Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הזורק ת"ל ונתן ונתן. בבבלי ל"ג אלא ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהוא וידה דכתב רחמנא בעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעת. וכתב הרשב"א ואינו מחוור דאין שום יתור בונתן בידה מבידה יתננו ע"כ. ונ"ל דכוונת רש"י כי היכי דכתיב תחלה וכתב לה והדר כתיב ספר כריתות ה"נ ה"ל למכתב סיפא בדידה דהיינו ובידה יתננו אלא ש"מ דונתן מידרש באנפי נפשיה. אך קשה הא דאמרי' בסמוך עד כדון כר"ע כר"י בשלמא אי מכפילות יליף פריך שפיר וכדפרישית בקונטרס אלא אי מדלא כתיב ובידה יתננו יליף ודאי דאין חילוק בין ר"ע לר"י. וקושיא זו קשיא נמי אפי' תימא דיליף ליה מכלל פרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל ומרבינן כל דבר שדומה לידו ועיי' ברשב"א. א"כ ל"ק לר"י מידי דהא גם ר"י קחשיב בי"ג מדות כלל ופרט וכלל. גם מ"ש הר"ן מדכתיב תרי ונתן בידה הוה מיעוט אחר מיעוט לרבות. קשה א"כ ל"ק לר"י דמודה בדרשא דמיעוט אחר מיעוט לרבות. וכ"כ בס' כריתות דלר"י הוה מדה זו כאלו מפורשת בתורה. גם מ"ש לעיל פ"ו ה"א בד"ה ת"ל ונתן דאף הירוש' סובר מדלא כתיב ובידה יתננו יליף ודרשא הפשוטה נקט ע"ש ליתא דא"כ מאי פריך אר"י ומסוגיין נראה דר"ע ור"י בהא פליגי לר"ע דיליף מדכתיב תרי זימני ונתן סובר חצר משום שליחות אתרבי דיליף ליה בכלל ופרט וכלל דשדי ידה בין תרי ונתן ור"י דיליף ליה מידה ודאי דמשום ידה איתרבאי. אלא דלפ"ז קשיא דצ"ל ר' יוחנן כר' ישמעאל דקסבר חצר משום ידה איתרבאי וריש לקיש כר' עקיבא דקסבר משום שליחות איתרבאי וכמ"ש לעיל פ"ו ה"ב בד"ה בחצר וכו' ע"ש וי"ל לפום סוגיא דהכא צ"ל דפליגי ר"י ור"ל אליבא דר"י א"נ קסברי אף ר"ע משום ידה מרבי חצר דאי משום שליחות מושלחה יליף לה ומיתורא לחוד יליף ולא מכלל ופרט וכלל. וכן צ"ל לשיטת תוס' דאמרי מכלל פרט וכלל יליף מ"מ אית ליה משום ידה איתרבי כמפורש בב"מ שם. גם מ"ש רש"י וידה דכתב רחמנא וכו' תימא בעיני ודאי דאיצטריך בידה לגופיה דסד"א ונתן מ"מ אפי' נתנו ברשות שאינו של שניהם כל שנתנו חוץ מרשותו סגי לכך איצטרך בידה שיהא החצר דומיא דידה שהוא שלה או שהוא רשותה. וכ"פ רש"י בב"מ דף י' ע"ב חצר משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע דכתיב ויקח את כל אנצו מידו:
תני ר"י ויקח את כל ארצו מידו. וקשה לר"ע ל"ל תרי ונתן הא קרא כתיב ויקח את. כל ארצו מידו והיינו רשותו וי"ל אי לאו דאייתר ונתן ה"א בידה בתרא למעוטי רשותו לכך איצטרך תרי ונתן. ובידה איצטרך דבעינן חצר משתמרת לדעתה וכמ"ש בשם רש"י בתוס' בסמוך. ומזה אני תמה על פי' הר"ן שכתבתי בסמוך דיליף ליה דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הא לא דמי מיעוטא קמא למיעוטא בתרא. דמבידה קמא ממעטי' אם נתנו בדבר שאינו ברשותו ומיעוטא בתרא למעט אפי' רשותה ובעינן דוקא ידה. מיהו הא ל"ק הא איצטרך ידה דבעינן משתמרת לדעתה כפירש"י דממילא שמעינן דבעינן דומיא דידה ואי לאו דמרבינן חצר לא איצטרך למעט חצר שאינו משתמר:
עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך. וגירסת תו' דף ע"ז ע"ב בד"ה מה וכו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן. ומדברי הרשב"א נראה כגי' שלפנינו מ"מ דייקי תו' שפיר מן הירוש' מדפריך ואין לבעל אכילת פירות משמע דאפירות הוא דקפיד ולא אמכירה. וכ"מ בב"ב דף נ"א ע"ב בד"ה במתנה וכו'. ומ"ש הרשב"א וה"ה דה"מ לאוקמוה בשנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן א"נ כשנתן לה הבעל דקיי"ל אין הבעל אוכל פירות אלא חדא מתרי ותלת טעמי נקט. ותו' הוסיפו דהמ"ל בשכותב לה לשון טוב המועיל ע"ש. ול"נ דלא מוקים למתני' בשנתן לה אחר וכו'. דהך אוקימתא לא אתיא אלא כרב ששת אבל לר"א לכ"ע קני יתהון הבעל כמפורש בקידושין בבבלי דף כ"ב. ואפי' לר"ש לא אתיא אלא כרבנן ור"מ פליג וקסבר קני הבעל וניחא ליה לאוקמי מתני' אפי' כר"מ והא דאמרי' לקמן כתב לה אחר מתנה וכו' אפי' לא כתב כאלו כתב. הא ודאי כרבנן אתיא דהלכתא כוותייהו. ומ"ש דאיכא לאוקמי כשנתן הבעל במתנה. קשה לפמ"ש תו' בב"ב שם דפירות מתנה זו דינן כנכסי מלוג וימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. מיהו נראה דאף בכותב דין ודברים אין לי בנכסייך נמי דינא הכי. ועמ"ש כתובות פ"ט ה"א בד"ה ר"ז וכו' ע"ש ונ"ל שכך היה דרכם לכתוב בעודה ארוסה דין ודברים וכו' וכיון דשכיח מוקי למתני' בהכי:
דר"מ אמר ע"י שאין יד האשה כיד בעלה וכו'. בעירובין דף כ"ב ע"ב גרסי' אשתו אינה פודה לו מ"ש רשב"א בשם ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני דהן תנייא עביד ר"מ יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה. לפ"ז שפיר אפשר לקיים הגירסא דהכא דר"ה כר"מ והיינו כרשב"א אליבא דר"מ והא דקאמר כרבנן היינו רבנן דרשב"א דסברי אליבא דר"מ אשה כעבד. מיהו לשון הש"ס לא משמע הכי. גם בבבלי קידושין דף כ"ד מוקי להא דרשב"א במעשר דבי נשא ע"ש ולא פליג רשב"א. לכן מחוורתא כמו שהגהתי בקונט' וכ"נ מירושלמי קידושין פ"ב עיי' בבבלי קידושין דף כ"ג ע"א בד"ה רשב"א וכו':
ע"י שאין יד האשה וכו'. וא"ת כיון דמשועבדי' לו לפירות לאו רשותה הן וי"ל קסבר נהי דקני להן למעשה ידיה גופה מי קני ליה וה"ה חצרה נמי לא קני אלא לפירות אבל גופא דילה היא. אך קשה הא עבד גופו משועבד לו ואפ"ה קונה גיטו מיד רבו א"כ אין למילף חצר מיד וכה"ג פריך בבבלי בסוגיין ע"ש וי"ל ה"ק כיון דגזירת הכתוב הוא דיש קנין לאשה בלא בעלה אע"ג שהיא משועבדת ה"נ יכולה לקנות הגט. וכן העבד. ועיי' ברשב"א בסוגיין:
זרקו לה בחצר שאינה של שניהן מהו. קצת קשה הך איבעיא ה"ל למיבעיא ליה אסיפ' היתה עומדת ברה"ר וכו' דהא מתני' דהכא לא איירי במשיכה כלל. ולפי המסקנא נראה דחצר שאינה של שניהן לרה"ר דמיא. וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ג וב"כ הה"מ שם שכן נראה כאן מי הירושלמי:
ובלבד במשתמש בו. בבבלי גרסינן ר' יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה וכו' תוס' וא"ת הא חיקה הוי ממש כידה ואר"י דר' יוחנן קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין בארץ ואי לאו דמקום חיקה קנוי לה לא מהני מידי כיון דאינה קשורה ותלויה. וכתב המהרש"א ר"ל סתמה בגדיה נגררין ואינן תלויין ולא ניחא ליה לאוקמי בקשורה ותלויה ע"ש. ומלבד הדחוקים האלה הדבר תימא הא הבגד המונח על חיקה הרי הוא קשור ותלוי ומאי איכפת לן אם שאר הבגד נגרר על הארץ. והא ודאי אין סברא לפרש מתני' דקאי על מקום הבגד שדרכו להיות מונח על חיקה והשתא הוא נגרר על הארץ. ולא ידעתי מי דחקוהו לפרש דברי ר"י דמודה בקשור ותלוי אפי' דבר שאינו משתמש דמקנה לה מקום דלמא ר"י סובר דוקא אדבר המשתמש הוא דלא קפיד אבל בדבר שאינו משתמש אפי' קשור ותלוי לא מקנה לה מקום. וכ"מ סוגיין. וכן נראה למ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר אינו קונה אפי' קשור ותלוי אינו קונה. וכ"נ מדברי כל הפוסקים דעיקר טעמא הוא דהבעל אינו מקפיד על מקום כליה הצריכים לה אבל דבר שא"צ אפי' קשור ותלוי לא מקנה לה מקומו וצ"ע:
ובלבד במשתמשת בו באותה שעה. נראה דדייק ליה מהא דתנן במתני' אפי' עמה במטה אינה מגורשת. ודוקא במטה שלו אבל במטה שלה מגורשת וסיפא לתוך חיקה או לתוך קלתה נמי דומיא דרישא איירי שהוא שוכב עמה במטה שלו דהוי משתמשת בה באותה שעה. וא"ת למה לא פליג בדידיה אפי' הוא עמה במטה אינה מגורשת בד"א במטה דידיה אבל במטה דידה מגורשת והיינו מטעם דאין אדם מקפיד על מקום המטה ה"ה לתוך חיקה וקלתה מגורשת וי"ל אפי' במטה שלה בעינן שיהא גבוה מן הארץ י' טפחים כמפורש בבבלי לכך נקט חיקה וקלתה דאפי' אינן גבוהין י' מגורשת. ולא ראיתי להפוסקים שביארו דין זה אדרבה מדבריהם משמע דלא בעינן שתהא משתמשת בה באותה שעה. ומדברי הבבלי אין הכרע. ונראה מדלא ביאר הבבלי דבר זה סברי דלא בעינן שתשתמש בה באותה שעה דלעולם אינו מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה וצ"ע:
ובמגבהת מחמתה. בבבלי גרסי' אר"י אמר שמואל כגון שהיתה קלתה תלויה בה וכו' רשב"ל אומר קשורה אע"פ שאינה תלויה. ופירש"י אע"פ שאינה תלויה אלא נגררת בארץ וקשור בה ול"ג תלויה אע"פ שאינה קשורה ע"כ. ר"ל אם אינה קשורה בה לא שייך תלויה אטו באוירא מנח ליה ולפום סוגיין נראה שאין למחוק הספרים וה"פ תלוים דהיינו מגבהת מחמתה אע"פ שאינה קשורה בענין שתהא תלויה שהחבל ארוך קצת ונגררת בארץ כשהיא יושבת וכשעומדת מגבהת מן הארץ. נמצא שני התלמודים שוים ומתקיימת הגירסא הישנה:
דרשב"א היא. בבבלי גרסי' א"ל כנסי שט"ח זה או ששלפתו מאחוריו קראתו והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך דברי ר' רשב"א אומר לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך. ולא פירש הלכתא כמאן. מיהו נראה דפליג אירושלמי ומוקי למתני' כר'. מדפריך אמתני' כי א"ל הא גיטיך מאי הוי ה"ל כטלי גיטיך מע"ג הקרקע ומשני אימא כששלפתו מאחוריו. ואס"ד דמתני' איירי לבתר שנטלו הימנו אומר לה הא גיטיך פשיטא דמהני. ולכך מוקי לה בששלפתו מאחוריו ודלא כמ"ש בקונט'. ורש"י פי' שלפתו גרסי' בברייתא. והיינו משום דקשיא ליה א"כ מאי סייעתא מייתי מברייתא. ולפמ"ש אין אנו צריכין להגיה בברייתא גם בתוספתא ליתא. אלא דמייתי סייעתא דמתני' כשאומר לה הא גיטיך סגי וא"צ לחזור וליטלה הימנו דהא ר' הוא דסבר הכי ומסתמא מתני' כוותיה אתיא. ובל"מ כ' פ"א מה"ג ואם א"ל אח"כ הא גיטיך ה"ז גט. דין זה מוכרח בגמ' וליכא מאן דפליג עליה ע"כ והא ודאי ליתא דהא רשב"א פליג עליה וגם הירושלמי מוקי למתני' כוותיה. ובפ"ק דמכלתין דף ב' ע"א מבואר דר"י כרשב"א ס"ל ועמ"ש בקונט'. ובתו' שם בד"ה ור"י כרשב"א וכו' כתבתי להרמב"ן דמוקי משנתינו במדבר על עסקי גיטה איירי אף בפ"נ לא מהני אע"ג דעסוקים באותו ענין ע"ש. ואם תיקשי לך עד כאן לא מהני הכא מדבר על עסקי גיטה אלא באומר כנסי שט"ח זה אבל באומר סתם מהני א"כ בפ"נ מהני אף לתירוצא קמא תריץ רשב"א דקאמר לעולם אינו גט וכו' משמע דלעולם אינו גט אפי' מדבר על עסקי נתינה עד שיאמר בשעת נתינה הא גיטיך. ועיין במ"ל פ"ג מה"ג שכתב דתירוצא דהרמב"ן עיקר ע"ש. ואני הוכחתי בתו' פ"ק ה"א בד"ה ור"י וכו' דתירוצא בתרא עיקר ע"ש:
שמואל כהדא דר"א ופליג וכו'. הרשב"א כ' בחידושיו בסוגיין דשמואל מודה דארבע אמות קונות אלא דאיירי שנכנס הוא לתוך ד' אמותיה וכו' ע"ש. והה"מ פ"ט מה"ג השיב על פי' זה ע"ש. ולדידי קשיא הא הך ברייתא ודאי אמתני' קאי כדאמרי' בבבלי תנ"ה וכאן אמרי' שמואל כהדא דר"א ש"מ דאף שמואל אמתני' קאי ועוד קאמר ופליג ש"מ דסובר ד' אמות לא קנה וכמ"ש בקונט'. ואף שהרא"ש השמיט תיבת ופליג בחי' הרשב"א איתא. גם מ"ש הרשב"א דלא קאי שמואל אמתני' ע"ש. אין לשון הירושלמי משמע כן דהא רב אמתני' קאי ואף ד"א ושמואל אמתני' קאי ולשון המחוור שבכולן הכי משמע. והרא"ש כתב שיש לתמוה על הרי"ף דפסק כשמואל הא קיי"ל הלכה כרב באיסורי ועוד דהלכה כר"י נגד רב ושמואל וגם ר' יונתן ס"ל כר"י וגם תניא כוותי'. וגם הרשב"א תמה עליו. והוסיף להקשות אפירש"י אס"ד דשמואל אמתני' קאי ה"ל להקשות עליו מהא דתניא כל שקרוב לה מלו וכו' דאתיא כר"י ודלא כשמואל. ועוד הוסיף לתמוה על הרמב"ם והה"מ כ' לא נתבררו לי דברי רבינו בזה ע"ש ולענ"ד נראה דשמואל מפרש הא דתניא ובא הכלב ונטלו היינו שהוא רחוק ממנה יותר מפישוט ידים אינה יכולה לשמרו מן הכלב. והיינו דקאמר שמואל שיננא כל שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה כלומר שהוא קרוב לה החמירו בגט דבעי' פישוט ידים ולא מהני ד' אמות. הלכך אתה תחמיר ביותר ולא תעביד עובדא עד שיגיע הגט לידה מיהו מודה דמדאורייתא מגורשת אם מונח תוך ד' אמותיה. והא דא"ר שמן בר אבא לדידי מפרשא לי דהכל בשמירה תלוי פליג אהא דאמרו משמי' דר"י כל שקרוב לה אפי' מאה אמה דליתא דלא הקילו בגיטין אדרבה החמירו בו כמ"ש תו' דף ע"ח ע"א בד"ה מקום וכו' ע"ש. וכן מוכח בסוגיין דשמעון בר בא בשם ר"י דבסמוך היינו רב שמן בר אבא המוזכר בבבלי ולא הזכיר מאה אמה כלל א"ו כמ"ש. גם פשטא דסוגיא דבבלי משמע דר"י פליג ארב ודלא כהרא"ש. וכן מפורש לעיל דר"י בעי פישוט' ידים כדאמר בשם ר' ינאי וכך מפורש בדברי הרי"ף ה"ד קרוב לה אר"י אמר שמואל וכו' והיינו כדר"י ור' יונתן וכברייתא דר"א והשתא אין מקום לכל מה שמקשה הרא"ש והרשב"א. גם מיושב שפי' קושית תו' דף ע"ח ע"ב בד"ה ר"י וכו'. וא"ת הא בבבלי פ"ק דב"מ מפורש דר"י אמר משום רבי ינאי דיש לה ד' אמות וי"ל משמיה דרבי ינאי קאמר ליה וליה לא ס"ל דהא בפרק קמא דבבא מציעא בירושלמי פליג ר"י וסובר במציאה אין לו ד' אמות ועיין מ"ש בסמוך בד"ה זו בגיטין. א"נ ד' אמות לאו דוקא דאל"כ צ"ל דהבבלי והירושלמי פליגי דהא לעיל בפרקין קאר"י משמיה דר' ינאי בפישוט ידים זהו קרוב לה. ועמ"ש לקמן בתוספות בד"ה רובה וכו' ומ"ש הרא"ש וכן מוכח מהא דאר"י לקמן היתה ידה עשויה קטפרס וכו' ופריך והא כי נפל לד"א דידיה נפל אלמא דקים ליה לש"ס דר"י אית ליה ד"א לענין גיטין ע"כ. וקשה אי בששניהן עומדים תוך ד"א של גט א"כ מאי פריך מד"א דבכה"ג אף ר"י מודה דאינה מגורשת אפי' מונח תוך ד"א שלה ואי בשאינו מונח תוך ד"א שלו אלא תוך ד"א שלה טפי ה"ל למפרך והא קרוב לה נפל כר"י דקיי"ל כוותיה ע"פ הדין ודוחק לומר דפליג שמואל אר"י (דלא כמסקנת הרא"ש) אלא ודאי ד"א דנקט לאו דוקא כיון דרוצה לפרוך מר"א דקאמר ד"א פריך נמי מד"א א"נ דוקא בכה"ג שכבר היה הגט בידה הוא דקמודה ר"י ד"א קונות אבל לא היה בידה בעינן שיהא קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו. וכ"מ ברמב"ם פ"ה גבי שני גגין הסמוכי' שיהא קרוב לה בפישוט ידים וגבי קטפריס כתב ד"א והדברים ברורים באין גמגום. ולא פליגי הבבלי והירושלמי כלל. וזה כוונת הרמב"ם שכ' היה הגט מחצה למחצה וממחצה למחצה עד שיהא קרוב לה ספק מגורשת. ובסמוך מפרש איזו היא מחצה למחצה. והטעם דבעינן נטירה והא לאו נטירה גמורה היא. היה קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו דמדאורייתא מגורשת דודאי נטירה היא אלא רבנן החמירו משום חומרא דגט וכדאמר שמואל ואת לא תעביד עובדא וכו'. לפיכך הגט פסול מדרבנן עד שיגיע לידה. ושניהם יכולין לשמרו וכו' זהו מחצה למחצה. אתיא כבבלי ודלא כירוש' דמסיק בסמוך פישוט ידים לשניהם אר"י בקורבה הדבר תלוי ובבבלי אמרי' שניהם יכולין לשמרו דהיינו פישוט ידים לשרהם כמ"ש זהו מחצה למחצה. ושאר דבריו ביארם הה"מ. וכל זה דלא כמ"ש הרשב"א והרא"ש והה"מ והר"ן וכל מעיין ישפוט בצדק דמקום הניחו לי לבאר כוונת הרי"ף והרמב"ם ועמש"ל פ"ו ה"ב בתו' בד"ה בחצר וכו':
כל הן דתנינן מגורשת ואינה מגורשת מזונות משלו. פירש"י כתובות דף צ"ז ע"ב בד"ה כדר"ז דאמר בעלה חייב במזונותיה ואשמועינן מתני'. דדוקא בחייו משום דמעוכבת להנשא בשבילו אבל לאחר מיתה דדלמא גירושין הוו ומספיקא לא מפקינן ממונא. וכתב תו' זו היא מילתא דפשיטא דמספק שמא מגורשת גמורה היתה לא תוציא מזונות מן היתומים ע"ש. ול"נ דהדין עם רש"י דודאי סד"א שיהא לה מזונות גם מן היתומים דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה ומספיקא לא מפקינן לה מחזקתה כמ"ש בקונט' קמ"ל דמיתומים לית לה וא"ת א"כ דאית לה חזקה למה לא יהיה לה מזונות גם מיתומים וי"ל ליתומים נמי אית להו חזקה אוקי ממונא בחזקת מריה. אע"ג דחזקת אשת איש עדיפא מהך חזקה כדמשמע בבבלי כתובות פ"ק דף י"ב ע"ב. מ"מ הכא גבי יתומים כיון דאנן טענינן להו ה"ל כברי ושמא וברי וחזקה עדיף משמא וחזקה א"נ כיון דתקינו רבנן כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לית לה מזונות שהרי אינה יכולה לישבע על הודאי:
ר"ל בשם אבא כהן ברדלא קדם זכה וכו'. לעיל פ"ו ה"ב כתבתי בתו' בד"ה בחצר וכו' מאי איכא בין חצר לד"א ע"ש. ונראה ודאי לר"ל אין חילוק בין חצר לד"א וקטנה תרווייהו לית לה וגדולה תרווייה אית לה ור"י פליג וסובר ד"א תקנת חכמים היא בגט ובגדולה הוא דתקינו רבנן אבל לא בקטנה וקרא הנה בעניי וגו' מוקי ר"י כדר' אבין בסמוך וכן מפורש בבבלי ב"מ פ"ק דף י' אף לר"ל. אלא שהירושלמי נראה שחולק בזה וסובר לר"ל מדאורייתא קונות בכל מקום ור"י אפי' מדרבנן אינן קונות אלא בגט. וכן מפורש בירושלמי פ"ק דב"מ. ונראה דאפי' בגדולה סובר ר"י דאין לה ד"א אלא דוקא בפישוט ידים וכדאמר לעיל בשם ר' ינאי. וכ"ש לפמ"ש לעיל בסמוך בתו' בד"ה שמואל וכו' אף הבבלי סובר כן אליבא דר"י לענין גיטין ע"ש:
מ"ט הנה בעניי וכו'. כתב הרא"פ פ"ד דפאה דר"ל דייק ליה מקושית ר' הושעיא וסובר דליכא למימר דקני בהגבהה דאין סברא שהגביה כל הרבבות האמורים ע"ש. ואין לשון הש"ס משמע כדבריו. ועוד מי לא עסקינן שאמר לעבדיו להגביה המציאה לזכותו אבל הא ליכא לשנויי דאמר קודם הגבהה לכשאגביהנה תיקדש נמצא בשעת ההקדש עני הוה דאין הקדשו כלום דכל מילי דהשתא לית ליה רשותא לאקדושי' כגון זה שאינו שלו לקמיה נמי לא קדיש. וא"ת הא אמרינן בבבלי כתובות פ' אע"פ דף נ"ט ע"ב שדה הממושכנת ואומר לכשאפדנה ממך תקדוש קדשה הואיל ובידו לפדותה ה"נ הואיל ובידו להגביה יכול להקדיש' וי"ל דהתם מעיקרא היתה שלו ועכשיו הגוף שלו אלא שעחה היא ממושכנת ביד אחר הוא דמהני מה שבידו לפדותה אבל הכא מעולם לא היה שלו אינו יכול להקדישה. ותדע שהרי האומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תיקדש לא קדשה וכמפורש שם בכתובות. ואמאי הא בידו הוא לקנותה אלא ודאי כיון שאין לו עכשיו שום חזקה בשדה זו אינו יכול להקדישה. ואע"פ שיש לחלק דהכא שאני דהפקר הוא ואין לשום אדם חלק בה הלכך יכול להקדישה משא"כ התם מ"מ כיון דקרא סתמא כתיב איש כי יקדיש ביתו בעינן שיהא ברשותו ולא מהני מה שהוא הפקר:
מה אנן קיימין וכו'. עיי' פי' בקונט'. אך בבבא מציעא פ"ק הגירסא התיבון והכתיב והנה בעניי הכינותי וגו' והיכי אם בנתונין תוך ידו עשיר הוא אי בשאינן נתונין תוך ידו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונין תוך ד"א שלו א"ר אבין וכו'. משמע דר' אושעיה לפרש דברי ר"ל בא:
תיפתר שלא אמר יזכו לי ד"א. נראה דהירושלמי לית ליה הא דמשני רב ששת פ"ק דב"מ דלא קאמר ר"ל אלא בסימטא אבל לא ברה"ר. והטעם כיון דמקרא הנה בעניי וכו' יליף ר"ל והתם בשעת מלחמה זכו בהו ורה"ר הוא דהוי ואפ"ה אמר ר"ל דזכו בהו מטעם ד"א אבל הבבלי סובר דבכל מקום מטעם תקנת רבנן הוא דהוה:
זו בגיטין משא"כ במתנה. וקשה א"כ מאי פריך בירושלמי בב"מ פ"ק אר' יוחנן דאמר אין ד"א קונות במציאה עד שתפול לידה ממתני' דקרוב לה מגורשת. הא בגיטין מודה ר"י דקונות. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה נשבר וכו'. גם קשיא מהא דלעיל דאר"א בשם ר' יוחנן בשם ר' ינאי בפישוט ידים זהו קרוב לה ש"מ דבגיטין קונה ולק"מ ממתני' רובא דר"י מה אם מציאה וכו'. כפי מה שהגהתי בקונ' כן היא הגהת הרמב"ן ומביאו בשיטה מקובצת בב"מ דף י'. והרא"פ כתב פ"ד דפאה רובא דר"י כלומר מדר"י יש הוכחה לומר בק"ו דבמציאה דעת אחרת זוכה ומדר"ל יש הוכחה דבמתנה אין דעת אחרת זוכה דאל"כ קשה הרי ר"י סובר דדעת אחרת עדיף מד"א במתנה וכן ר"ל סובר דד"א עדיף מד"א במציאה רובה כח וראיה. שאין זוכה בה מדעת אחרת הכי ס"ל אין אדם זוכה לחבירו במציאה ע"כ. ודברי' אלו אין להם שחר דבכולא תלמודא פי' רובה הוא לשון רבותא וכח וראיה קאמר לשון חיליה. גם מאי קאמר מדר"י יש הוכחה דבמציאה דעת אחרת זוכה. מי איכא במציאה דעת אחרת וכ"מ בבבלי ב"מ דף י'. ואין להאריך בתמיהת דבריו שכל רואיו יכיר בהם והעיקר כפירושי בקונט'. גם מ"ש שם בשיטה בשם הריטב"א ע"ש אינו נכון. אבל בחי' הריטב"א הדברים מבוארים על נכון ע"ש. ועמש"ל בפרקין בתו' בד"ה שמואל וכו':
מעתה אפי' קרוב וכו'. בבבלי בסוגיין פריך נמי אר"י ממתני' ומשני הב"ע דא"ל זרוק לי חובי ותיפטר א"ה מאי למימרא לא צריכא דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין. וכתבותו' בד"ה אי הכי וכו' וא"ת אדרבה תיקשי ליה אמאי קרוב ללוה חייב הלוה וכו' וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק למקום שיכול לשמרו ע"כ. אבל בסוגיין משמע דלא א"ל בפי' שיזרקנו לרשותו וכמ"ש בקונט' לכך נ"ל דניחא ליה למקשה לפרוך מדיוקא דרישא מלמפרך מסיפא. וכ"כ תו' בהרבה מקומות בש"ס. ואני תמה מהתי"ט שכ' בד"ה קרוב וכי' ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו אלא גמרא דידן לא חש גם מסיפא ע"כ. איך לא ראה שתו' מקשים קושיא זו ומתירוצם נראה ראיה לדבריו דאם אינו אומר בפירוש זרוק לי לרשותי פטור. וכן מפורש בפסקי תו' א"ל מלוה ללוה זרוק לי חובי סתם לא נפטר עד שיגיע לידו או לתוך ד"א ע"כ. מיהו סברת הרשב"א נראה יותר דלא נימא דפליגי הבבלי והירושלמי בעיקר הדין ותרווייהו מודו דה"ל כאומר זרוק לי לרשותי. אך בין לתי' התו' בין לסברת הרשב"א קשיא מאי פריך מאי למימרא הא טובא קמ"ל דקרוב למלוה היינו רשותי' כיון דיכול לשמרו וי"ל דא"כ קשיא דר"י דאמר לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. אלא דלפ"ז קשיא הירושלמי הא ממתני' שמעי' דלא כר' יוחנן וי"ל מודה ר"י דקרוב לו רשותי' הוא אלא דלא מהני אלא בגיטין אבל בשאר דברים עד שיגיע לידו וצ"ע:
נשבר הלבלר שנו. בפ"ק דב"מ גרסי' והתנינן קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה למחצה מגורשת ואינה מגורשת חזקיה אמר בשכר הלבלר היא מתניתא. ונראה דה"פ ודאי בזריקה זו אינה מגורשת דבעינן שיבא לידה ממש אלא אם זרקו קרוב לה אם הגביהו אח"כ ונתנו לידה מגורשת ואינו צריך ליתן שנית שכר סופר. ולא אמרי' מדזרקו בטולי בטליה כדאמרינן בבבלי פרק הניזקין דף נ"ה באומר כנסי שט"ח זה אם לא אמר תחלה לעדים שהוא גט אמרי' בטולי בטליה ע"ש. אבל קרוב לו אינה מגורשת דנראה שזרקו מידו ובטליה ומחצה על מחצה ספק. אבל אם לא חזר ונתנו לידה אינה מגורשת אפי' קרוב לה. והרא"פ פי' בזה בב"מ שם פי' זר וכבר השבתי עליו שם. אך קשה הא ודאי לא שייך הך קושי' הכא דהא אמרי' דמודה ר"י בגיטין וצ"ל דפליג חזקיה אדר' יסא ולכך לא הקש' ר"ז לר' יסא ממתני' דהכא ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה זו בגיטין וכו'. וא"ת עדיין תיקשי לן סיפא דמתני' דתנן היתה עומדת בראש הגג וזרק לה משהגיע לאויר הגג מגורשת אע"ג שנשרף אח"כ וכמ"ש בקונט' וי"ל דהתם איירי בגג דידה או דמשאיל לה מקום הגט וקלוטה כמי שהונחה דמי ובזורק לרשותה כזורק לתוך ידה דמיא ולא אמרי' בטולי בטליה אבל בזרקו לרה"ר אמרי' בטולי בטליה וצ"ע:
גיטין מלמעלן וכו'. הרמב"ם כ' פ"ה מה"ג היתה עומדת על גגה וזרקו לה ונפל בגג אחר סמוך לו אם יכולה לפשוט ידה וליטלו ה"ז מגורשת שאע"פ שדיורין חלוקין למעלה כשם שהן חלוקין למטה אין בני אדם מקפידין על מקום כיוצא בזה. וכ' הרשב"א צ"ע חדא דגג של נכרי היאך קני לה ועוד דשיעור של פישוט ידים לא הוזכר בגמרא ע"ש. ול"נ כבר תירץ הרמב"ם קושיות אלו בדבריו שאין בני אדם מקפידין על מקום כיוצא בזה. ועמ"ש לעיל בתו' בד"ה שמואל וכו' דגם בבבלי הוזכר פישוט ידים דר"י ושמואל הכי ס"ל. והא דא"ר יסא דלא דמיין וכו' היינו טעמא כדמסיק דבגיטין בנתינה ברשותה הדבר תלוי וכל שיכולה לשמרו כאלו נתנו בידה הוא. וא"ת בשבת פ' הזורק הלכה א' גרסי' ר' אבהו בשם ר"א בשם ר' יוחנן היה עומד ברה"ר וזרק למעלה מעשרה רואין שאם תפול אם נחה תוך ד"א פטור אם לאו חייב והתני שמואל מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שאם תפול נחה תוך ד"א פטור ואם לאו חייב וכו'. שמעי' מהכא דר' יוחנן ושמואל תרווייהו סברי ד"א הוויין רשותו לענין שבת וי"ל התם לענין שיהא מעביר ד"א ברה"ר איתניי' אבל רשותו לא הוי עד כדי שישוח ויטלנו:
מתני' דר' וכו'. בבבלי בסוגיין כ' תו' בד"ה כמאן וכו' תימא דנקט ר' דלא אמר אלא ברה"י מקורה וכו' ונראה דהשתא ס"ד דטעמא דר' לאו משום קירוי אלא משום מחיצה וכו' ע"ש. והרשב"א מסיים בה אלא ודאי כר' אתיא וכו' דרך מחיצות ואי משום דר' בעי מקורה אמוראי נינהו וכו' ובירושלמי מצאתי דמקשי לה וכו' ע"ש וקשה הא בבבלי בסוגיין שמואל הוא דמוקי למתני' כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות וכו' ובבבלי בשבת פ"ק קאמר שמואל ר' ברה"י מקורה דוקא סובר קלוטה כמי שהונחה א"כ לדידיה קשיא מתני' וי"ל דהכי פריך כמאן כר' דכר"ע ורבנן ודחי לא אתיא כמ"ש תוס' וע"כ לומר דלר' לא בעינן מקורה וקשיא שמואל אדשמואל. ובשבת ר"פ הזורק בד"ה והוא וכו' הארכתי ע"ש:
בש"א פוטר אדם את אשתו בגט ישן. עיי' בקונט'. וא"ת אמאי לא ניחוש שבא עליה מדלא נתנו לה עדיין נימא דנתברר לו הדבר שאין בה דבר ערוה ובא עליה ואח"כ מצא בה דבר ערוה ורוצה לגרשה וי"ל דכיון דחזינן דעכשיו רוצה לגרשה מסתמא הוא הדבר ערוה שמצא בה מתחלה ומזוהמת היא בעיניו וכולי האי לא חיישינן:
ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה וכו'. כ' הרשב"א וק"ל לר"י דאמר לקמן ס"פ דבין לב"ש בין לב"ה לא ראוה שנבעלה א"צ גט שני א"כ נתיחד עמה אחר כתיבה אמאי פסול הא ודאי לא בא עליה ומאי גזירת גיטה קודם לבנה איכא וי"ל דהתם במגורשת גמורה מסתמא סנו אהדדי ומסתמא לא בא עליה אבל הכא דאכתי לא גירשה איכא למיחש שמא בא עליה ע"ש. ולפי גירסא דבסמוך מאחר שנתנו לה ודאי דקשיא מתני' לר' יוחנן. לכך נ"ל דמעיקרא ל"ק לר"י דהכא איירי בלכתחלה לגרשה בגט ישן ודאי דאיכא למיחש אבל התם איירי בדיעבד להצריכה גט שני בעינן שראוה שנבעלה:
וכולן אם נישאו לא תצאו. וקשה מאי וכולן הא לא קאי אלא אגט ישן וי"ל בגט ישן איכא טובא כגון פוטר אשתו בגט ישן או המשליש גט לאשתו על ג' חדשים המוזכר בבבלי פ"ב או שאמר ה"ז גיטיך אם אעבור מכנגד פניך ל' יום כדאיתא שם פ' מי שאחזו א"נ ה"ק כל מקום שחשו חכמים כגון הכא וכגון הנטען על השפחה בכולן לא תצא שלא להוציא לעז על בניה וכמפורש בירושלמי יבמות רפ"ב:
מאחר שנתנו לה. כ' הרמב"ם בפי' המשנה ואיזהו גט ישן שיכתוב לה הגט ואח"כ החזירה ונשאר הגט אצלו ואחר זמן כתיבת הגט ואחר שהחזיר' גרשה פעם שנית ונתן לה זה הגט בעצמו. וכ' התוי"ט לקושטא דמלתא כ' כן אע"פ שלכתחלה אין להתאחר בנתינה אם נתנו אח"כ כשר דקלא אית ליה כדאשכחן בגיטין הבאין ממ"ה. ושמעינן מהכא דלא ס"ל כהרא"ש דאמר כל גט שלא נמסר ביומו לא נתכשר אלא ביומו דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש ע"כ. ותימא אדרבא מדברי הרמב"ם משמע דסובר כהרא"ש דאל"כ ל"ל למימר ואיחר זמן כתיבת הגט הא אפי' מוקדמים כשירים דקלא אית להו. וצ"ל דאיחר הזמן אפי' לאחר נתינת הגט פעם שנית דאל"כ מאי מהני שאיחר הזמן. וא"ל א"כ מאי קאמרי ב"ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הא זמן הגט מאוחר הוא. דהרמב"ם מפרש כיון שהכל רואין שהגט ניתן קודם לזמן הכתוב בו יאמרו שניתן זמן רב קודם לבנה א"נ איכא דידע בגירושי הראשונים ואינו יודע בחזרה השנייה אבל בשאר מחזיר גרושה ליכא למיחש למידי דהא כשהיא אצלו ליכא למיחש למידי וכשגירשה רואין זמן הגט השני וממילא יודעין שהחזירה משא"כ כאן. ואי אפשר לפרש כפי' התוי"ט דמפרש ואחר לשון בתר הוא. דא"כ הוא מיותר דסתמא הכי הוא ועוד ה"ל למימר שיכתוב לה הגט ואחר זמנו החזירה וכו' א"ו כמ"ש ואפי' לפי' התוי"ט קשיא לי מאי סייעתא מייתי מהכא הא כ' הרא"ש דלכ"ע בשעת הדחק גט מוקדם כשר אפי' מידו לידה וכמ"ש הב"ש סי' קמ"ח ס"ק ה' ע"ש א"כ לכך סתם הרמב"ם וא"ל הא כ' הרמב"ם פ"ט מה"ג דגט ישן ע"י שליח בטל הוא לאו קושיא היא דהתם איירי שנתייחד עמה בין מסירתו לשליח לנתינה דאמרי' בטולי בטליה משא"כ הכא י"ל שנתנו לשליח אחר שנתייחד עמה דודאי כשר. וביותר אני תמה על התוי"ט שלא הרגיש בט"ס שבדברי הרמב"ם כיון שלא הזכיר הגירושין הראשונים מאי קאמר וגרשה שני'. אלא ודאי דגרסי' וגט ישן הוא שיתן לה הגט וכו'. וכ"מ במה שסיים ונתן לה זה הגט בעצמו. ומ"ש ונשאר הגט אצלו. היינו לאחר הנתינה הראשונה נשאר הגט אצלו ומזה נראה דגי' הרמב"ם במתני' כמ"ד מאחר שנתנו לה. ולא ראיתי להפוסקים שהזכירו דין זה של הנותן גט והחזירה אם מותר לגרשה בו שנית או דכשר בדיעבד או דפסול לגמרי. ולא דמי לשטר שנמחל שיעבודו. דהתם שיעבוד כתוב בו משא"כ בגט וראיתי לרשב"א שכ' לקמן פ' המגרש דף ע"ג ע"ב בד"ה כיצד וכו' כיון שקנאתו היא הורע כחו ואיך חוזר הוא ומגרש בו והא אין אשה מתגרשת שני פעמים בגט אחד ע"כ. לא ידעתי מנ"ל הא כשהיא חוזרת ומקניא ליה למה לא יגרשנה שנית בגט זה. ואפשר דקשיא ליה למה לא תנן התם יחזירנו לה ויעלנו ממנה. ודקדוק קלוש הוא. וצ"ע:
מסייעא לב"ה. וא"ת מאי סיועא איכא ממתני' הא מודו ב"ש דאי עבר וגירשה דהוה גט וי"ל סובר הש"ס כמ"ד דלב"ש אינו גט עד שימצא בה דבר ערוה. ועמ"ש סוף מכלתין בד"ה קריי' וכו':
הולד ממזר מזה ומזה. פירשתי בקונט' אם החזירה הראשון וכו' הוי ממזר דרבנן וכן פירש"י ותו' כתבו כיון שגט גמור הוא מן התורה הראשון ממזר מדאורייתא הוא ומשני מדרבנן ע"ש. ונראה לר"י דאמר בגמרא שהולד ממזר מפני הסכנה ודאי דסובר כדעת תו'. אבל לר"ה בשם רב דאמר כל הדא פירקא דר"מ י"ל דסובר כיון דהגט בטל אפי' מדאורייתא לא הוי גט. אך קשה לר"י היה במערב וכתב במזרח מ"ט הולד ממזר וי"ל כיון דפוסל בשאר שטרות גזרו בגט דליהוי הולד ממזר. ודלא כמ"ש תוס' בד"ה כי יתביתו וכו'. מיהו קשה לר"י ליערבינהו וליתנינהו שינו שמו וכו' עם שינוי מלכות. ואפשר קסבר ר"י בשינוי שמו וכו' ממזר מדאורייתא הוא מהשני כיון שנשאת בגט פסול וכמ"ש הר"ן בפרקין. ועיין בתוי"ט:
הא לצאת תצא. עיי' בקונט'. כ' תו' בד"ה נישאו וכו' פי' בקונט' נישאו גזרי' שמא יאמר חלץ זה וכי' וקשה א"כ מאי קאמר דמיחלפא וכו' כיון דהך גזרה גופא שייכא בה ועוד לא"ד נישאו וה"ה לזינו מאי ס"ד כיון דהאי גזרה דמיחלפא לא שייך אלא בנישאו ע"כ. וקושיא שניי' איני מבין הא עדיין לא ידעו מגזרה דמיחלפא. והרשב"א כ' קושיא זו בענין אחר ונכונה היא וז"ל מאי קאמר נישאו וה"ה לזינו כיון דיש טעם טוב בנישאו דלא שייך בזינו דהא איכא לאותה גזרה עצמה דהוי באשה שהלך בעלה. והמהרש"א כ' למאי דמשני לא נישאו וה"ה לזינו ל"ק להו הכי דה"ק לא תדייק מיניה נשאו משום דמחלפא ולא זינו אלא ה"ה זינו ומטעם אחר כדר"ה אבל לא"ד איך בעי לסייעא מיניה ה"ה זינו כיון דטעמא דמיחלפא לא שייך בזינו ע"כ. ותימא הא מאן דסייעא מיניה לית ליה טעמא דמיחלפ' אלא ס"ל כטעמא דרב המנונא ומייתי שפיר סייעתא ממתני' והמתרץ הוא דחדית לן טעמא דמחלפא. ונראה דסובר רש"י לישנא קמא לית ליה גזרה דמיחלפא כיון דלא הזכיר דבר זה כלל לכך מפרש מעיקרא ס"ד זינו לא דדוקא נישאו דחמיר הוא דגזור שמא יאמרו וכו' אבל מדמסיק ה"ה לזינו סובר דגזרה שמא יאמרו וכו' שייך גם בזנות ולא"ד צ"ל מעיקרא ס"ד טעמא שמא יאמרו חלץ זה וכו' ולכך ה"ה זינו ומסיק גזרה שמא יאמרו חלץ וכו' ליכא למגזר כלל דנישואין דאילונית אית להו קלא אלא הטעם משום דמיחלפא וליכא למגזר אלא בנישואין אבל זינו לא דלית לה קלא ולא חשדי בחלוצה ולא מיחלפא כלל. ומ"ש תו' והרשב"א וע"ק אמאי לא דייק בהאשה רבה גבי א"ל מת בעליך וניסת ניסת אין זינתה לא ע"ש. תימא לי הא ודאי איצטריך לאשמועינן ניסת לרבותא דר"ש דפליג וסובר אפי' ניסת דטפי ה"ל למידק אפ"ה אם הוא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו. ומעתה מה שפירשתי בקונ' היינו לפי מה שהבינו תוס' בפירש"י אבל לפמ"ש תרי מילי נינהו או דטעמא משום גזרה שמא יאמרו חלץ זה וכו' או דמיחלפא. אך קשה לי לפירש"י משמע דלרב המנונא נמי מדרבנן הוי ממזר משום גזרה ובסוטה בבבלי משמע דמדאורייתא הוי ממזר מדמתנה עלה. ודוחק לומר דאף על איסורא דרבנן מתנה. וע"ק לי בסוגית הבבלי ל"ל למימר דלכך נקט נישאו משום דלישנא מעליא הוא לימא משום דבעי למיתני וכל הדרכים התנו בה ובזנות לא שייכא י"ג דרכים אלו דלא מצי למתני אין לה פירות ושארי דברים המוזכרים ברישא וצ"ע ועמ"ש ביבמות פ"י ה"ג בתו' בד"ה מתני' וכו':
מה אנן קיימין וכו'. כ' בס' הון עשיר אם בשטעה פי' ידענו בבירור שהסופר טעה אף ר"א מודה דתצא מזה ומזה דרגלים לדבר אם בשלא טעה אף רבנן מודו דחיישינן לקנוני' וכו' ותמהני מהר"ב ושאר הפוסקים דלא חשו לחילוק זה ע"ש. ולא ראה שהרשב"א בחי' מביא דברי הירוש' אלו. ול"נ דהבבלי חולק דמסיק פ"ב דמכלתין דף י"ט ע"ב הני תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למקריי' א"כ רגלים לדבר דקראו תחלה וניתן הגט כראוי והיינו כתירוצא קמא בכתבו תו' שם בד"ה צריכי וכו' דאי לא קרייה אם ניסת לא תצא וזהי דעת הפוסקים דהכא כר"א קיי"ל ולדידיה ליכא נפקותא. אבל הרשב"א דאית ליה כתי' בתרא שכ' תו' דמתני' איירי בדעייל' לבי ידיה ע"ש אין כל כך רגלים לדבר הלכך מביא דברי הירושלמי ונכון הוא:
מתני' מסייעא לר"ז וכו'. עיי' פי' בקונט'. בבבלי גרסי' רב אדא בר אהבה אמר לא נישאת זהו לאלתר נישאת זהו לאחר זמן וכ' תוס' וא"ת לראב"א מה קנוניא שייך כיון דנישא לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה וי"ל פעמים שאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא ע"כ לפי תירוץ זה ליכא סייעתא כלל ממתני' לר"ז. מיהו תירוצם זה נראה דוחק. ובעיקר קושיית' נ"ל דודאי אין כאן קנוניא דנישואין אלא שהקנוניא על הלקוחות שלקחו ממנה שדות מזמן הגט עד עכשיו שהרי הוא אומר שעדיין אשתו היא. וזהו כוונת רש"י. וכה"ג אמרו בבבלי פ"ק דב"מ. אלא דלפ"ז קשיא מאי סייעתא מייתי לר"ז ממתני' ונראה דדייק מדקאמר לאבד זכותו ולא קאמר לא כל הימנו לאסרה על בעלה וכן הוא לשון הברייתא בבבלי פ"ב דף י"ט אלא בשנתארסה איירי שאין לו בה אלא זכות. והרשב"א כ' מסתברא הא דאראב"א כל שלא נשאת לאו דוקא אלא ה"ה נתארסה דהא ממתני' דקתני לא כל הימנו לאבד זכותו של שני מסייעא ליה ולהאי טעמא אפי' נתארסה כן כדאיתא בירושלמי ע"כ. וקשה כיון דפליגי בה בירו' ואיכא מ"ד נשאת דוקא א"כ למה נאמר נישאת דקאמר ראב"א לאו דוקא. ואי משום דמייתי סייעתא ממתני' בבבלי ובירושלמי נהפוך הוא דבירו' סובר דוקא נתארסה אבל נשואה לא כמ"ש בקונט'. ואף לפי' שכתבתי בסמוך מ"מ לא דמיין הראיות להדדי. ואפשר דהרשב"א מפרש ראיית הירוש' מדתלי הטעם בזכות השני אין לחלק בין ארוסה לנשואה. ונ"ל ראיה לדבריו דטפי מסתבר דברי ר"א בארוסה מבנשואה דהא איכא למיחש נמי לקנוניא שרוצה להחזירה וכמ"ש לעיל:
אין בה משום יחוס כהונה. עיי' פי' בקונט'. וקשה תרתי ל"ל כיון דמיוחסין מותרין בה פשיטא שאין ב"ד מרחיקין אותה לכך נראה דה"ג אין בה אלא משום ייחוס כהונה וכו' וכ"ה ביבמות דף ל"ה ע"א ע"ש וה"פ כהנים מיוחסים מדקדקים ונוהגים סלסול בעצמן שלא לנשאה אבל הב"ד אין פוסלין אותה משום זה דגיטא לאו גיטא הוא:
המסולדת בבנה. בבבלי יבמות דף ע"ו גרסי' א"ר הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה ופירש"י המסוללות דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זה לזה וכן הסוללת בבנה קטן דסנהדרין. וקשה הא בסנהדרין דף ס"ט גרסי' המסוללת בבנה קטן והערה בה בש"א פסלה וב"ה מכשירין. מדקתני והערה בה משמע דמעיקרא לא היא דרך תשמיש אלא פריצות בעלמא. ואפשר לפרש דגם כוונת רש"י כן הוא שהיא הפריצות דרך תשמיש. מיהו פי' ריב"ן דמייתי תו' שם ביבמות קשה דודאי גבי המסוללת בבנה קטן לא איירי בענין ש"ז דהא עדיין לא הערה בה. ורש"י פי' שם בסנהדרין ופסלה מן הכהונה משויא לה זונה דהעראה כגמר ביאה ומיהו מיתה לא מיחייבי כגון שלא התרו בהן וקשה לפי' א"כ ה"ל לפלוגי אכל הני דתנן במתני' דנדה פ' יוצא דופן בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה וכו' ולמה פליגי גבי פסול כהונה דוקא ונ"ל אף ב"ש דפסלי אינו אלא מדרבנן ומשום יחוס כהונה והא דילפי מדורות הראשונים כמפורש שם בגמרא אינו אלא אסמכתא בעלמא דע"י נס ילדו בפחות. ותדע דמסיק דבצלאל הוי בן י"ג שנה מדקרי ליה איש וקשה הא בדורות הראשונים אפי' בפחות מזה יש לקרות איש שהרי ילדו קודם ט' אלא ודאי שאין ראיה מנידה זו כיון דהי' ע"פ נס ותו' כ' שם ע"א בד"ה בידוע וכו' דבגמרין משמע דאין גדלות פחות מי"ג ע"ש ולפמ"ש לק"מ. ותירוצם דחוק. וע"ש במהרש"א. ודוחק לפרש דבדי תו' בפירושו דקאמרי דאפי' כי אזלא בתר דורי' דהשתא וכו'. משמע דהדבר ספק והדרא קושיתי לדוכתא וצ"ע:
כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכו'. בבבלי גרסי' מ"ט דגט קרח גזרה משום כולכם. בקונט' פירשתי דחיישינן שמא אמר הבעל כלכם חתומו וכו' וכן פירש"י. אבל הרמב"ם בפי' המשלה פי' דגזרינן שיחשוב החושב כי היכי דהכא כשר בשנחסרו קצת קשרי' ה"ה באומר כולכם חתומו וחתמו מקצתם כשר ע"ש. ותימא א"כ הרחיק העדים מן השטר שורה אמאי כשר כדתניא ב"ב דף קס"ב ע"ב נגזור משום כולכם שיטעה לומר כי היכי דהכא כשר אף דחסר אחד מהעדים אף בכולכם כשר אם לא חתמו אלא קצתם. מאי קאמרת שהניחוהו לכבוד של העד הזקן שהיה לו לחתום קודם העד השני ה"נ נימא שרצו לחתום שם עד ולא מצאו. בשלמא לפירש"י ניחא דהכא דעביד קשרים רבים אמרי' מסתמא היו שם עדים כמספר הקשרים וא"ל לחתום וחיישי' דלמא אמר כולכם חתומו משא"כ בשטר דאיהו לא קעביד מידי אלא העדים הרחיקו לא חיישי' דאמר כולכם. ואפשר לדחוק דקסבר הרמב"ם שדרך העדים להרחיק שטה מן הכתב שאינן יכולים לאמן ידיהם כל כך כדאמרי' בבבלי ב"ב דף קס"א אין למידין משיטה האחרונה שאין דרך העדים לסמוך חתימתן:
ב"ש דאינון אמרין לא יגרש וכו' אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו וכו'. וא"ת הא אמרי' נקמן סוף מכלתין כי מצא בה ערות דבר בא ללמד דאפי' היוצאת משום דבר אחר אסורה. הרי דמודים ב"ש דיש שמגרשה משום דבר אחר א"כ פעמים שאינה מזוהמת בעיניו וי"ל דסוגיין אתיא כרב שילא דאמר התם לב"ש דאינה מתגרשת אלא משום דבר ערוה וכמ"ש שם. א"נ י"ל כיון דרוב פעמים אינה מתגרשת אלא משום דבר ערוה לא חיישינן לשמא בעל א"נ אף מאן דפליג התם ארב שיצא סובר נמי דאינה מתגרשת אלא משום דבר כיעור כגון יוצאת וראשה פרוע וכו' וכיון שכן מזוהמת היא בעיניו. ועמ"ש לעיל בפרקין בתו' בד"ה בש"א וכו'. והרשב"א כתב הא דקאמר ר"י דב"ש סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דוקא הכא דודאי מצא בה ערות דבר דלטעמייהו אזלי לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת היא בפניו ואינו מחזירה אלא בעילת זנות הוא דקעביד ולא לשם קידושין אבל בשאר כל הנשים מודי ב"ש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ע"ש. ותימא אחרי שאנו רואין שבעלה ודאי אין סברא לומר שמזוהמת היא בפניו ואמרי' לשם קידושין בעל. וכן נראה מלשון הגמרא דקאמר מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה. וע"ק הא בבבלי מסיק סוף מכלתין לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד. א"כ ודאי דלית ליה לבבלי טעמא דב"ש משום דמזוהמת היא בפניו דהא איכא מאן דמגרש בלא ערות דבר ואיך קאמרי כללא דלעולם א"צ גט שני ועוד הא דאמרי ב"ש לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ודאי בדליכא עדים איירי דאל"כ לב"ש לעולם אין לגרושה כתובה וזה דוחק דפליגי ב"ש אכמה משניות ולא הוזכר דבר זה בתלמוד. א"כ י"ל מדבעל מסתמא נודע לו שטעה ובעל לשם קידושין וזה מסתבר טפי דלא נימא דרשע הוא ובעל סוטה האסורה לו. ולפי סברא זו אין מקום לומר דהכא אמרי' אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דע"פ רוב משום דבר ערוה מגרש והתם ודאי בעילת זנות היא הלכך גם בגירשה בלא ערוה אמרי' אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דהא בהיפך הוא דבגירשה בלא ערוה יש לנו לומר דלשם קידושין בעל וכמ"ש וכ"נ מדברי הרשב"א שכ' דף ע"ט בד"ה מתני' וכו' ולמאי דאוקימנא מתני' לקמן בשלא ראו שנבעלה מתני' דהכא אתיא שפיר ב"ש לטעמייהו וכו' כדאי' בירוש' וכו' ע"ש. הרי דוקא בשלא ראוהו שנבעלה היא דשייך לומר מזוהמת היא בעיניו אבל בשנבעלה ליכא למימר הכי. וצ"ע:
החולץ ליבמתו וכו'. כתב הרשב"א בתשו' סי' ר"ט כיון דמייתי הכא חולץ ליבמתו וכו' וקאמר ארוסה שביהודה הרי היא כנשואה משום דגייסי אהדדי משמע נמי החולץ דכוותה אי לא גייסי ה"ה כארוסה ואי גייסי כארוסה שביהודה ה"ה כנשואה הלכך לאחר חליצה אסורה לדור עמו ולאכול עמו על שלחנו ואם אכלה עמו על שלחנו בעוד בעלה בחיים ה"ל גייסי אהדדי ע"ש וכ"כ בש"ע א"ע סי' קי"ט. וקשה הא בירושלמי לא נזכר כלל לחלק בין גייסי ללא גייסי אלא לענין נשואין. וקמ"ל שאין המאמר עושה כנשואה לאסור אותה ואס"ד דבגייסי הדבר תלוי לא היה לאסור אפי' למ"ד מאמר קונה קנין גמור. ובבבלי בסוגיין קאמר סתמא ארוסה אין לבה גם בה. משמע בכל ארוסה לא מצרכי ב"ה גט שני דכל שאינה נשואה לו א"צ גט שני. והא דאמרי' בבבלי פ"ב דכתובות בארוס וארוסתו דמוקי רבא שלוחא בינייהו משום דגייסי בהדדי שמכירין רמיזותיו וקריצותיו. היינו לחומרא בעלמא דכיון דחזינן דגייסי כל כך יש לנו לחוש שנעשה מעשה אישות משא"כ בחלוצה. ועיי' בתשו' מהר"ה פאדו' סי' י"ז ותשובת משאת בנימן סי' קי"א:
מקושר עדיו לארכו. בבבלי ב"ב דף ק"ס גרסי' אר"י בר אבא אחורי הכתב וכנגד הכתב מבחוץ. והא דלא גרס בסוגי' מבחוץ דמלתא דפשיטא היא דהא תנן במתני' פ' ג"פ מקושר עדיו מאחריו. ותו' כ' שם דאי נא אמר מבחוץ סד"א אחורי הכתב היינו למעלה מן הכתב שאינו למטה כשאר חתימות ע"ש. וקשה הא ע"כ אחורי הכתב דקאמר ר"י אין פי' כאחוריו דמתני' דא"כ ל"ל להזכיר אחורי כתב כלל הא מתני' היא. ומקושר מאחוריו אלא ודאי אחורי הכתב אמבחוץ קאי וא"ל דסד"א מאחוריו דתנן במתני' היינו מי הצדדין וקמ"ל ר"י שיהיה אחורי הכתב למעלה דוקא דאין סברא לקרות מן הצדדין מאחוריו. וע"ק ליתני מבחוץ כנגד הכתב וליכא למימר דה"א לצדדין כמ"ש תו' דהא במתני' תנן מאחוריו ממילא שמעינן מבחוץ ממש קאמר. ובקונט' פירשתי שהעדים חותמין כנגד שיטה אחרונה מלמטה למעלה וכ"פ הרשב"ם דף קס"א ע"ש. ותו' כ' דף ק"ס ע"א בד"ה מקושר וכו' ותימא לר"י דאמר מלמטה למעלה חתמו וכו' ניחוש דלמא כתב למעלה מעדים מאי דבעי דסתם שטר יש לו גליון מן הצד וכו' וא"כ היכי כשר שטר מקושר וכו' ע"ש. וקשה כיון שהעדים חותמין כנגד שיטה האחרונה א"כ לא מצי למכתב ע"ג העדים דהא איכא היכירא בצד שלאחריו שכתובה שיטה האחרונה. ואפשר לו' דקשיא להו דלמא עושה צד השני שחור וליכא היכירא שהיה כתוב שם שיטה האחרונה אלא דקשיא לי מאי פריך לר"ה דלמא זייף וכתב מאי דבעי הא יכול לעשות שחור וי"ל ודאי בעשיית צד השני שחור אין כאן היכירא אבל יכול לכתוב שטר עליו כמ"ש תוספות שם:
בין קשר לקשר וכו'. בבבלי שם גרסי' רב הונא אמר בין קשר לקשר וכו' א"ל רמי בר חמא לר"ח לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קס"ד בין קשר לקשר מגואי והא האי מקושר דאתי לקמי' דר' וכו'. וכ' תוס' ואע"ג דתנן מקושר עדיו מאחריו י"ל שפיר קרי מאחריו בין שיטה לשיטה לפי שאין העד אחורי השיטה שתחתיו והרשב"א כתב דניחא ליה לאקשויי מדר' דחזי מעשה דאלו במקושר לא בקיאי וכו'. הנה תי' הרשב"א דחוק דהא ודאי ר"ה דפליג בדין מקושר ודאי דהוי בקי בו. ותי' תוס' קשה דודאי אין לקרותו מאחוריו אלא מלפניו ועוד העד התחתון הוא חתום אחר כל השטר א"כ אין חילוק בין פשוט למקושר ומתני' משמע מאחוריו הוא ההיפך מתוכו לכך נ"ל דמפרש מקושר כפי' הרמב"ם בב"ב שם בפי' המשנה שהמקושר הם כאותו כלי' מקופלי' העשוי' מקלף לנשב בהם להסיר הזבובים. וקס"ד שהמקום החלק הוא בראש. וקופל עליו מקום הכתיבה. וחתימה הוא על החלק מאחורי הכתיבה דהיינו ראש אותיות החתימה נגד ראש אותיות הכתיבה ולכך קרי ליה מאחוריו ולעולם בפנים הן חותמין ופריך ליה מדר' שהרי החלק שבפנים ודאי הוא מקושר וה"ל למימר אין עדים בזה. ושני ליה מאבראי חותמין ר"ל שכותב הכל כמו גט פשוט ועושה בו כמה כפלים ואין שם חלק כלל בפני' אלא כשכופלו ומקשר הכפל חותם העד על החלק מבחוץ וכן בכל כפל וכפל וכן מבואר מפי' הרמב"ם בפרקין. ומעתה מ"ש תוס' בב"ב דף ק"ס ע"א בד"ה פשוט וכו' ותימא למ"ד בין קשר לקשר קס"ד מגוואי ואם אין בו חלק האיך יחתמו ע"ש שדחקו לתרץ. ולפמ"ש לק"מ. וראיה לדברינו מהא דארחב"ג מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם אין בו חלק האיך יכול לעשותו פשוט וכ"כ תו' שם בד"ה הנ"ל. וא"ת למאי דס"ד מגוואי הן חותמין ויש בו חלק תקשי ליה הא דרחב"ג וי"ל דס"ד בהא פליגי רבנן ורחב"ג איך עושין מקושר דלרבנן יש בו חלק ולרחב"ג אין בו חלק והשתא דברי רבנן אינן חסרין ממתני' ועיין בחי' רשב"א שם. ומסיק דבהא לא פליגי דלכ"ע אין בו חלק אלא פליגי אי קיי' דברי המשלח או לא כמפו' שם דף קס"ה ע"ש ברשב"א:
ובלבד מלמעלן. עיי' בקונט'. ללישנא קמא קשה לפי' הרמב"ם שכתבתי בסמוך מאי זיופא שייך הכא הא אין שם שום חלק וי"ל אם לא יקבעו מקום יש לחוש שמא יחתום זה למטה בסוף קשר ראשון וזה בתחלת קשר שני ויהיו שני עדים סמוכים ויטייט משכנגדו ויכתוב ע"ג העדים מאי דבעי. אך קשה אם ניחוש לזה מאי הועילו בקביעות מקום העדים הא תניא בבבלי ב"ב דף קסב ע"ב היו ד' או ה' עדים חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר. וכ"כ כל הפוסקים ולדברי הכל אם אחד מן הראשונים קרוב או פסול כשר. א"כ עדיין יש לחוש שיפשיטנו ויטייט מקום הכתב ויכתוב ע"ג מאי דבעי. ואי משום שהעדים רחוקים זה מזה ימלאנו בקרובים או בפסולים ויקיים השטר משני עדים כשרים החתומים עליו וע"כ לומר דמטייט ליה מבחוץ חוץ מחתימת העדים וכמ"ש תוס' ר"פ ג"פ בד"ה מקושר ע"ש א"כ אין צורך לקביעת מקום לפי' הרמב"ם הלכך נראה דמפרש הירושלמי כלישנא בתרא. ועיי' בחי' הרשב"א פ' ג"פ דף קס"ב ע"ב בד"ה מילאהו בקרובים ובתו' פ"ב:
לית בה תצא. נראה דאכולא פירקא קאי דבכל הפסולים מדרבנן והולד כשר לרבנן ואם ניסת אפי' אין לה בני' לא תצא. דאי ס"ד דקסבר ר"י באין לה בנים תצא למה קאמר סתמא לית בה תצא דמשמע מפורש דקסבר לעולם לא תצא. וסברא לומר דאכולא פרקין קאי דאין לחלק בין פסולי דרבנן. ובבבלי לקמן דף פ"ו קאר"י לעולם לא תצא וכ' הרשב"א בשם הרמב"ן דלא אר"י אלא בהני תלת דמתני' דהתם. ומסוגיין מבואר דבכל פסולי דרבנן קאר"י. והיינו כדעת רבי' האי שכ' הרשב"א שם ע"ש:
מתני' במחוסר עד אחד וכו'. עיי' פי' בקונ'. ולפום סוגיא דבבלי נראה דה"פ כי פלוגי בן ננס ור"ע בשאין שם קרח אלא קשר אחד דלא הוכשרו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא. ובלבד וכו' וכי פליגי דוקא בשטר שיש בו יותר מג' קשרים אבל אם אין שם אלא ג' קשרים לדברי הכל צריך שיהא המילוי ע"י קרוב דוקא ולא ע"י פסול. וה"ג שנים למעלן פסול וכו' וה"ק וצריך שלא ימלא בפסול אחד משני קשרים העליונים אבל למלאות בפסול אחד מהקשרים מן קשר השלישי ולמטה כשר. עד כדון ברצופין. הא דקאר"י במחוסר עד אחד אבל שני קרובים פסולים למלאות דוקא שלא יהיו שני קרובים רצופין זה תחת זה דחיישינן שיקיים השטר בעדותן של אלו אבל אם היו החתימות בסירוגין וכשרים ביניהם דלעולם אין שני קרובים סמוכים זה לזה לא חיישינן שמא יקיימנו באלו דניכר קצת שיש ערמה בדבר או אפי' מסורגין לא. כיי דמר וכו' וכאן כן וה"נ כשר. וזה דלא כמסקנת הבבלי בפרקין:
אבל אם קושר ג' הראשונים וכו'. מהכא משמע שאין מקיימין גט מקושר אלא מג' הראשונים הלכך כל שג' הראשונים כשרים תו ליכא למיחש למידי. אך קשה מאי נ"מ אם קשר כל הקשרים או שקשר ג' מתחלה הא לעולם כל שהראשונים כשרים ליכא למיחש למידי וי"ל כשכבר קשר כולהם כל העדים החתומים על הקשרים שוים וכל שיש.. בהם פסולים פסול הגט משא"כ כשלא קשר אלא ג' קשרים וחתם עליהם כשרים כבר ייצא הגט בכשרות ושוב אינו נפסל במילוי הפסולים. ולא חיישי' שמא יקיים השטר מהם דהא אין מקיימין אלא מג' הראשונים:
מה אנן קיימין וכו'. כתב הרשב"א בתי' ר"פ ג"פ הא דתנן פשוט שכתבו עדיו מאחריו היינו שעשאו כפשוט וחתם עדיו למטה כדינו ולרבות בעדים החתי' עדים מאחוריו פסול וכו' ומן הירוש' למדחי' דגרסי' התם מה אנן קיימין וכו' וה"פ ואי בשקשרו וחתמו מבחוץ כל עמא מודו שאינו יכול לעשותו פשוט אגב אחריני נקט לה דאלו מתני' מתוכו אלא כי איירי מתני' בשקשרו וחתמו מתוכו ומאחוריו וסברי רבנן אינו רשאי לעשותו פשוט דמקושר זמנו קודם שנה אחת ע"ש. וקשה א"כ פשוט שכתב עדיו מתוכו ומאחוריו למה פסול הלא יכול לטייט הצד שאחוריו ותו ליכא פיסול ולמה פליג רחב"ג במקושר שכתבו עדיו מתוכו מפני שיכול לעשותו פשוט וסובר דלאי קפידא היא לו ולא פליג בפשוט שכתבו עדיו מאחוריו מפני שיכול לטייטו. גם גירסא שלפנינו מורה היפך מדבריו דגרסי' אלא כן נן קיימין בשקשרו מבפנים אחר כך חתמו מבחוץ ולא אמר בשקשרו וחתמו מבפנים אלא בשלא חתמו מבפנים איירי. והרב ז"ל הוסיף תיבת וחתמו כדי לפרשו לפי ענינו. ול"נ שגירסא שלפנינו עיקר וה"פ שקשרו מבפנים היינו שכפל כל השטר שהחלק שבפנים שהוא למטה מהשטר היפך לאחוריו וכפלו על אחורי השטר והתחיל לקשר ממטה למעלה נמצא שהקשר הוא מבפנים וחתם העד הראשון מבחוץ על החלק הראשון שהוא סמך להשטר והקשרים קצרים שאין בין חתימת העד הראשון והשני שני שיטין והשתא כשפושטין הקשרים הרי העדים החתומים על השטר הן ככל עדות החתומים מתוכו ורבנן סברי שאינו יכול לעשותו פשוט מפני שגופו של שטר מוכיח עליו וכדמסיק. והשתא פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ממש ודאי דפסול לכ"ע ודברים ברורים הם ועולים כהוגן לפי הפי' שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם בגט מקושר:
אפי' תימר וכו'. עיין פי' בקונט' והוא מדברי הרמב"ן בתי' ר"פ ג"פ. וסיים שם הא למדנו שאין שריר וקיים מעכב בגט פשוט וכיון שכן אין למדין משטה אחרונה אפי' כתוב בו ש"ו ונתבטל מנהגינו לקיים מחקי' ותלויות בשיטה אחרונה מאחר שמנהגנו לכתוב בכל שטרות שריר וקיים ופוסלין שטר שאין בו ש"ו. והדבר נראה אף לבבלי מדפריך בגיטין והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה ומפרקינן בדמיהדר אלמא ליכא תקנתא לאכשורה שיטה אחרונה ועוד דלא מקשינן והא בעי' דכתיב ביה ש"ו אלמא בלא"ה כשר ע"כ. וקשה לפי' בקונט' ר' אבין ור' אחא אמרי חדא ולא הוסיף ר' אחא כלום. ולמה לא פי' דגם ר' אבין לתרץ תשובת ר' על רחב"ג קאי דכיון דטופס הפשוט נמי כן הוא לכתוב בו ש"ו א"כ ליכא הוכחה מגוף הגט שהוא מקושר. וע"ק פשטא דשמעתתא משמע דכולא שינוייא לתרץ קושית הש"ס מברייתא ארב הונא אבל לא להשיב על דברי ר' דאל"כ ה"ל לאקשויי מברייתא אדברי ר' תו לפרשם בענין אחר. לכך נראה ברייתא דתני טופס שטרות כן הוא ל"ק לר' דברייתא איתניי' לאחר ר' שכבר תיקנו טופס שטרות אפי' פשוטי' לכתוב בהן ש"ו או מקבל עלי אלא ברייתא לר"ה קשיא דאיהו במקוש' דוקא קאמר אין העדים חותמין עד שיקראו בו מקבל עלי ובברייתא תניא טופס שטרות כן וס"ד אפי' בפשוטים ור"ה בתרא הוא ומשני ר' מנא ברייתא נמי במקושר ור' אבין משני ברייתא איירי לכתחלה וכיון דבדיעבד אינו מעכב אין למידין משיטה אחרונה אבל במקושר מעכב אף השתא הלכך לא חיישי' שמא זייף וכדשני לעיל בסוגיין ור' אחא נמי לתרוצי ברייתא קאתי דאיירי באתרא דנהיגי להוסיף על ההלכה וכותבין בכל השטרות ש"ו ופסלי כל שטר שאין בו ש"ו כמו דנהיגי במקצת מקומות לפסול פשוט שאין בו ג' עדים ורב הונא בכל המקומות איירי דבמקושר צריך שיכתוב ש"ו מדינא כתקנת חכמים. ולפ"ז יש ראיה בהיפך דבמקומות דנהיגי למכתב ש"ו השטר פסול אם לא כתב בו ש"ו. והשתא אנן שכותבין בכל השטרות ופסול אם לא כתב בו ש"ו כהך ברייתא דתני טופס הגט כן הוא למידין משטה אחרונה ואין זה מדעת הסופרים לחוד כמ"ש הרמב"ן שם. ומ"ש מההיא דגיטין אלמא ליכא תקנתא לאכשורי לשיטה אחרונה. תימא גדולה היא הא כ' הרשב"א בחי' פ"ק דמכילתין דף י' בד"ה והא וכו' בשם הרמב"ן דקושית הש"ס לפסול כל השטר כיון דדרך שטרותיהן להרחיק טוכא ואפשר שהוסיף כמה שיטין אא"כ החזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה שנראה כסוף השטר וכ"כ הר"ן. והא ודאי דאין כותבין העכו"ם בשטרותיהן שריר וקיים ואם מנהגם לכתוב ענין הדומה לזה בסוף כל שטרותיהם והשטר פסול בלא"ה פשיטא דכשר כמו שריר וקיים. ומש"ע ועוד דלא מקשינן והא בעינן דכתיב ביה ש"ו וכו'. דלא תיקנו ש"ו אלא בשטרות ישראל כדי ללמוד גם משיטה אחרונה אבל בשטרותיהן לא תיקנו ואי לא כתיב ביה ש"ו אין למדין משיטה אחרונה אבל כל השטר כשר וכיון דמוקי ליה במהדר תו לא צריך ש"ו:
הדרן עלך פרק הזורק