Sheyarei Korban on Jerusalem Talmud Ketubot Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מציאת האשה. מסתברא דרשב"ל הוא אמר במחלוקת וכו'. מכאן מוכח שפי' האחרון שפירשתי לעיל פ"ה ה"ה בקונט' בד"ה ה"ג ותנינן וכו' הוא עיקר. וא"ת לר' יוחנן דקסבר אינו יכול לכופה למעשה ידיה למה במעלה לה מזונות הוא קדוש לד"ה הא לר"י הסנדלר דשלב"ל הוא שהרי אין ההקדש חל על הידים עצמן וי"ל דבהא נמי פליגי ר"י קסבר כיון שהיא משועבדת לו למעשה ידיה בשמעלה לה מזונות חל ההקדש על הידים עצמן ורשב"ל קסבר דאינו חל. ועמש"ל בפ' אע"פ בתו' בד"ה ר"י הסנדלר וכו'. וא"ת מנ"ל דרשב"ל קאמר במחלוקת דלמא קסבר רשב"ל דאף ר"י הסנדלר סובר דמציאתה שלו כמו המותר כי היכי דאמרי' לר' יוחנן לד"ה וי"ל דלא קאמר אלא מסתברא וכו' דלרשב"ל איכא טעמא לחלק אבל לר"י אין סברא לחלק בין ר"מ ור"י הסנדלר במציאה ויותר נ"ל כפי אשר פירשתי בפ' אע"פ בתו' בד"ה רשב"ל וכו' דסובר רשב"ל דר"מ סובר המותר מה סלעים שלו וכרבנן דר"ע הלכך אף מציאתה שלו ור"י הסנדלר סובר דהמותר מה' סלעים שלה וקאמר דמעשה ידיה שהן כמציאה פי' המותר הן כמציאה ומ"ד המותר שלו סובר נמי דמציאתה שלו ומ"ד המותר שלה סובר דמציאתה שלה וכ"מ בבבלי בר"פ:
למי נצרכה לר"מ וכו'. מכאן מוכח דלא כלשון האחרון שפירש רש"י במתני' וירושתה היינו שאם מתה בחייו יורשה ע"כ. דא"כ אף לרבנן איצטרך. ועי' בתוס' במתני' בבבלי בד"ה וירושתה וכו'. וא"ת למה מהפך הש"ס הסדר דמתחלה ה"ל לסדר הא דתנינן תמן דקאי אמציאת האשה דתנן ברישא דמתני' והדר ה"ל לאתויי הא למי נצרכה שהוא מפרש וירושתה וי"ל איידי דמפרש דמתני' לרשב"ל במחלוקת ואתיא כר"מ קאמר דוירושתה נמי כר"מ אתיא:
מפני הקטטה. וקשה למה לא יהא הגוף שלה והבעל אוכל פירות בחייה כמו גבי ירושתה דמן הדין הוא שלו דמה שזכתה האשה זכה בעלה ואפ"ה הגוף שלה ולא חשו לקטטה א"כ במציאה נמי נימא הכי וצ"ע וגם תוס' כתבו בד"ה מציאתה כהעדפה וכו' דעיקר הטעם דמציאתה שלו משום איבה ע"ש:
הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה. כ' תוס' בקידושין דף כ"ד בד"ה ר"א וכו' אע"ג דמציאת אשה לבעלה לגמרי אין לדמות מציאה למתנה וכ"מ בירושלמי דכתובות פ' מציאת האשה הגע עצמך במתנה וכו' ומשני קול יוצא במתנה ואי במתנה הוי הגוף נמי לבעל מה היתה מרווחת לומר ניתנ' לי במתנה אלא ש"מ דבמתנה שנתנו לה אחרים אין לבעל אלא פירות אבל הגוף לאשה ע"כ ותימא דלמא הכי פריך שתאמר שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדפירשתי בקונט' ובכה"ג לכ"ע הוא שלה וכדתנן פ' בתרא דנדרים וצ"ע. וראיתי לריטב"א בקידושין דף כ"ג שכ' בד"ה דכ"ע אין קנוי וכו' ואלו באשה במתנה גוף דאשה ופירי דבעל כשאר נכסים דידה וכ"ה בירושלמי בפי' דגרסי' התם אע"פ שר"מ עביד יד עבדו כיד רבו וזכתה האשה זכה בעלה מודה הוא שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ע"כ. גם אלו דברי תימא הם דהא לא איירי אלא בירושתה שהיא נכסי מלוג שלה דלכ"ע הן שלה שע"מ כו כנסה וגדולה מזו תנן לקמן פ"ח גבי ירושה שארשב"ג על החדשים אנו בושים וכו' והיינו כשנפלו להן נכסים בירושה משניסת למה לא יהא מכרה קיים. ואיך ניליף מינה מתנה וצ"ע:
פוסק לשם כתובה ע"מ לכנוס. שני הפירושים שפירשתי בקונט' הראשון הוא פי הרי"ף והשני הוא פירוש רבינו האי וכ' הריטב"א בחידושיו הא דכתב רבינו האי דדוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו אע"פ שמת חתנו וכמ"ש בקונט' שזה הוא לפירוש רבינו האי אבל לפי' הרי"ף אפי' באומר אני נותן לבתי כך וכך לא פסק אלא על מנת שיבא ויכנוס ע"כ. ונראין דבריו דהשתא לפי' הרי"ף מייתי סייעתא לדבר קפרא מדתני לבתו הקטנה הא לגדולה לא ש"מ דהטעם דבגדולה סתמא אמרינן שאין כוונתו אלא שישאנה אבל קטנה כוונתו לשם מתנה וזכתה לעולם אפי' מת החתן הוה. ומעתה אין צורך להגיה בירושלמי דהא דא"ר אבין וכופין אותו ליתן גט לאו דוקא גט אלא לחלוץ ואמתני' קאי אם אומר לו לך אי אפשי ליתן כופין את היבם לחלוץ אם אינו רוצה לכנוס בלא נתינת הממון שנפסק לאחיו. ואני תמה מהרא"ש ושאר פוסקים שהביאו פי' הרי"ף וגם דינו דרב האי ז"ל וצ"ע:
שמין דעתה של אשה וכו' הדא אמרה אין אדם רשאי וכו' כ' הרשב"א בחי' בגיטין דף מ"א משמע דוקא משום האי טעמא ולא שייך במקרקע ולא היא דכ"ש בקרקעות שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה אבל במטלטלי סד"א שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין ובלין קמ"ל דמ"מ רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום שבח בית אביה שתהא משתמשת בכליה ע"כ ותימא מאי שייטא דשדה שעשה לה אפותיקי דאיירי בה הרשב"א להכא ואם בשדה שהכניסה לו איירי אף שאין לשונו משמע כן קשה הא מתני' היא לקמן פ' האשה וכ"מ בסוף סוגיין ונראה דה"ק כי היכי במטלטלי שהכניסה לו מקחו בטל מיד שהרי היא צריכה להן כל עת ה"ה בקרקע שהכניסה לו וממילא שמעי' דאף בשדה שעשאה לה אפותיקי הדין כן שהרי רשב"ג כלל שלש השדות יחד וכמ"ש שם בראש דבריו ודוחק:
דינר לעשותן תקשיטין בשויו. מכאן ראיה לפי' הר"ח שכתבו תו' בדף ס"ז בד"ה זהב וכו' דבכלי זהב נמי השום בשויו ע"ש:
מניין אפי' אמר הריני עומד ערום וכו'. וקשה שלא הביאו הפוסקים דין זה השנוי גם בתוספתא:
כהדא בילדה אחת וכו' פי' בגליון נערה באה לינשא ולא היה בכיס של צדקה לפרנסה בתכשיטין וא"ר אמי יניחה עד למועד שהכל מתקבצים וימלא בכיס וא"ר זעירא אתה גורם הפסד בן זוגה אם לא ישאנה עכשיו אלא יגמרו נישואיה שאמרינן לפרנסים ללות והקב"ה אדון המועדים קיים לפרוע ע"כ ופירושי שבקונט' הוא מסכים לפי' הר"ן בדברי ר"י שאמר שאין לפרנסים ללות. ובלא"ה פי' המפרש הזה הוא דחוק דמה לאדון המועד כאן. ולפי פירושי שבקונט' מיושב הכל על נכון וכן עיקר. וראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב הא דא"ר הנושא את היתומה שאם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה דייקינן מינה בירושלמי דדוקא שיש בכיס אבל אין מחייבין את הפרנסי' ללות ומינה דברישא חייבים ללות כדי שלא לפחות מחמשים זוז ע"כ. וקשה למאן קאמר לה אי לר"ח מאי קאמר ומינה דברישא וכו' הא מפורש קאר"ח בשאין בכיס לוין עד חמשים ואי לר"י הא מפורש קאמר אם אין בכיס פחות היינו אפי' פחות מחמשים וצ"ע. והש"ך כ' בי"ד סי' ר"נ ס"ק ב' וז"ל לא יפחתי לה מנ' זוז ומחייבין את הגבאין ללות ואם ישנן בכיס אפי' יותר מנ' נמי נותנין לפי כבודה ר"ן ומביאו ב"י וד"מ ופרישה ומשמע דיותר מנ' אין מחייבין ללות ע"כ. ותימא הא דקאמר בשם הר"ן דמחייבין הגבאין ללות אין הדבר כן אלא דכתב הר"ן דפליגו אמוראי בירושלמי אם מחייבין ללות או לא גם מ"ש ומשמע וכו' הא מפורש קאמר בירושלמי דלד"ה יותר מנ' אין מחייבין ללות ואפשר דר"ל דאף דיש בכיס נ' זוז אין מחייבין לגבאין ללות יותר מנ' לפרנסה לפי כבודה. והא דקאמר דמחייבין הגבאין ללות הוא מדברי הגהת מרדכי ריש מס' ב"ב ודייק לי' מדשתק ר' אימי משמע דעבד עובדת כר"ז וש"מ דהכי הלכתא ע"כ וכ"פ בש"ע סי' רנ"ז. ואין דבריו מחוורין לענ"ד מדקאמר הש"ס בתר הך עובדא ואתייא דר' אימי כר' חנינא משמע דר"א ור"ז פליגי ולא הודה לו גם ראיתי בהג"מ שם שפירש ואמר ישתבקון למועדא המתינו לה עד שיבא עת גביית הרגל ואר"ז גרמית יפסיד כלומר אם ימות הגבאי קודם גבית הצדקה יפסיד המצוה זו שלא השיא את היתומה אלא יכלה המצוה וילוה וישיאנה שהקב"ה קיים ויקיים אותו בזכות מצוה זו ע"כ. ואין פירושו מחוור כלל אלא כמ"ש בקונט' עיקר. עוד כתב הש"ך שם ס"ק ג' נראה דשיעור זה דחמשים זוז וכו' אינו אלא בימיהם אבל בזמן הזה נותנים כפי הראוי ע"כ מיהו בתוספתא בפרקין לא משמע כן דתני שם וכן היה רי"א המשיא את בתו סתם לא' יפחות מחמש סלעים שבראשונה היה לוקח בהן כל צרכה ע"כ משמע כיון שהיה בו סיפוק בשום זמן אין מוסיפין לה עכשיו. מיהו אפשר ליישב התוספתא וצ"ע לדינא:
השליש מן הנישואין היא המחלוקת. וקשה מ"ט דר"י דהא קחזינן שהקפיד האב שלא יקחם הבעל דלמה ליה להשלישם יתנם ליד הבעל. ואפשר לומר דקסבר ר"י שלא השלישם אלא כל זמן שהוא חי אבל כשימות תזכה בהם בתו לעשות בהם כרצונה וכ"ש לפי מאי דמסקינן דמתני' בשאין שם יורש אלא הבת הלזו:
ואייתי ר"ח וכו' ולא הורי ליה וכו'. בפ"ג דערלה הגירסא ואיתביה ר"מ וכו' ודחקו בספר ש"י והרא"פ בפירושו ובלי ספק שגירסא מוטעת היא והגי' שלפנינו עיקר. גם הא דגרסי' בע"ז פ"ה אהא דאר"י ולא מתני' היא וכו' א"ל אלו אמר תנא קמן אתייהיבת יאות ע"כ ופי' הרא"פ דה"ל להקשות כן בהיותם עוסקים בע"ז ע"ש ואין הלשון סובל פירושו. אבל כפי הנראה מסוגיין ה"פ אלו אמר תנא קמא הך מתני' הוה ניחא אבל השתא דמתני' ר"מ היא לק"מ דאין הלכה כר"מ ועדיין הדבר צ"ע:
הדרן עלך פרק מציאת האשה