הנושא. במה הוא מתחייב לה. כנראה מבבלי ה"פ במה הוא מתחייב להע"כ איירי בשמסר לה שטר בפני עדים שכתוב בו פלוני קבל עליו לזון בת אשתו חמש שנים ואין שם לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא כיון דאמרי ר"י ורשב"ל בכותב שט"ח לחבירו אני חייב לפלוני מנה ולא חתם עליו שמו ולא אמר אתם עידי ומסרו לו בפני עדים ובאמת אינו חייב לו פטור ומתני' נמי בכה"ג איירי אמאי חייב ומשני רשב"ל עשו אותה כתוספת כתובה שהחתן והכלה עושין תנאים ביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה אלא שאין שם קנין אלא דברים וקמ"ל דלא בעי קנין. ופריך ויתן בסוף כלומר כל זמן שירצה ולא בחמש שנים הראשונים דוקא דהא סתם התנה כדתנן במתני' ומשני עשו אותה כקידושי אשה וכדפירשתי בקונטרס. ואף שלשון הש"ס מורה כפירושי שבקונט' מ"מ נראה פי' זה עיקר:

תני זנה חמש שנים ראשונים בין ביוקר ביך בזול. כתב הריטב"א בחי' ושמעינן מזה המתחייב לעשוח דבר לשום זמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתני סתמא דעתיה על זמן הראשון ע"כ. ותימא הא פריך בסמוך ויתן בסוף ומשני עשו אותה כקידושי אשה משמע הא בשאר תנאים שאדם מתנה יכול לעשות בשעה שירצה ולא בזמן הראשון וצ"ע:

אם הוא גרים נותן ביוקר וכו'. שמעינן מהכא כל שהעיכוב מהמתחייב צריך לשלם להמקבל כפי מה שהיה צריך המקבל להוציא בשעה שמנע ממנו המזונות וזה ראיה למ"ש בש"ע ח"מ סי' ס' סעיף ג' בהג"ה מיהו אם אין עיכוב מכח הנזון אלא מכח המתחייב חייב לתת לו כל דמי מזונות. ודוחק לחלק ביניהם:

ותני כלה ומתכסיין בכסותי. מדמייתי לה הכא ש"מ דאף במחייב לזון בת אשתו חייב בלבושיה. ובש"ע א"ע סי' קי"ד סעיף י"ב פסק דאינו חייב במלבושיה והוא מתשו' הרשב"א ונראה שנעלם ממנו דברי הירושלמי הלזה. וראיתי לרא"ש בפרקין שכתב ומה שהביא הירושלמי ראיה ממתני' דבנן נוקבן לא דמי דמתני' בחוב קא אכלה ובגמרא דידן לעיל בפ' אע"פ מפרש טעמא ע"כ. לא מצאתי דבר זה מבואר בפ' אע"פ גם מפשטא דשמעתין לא משמע כלל דמייתי ראיה ממתני' דבנן נוקבן ואם ר"ל דמייתי ראיה מדתנך בבנן נוקבין ומתזנין מנכסי ואפ"ה המלבושים בכלל א"כ לא משני מידי דהא אמרי' בסמוך דעשו אותה כתוספות כתובה ואפשר דסובר הרא"ש דמייתי ראיה ממתני' דבנה נוקבן כי היכי דמעשה ידיה של הבת לעצמו ה"נ מעשה ידיה של בת אשתו לעצמה ועלה קאמר דלא דמיא דבתו ניחא ליה בהרווחה כדאיתא בבבלי ר"פ נערה וע"ש בתו' בד"ה בת וכו' אבל אין פי' זה מחוור שהרי מפורש דלא פשיט הש"ס אלא ממתני' דהכא וצ"ע:

דתנינן והן נותנין לה דמי מזונות. וקשה למה לא מייתי ראיה מרישא דתנן אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא:

חלתה כמי שנישאת. כתב הריטב"א בחי' ולמדנו מה שהמתחייב לזון את חבירו אינו חייב ברפואתו אבל חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנישאת. וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ס' בהג"ה. ומדברי תוס' במכלתין דף נ' בד"ה ומאי עלייה וכו' מפורש בהיפך דחייב ברפואתה. ואיני רואה שום ראיה מדברי הירושלמי לדעת הריעב"א דלא בא לאשמועינן אלא אם חלתה ואינה יכולה לאכול הרבה מ"מ צריך לשלם לה דמי מזונות כבריא כמי שניסת אבל אם צריכה לרפואה ודאי שחייב לרפאותה שרפואה בכלל מזונות. וכ"מ מהא דאמרי' בב"ב פ' מי שמת בשותפין שחלה אחד מהם שרפואה שאין לה קצבה משתלם מאמצע וכ"ה בש"ע ח"מ סי' קע"ז ודוחק לחלק ביניהם. ושוב ראיתי שהרגיש בזה בפרישה ודחק לחלק ע"ש. לכן נראה שלדינא צ"ע ודלא כמו שכתב בש"ך סי' ס':

מתה כמי מנישאת. מדברי הרא"ש והריטב"א נראה דל"ג ליה אלא ה"ג חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ואפשר שלא כתבו אלא מסקנא דשמעתיך וכמ"ש בקונטרס:

לחיזוק כתבן. כתב הרמ"ה שאם כתב לבנותיו מזונות בשער גביין ממשעבדי ומביאו בטור א"ע סי' קי"ב ובש"ע שם כתב שני דיעות וצ"ע שלא הביאו העוסקים דברי הירושלמי אלו שמפורש דלא כהרמ"ה דמייתי סייעתא מתרתי מתניית' דלחיזוק כתבן ולא גביין ממשעבדי וצ"ע:

נתגרשה אינה עמו. כתב הרא"ש בפרקין מסתברא שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואין לה עליו מזונות דכל זמן שאת עמי מנשואין אלו קאמר אוהכי איתא בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו ומהירושלמי נ"ל אינו ראיה לכאן דלא איירי בהחזירה דומיא דמתה ע"כ. ותימא הא מפורש דין דהחזירה בירושלמי כדתניא בלבד מך הנשואיך הראשונים ובלי ספק המביא ראיה מירוש' אמסקנא סמיך וצ"ע ונסתפקתי במחזיר גרושתו אם בנותיה ניזונות בתנאי כתובה דהא פליגי אמוראי בסוגיין ומספיקא לית להו. גם בבבלי משמע דלית להו דבס"פ האשה שנפלו משמע דהמחזיר גרושתו למחזיר יבמתו שגירש דמיא ובפ' נערה דף נ"ג בעי ר"ל בת יבמה אי אית לה מזונות וסלקא בתיקו ולית לה כמ"ש הרא"ש א"כ ה"ה במחזיר גרושתו דינא הכי וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין תני וכו'. בקונט' הגהתי ואפשר לקיים הגירסא וה"פ למ"ד כתובה אבל לא לתנאין תני אתיא שפיר הא דתני עלה בסמוך ובלבד מן הנשואין הראשונים אבל למ"ד בין לכתובה וכו' מה תני איך אפשר לפרש הך ברייתא דבסמוך. מכאן איכא למפשט ספיקא דינן דבסמוך דודאי קיי"ל כמ"ד לכתובה אבל לא לתנאין דהא הך ברייתא מסייעא ליה. מיהו כיון דהר"ן לא גרס כן עדיין הדבר בספק ועמ"ש בסמוך:

מ"ד לכתובה וכו'. בקונט' פירשתי דאמגרש את אשתו והחזירה קאי. אבל הר"ן פירש דאקטן קאי. מיהו בירושלמי ס"פ הכותב משמע כפירושי שבקונט'. ועיין בבית שמואל סי' קי"ד ס"ק ט"ו:

ותני עלה ובלבד מן הנשואין הראשונים. וא"ת לפי פירושי שבקונט' למ"ד בין לכתובה בין לתנאין תיקשי ליה הך ברייתא וי"ל דמפרש לה דמנשואין הראשונים הוא דנקנין הדברים באמירה דליהוי כבעלת חוב אבל אם גירשה והחזירה צריכה שטר וקנין. ועמ"ש בסמוך:

ולאו מתניתא היא. כתב הי"מ ולא מצי לתרוצי דאיצטרך לצוות שלא תנשא אלמנתו דהא לא מצי לאנסובי אלא לנשיא דכלי שנשתמש בו קדש לא ישתמש בו חול והנשיא העומד תחתיו הוא ר"ג בנו ע"כ. ותימא מאי קשיא ליה וכי חוב על אשתו לקיים צוואתו דנפרש דבריו כן אבל אם נאמר דצוואתו על בניו שלא יגרשוה מביתו ניחא. ועוד תימא תירוצו הא איצטרך לאשמועינן אולי ימות ר"ג בנו ויהיה נשיא אחר שלא תנשא לו. גם לא מצינו בשום מקום שתהא אשת הנשיא אסורה להנשא למי שאינו נשיא דמלך תנן ולא נשיא. ובכהן הגדול תנן ומיבמין את אשתו ונראה דלא עדיף נשיא מכה"ג:

מפני המחלוקת. כתב הי"מ אם יספדוהו בעיירות יבואו רבים מכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ואתי לאנצויי הלכך יספדוהו בכרכים גדולים דשייכי כ"ע ע"כ. ופי' דחוק הלא אם יספדנו בכל העיירות יהיו מועטים בכל עיר ועיר ומה שפירשתי בקונט' עיקר:

ותהא ארוני נקובה לארץ. כאשר פירשתי בקונט' כ"כ הטור בי"ד סי' שס"ב ומסיים ולא תימא משום חביבותא דא"י אלא אפי' בח"ל דכתיב כי עפר אתה וגו' וכ"כ הרמב"ן. ותימא דבב"ר איתא ותהא ארוני נקובה לארץ מפני המבול ופי' הי"מ שלא יניחו הארון מגולה תוך המערה אלא שיתחבו אותו בקרקע כדרך הכוכין שעושים בכותלי המערות וטומנין בהם המתים מפני המבול שאם יבואו גשמים לא יצפוהו וצ"ע:

ויהבוני על סיטרא. כתב הטור י"ד סי' שס"ב ולדברי הכל נותנים המת על גביו ופניו למעלה והכי איתא בירוש' יהבוני על גבי לא עומד וכו' ע"כ וקשה הא מפורש כאן שלא יתננו על גבי רק על צדו גם הרמב"ן כתב הגירסא על סיטרא כמו שהיא לפנינו ומביאו הב"י שם ואפשר לומר דכוונת הטור למעט שלא יתננו פניו למטה וצ"ע שלא ביארו הפוסקים דין זה אדרבא הש"ך כתב שם על גביו דכל היכא דישכיבו באופן אחר או מעומד או יושב ה"ל דרך גנאי ע"כ מבואר שממעט שלא יתננו על צדו:

בגין סכנתא. כתב הי"מ שע"י שטרוד בהרהור ד"ת ישהא שם ויבא לידי סכנה מהחום או מזיקין א"נ וכו' כי בשהותו במרחץ יקנאו בו המזיקין שהוא אדם חשוב ויסתכן ע"כ ואין נראה דמרחץ מאו דכר שמיה ופירושי שבקונטרס עיקר:

שמע קליה דר"ח וכו' נפיש לר"ה יתיב ליה. עיין פירושי שבקונט'. ועי"ל דר"ח מרוב ענוותנותו אף שיצא הקול שאין עוד אחריו אלא יהודה בנו רצה למחול על כבודו. והשתא אתי שפיר הא דניתן לו השכר שלא יפסוק זרעו לעולם לפי שלא רצה להפסיק בין האב לבניו:

כיון שנשרפה א"י נעשה בהם מדת הדין. וקשה צדיקים שנקברו בתוכה למה נענשו בשרפה זו מיהו לפי מאי דמסיק מטלות היתה נשרפת י"ל דלאו כל הארץ היתה נשרפת ומקום קבורות צדיקים נשארת ונראה לפ"ז דגרסינן כשרים שבה מה היו עושין כלומר למה נשרפו אלו:

הן נוטלין גוש עפר וכו'. קשה מאי תועלת יש בגוש עפר שמניחין על הארון ואם בא לומר שקבורת א"י מכפרת וכיון שמניח הגוש על הארון הרי הוא כאלו נקבר שם קשה וכי בשביל כך אינן מטמאים וי"ל אחרי שנתכפרו עונותיו הרי הוא כצדיק ואין הצדיקים מטמאין אך קשה וכי מתי א"י שנקברו בא"י אין מטמאין וי"ל דמ"מ ליכא תו טומאה יתירה במתי ח"ל שבאים לשם ממתי א"י:

בטובה שעשו לה וכו'. בקונטר' הגהתי וא"ת לפירושי שבקונטרס מ"ט דר"מ כשהיא בבית אביה שגובה כתובתה לעולם י"ל דאיירי בשאינה ניזונת כלל וכדפי' הר"ח ומביאו הרא"ש וקסבר ר"מ דכשאינה ניזונת ודאי אינה מוחלת כתובתה לעולם. ונראה דע"כ בשאינה ניזונת איירי דאל"כ עדיין יכולה לעשות טובה במותר המזונות שהוא של היתומים ועמ"ש בסמוך:

אבל באשה שיש לה מזונות וכו'. כתב הרא"ש פי' הר"ח הא דבבית אביה אינה גובה כתובתה לאחר כ"ה שנה בשאינה ניזונת אבל בניזונית גובה כתובתה לעולם משום עובדא דחמתי' דר"ח אריכ' ומיהו י"ל דשאני התם דבכתפי' ממטי לה אבל אם נתנו לה דמי מזונות אינה גובה ע"כ. ותימא דמפורש כאן דבשיש לה מזונות גובה כתובתה לעולם. ודוחק לומר דבממטי לה בכתפי' איירי שהרי לא נזכר מזה דבר בירושלמי. גם לשון הש"ס לא משמע כן וצ"ע:

דרובא אתא ממר לך אפי' עשתה וכו'. ק"ק אהיכא קאי ואפשר לומר דקשיא ליה לש"ס מאי קמ"ל ר"י בר' בון דבהזכרה סגי הא במתני' נמי תנן מזכירין את כתובתה ומשני דאתי לאשמוטי' דאפי' משעת הזכרה יש לה עוד זמן כ"ה שנה:

במזכה על ידיה. כפי' שבקונט' כן פי' הרשב"ם בפ' יש נוחלין והא דכתב שנתנה לו סודר וכו' נראה ליישב בזה הא דקשיא להרמב"ן והא אין קנין לאשה בלא בעלה ותירץ כיון שהיא מתכוונת לזכות להם גליא דעתה דניחא לה במתנת הבנים ע"כ והיינו כשנותנת סודר וכו' דבלאו סודר שלה שלא היתה כוונתה אלא לעשות נחת רוח לבטלה:

ריב"ח אמר מקולי כתובה שנו. בבבלי פ' יש נוחלין דף קל"ב גרסי' אמר רב במזכה וכו' ריב"ח אמר באומר לה עלי קרקע זה בכתובתיך ומקולי כתובה שנו כאן. ופי' הרשב"ם אכולהו קאי דשאר ב"ח לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלין השיעבוד על הנכסים הללו וכו' ע"כ. וא"ת במזכה ע"י אחר למה לא מהני בבע"ח ומ"ש מהא דתנן העורר על השדה וחותם עליה בעד דאיבד זכותו וי"ל דהתם תביעתו על גוף השדה משא"כ בבע"ח דאין לו אלא שיעבוד דשפיר חתם מעיקרא. ועיי' סמ"ע סי' קמ"ז. אך קשה כיון דעבד מעשה וזכה עבורם וגם שתק מחובו למה לא נאמר דהוי מחילה. גם מסוגין משמע דריב"ח הוא דאמר מקולי כתובה שנו כאן אבל למאי דמוקי לה רב ושמואל למתני' אפי' בב"ח נמי אמרי' דמחל וזה ברור לענ"ד והדבר צריך תלמוד להלכה:

הדרן עלך פרק הנושא