האשה. כיני מתני' עד שלא נתארסה. כתב התי"ט בפ"ק הלכה ו' ולא ידעתי למה לא אתמר כן בירושלמי אמתני' דהתם דתנן אלא ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס ע"כ ונ"ל דלעיל שהטעתו ואלו ידע הבעל שהוא כן לא אירסה לכך תולה האירוסין בה שתתארס מבנין התפעל אבל כאן ששניהם רוצין באירוסין ראוי לתלות האירוסין בו לכך תאמר דכן צ"ל במתני' עד שלא נתארסה ודלא כמ"ש התי"ט דתתארס להבא הוא:

הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לב"ה ותניתה. וקשה הא גם לבע"ה הוא קל שפטור מן הפאה וי"ל אלו זכו בה העניים קודם הקצירה אבד כל שדהו ועי"ל הא כללא קאמרי אפי' בדבר דלא שייך ביה קולא לבעה"ב:

א"ל קל הוא להעניים ואינו חומר לבע"ה שמדעתו הפקירו. כתבו תוס' בפרקין בד"ה נפלו לה משנתארסה וכו' וקשה לר"י והא קתני התם בש"א שתי שבתות דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובה בהדרת שבת אחת כב"ה וי"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אע"פ שרצונו בכך לאחר מכאן שמא תחזור בה ע"כ. וקשה א"כ גבי הפקר לעניים נמי נימא שחומרא היא לבע"ה דאע"ג דעכשיו מדעתו הפקירו שמא יחזור בו לאחר מכאן וי"ל כיון דלא הפקיר אלא לעניים מסתמא למצוה קמיכוין ולא חיישינן שמא יחזור בו ועיי' בספר הון עשיר:

אנן תנינן מוכרת ונותנת וקיים. מכאן ראיה לגי' הר"ח שכתבו תוס' בפרקין בד"ה תני מוכרת וכו' ודלא כגירסת רש"י דגרס במתני' אם מכרה ונתנה קיים וצ"ע בחי' הרא"ה ז"ל:

והתלושין מן הקרקע שלה. כתב התי"ט היינו ת"ק ור"מ נמי לא פליג בהו אלא נ"ל משום דבמשנה זה צריכא להו לרבנן למתני והתלושין דכל הקודם זכה הלכך תני להו הכא נמי והתלושין וכו' ומש"ה לא תני בקצרה וחכ"א שלו ע"כ. ונ"ל דאיצטרך למתני והתלושין דמודים חכמים לר"מ בקמה עומדת לקצור דהן שלה דה"ל כתלושין ור"מ פליג אפי' בשחת שהוא מחובר לקרקע דשמין וכדמסיק בסמוך בש"ס. ואע"ג דחכמים פליגי אדר"מ בשבועות פ' הדיינין וקסברי דלא אמרי' כל העומד לקצור כקצור היינו דוקא בשומרין אבל בשאר מילי מודים חכמים לר"מ וכמ"ש התי"ט שם בשבועות בשם הר"י הלוי וכן כתב הריטב"א בחי' דתלושין דמתני' לאו בתלושין ממש איירי אלא כל היכא דלא צריכי לארעא שכל העומד לקצור כקצור דמיא ודבר הגון הוא. והרא"ש כ' בפרקין דהא דאר"ש מחוברין לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה אפי' קמה העומדת לקצור בכלל מחוברין היא וכן מוכח בירושלמי דגרסי' כי קאמר ר"מ אפי' בכרם העומד ליבצר וקמה העומדת לקצור וכיון דר"מ ורבנן איירי בהכי ר"ש ורבנן נמי איירי בהכי ע"כ. ותימא אדרבה בסוגיין מפורש דפליג ר"מ אפי' בשחת ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בשחת וכמ"ש בסמוך דאיכא למידק הכי ממתני' וצ"ע:

רשב"ל אמר לאחר מיתה הא מחיים לא. בבבלי בגיטין דף מ"ז ע"ב משמע בביכורים מודה רשב"ל דקאמר התם דפליגי ר"י ורשב"ל במוכר שדהו לפירות אי קנין הפירות כקנין הגוף דמי ואיתיביה רשב"ל מולביתך וקאמר הכא דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא משמע דבביכורים מודה וי"ל דלדברי ר"י הוא. קאמר הכי. וכן משמע מסוגיא דהתם דלא קאמר רשב"ל אלא במתה וצ"ע בגמרא ובתוס' שם ועמש"ל פ"ט ה"א:

מתני' כשאינן עושין כדי טפילתן וכו'. ותוס' כתבו בפרקין בד"ה והרי עבדים ושפחות וכו' משמע דזתים וגפנים עושים קצת פירות מדפריך עלה מעבדים ושפחות ובעבדים ושפחות מיירי שעושים קצת מלאכה דאם אינם יכולים לעשות כלום מה מכירה שייך בהם ועוד דמסיק דפליגי דנפלו לה בשדה שאינו שלה ואי מיירי בזתים וגפנים שנתייבשו לגמרי מ"ט דמ"ד לא תמכור והא ליכא שבח בית אביה דכיון דנתייבשו לגמרי לא יניח בעל השדה להשהותם אלא ודאי מיירי כשעושין קצת פירות ע"כ. דבריהם דלא כסוגיין דעדיין קשי' מעבדים ושפחות אם אינן עושין כדי טיפולן מה מכירה שייך בהו. והנה הקושיא הראשונה כבר שניא לה הריטב"א בחידושיו דאיירי שאינן ראויין למלאכה אבל ראויין לשמש לפני גדולים וחזיין לעשירים. וקושיא שנייה י"ל כיון דלא נתייבשו לגמרי אע"ג שאינן עושין כדי טיפולן מ"מ כיון שעושין פירות עדיין שבח בית אביה קיים לרשב"ג דרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו ואע"ג דאיפכא שמעי' ליה לרשב"ג בפ' המפקיד דתנן התם המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבדה וטעמא דת"ק התם משום שרוצה אדם וכו' וי"ל דהתם כדאמר טעמא מפני שהוא כמשיב אבדה דלמא אינו חפץ בהן אבל הכא ודאי ניחא לה בהן משום שבח בית אביה:

מתני' מסייעא לרבנן דכאן כרמא וכו'. הנה הרמב"ם בפ' כ"ח מה' מכירה כתב דין זה דכרם אני מוכר לך וכ"כ כל הפוסקים וכאן פסקו כרבנן דתמן ואפשר לומר דסוברים דלא דמיא. דהכא כשיכלו הזתים וגפנים מן השדה אפשר יאבד שמו ולא יקרא עוד בית זיתא:

אבל אם השבח יתר על הוצאה נותן לו את השבח. וקשה למה יתן לו את השבח הא מיהת גם הקרקע אשבחא ועתה היא שלה לכך נראה דה"ג אבל אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה בלא שבועה וכ"ה בבבלי:

וכולהם שמין להם בעדים. בתוספתא בפרקין הגירסא שמין להם בעדית ובקונט' הגהתי שמין להם כאריס. והיא הגירסא הנכונה וכן נראה מבבלי בב"מ פ' המפקיד דף ל"ט. מיהו התם משמע דלא קאי אמוציא הוצאות על נכסי אשתו אלא אנכסי נטושים. וע"ש בסוגיא ובתוספתא דפרקין:

שומרת יבם שנפלו לה נכסים. פירש"י כשהיא שומרת יבם. וביבמות פ' החולץ פירש"י סלקא דעתן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. ונראה כמו שפירש כאן דפליגי אביי ורבא התם בבבלי ביבמות ואביי מוקי לה לרישא שנפלו כשהיא שומרת יבם ורבא מוקי לה רישא וסיפא שנפלו כשהיא שומרת יבם וכוותיה דאביי מסתברא דר"פ אמר התם מתני' כוותיה דאביי דייקא. וכ"כ תוס' שם בד"ה אע"ג וכו' בשם הלכות פסוקות דר"י גאון דהלכתא כוותיה דאביי גם דברי הירושלמי אתיין כאביי וכמ"ש בסמוך:

מודים בית שמאי ובית הילל שמוכרת ונותנת וקיים. כתבו תוס' בר"פ בד"ה סיפא וכו' תימא א"כ לב"ה נמי תמכור לכתחלה דכיון דהיא מוחזקת הוי ספק שלה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאשכחן גבי שומרת יבם וכו' וי"ל דהכא בודאי להינשא קיימא דכל המארס דעתו לינשא הלכך לכתחלה לא תמכור אע"פ שהיא ודאי אבל התם כך עומדת לחליצה כמו לייבום והואיל והוא ודאי אמרו דתמכור לכתחלה ע"כ וכ' התי"ט בר"פ ול"נ דמעיקרא לאו קושיא משומרת יבם דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה או לא משא"כ כאן שהיא ודאי ארוסה אבל אי קשיא מבעלמא קשיא דאמרי' בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש תי' והוא דחוק. ודבריו אינן מחוורים. דקושית תוס' הא בארוסה ודאי נמי אין לו זכות בנכסיה מאי קאמרת משום דספק הוא אימר בזכותו נפלו שמא תבא לידי נישואין א"כ בשומרת יבם נמי נימא הכי דהא מ"מ זקוקה היא לו ונאמר אימא בזכותו נפלו ותירצו תוס' דספק ארוסה לא דמי לשאר ספיקות דהכא ודאי שתינשא לו כיון דאירסה אע"ג דאיכא מיעוטא דהדרי בהו מ"מ בכה"ג ספק מוציא מידי ודאי אבל גבי שומרת יבם ספק גמור הוא דאימר יחלוץ לה יבמה. והיינו דקאמר בבבלי ביבמות זיקה עושה ספק ארוסה ר"ל אימר יחלוץ לה היבם והדברים ברורים באין גמגום:

אין דאת אמרת מוכרת וכו'. נ"ל דה"ג הן דאת אמר מוכרת ונותנת וקיים כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם והן דאת אמר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב כשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם. וכן הגירסא ביבמות פ' החולץ בבבלי דאביי הוא דמוקי למתני' הכי רישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא כשנפלו לה בעודה נשואה. ועל הגירסא שלפנינו קשיא כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם אמאי יחלוקו מי גרעא מנשואה אדרבה כולא ברשותה דידה נפלו אבל לפי הגהתי ניחא כיון שנפלו לה כשהיא נשואה יחלוקו דהא אין ליבם בה אלא זיקה וידו גריעא מידה וברישא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם לפיכך מוכרת לכתחילה וכן עיקר:

ההן יבם דהכא. וקשה מ"ש יבם דהכא מיבם דמקום אחר ונראה דר"ז פליג אריב"ח ומוקי למתני' כילא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם ורישא דלא עבד בה מאמר וסיפא בדעבד בה מאמר ומאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה לחלוק בנכסים וזו היא דעת רבא בבבלי פ' החולץ דף ל"ח. והיינו דקאמר יבם דהכא דאיירי כשעשה בה מאמר:

דב"ה פשיטא לון שהוא כבעל ויורש את הכל. מכאן ראיה לפי' תוס' בד"ה נכסים בחזקתן דבשומרת יבם לדברי הכל לב"ה הנכסים בחזקת יורשי הבעל מדליכא מאן דפליג אר' זעירא. ואף שכתבתי בסמוך דר"ז פליג אריב"ח מ"מ במאי דקאמר ר"ז דלב"ה הוא כבעל ליכא מאן דפליג:

הוות צריכא לן וכו'. בבבלי מיבעיא ליה מי קוברה יורשי הבעל שיורשין כתובתה או יורשי האב שיורשין נכסי מלוג ופשיט ליה מדר' הושעיא. מיהו בסוגיין משמע דמבעיא לן בשאין שם נכסים מבעלה הראשון וכדפירשתי בקונטרס:

אשה אע"פ שאין לה כתובה וכו'. בקונט' פירשתי הטעם כיון דראוי ליורשה. ועי"ל כיון דאסור לאדם לדור עם אשתו בלא כתובה הלכך לעולם יורש עיקר הכתובה. ונ"מ בין שני הטעמים דלטעם הראשון אמרי' לא פלוג הלכך אלמנה שלא נשבעת על הכתובה או שלא ירשו יורשיה כלום חייבין לקברה ולטעם השני יורשי האלמנה פטורים. ומדברי הרמב"ם פי"ח מה"א נראה דס"ל כטעם השני ודעת הראב"ד כטעם הראשון. ועיי' בא"ע סי' פ"ט בב"ש ס"ק ה' שנעלם ממנו דברי הירושלמי. מיהו בבבלי דאמר קבורתה תחת נדוניתה משמע דבשביל עיקר הכתובה אין חיוב עליו לקוברה ודלא כטעם השני. ועיי' בתוס' דף פ' בד"ה יורשי הבעל וכו':

לכן צריכא וכו'. וא"ת טפי ה"ל למפרך דפירות התלושין וכו' מיותר דשמעינן ממעות דתנן ברישא וי"ל דאיצטריך למתני תלושין משום פלוגתייהו דחכמים דמחלקין בין תלושין למחוברין. וא"ת הא מחוברים מודים חכמים לת"ק ולא צריכי למתני תלושין אלא ה"ל למתני בדברי חכמים מעות כל הקודם וכה וי"ל דאיצטריך למתני בדברי חכמים מחוברין שלה לאשמועינן דאם קדם היורש ותפס מוציאין מידו וכדמסיק בסמוך ואפשר דבמחוברין לחכמים יפה כח אשה דמוציאין מידו משא"כ לר"מ. וא"ת למה לי מחוברין הא מדיוקא דסיפא שמעי' דוקא תלושין הוא דכל הקודם זכה אבל מחוברין לא דאל"כ לישמעינן מחוברין וכ"ש תלושין ויש לומר דסד"א לעולם מחוברין נמי כל הקודם זכה אלא דאי תני מחוברין ה"א דתלושין לעולם הן שלו בפיכך איצטרך למתני תרווייהו. ודלא כמ"ש בתוי"ט במשנתנו בד"ה המחוברין וכו' דתנן מחוברין וכו' בדברי חכמים איידי דתנן הכי לעיל בנכסי מלוג ועיי' שם ובמהרש"א דף פ"ב ברש"י בד"ה תני שלה וכו':

ולא סוף דבר דינר אלא אפי' כל שהוא וכו'. בבבלי בערכין דף כ"ט משמע דדוקא דינר כי היכי דליפרסמי מילתא. גם הרמב"ם העתיק המשנה כצורתה. מיהו י"ל דהאי דערכין איירי במי שהחרים נכסיו בזמן הזה החמירו עליו שיתן דינר אבל כאן שבלא"ה המלוה מפסיד לא החמירו חכמים ועוד דהתם הפדיון דאורייתא משא"כ כאן שאין הפדיון אלא משום מראית העין וצ"ע גם לא ידעתי למה השמיט הרמב"ם הא דאמר ר"י דמועלין בו מעילה גמורה וצ"ע:

שור עשו אותו כהקדש שהוזל. נראה דפליג ר"י אהא דאמרי' בבבלי בכמה מקומות דאמר רבא הקדש קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד והא דאמר בסמוך דבקמה איירי מתני' י"ל דוקא בקמה דדמיא לקרקע אבל במטלטלי מודה ר"י דפודה בשויו וקשה א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א בחידו' בגיטין דף מ"ם מסוגיין דאף במטלטלי מוסיף עוד דינר ע"ש אדרבא איפכא מסתברא מדפריך שור קרקע הוא משמע מפורש כר"ת דבמטלטלי פודה בשויו וצ"ע:

לצדדין היא מיתניי' או שוברת כתובתה. בבבלי דף פ"ב גרסי' החזירה מאי קמ"ל תנינן המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה מחזירה מ"ד אשתו דאיהו כתב לה כתובה מיניה אבל יבמתו דלא איהו כתב לה היכא דגרשה ואהדרה אימא כתובתה מיניה קמ"ל וכתבו תוס' תימא וליתני האי דהכא ולא ליתני האי דלקמן דאשתו שמעינן מק"ו דיבמתו וי"ל דשמא ה"א סברא איפכא ע"כ. ותירוצם דחוק. ול"נ אי לאו מתני' דלקמן היינו מפרשי' מתני' דהכא כר' יוסי דאם גירשה והחזירה כתובתה על נכסי בעלה האחרון אבל השתא דתנינן לקמן ע"מ כתובתה הראשונה מחזירה אין סברא לפרש כן מתני' דהכא. ודע שבנוסחת המשנה בבבלי איתא הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה בלבד:

ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר. והא דאיתא בבבלי בב"ב שיהושע בן גמלא תיקן שיהו התינוקות הולכין לבית הספר י"ל דשניהם תיקנו שבזמן אחד היו בימי ינאי המלך:

כך היתה הלכה בידם וכו'. וא"ת עדיין קשיא לר' יונה ארבע דברים תיקן שהרי הוא תיקן נמי טומאה לכלי מתכות וי"ל כיון שהיה גם יהודה בן טבי עמו לא קחשיב. לפ"ז צ"ל דפליג הירושלמי אהא דקאמר בב"ב דיהושע בן גמלא תיקן שיהו התינוקות הולכין לבית הספר דליכא לתרוצי כמ"ש בסמוך וע"ק למאי מייתי הכא הא דא"ר יונה לכך נראה דהש"ס משני דלר' יונה ניחא אפיק כלי זכוכית ועייל כלי מתכות בג' תקנות שהתקין שמעון בן שטע ור"י בר' בון משני דאף לר' יוסי ניחא שכך היתה הלכה בידם וכו':

הדרן עלך פרק האשה שנפלו