האשה. ניחא נתגרשה נתאלמנה מי עורר היורשים וכו'. כתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל בחידושיו מי עורר היורשים פי' ואפי' היכא דלא טענו אינהו טענינן להו ליתמי כל מה דה"מ למטען אבוהון ע"כ. נראה מדבריהם דקסברי הא דפריך הש"ס בתר הכי הלך אחר הרוב וכו' אף כשהבעל חי לא יהא מהימן דכטענת שמא היא. אך קשה לי אם הוא טוען ברי למה ניזיל בתר רובא הלא בטוען ששטר זה מזוייף נאמן עד שיקיים המלוה שטרו והא ודאי רוב בני אדם אינן חשודין לזייף גם אין יודעין לאמן את ידיהם לזייף גם לא שכיח כמ"ש תוס' בב"מ דף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר וכו' ע"ש אפ"ה בשהלוה טוען כך נאמן ולא אזלינן בתר רובא. אלא ודאי בטוען ברי לא אזלינו בתר רובא. ואפי' רב דאמר הולכין בממון אחר הרוב וכדאיתא בבבלי ר"פ המוכר פירות בב"ב דף צ"ב. היינו דוקא בדבר שאין אחד מהן טוען ברי כגון המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכל הני דמייתי התם בכה"ג איירי והא דפריך התם ממתני' דהכא מנתאלמנה פריך שהיורשים טוענין כך והם אינן יכולין לטעון ברי וכיון דאיכא רובא לא יהו נאמנים לרב דאזיל בממון בתר רובא וזה ברור לענ"ד והא דפריך בבבלי בפרקין לרב דאמר אזלינן בממון בחר הרוב ניזיל בתר רובא נמי אנתאלמנה פריך וכדפירשתי בקונטרס. וא"ת הא בבבלי בריש פרקין קאמר הא ליכא עדים בעל מהימן לימא מתני' דלא כר"ג ומסיק הש"ס דקפריך דתהא נאמנת מטעם רוב וי"ל היינו דקס"ד דמקשה דליהוי טענת הבעל כטענת שמא וכמפורש שם אבל לא מטעם רוב לחודא תהא נאמנת אלא משום דגם היא טוענת ברי:

גמל אוחר וכו'. בגליון פי' לכן תני אוחר לשון אחור ולפי שהוא צנוע בתשמיש לפיכך מכה ונושך בעת תשמישו כל העומדים אצלו וכו' ע"כ ואין נראה שבפ' המוכר פירות דף צ"ג ע"א כתבו תו' בד"ה ר' אחא וכו' הא דנקט גמל ולא נקט שור דאיירי ביה ת"ק רבותא קמ"ל דאפי' גמל שצנוע בתשמישו תלינן ביה לפי שבועט בשעח תשמישו ע"כ. הרי דכ"ש שאר בהמות וכמ"ש בקונטרס וכ"פ רש"י והרשב"ם. וקשה הא רבנן פליגי עליה דר' אחא וקאמרי אפילו בשור המועד ליגח לא אמרי' זה נגחו וכמפורש שם בבבלי פ' המוכר פירות וי"ל דקסבר הירושלמי דהלכתא כר' אחא דאזלינן בתר חזקה ודוחק וע"ק לשון הש"ס דנקט ובדבר אחד הלכו בממון אחר הרוב הא בגמל ליכא רובא אלא חזקה וכמפורש בבבלי בגמרא ע"ש. וראיתי להרמב"ן בספר מלחמות שכתב דהא איכא רובא וחזקה וקשה הא בבבלי ל"ק אלא דאיכא חזקה לכן נ"ל דהירושלמי מפרש דר' אחא לא פליג את"ק אלא דסובר דגמל שאני דרובן נושכין בשעת תשמיש וחזקה שזה נשכו וזה נכון דלא נימא דפסק כיחידאה:

וכא לא כמו שהודייה מן הטענה היא וכו'. כתב הריטב"א בחי' ואמרינן בגמרא דאי ליכא עדים הבעל מהימן ולית לה אלא מנה וי"א דמ"מ נשבע כדין מודה במקצת וכ"כ הרמב"ם ז"ל ול"נ דלישנא דבעל מהימן משמע דלגמרי מהימן בלא שבועה וכן הוא בירושלמי דגרסי' וכא לא וכו' ופריק כ"ע ידעי שהוא חייב לה מנה וכו' וה"פ כיון דקיי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הרי המנה כאלו תבעתו מנה בשטר ומנה בע"פ והודה במה שכתב שאין כאן מודה במקצת ומיהו לדעת הרי"ף והרמב"ם צ"ל דהירושלמי מוקי למתני' במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין מודה במקצת גמור הוא וחייב שבועה וכדינו של הרמב"ם ז"ל ועי"ל הירושלמי במשנתינו בהודה כבר על המנה בב"ד ואין טוענין אלא על המנה השני והוא כופר בכל ופטור וגם זה נכון עכ"ל. והרבה יש לדקדק בדבריו. דנראה דפי' השני א"א לקיימו דהא אר"י בר' בון נשמעינה מן הדא דשפיר קאר"א בשם רב דמודה ר"ח בשטר דכן שמעינן ממתני' דהכא וכדפירשתי בקונטרס ולפי' השני לא שייך כלל הך דהכא בדרב. מיהו י"ל דבמקום שאין כותבין הך מנה לשטר דמיא שהרי לא מצי למכפר ביה ושפיר דמיא לדרב גם מ"ש ומיהו לדעת הרי"ף והרמב"ם וכו' ר"ל דהם סוברים דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין לא גביא עד דנקיטא כתובה ע"כ לומר דמוקי להירושלמי במקום שאין כותבין כתובה. ול"נ לדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן שהרי סובר דבמקום שאין כותבין הוא דהוא מודה במקצת וחייב שבועה כמפורש בדבריו פט"ז מה"א דין כ"ה ע"ש. מיהו בלא"ה דברי הרמב"ם אלו תמוהים וכמ"ש הה"מ שם כיון שאינו נאמן לומר פרעתי במקום שאין כותבין כתובה לאו מודה למקצת הוא שכ"כ פ"ד מה' טוען שאין מודה במקצת חייב שבועה אלא בדבר שיכול לכפור בו ע"כ. לכן נ"ל דקסבר הרמב"ם ודאי מודה במקצת הוא דה"מ למטען שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כתובה כלל וכמ"ש ספי"א מה"א. וא"ת אסור לאדם לשהות בלא כתובה י"ל ה"מ למטען דעבר אהך איסורא וכל שלא כתב לה בפירוש אין לה כלום אחרי שהפסידה כתובתה. והירושלמי סובר כר' יוחנן דאמרי' בבבלי דף י"ג ע"א דקסבר ר"י כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה הלכך לכ"ע יש לה מנה ולא הוה מודה במקצת. וכ"מ בפ"ק דף ה' מיהו אנן לא קיי"ל כוותיה כמפורש בבבלי שם דף י"ב ע"ב. וזה ברור לענ"ד. ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה וחש לומר וכו'. ובספר פ"י כ' בדף י"ב בד"ה בגמ' א"ל אביי וכו' כשהבעל אומר בעולה נשאתיך חייב שבועה דאורייתא וכ"מ להדיא בירוש' רפ"ב ע"כ. לא עיין יפה בירושלמי:

וחש לומר שמא מוכת עץ היא אלא כר"מ וכו'. וא"ת וניחוש שמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כתובה מאתים לכ"ע וי"ל הא ודאי לא שכיח ולא טענינן ליתמי אבל מוכת עץ קסבר דשכיחי א"נ י"ל דיש לה קול בשלמא מוכת עץ י"ל שידע קודם שכנסה ואפ"ה יוצאת בהינומא משא"כ בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה:

לא חשו על דבר שאינו מצוי. מהכא שמעינן דדבר שאינו שכיח לא טענינן ליתמי דודאי אלו בעלה קיים וקאמר מוכת עץ נשאתיך ודאי נאמן כמו באומר אלמנה נשאתיך כיון דקטעין ברי ואפ"ה ליתמי לא טענינן כיון דלא שכיח. וזה ראיה לדעת תוס' והרא"ש בתשובה כלל פ"ו ומביאה הב"י בח"מ סי' ק"ח שכתבו כל מילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי ודלא כהרי"ף והרמב"ן ועיין בש"ך שם ס"ק ח'. ואפי' לפי תירוצא קמא דמוקי מתני' כר"מ נמי צ"ל כן דאל"כ תקשי לן דניחוש שמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וכמ"ש בסמוך בד"ה וחש וכו'. וכן מוכח בבבלי דף י"ג ע"א דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליחמי דגרסי' התם אלא ר"י דמוקי למפני' כר"מ מ"ט לא קאמר כר"א דמוקי למתני' כרבנן ומשני קסבר ר"י כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה וכו' וקשיא מאי קאמר בשלמא ר"א כרבנן אדרבא ר"י דמוקי מתני' כר"מ אתיא אליבא דהלכתא דהא מתני' דהאשה שנתארמלה וכו' אם יש עדים שיצאה בהינומא וכו' ע"כ כר"מ אתיא דאל"כ קשיא ניחוש למוכת עץ ולמה יתנו לה היורשים מאתים. וכיון שכן ה"ל מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וטפי ה"ל לאוקמי מתני' דפליגי במאתים ולא כלום אלא ודאי דאף הבבלי קסבר דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. ולא אתיא מתני' כר"מ וזו ראה שאין עליה תשובה. וא"ת בטוענת מוכת עץ ובכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ראוי שתהיה היא נאמנת דאית לה חזקת הגוף וי"ל דבברי ובר לא מהני חזקה דהא אית ליה נמי חזקת ממון וכ"מ בבבלי דף י"ב ע"ב ע"ש:

כהדא ראובן וכו'. בבבלי פ' חזקת גרסי' א"ר נחמן אנן אחתינן אנן מסקינן לזילותא דבי דינא לא חיישי' וכ' הנמק"י שר"ח פי' דאיירי שהיה ראובן מוחזק בקרקע תחלה ואסקינן ליה ומייתי ראיה מסוגיין וכ"כ בחי' הרמב"ן ע"ש. ולדעתי קשה קצת דאף דאמרינן הכא דרב נחמן סובר כן מ"מ מסקינן בסמוך דחכמים שבבבל פליגי וסברי דאין מוציאין מיד המוחזק. אך הא ודאי דלא כמאן דלכל הפירושים מוציאין מיד המוחזק לפי הסוגיא שבבבלי ע"ש:

אילו שנים אומרים פלוני אכל חלב וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עיין במ"ש ביבמות פ"י בתוס' שם:

הן אומרים כתב ידן הוא ואחרים אומרים כתב ידן הוא וכו'. גירסת הרא"ה בחי' הן אומרים כתב ידינו אינו זה ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר"ח לא מעלין ולא מורידין דאיירי בשאין עדי השטר מעידין זה על זה וה"ל חד לגבי תרי הלכך האחרונים נאמנים ע"כ. וקשה א"כ מאי ראיה מייתי ממתני' דאם יש עדים שהוא כתב ידן שאינן נאמנים לומר פסולי עדות היינו דמתני' איירי שהן מודים על כתב ידן אמרי' דלא דמיא להפה שאסר אבל עומדים ומכחישים הן עצמן נאמנים. וא"ל אס"ד דנאמנין לומר שאין זה כתב ידן אפי' נגד עדים א"כ אף בשיש עדים שהוא כתב ידן יהו נאמנים במגו שאין זה כתב ידן. דאין אומרים מגו בשני עדים וכמ"ש תוס' בפרקין. וע"ק איך סתם ר"ח ותני דלא מעלין ולא מורידין הא במעידין זה על זה ודאי דמעלין דה"ל תרי ותרי. לכן נ"ל גירסא שלפנינו עיקר. ועי' בריטב"א בפרקין בד"ה מתני' זה אומר זה כתב ידי וכו' ובש"ך סי' מ"ו ס"ק י"ב:

הן אומרים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים אינו כתב ידם וכו'. וקשה אם במכחישין או במזימין בעדותן איך קאמר ר' מנא דנעשה כשטר שקרא עליו ערער פשיטא אין לך ערעור גדול מזה וע"ק אפי' פסול ליהוי אלא ודאי באומ' דעתה מכחישים את הראשונים שאין זה כתב ידן תימא איך אפשר להכחיש את האדם בכך הלא אפשר ששינה כתבו בעת ההיא ויש ליישב:

א"ר אסי ובלבד בשטר שנקרא עליו ערעור ונתקיים בב"ד. כך היא גירסת רש"י בבבלי דף ך' ע"א אבל הרי"ף גורם דאר"א אין מקיימין את השטר משטר שנקרא עליו ערעור אא"כ נתקיים בב"ד ע"כ. וקשה לפי גירסא זו מאי פליג ר"א ואמר אפי' לא נתקיים בב"ד וכי מכשיר ר"א לקיים כשטר משטר שנקרא עליו ערעור ולא נתקיים בבית דין וכי מה בין שטר זה שמקיימין ממנו לשטר שרוצין לקיימו תרווייהו ספיקי נינהו. בשלמא לפי גירסת רש"י וכפי הגי' שלפנינו אפשר לפרש דסובר ר' אלעזר דלא בעינן ערעור וקיום אלא אפי' בלא ערעור ובלא קיום נמי מקיימין אבל לגי' הרי"ף אף ר' אסי מודה בהכי קשיא ולפי גירסת רש"י היה נ"ל לפרש עוד דר"א אמר אלא נתקיים בב"ד ולא בעינן שנקרא עליו ערעור דבלא ערעור נמי הב"ד מדקדקין בחתימתן ומצינו כיוצא בזה הרבה בירושלמי תיבת לא במקום אלא. ולפי פירוש זה לא מתיישב שפיר הא דר' מנא אך לדעת הרא"ש והטח"מ סי' מ"ו דסברי דאף לרב אסי מקיימין השטר משטר המקויים אע"ג דלא קרא עליו ערעור א"כ קשיא במאי פליגי ר"א ור' לעזר. וצ"ל דסברי כפי' הראשון שפירשתי אבל לגי' הרי"ף צ"ע. ולפמ"ש ניחא דכתב הרא"ש דשטר שקרא עליו ערעור לאו דוקא וכו' ולא כ' כמ"ש הב"י בסי' מ"ו בד"ה שטר שאין כאן וכו' ואפשר לומר עוד דלרבותא נקט ערעור דאפ"ה אם הוא מקויים מקיימין ממנו ולא אמרי' דלמא טרח וכוון ע"ש. דלפי דברי הב"י עדיין תקשי לן הא דר' לעזר מאי פליג. ומן התימא על הש"ך ס"ק ך"ה שלא הביא ראיה מהירושלמי וע"ש:

למידין מספר מוגה וכו'. כאשר פירשתי בקונטרס כן פי' הריב"ש בתשובה. אך קשה מאי הא דקאמר כגון דאמרין אילין ספרוי דאסי וכן מקשה בש"ך סי' מ"ו ס"ק כ"ד לכך נראה דה"פ למדין מספר מוגה שכתבו בדקדוק ודוקא מהכתב שחתם עליו שמו שהוא שלו כגון מי ששמו אסי חותם בתחלת ספרו אילין ספרוי דאסי מקיימין ממנו כיון שכתב ספרו בדקדוק ומוגה ודאי כתב גם שמו בדקדוק כדרכו לחתום תחת השטר אבל אם לא כתב ספר מוגה לא חש בחתימת שמו ואין מקיימין ממנו אבל מספר עצמו לעולם אין מקיימין. וזהו דעת הב"י שכתב שם דהירושלמי ראיה לדברי הרא"ש דאין מקיימן מהספר ש"ע. ומ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ח וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו וכו' ע"ש לק"מ דכוונת הב"י כמ"ש דלפי' הריב"ש שהביא שם בב"י קשיא לשון כגון דאמרין אילין וכו' ולכן קאמר דיש סייעתא מהירושלמי לפי' הרא"ש וזה ברור. מיהו הריטב"א פי' כגון דאמרין וכו' שהם מוחזקים לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאילין אגרתא צריכא פי' אבל מאגרת של רשות המוחזקים בכתב ידי עדים האלה צריכא רבא אם למדין מהם בחזקה זאת בלבד ע"כ. וביאר הש"ך שם יותר למדין מספר מוגה שהגיהו אחרים שלמדו הימנו ואמרו שלמדו מספרי דאסי א"כ הוא בחזקה שהוא ספר אסי וע"ז קאמר דמספקא ליה באגרת משמע הא אם ידוע שהאגרת זאת כתבו עד זה מקיימין ממנו ע"כ. וכמה רחוקים דבריו אלו מפשט לשון הסוגיא. ולפמ"ש למעלה ניחא הכל ודברי הרב"י נכונים:

ובלבד ג' שטרות של ג' בני אדם. כ' הש"ך סי' מ"ו ס"ק כ"א ונראה דלא פליג אש"ס דילן דסגי בשתי שטרות של ב' שדות וכו' דהתם איירי שאכלום אבל הירושלמי איירי בשטרי הלואות ומהתימא שלא הביאו הפוסקים ואפשר דפירשו בענין אחר א"נ דסברי מדלא הוזכר בבבלי אלא שטרות של שדות ש"מ דשטרי הלואה לא מקיימין מיהו אין זה הכרח דג' לא איצטרך לאשמועינן דג' הוי חזקה בכל דוכתא וצ"ע. הנה מ"ש דג' הוי חזקה בכל דוכתא. לא ידענא מאי קאמר מאי חזקה היא זו הרי אנו חוששין שמא הכל מזוייף ואפשר לומר כיון שהן ביד ג' בני אדם הוא דאמרינן חזקה. ואינו מחוור דלא שייך ביה חזקה דבכל מקום לענין כשרות ופסלות תרי כמאה. ומה שתמה על הפוסקים נראה שסוברים דלהבבלי לעולם בעינן שטרי מקויים לקיים מהן מיהו בשטר שקרא עליו ערעור ונתקיים בחד סגי ואף שדעת הרא"ש והטור אינו כן י"ל דסברי דהירושלמי פליג אבבלי:

לא דרב אמר אסור לחתום וכו'. וקשה כיון דאסור לקיים משום עולה א"כ אסור לחתום דאעולה אסור לחתום וכ"ה בבבלי דף י"ח וי"ל דקסבר הירושלמי דכיון שהמתחייב מאמינו ליכא עולה גבי עדים ואף לזה שהשטר בביתו לא הוי עולה אלא לאחר זמן שקבע שיחזירנו לי אבל עד זמן שקבע ליכא איסורא ועי"ל כשחותמין העדים ומוסרין השטר ללוה ליכא איסורא כדתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכשהלוה מאמינו אחר כך להמלוה בפני העדים ודאי נאמנין דלא עבדו איסורא:

למה נצרכה לר' וכו'. וקשה לפי מאי דפרישית בסמוך דמודו רבנן בשאינו זוכר העדות דצריכין לצרף עמהם אחר גם' לרבנן נצרכה בשאינן זוכרין העדות וכל אחד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו נאמנין. ולשיטת הרמב"ם דבאינן זוכרין העדות אפי' ע"י ראיית השטר לכ"ע פסולין מלהעיד וכמ"ש בש"ע סי' מ"ו סעיף י' ניחא אבל לשיטת תוס' והרא"ש קשיא וי"ל דקסברו תו' והרא"ש דלא ניחא ליה לאוקמי רישא בשאינן זוכרין העדות דהא סיפא דהיינו פלוגתייהו דר' ורבנן ודאי בזוכרין העדות איירי דאל"כ לרבנן נמי צריך צירוף:

ר"ח אמר והוא שיהא זכור העדות וכו'. מה שפירשתי בקונטרס בסוגיא זו הוא מדברי תוס' והרא"ש בפרקין וכ' הרא"ש ומתוך הירושלמי מוכח דאם העדים שכחו לגמרי המלוה ואף מתוך ראיית השטר אינן זוכרים מודו רבנן דצריכין לצרף עמהן אחר וכו' ע"ש. ותימא מאין הוכיח כן דהא איכא לאוקמי פלוגתייהו בשאינו זוכר כלל וכן משמע פשטא דלישנא אלא דלשון הבבלי לא משמע כן דגרסי' שם דף כ' ע"א ר' יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרו מעצמו. משמע מעצמו הוא דאינו זוכר אבל ע"י שטר זוכר. א"כ מאי קאמר הרא"ש מתוך הירושלמי מוכח טפי ה"ל למימר דמבבלי מוכח. ואפשר לומר דכוונתו לומר דמתוך הירושלמי מוכח דרבנן כר' יוחנן ודוחק. גם קשה מנ"ל דסברי רבנן דבשאינן זוכרין העדות מהני צירוף אחר דלמא בשאינן זוכרין לא מהני עדותן אפי' לצרף וכדעת הרמב"ם וכמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ הש"ך שם ס"ק ל"ב וצ"ע:

ויאות אלו שנים וכו'. עיין בר"ה רפ"ב בתו' בד"ה אילו שנים וכו' מ"ש שם. ושם פירשתי הסוגיא קצת בענין אחר ע"ש ופירושי כאן נ"ל עיקר אך קשה לי למה לא יצטרף עמו אחרי שהועמד על כשרותו וכי מי שמעיד על הגזלן שחזר בתשובה לא יצטרף עמו לעדות אחרת ובבבלי בפרקין דף כ"א בהא דאמר רב ג' שישבו לקיים השטר עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם ע"ש משמע דמצטרף לאחר שהעיד עליו וצ"ע:

עד א' בפה וכו'. פירושי שבקונטרס בבעיא זו הוא מדברי הרא"ש בפ' גט פשוט. ומסיק דהבבלי פליג וקסבר דעד א' בפה וע"א בשטר חתום לבדו מצטרפין ע"ש שהאריך. וראיתי להרמב"ן בחידושיו שם וז"ל ותמהני כיון שלא מצאו לקיים כתב ידו הרי ע"א הוא ולמה מועיל כלום ואע"פ שקיום שטרות דרבנן מ"מ כל זמן שלא נתקיים כמי שלא נחתמו. ושמא כך פירושו מהו שיצטרפו אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה ביום פליני כמ"ש בשטר מי אמרי' כיון שזה עושה מעשה שטר ומשעת חתימה ה"ל שעבוד קרקעות ועד ע"פ לא עביד שעבוד אינן מצטרפין ולפיכך הקשו וכי כלום הוא לגבות ממשעבדי ולמה לא יצטרף ומפרק לכן צריכה לישאל בשהיו שנים חתומין שהוא שעבוד קרקעות משעת חתימה וכן הבעיי' השניה ע"י הדרך עכ"ל. וא"ת עדיין תיקשי למה לא יצטרפו להיות כשני עדים בע"פ הא כל זמן שלא נתקיים לאו כלום הוא והא ודאי ליכא למימר דיצטרפו להיות שני עדים בשטר ולגבות ממשעבדי שהרי לא נתקיים וי"ל דמיבעיא ליה אם יצטרפו להיות כשני עדים לעשותן מלוה בשטר. כיון דמעיד בע"פ שהוזמן לחתום ולעשות מלוה בשטר ולדבריו צריכין לומר דהאיבעיא היא אליבא דר' וה"ל עד ע"פ כיון שאין עוד עמו להעיד על חתימת ידו. ול"נ לפרש דקס"ד דקמיבעיא ליה עד א' נתן עדותו בכתב לב"ד ולא העד בע"פ והשני העיד בע"פ מהו לצרף עדותן ופריך ע"א בכתב כלום הוא בתמיה הא כתיב מפיהם ולא מפי כתבם ומשני לכן צריכה וכו' כדפירשתי בקונטרס. ולפי פי' זה יש ליישב כל מה שהקשה הרא"ש שם ואין הבבלי חולק על הירושלמי ע"ש היטב. וא"ת לפי פירושי מאי קמיבעיא ליה לר' מנא אם עד אחד בכתב זוקקו לשבועה הא גבי ע"א הזוקק לשבועה לא כתיב מפיהם וי"ל ודאי לא עדיף ע"א משני עדים וקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דדרשינן מינה אבל זוקק הוא לשבועה איירי במעיד בע"פ דומיא דשני עדים:

אחד אומר בגבו וכו'. מה שיש לדקדק בסוגיא זו עמ"ש במסכת סוטה דף ב' ע"א בתו':

ר"י בעא א"א הייתי ונתגרשתי במקום פלוני וכו'. לא ידעתי למה לא הביאו הפוסקים דין זה וצ"ע:

כהכחיש עדות מתוך עדות אנו כחיי' מפיה. ותימא הא לעיל בפרקין גבי שבויה אמר ר' יוסי בפשיטות דנאמנת והכא קמיבעיא ליה וצ"ע:

היום אמרה אשת איש הייתי ולמחר אמרה גרושה אני וכו' מכיון שהביאה מתלא לדבריה נאמנת. מכאן ראיה מבוררת לדעת הרמ"ה ורבינו יונה ז"ל דדוקא תוך כדי דיבור נאמנת לומר גרושה אני אבל לא לאחר מכאן. ומן התימא על הה"מ ריש פי"ב מה"ג והטור אה"ע סי' קנ"ב שכתבו דבכה"ג שאומרת אשת איש הייתי נאמנת לעולם אפי' לאחר כדי דיבור אפי' אינה נותנת אמתלא לדבריה. איך נעלם מהם דברי הירושלמי אלו המפורשים בהיפך. ומ"ש הה"מ וז"ל ויש קצת סיוע לזה דאל"כ לשמעינן בסיפא רבותא טפי דאפי' ליכא עדים אלא שאמרה לאחר כדי דיבור גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ"ש הוחזקה בעדים דהשתא כשלא הוחזקה אלא מפי עצמה אינה נאמנת כשהוחזקה מפי עדים שאין אנו צריכין באסורה לדבורה כלל כ"ש שלא תהא נאמנת ע"כ. ונ"ל דלאו רבותא היא אדרבה הוחזקה מפי עצמה עדיף טפי. הגע בעצמך אם הוחזקה מפי עצמה ואח"כ באו שנים ואמרו דלאו אשת איש היא אינן נאמנים דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא ובשנים שבאו ואמרו אשת איש היא ובאו שנים ואמרו פנוי' היא מפיה אנו חיין ואם ניסת לאחד מעידיה לא תצא כמפורש בבבלי ולפי הירושלמי לעולם היא נאמנת. והדברים ברורים. והא ל"ק להה"מ הא איצטרך למתני סיפא בעדים לאשמועינן דאם משניסת באו עדים לא תצא דהא בבבלי דף כ"ג מסיק דאיכא מ"ד דלא קאי ארישא ובאומרת א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים אפי' ניסת תצא וכוותיה קיי"ל. ואפשר לומר דזהו סברת הה"מ כיון דבירושלמי מסיק בסמוך בפשיטות דאף בא"א אם משניסת באו עדים לא תצא הלכך ס"ל דאף באומרת א"א הייתי אינה נאמנת לומר לאחר כדי דיבור גרושה אני דל"ק ליה דיוקא דמתניתין דהא איצטרך למתני בסיפא ואם יש עדים וכמ"ש אבל לפי מאי דקיי"ל דאם משניסת באו עדים לא קאי ארישא דייק ליה להה"מ שפיר. אבל כבר אמרנו דדיוקו דהה"מ ממפני' ליתא וצריך עיון גדול ליישב דברי הה"מ:

רשבג"א מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. בקונטרס פירשתי דלא כמסקנת הבבלי. דבגמרין אמרינן הא דאין ערער פחות משנים לא אתיא כרבנן דתמן א"כ לדידהו מפרשין מתני' כמ"ש בקונטרס ואין צורך למאי שדחק בבבלי מכח קושית דר"י אמר ד"ה אין ערעור פחות משנים. גם לא נזכר בירושלמי דר"י אמר לד"ה אין ערעור פחות משנים ואפשר דלר' יהודה הוא דאמר הכי וכדפירשתי בקונטרס:

מתניתא לענין קדשי הגבול אבל לענין משפחה וקדשי מזבח צריך ב' עדים. מכאן נ"ל ראיה מבוררת לדעת האומרים דאף לתרומה דאורייתא מעלין ע"פ עד אחד מדקאמר לקדשי מזבח צריך שני עדים אבל תרומה אף שהיא דאורייתא לא החמירו בה חכמים ואוקמוהו אדאורייתא דעד א' נאמן באיסורין. וזהו דלא כדעת הרמב"ם ריש פ' ך' מהא"ב שכתב דאף לתרומה דאורייתא אין מעלין אלא בשני עדים וצ"ע:

חד העלה אח מפי אחיו. בקונטרם פירשתי ללויה כן מפורש בבבלי. אך לקמן בשמעתין משמע שגם זה מספקא לן אם ללויה או לכהונה:

א"ל בנו הוא וכו'. פירשתי בקונטרס שהתורה האמינו דכתיב יכיר אבל קשה דלמא דוקא לפסלו האמינו התורה אבל לא להכשירו ובבבלי בפרקין הגירסא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. והרא"ה כ' שבירושלמי מוחלפת השיטה מדר' לדר"ח. ואינו מכוון דדברי ר"ח שוין בירושלמי ובבבלי אלא דברי ר' מוחלפים:

ויעשה כהרחק עדות. ראיתי בחידושי הרא"ה והריטב"א שכתבו בשם הרמב"ן ויעשה בהרחק עדות כלומר יהא נאמן במגו שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו והשיבו כיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעיד עליו ע"כ ואין כן משמעות לשון הש"ס בתשובת רבי וגם קשיא לי מאי מגו הוא זה הא איכא למימר שאמר שהוא בנו שיירשנו גם לפטור את אמו מן היבום. ותו' כתבו דף כ"ה בד"ה הרי שאמר וכו' דאין כאן מגו ע"ש:

אפי' תימר בן מפי אביו ללויה. כתבו תוס' בפרקין דף כ"ו ע"א בד"ה במסיח לפי תומו וכו' ועוד דא"א דר' העלה אח ע"פ אחיו ללויה אפי' בלא מסיח לפ"ת דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למ"ד מעשר מותר לזרים. ע"כ. וקשה גבי לוים אין צורך למגו דכיון דקסבר רבי דנאמן לומר שהוא אחיו תו ליכא למיחש לשום דבר דמה תאמר שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא הא ודאי לא פסול בלוי. ולפסול ממזרת ליכא למיחש דכל המשפחות בחזקת כשרות הן וכמ"ש תוס' דף כ"ד בד"ה אבל וכו'. גם נסתפקתי בזה אם ממזר בן לוי אינו אוכל במעשר. משא"כ בכהן אף שמאמינים לו שהוא בנו עדיין יש להסתפק שמא בן גרושה הוא. וזה מבואר בסוגיין. וצ"ע:

אתיא כרבנן דתמן וכו'. בבבלי דף כ"ו ע"ב כתב רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי נינהו וכו' דמסקינן ע"פ עד הראשון שהוא נאמן וכו' ע"כ וכ' הר"ן שהרמב"ן הקשה עליו אלו אתו בי תרי ואמרי דכהן הוא ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ודאי ליכא חזקה כדאמרי' פרק חזקת זה אומר של אבותי וכו' ואר"נ אנן אחתינן ואנן מסקינן ולדברי רש"י נימא היכא דקיימא ארעא תיקום דהא בהאי שעתא הני קמאי הוו מהימנא וכו' ע"ש. ול"נ דקסבר רש"י ודאי סוג א זו פליגא ארב נחמן וכדאמרינן בירושלמי לעיל בפרקין וכאן דרבנן דבבל פליגי אר"נ ואמרי היכא דקיימא ארעא תיקום דמשעה שיצאה בעדות ברורה יצאה. וא"ת לר"נ קשיא מתני' י"ל דפליג אר' יוחנן דאמר לד"ה אין ערעור פחות משנים ומפרש למתני' כדפרשתי וכמש"ל בתוס' בד"ה רשבג"א וכו' ע"ש. והא דמסייע בבבלי פ' חזקת לר"נ ממשנתינו ע"ש י"ל דקס"ד דסתמא דש"ס למימר הכי אבל לפי המסקנא לא קאי הכי:

והוא שנגמר דינה להריגה. כ' הריטב"א בחידושיו יש שפירש דר"י וחזקיה על מתני' אמרוה ומיהו חזקיה סבר כרב דמוקי מתני' בנשי דגנבי ולהכי בעי נגמר דינו להריגה ור"י סבר כלוי דוקא נשי רוצחים אבל נשי דגנבי לא ולהכי לא בעי נגמר דינו להריגה ואין נראה דא"כ ה"ל למימר בפלוגתא וכו' ע"כ ע"ש. ומסוגיין ראיה מבוררת שאין פי' זה מחוור שהרי אין פלוגתייהו דרב ולוי נזכרת כאן רק פלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן. וגדולה מזו דמסיק אמרין בשם ר"י אשת לסטים כלסטים הרי דר"י כרב דנשי גנבי כגנבי. ומכאן נ"ל ראיה לפסק הריטב"א שפסק כרב ודלא כלוי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה דרב:

היו שם מחבוי' צריכה. לפי גירסתי שבקונט' קשה הא אמרי' לעיל דמשום סומא אחת התירו כל הכהנות שבעיר וי"ל דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא וכ"כ תוס' בפרקין דף כ"ז בד"ה כאן וכו' ע"ש:

אפי' קטן וקרוב וכו'. לא ראיתי לפוסקים שהביאו דין זה דקטן וקרוב כשר. ומבבלי נמי יש להוכיח דכשר דקאמר שם (דף כז) דרב פפי ודר"א תנאי היא ואס"ד דקטן וקרוב דאיכא תרתי לריעותא פסול לישני הא דתני אבל לא בנה ובתה ועבדה ושפחתה איירי בקטנים והא דתני הכל נאמנין להעידה חוץ מהימנה ובעלה איירי בגדולים אלא ודאי מאן דמכשיר בקרוב מכשיר נמי אפי' בקטן וקרוב. ויש לחלק וצ"ע:

אתון לגבי ריב"ל וקבלון. מלשון הש"ס משמע דקטן נאמן אפי' באינו מסיח לפי תומו דאתון וכו' וקבלון משמע שבאו להעיד לפניו וקיבל עדותן ומכאן סייעתא לפוסקים שסוברים כן. ועיי' בש"ע א"ע סי' ז' סעיף א':

תני ובלבד דברים שהן רגילין בהן ובבבלי גרסי' אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא. פי' שאינו רניל עמו ולית ליה א מתי'. נראה שאינו חולק על הירושלמי דה"ק שאינו רגיל עם אחיו כמו שרגיל עם אביו אבל לעולם רגיל הוא עם אחיו יותר משאר בני אדם. ותדע מדנקט אחיו משום דרגיל עמו קצת דאל"כ למה נקט אחיו ולא תני שאר בני אדם. ותו כל הני למה ליה למתני א"ו כמ"ש ובאחרים אפילו רגיל עמו אינו נאמן כיון דמן הסתם אינו רניל עם אחרים לא חילקו חכמים. אך ראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב ופירש מתני' לא זו אף זו ומסתברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמ"ש ותנא דמתני' נקט הנהו דמסתמא שכיחי גביה וידעי כתב דידהו. ע"ש. וכמה דחק הרב ז"ל לפרש מתני' והוא דלא כירושלמי והנ"ל כתבתי. והש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק מ"ח כתב ונראה שיש לפרש לשון הירושלמי תני ובלבד וכו' דהיינו. ה"ה אחרים כאלו שהם רגילים בהם דאלו להרא"ש הל"ל תני מפני שהם רגילים בהם אלא ודאי ה"ה לאינך ובלבד דברים שהם רגילים בהם ע"כ. וקשה איך לא הרגיש שלפי' קשה טפי לשון ובלבד ולפי' הרא"ש לק"מ דאמתני' קאי דלא נטעה כיון שאינו רגיל באחיו כל כך ה"ה לאחרים לכך קאמר ובלבד וכו' גם בא למעט שאם ידוע שלא היה רגיל אצל אביו ואחיו איני נאמן וזה ברור:

וידבר עולה וכו'. מה שיש לדקדק בזה עיי' במ"ש במגילה פרק ד' ה"ג בד"ה וידבר וכו':

מהו להוציא ממון מתוך העדות. מכאן נראה דאף בתחומין בעינן גדול עמו דאל"כ מאי קמיבעיא ליה בקטן תיבעי ליה בגדול שהעיד על תחום שבת אם יהא נאמן להוציא ממון מתוך העדות אלא ודאי בגדול עמו איירי מיהו דעת הרבה מהפוסקים דלא בעינן גדול עמו בתחומין וכ"כ הטור והש"ע בח"מ סי' ל"ה. ומסוגיין משמע דבעינן גדול וכן נראה. ותוס' פ' כיצד מעברין מספקא להו ע"ש:

מהו שיהא נאמנין לומר יוצאין היו וכו'. וקשה למה יהיו נאמנין על אלו שהן איסורי דאורייתא דכל הנך דקחשיב במתני' אינן אלא איסורי דרבנן ונראה דה"פ עד כאן היו יוצאין ללקט פני שביעית כלומר דלאו מארץ ישראל הוא ואין שביעית נוהג בו וקסבר בא"י שביעית בזמן הזה דרבנן והאיש שמוציא שם רע על אשתו ודאי מדאורייתא אינו נאמן בין לזכות בין לחובה מטעם קרוב וכן אשה שמו יאה לעז על בניה אינה נאמנת אלא מיבעיא ליה אי מחזקינן לקלא ע"י עדותן של אלו:

ואומרים נקצץ פלוני ממשפחתו. כתב הר"ן בפרקין דאיירי במשפחת כהנים שיצא עליה שם פסול וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב אחד ממנה שיעיד ויאמר אותו חשש פיסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וכו' אבל ודאי שאין התינוק נאמן שזה לא שמענו וכו' אבל הראב"ד החמיר בכאן הרבה ומפרש דמעיד אפי' כשהוא קטן ואין גדול עמו משום דאית ליה קלא יתירתא ומפרסמת מלתא ולא מחלפת ליה ומשפחה זו פסולה אי ה"ל תרי פסלי לה אפומייהו ואי חד חיישינן לה וכו' ע"כ ולפי דעתי שזו חומרא יתירא עכ"ל הר"ן ע"ש. והנה מ"ש הר"ן שאין נאמן לפסול נ"ל שהדין עם הראב"ד שהרי אף לענין ממון נאמן כדאמרי' בסמוך לענין שדה אחוזה והא ודאי שלענין ממון אינו נאמן להעיד בגדלו כדמשמע ממתני' וכמפורש בתוספתא ובבבלי. וע"כ לומר דשאני קצצה שהיא דבר מפורסם ולא מחלפא ליה וכמ"ש הראב"ד אבל מ"ש הראב"ד דאפי' בקטנותו נאמן אינו נ"ל ואדרבה מסוגיין משמע בהיפך דדוקא בגדלן נאמנין וצ"ע:

לא מסתברא על אתר וכו'. לא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דין זה. ואפשר דהא דכתבו דבעינן שיהו הבעלים מרדפין אחריהן וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' גזלה והטור סי' ש"ע היינו שיעידו האשה והקטן מיד בשעת רדיפה. אך דוחק גדול הוא שהרי אין הדבר תלוי בבעלים אלא ביציאת האשה והקטן. גם לא ידעתי למה השמיטו בש"ע ח"מ סי' ש"ע דאשה וקטן נאמנין על נחיל של דבורים וצ"ע:

הדרן עלך האשה שנתארמלה