשיא הא דאמרי' התם בבבלי דף כ"ג כ"ע אית ליה דרב המנונא ובהא קמיפלגי מ"ס כי איתמר דר"ה בפניו אבל שלא בפניו מעיזה וומ"ס אפי' שלא בפניו אינה מעיזה ע"כ. ואס"ד מתני' איירי בשהגט יוצא מתחת ידה לכ"ע אתי' בפניו מעיזה דתניא פ"ק דב"מ דף י"ח ע"ב מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכ' תוס' אע"ג דנאמנת לומר גירשתנו הכא אינה נאמנת דמעיזה פניה כיון דהגט מסייעה ע"כ. א"כ ה"נ בשהגט יוצא מתחת ידה אלא שאינו מקויים אמאי תהא נאמנת הא ודאי מעיזה וצ"ע ודברי הלח"מ ספ"ז מה"ג צל"ע. ומ"ש הר"ן שם בכתובות ומיהו לחומרא י"ל דחיישינן למ"ד דאפי' שלא בפניו מעיזה וצריכה גט משני דהא בפרק המגרש קאר"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת כלומר להצריכה גט משני וכו' וכיון דר"ה דהתם ור' אושעי' דהכא הכי ס"ל חיישינן ע"ש. קשה הא ר' אושעי' אפי' לקולא ס"ל דאינה מעיזה דהא קאמר הא דתנן אם משניסת באו עדים לא תצא אאשת איש נמי קאי וי"ל כוונת הר"ן בהא דחיישינן לחומרא דאינה מעיזה שלא בפניו מיהת שניהם מודים א"נ אף ר' אושעי' לא קאמר דשלא בפניו אינה מעיזה להשיאה לכתחלה אלא כיון דחיישינן לחומרא בשאמרה שלא בפניו הלכך אם ניסת לא תצא. ואני תמה ממ"ש תוס' בגיטין פ' המגרש דף פ"ט ע"ב בד"ה ואידך וכו' והא דאמר בכתובות מ"ס שלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דנאמנת עם מגו שהיה לה ע"כ. נראה דר"ל קודם שבאו העדים היה לה מגו לומר שלא היתה אשת איש מעולם. לא ידעתי מאי מגו הוא זה שיראה לומר כן שיודעת שיש עדים הרבה שהיתה אשת איש משא"כ באומרת גרושה אני אין מי שיכשינ' שתאמר שמסר לה הגט בפני עדים והלכו להם למדינת הים וצ"ע. מיהו מסוגיין ראי' מבוררת לדעת הרמב"ם וכ"כ הה"מ:
הדרן עלך פרק המביא תיניין