עשרה. שהתירו לו לשתות ביין וכו'. נראה שטעם זה אינו אלא לרב דקאמר בבבלי בע"ז דף ל"ו יין ושמן דניאל גזר עליו אלא לשמואל דאמר התם דניאל לעצמו גזר למאי הוצרך להתרת חכמים והדרא קושיא לדוכתא למה נקרא התרשתא. דודאי אין סברא לומר שהתירו לו יין נסך ממש דמדאו' אסור. מיהו לשיטת הירושלמי פ"ק דשבת דף ו' ע"ב דמסיק שלא קבלו רוב הציבור על עצמן גזרת דניאל יש לומר דנחמיה היה מן המקבלים גזרתו של דניאל לכך הוצרכו להתיר לו כדין כל נדרי מצוה מיהו בבבלי משמע דשמואל ס"ל דלא גזר דניאל כלל על אחרים:

מכיון שהיא חוזרת וטובלת וכו'. לפמ"ש בקונט' מכאן ראיה לדעת הפוסקי' גיורת שנתגייר' פחותה מבת ג' שנים מדאו' גיורת היא וכ"ה דעת הרמב"ם ועיין בר"ן ובחידושי הריטב"א במסכת כתובות דף י"א ע"א:

הלכה גרים הן וכו'. מכאן ראיה למ"ש הרמב"ם פי"ג מה' מילה גר שמל וטבל אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא לו מכלל העכו"ם וחוששים לו עד שתתברר צדקתו עכ"ל. ודברי רב הכי מתפרשין. הלכה אם טבלו גרים הן ואע"פ שנודע שטבלו לשום דבר אחר מאלו ואין דוחין אותו ומראין להם קירוב פנים כדי שתתברר צדקתם:

אמר דוד בעון ד' דברים וכו'. ואני תמה על מ"ש הפ"מ בתענית פ"ג בד"ה ושופכי דמים וכו' והא דל"ק בפרק הערל שבדק על ש"ד משום דאלו היו ש"ד היו גואלי הדם צועקים אליו ע"כ. והרי מפורש כאן דאף על ש"ד בדק. ואפשר דבא לתרץ הבבלי ודוחק:

ופוסקי צדקה ברבים וכו'. ומקשה הי"מ למה ילקו העניים בעצירת הגשמים ותירץ בהדי הוצא לקי כרבא ע"כ. וקשה וכי בשביל המעוטים שעושים כן יענשו כולם. ואין לומר דאיירי בשרבים עושים כך דקרא משמע דאפי' בשביל איש אחד המתהלל במתת שקר כולם נענשים וגשם אין לכך נ"ל דאיירי באיש הרגיל לכך והרבה שיודעים שנודר ואינו מקיים והם כובשים פניהם בקרקע לפיכך כולם נענשים:

ויבקש דוד את פני ה' וכו' בקונ' פירשתי דגז"ש קדריש וכן הוא במ"ר. ולפום פשטא נראה לפי שהשואל פניו כלפי הנשאל והנשאל פניו כלפי השכינה וה"פ דקרא ויבקש דוד מאת העומד את פני ה' והיינו הכהן הנשאל העומד לפני ה' שישאל לו באורים ותומים:

על אשר המית ממנו וכו'. וקשה הא כתיב ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני ישראל ויהודה משמע דלא קאי אמיתת נוב עיר הכהנים וכן הקשה הרד"ק ויש לומר דמפרש בקנאתו לשון התראה כמו וקנא את אשתו וה"פ שביקש שאול להכותם באותה שעה שהתרה בישראל ויהודה שלא יסייעו לדוד:

חסר יו"ד זה מפיבושת. כתב הי"מ שבעתם כתיב חסר יו"ד ע"כ ואינו כן בספרים שלפנינו ופי' שבקונט' עיקר:

בימי ר"א בקשו לקרבן. מקשה בי"מ הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ואיך רצו לבטל גזרת דוד ועזרא ע"ש. ובמ"ש בקונטרס נתישבה קושייתו. וגם עזרא הניחן כמות שהם ולא הוסיף על גזרת דוד אלא שכבר נהגו להרחיקן. אך קשיא הא יש בהן איסור דלא תתחתן בם שהרי הם משבעה אומות דבגירותן אית בהו איסור חתנות כמפורש בבבלי פ' הערל. ותירץ הי"מ בשם הראב"ד דאין איסור לא תתחתן אלא בהגר עצמו אבל בניו שנולדו ממנו לאחר הגירות מותרים לבא בקהל דלא כתיב בהו דורות ולא עד עולם ע"כ ע"ש. וקשיא לי הא איכא למילף בהו איסור עולם מק"ו דעמון ומואב דנקבות מותרות מיד ואפ"ה זכרים אסורים עד עולם הנך דאחד זכרים וא' נקבות אסורות כדכתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כ"ש דזכרים אסורים עד עולם ומעתה אף נקבות אסורות עד ג' דורות מק"ו ממצרי ואדומי שאין איסורין אפי בזכרים אלא עד ג' דורות וא"ל חלל יוכיח דכהן הנושא גרושה בניה חללים אחד זכרים ואחד נקיבות ובת חללה כשרה לכהונה דשאר איסורי כהונה ועוד הרי מיהת זכרים אסורים לעולם ודוחק לומר דדוד גזר על הנקבות דכולא סוגיין ודבבלי משמע דנקבות לא חטאו אז שיענשו. והי"מ כתב ושמא י"ל דוקא לאותן שעמדו במרדן אמר קרא לא תתחתן ואפי' נתגיירו וכו' ע"ש ודוחק גדול לומר כן מסברא דנפשיה. ומסוגייא דשביעית דמייתי ראיה מינה איכא למידק איפכא. מיהו נ"ל דמוכח קרא שאותן גבעונים שבאו בימי יהושע ונתגיירו אין בהם איסור לא חתחתן. דגרסינן בקידושין דף ל"ו תנא דבי ר"י הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה וכתיב והיה כי יביאך וגו' ונשל גוים רבים וגו' לא תתחתן בם. הרי דאיסור לא תתחתן אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה ונתינים באו קודם ירושה וישיבה ואין בהם איסור חתנות והלכה כר"י כדמוכח פ"ק דבכורים. וסוגיא הבבלי פ' הערל וסוגיין כר' ישמעאל אתא. ונכון הוא. ועיין בדרושים:

כלום ריחקן אלא משום פסול משפחה וכו'. כתבו תוס' ר"פ אלו נערות ומיהו מירושלמי משמע כפי' הקונ' דקאמר נתינים יהושע רחקם וכו' משמע דיהושע גזר עליהם שנפסלו מלבוא בקהל וע"ל דריחקן היינו שלא יטמעו בהו ע"ש. ולפ"ז צ"ל דר"ש מפרש לסוגיין דלכך ריחקן יהושע ונתנם לחוטבי עצים וכו' לפי שכבר יש בהם פסול משפחה שהן משבעה אומות שאסור להתחתן בהם לכך ריחקן מישראל שלא יטמעו בהן דאי משום פסול עבדות אסור להתחתן בהם קשיא מתני' אלא שעשו מעשה חיוי וכו'. ק"ק שאין המשל דומה לנמשל בכל צד שהרי בהערמת הנחש לא היה אלא חד צד ובהערמת הגבעונים באו משני צדדים כדמסיק וי"ל דאף הנחש בא משני צדדים אם ישמע אדם לעצת אשתו ימית ויירש הוא את הארץ ואם לא ישמע יהיה קטטה בין אדם ואשתו ויגרשנה וישאנה:

מקבלים גרים וכו'. בבבלי ספ"ק דיבמות איכא מ"ד דאין מקבלין גרים מן התרמודיים לפי שיש בהן פסול ממזרות וקשה כיון דישראלים הם מן התורה איך דוחין אותן בשביל שלא יתערבו בכשרים ודמיא להא דאמרינן בכמה דוכתי וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך וכ"ש כאן שאין איסור חברו ודאי וצ"ע:

א"ל מהו כן וכו'. עיין ביבמות פ' הערל מ"ש שם בתוס' בסוגיא זו:

הדא דאת אמר בתינוק שאינו מרגיע וכו'. כך היא גירסת הרשב"א בחידושיו ופי' מרגיע שמדדה שהוא רגע כאן ע"כ. ואין פי' זה מתיישב על לשון הש"ס. ופי' שבקונטרס נ"ל עיקר:

ובלבד תוך מעת לעת. בבבלי בפרקין גרסינן אר"ח שבדקה עצמה כשיעור ווסת. ופירש"י לאחר מציאה מיד וכו' ע"ש. לפום ריהטא היה נ"ל לפרש שיעור ווסת שבבלי היינו תוך מעת לעת. אך בבבלי בנדה דף ס"א משמע כפירש"י ע"ש:

משחררין לו שפחה וכו'. ותימא מי איכא. למ"ד דשפחה משוחררת לאו גיורת מעלייתא היא וכיון דס"ל לר"י דקהל גרים איקרי קהל א"כ גר עמוני ומואבי אסור אף במשוחררת. וכ"מ בבבלי ביבמות דף ע"ז סוף ע"ב ע"ש:

מודה ראב"י בספק כותים וחללים וכו'. וקשה הא גם ספק גר עמוני נמי שמעינן מקהל יתירא שמותר לבוא בקהל. שהרי דיוקא דר"י ור' יוסי מדלא כללינהו לממזר ועמוני ומואבי בחד קהל ש"מ דחד דינא אית להו. וע"ק נילף ספק פסולים דמותרים לבא בקהל ממזר ועמוני בק"ו:

ע"ד דר"ג ור"א וכו'. ק"ק למה לא קחשיב אבא שאול דפליג את"ק בפרקין:

(מה ע"א) איזהי עיסה וכו'. עמ"ש בכתובות פ"א ה"ט בסוגיא זו:

וחכמים אומרים בודקן לעולם. בקונטרס פירשתי ב' לשונות וללשון הראשון קשה מאי קאמר דר' מאיר היא אדרבא לרבנן ניחא טפי דמתני' משמע אפי' לא יצא עליה שם פסול בודק ד' אמהות. ודוחק לומר דרבי יוחנן כרב ס"ל דאמר זו דברי ר"מ:

והיא נמצאת מחמיר בישראל וכו'. בקונטרס פירשתי ב' לשונות. ולשון בתרא נ"ל עיקר דהכי משמע בבבלי דמתני' איירי בפסולי כהונה ולל"ב רישא וסיפא בכהן הנושא איירי ובודק משום פסולי כהונה ואיהי לא מיפקד' דלא הוזהרו הכשרות להנשא לפסולים אע"ג דסיפא בישראל הנושא נמי איירי אפ"ה אינה צריכה לבדוק דהא מסקינן דהבדיקה אינה אלא משום קנס וראו חכמים שהקיל הכתוב בה שאינה מוזהרת בפסולי כהונה הקילו עליה שא"צ בדיקה לפסולי קהל ומדברי הרמב"ן בספר מלחמות נראה שמפרש לכולא מתני' בבדיקת פסולי קהל. ואין נראה דהא בסמוך מוקמינן מתני' דצריך בדיקה כר"מ ואיהו בפסולי כהונה מצריך בדיקה וכדפרישית. ועוד ראיה דבפ"ק דכתובות נמי קאר"י בר' בון אחת זו ואחת זו קנסו כדי שיהא אדם וכו' ע"ש והיינו לזכרים קנסו והנקבות מרויחים בקנס זה. ועיין בר"ן בפרקין:

והוליד בן. ק"ק למה מזכיר הבן דהא פשיטא הוא שהוא חלל וי"ל קמ"ל דאף לר"י דיליף גז"ש להתיר בת הבת מ"מ בת הבן אסור' מדכתיב זרעו וכדפרישית בקונטרס:

א"ל ר' הואיל והותרה הרצועה אף אני מותר בה. כתב הרא"פ בפי' למסכת ביכורים וז"ל א"ל רב ביבי לר"א הואיל והותרה הרצועה שלא להלקותו על כך אף אני ג"כ מותר בה לכתחילה כי היה ר' ביבי ג"כ כהן שהרי בן אביי היה ורבה ואביי מדבית עלי קאתו עכ"ל. ושרי ליה מארי ח"ו שר' ביבי יחלל קדושתו ואפי' לעבור על מנהגן של הכהנים גם לשון הש"ס אינו משמע כן דמאי מותר בה דקאמר ופירושי שבקונטר' הוא עיקר:

וולד בוגרת כשר וכו'. וקשה למה ליה שהוא מכח עשה תיפוק ליה דכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו וגו' ולא יחלל זרעו. ומדכתיב אלה הפסיק הענין לומר שולד בעולה אינו מתוללת וכ"ה בבבלי ביבמות דף ס' ע"ש וי"ל דר"י מוקי אלה למעוטי נדה. מיהו ראב"י פליג התם וקסבר דיש חלל מחייבי עשה וקסבר דולא יחלל אפי' אחייבי עשה קאי ואלה למעוטי נדה ופריך וראב"י נכתביה לאלה לבסוף קשיא ע"כ. וכתבו תוס' בד"ה חלל מחייבי עשה תימא כיון דלא יחלל קאי נמי אבעולה לראב"י אין זה חייבי עשה דלא יחלל לאו הוא וכו' ע"ש. ונ"ל דס"ל לראב"י דלכך לא נכתב אלה לבסוף לחלק בין חייבי לאוין לחייבי עשה שאין לוקין עליהן מיהו חלל הוא דהוי דהא כתיב ולא יחלל לבסוף. והא דקאמר הש"ס קשיא היינו למאי דמשני הש"ס דראב"י סובר אלה למעוטי נדה א"נ הך ברייתא דמוקי אלה למעוטי נדה היא דלא כמאן ועלה קאמר קשיא. ועיין בתוס' ביבמות דף ע"ז ע"ב בד"ה מחלל וכו' וברמב"ם רפי"ח מהא"ב ובמ"ל שם רפי"ט הלכה ג'. והבן כי דברים ברורים הם לענ"ד:

הרי דור שני של מצרי וכו'. וקשה היא גופא מנ"ל דהוי חלל ממצרי שני דודאי אין לדמותו לגיורת שלא נולדה בקדושה ועוד א"כ מאי קפריך דהא גיורת כזונה היא. ועיין במ"ל פי"ט מהא"ב הלכה ה' בד"ה לפיכך וכו' גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר ע"כ. ומסוגיין מתבאר שפסול הוא וצ"ע:

עוד היא מתני' דכתיב כי וכו'. כתבו תוס' ביבמות פ' החולץ דף מ"ז בד"ה כך נאמן אדם לומר שהוא בן גרושה וכו' הרר"א מפרי"ש מפרש דנפקא לן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר כלומר לומר עליו שהוא בן הנשואה בנישואיה וכ"מ בירוש' בפ"ב דקידושין ע"כ וכ"כ בפ' יש נוחלין. וכפי הנראה כוונתם להא דאר"ח עוד היא מתני' דכתיב כי את הבכור וכו' ולפום פשטא דשמעתתא וכאשר פירשתי בקונטרס אין מכאן שום משמעות וצ"ע. ומדברי הריטב"א נראה מפורש שגירסא אחרת היה להם בירוש' ע"ש. מיהו הא קשיא לי מנ"ל שהוא נאמן לומר שהוא ממזר ולפסלו מקהל דלמא דוקא בשאומר שהוא בן עכו"ם או עבד וכשר לבוא בקהל. מיהו לפי' הרר"א ניחא דכי היכי דנאמן לומר שהוא בן גרושה או חלוצה לפסלו מן הכהונה נאמן נמי לומר שהוא ממזר אבל לפי' תוס' דסברי דממילא הוא ממזר כיון שהוא אומר על השני שהוא בנו קשיא דלמא דוקא בשאומר שנולד מאשתו כשהיתה פנויה או מעכו"ם או עבד או דלמא לא האמינו התורה אלא לשויי' ספק ממזר אבל לא ממזר ודאי. ועיין בא"ע סי' ד' ובב"ש שם. ועיין בתי"ט במשנתינו שהאריך ואין דבריו מבוררים לי. דודאי סוטה שנואה בנישואיה קרינן בה אע"ג שקידושין תופסין בה גם מ"ש ובתוס' דפרקין וכו' ע"ש. לא ידעתי מה מצא שתוס' דהכא חולקין אדברי תוס' דב"ב דמ"ש דמיכיר יליף היינו דברי הרר"א וכמ"ש כאן:

היו מחזיקין בו שהוא בנו וכו'. בבבלי פ' יש נוחלין דף קכ"ז ע"ב מוקי להך ברייתא רישא רבנן וסיפא ר"י דבאינו מוחזק אף רבנן מודו דנאמן דהא לית ליה חזקת כשרות. ומכאן ראיה לגי' הרשב"ם ע"ש. ונראה דמאן דתני אף ברישא נאמן מוקי כולא כר"י. ור' חזקיה מוקי כולא כרבנן והא דתני בסיפא נאמן איירי בשהי' בנו משפחתו ומוחזק שאינו בנו שהיו סוברים שלא שחרר אמו והוא עבד ואמר קודם מיתה ששחררה קודם הבעילה נאמן. ופירושי זה נ"ל עיקר לפי פירוש זה יש ראיה מכאן לדברי הראב"ד בפ"ד מה' נחלות הלכה ו' שכתב שאם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה יירשנו ע"כ. ואף שגם לדברי הרמב"ם שם איכא לאוקמי דברי ר"ח דאיירי בת"ח או באדם כשר דמודה הרמב"ם דנאמן מכל מקום מדסתם ר"ח דבריו נראה דאף כל אדם נאמן. ואני תמה אחרי שכבר נתלקו הגאונים בדינים אלו כמבואר שם ברמב"ם ומפרשיו איך לא הביאו דברי הירושלמי וצ"ע:

כל שיש לו אשה ובנים. וקשה כיון דהטעם דאינו נאמן לפי שלא האמינו התורה אלא על בנו ולא על בן בנו א"כ אף בשאין לו אשה נמי לא יהא נאמן וי"ל דקסבר בשביל בנים או אשה לחוד נאמן. ובהכי ניחא דפריך בסמוך אר' אבהו מברייתא ואר"ז ל"ק דלר"א בחד מינייהו סגי באשה או בבנים. אך הדבר דחוק בעיני מי כתיב בקרא דבעינן תרתי. לכך נ"ל דה"פ רז"א כל שיש לו אשה או בנים ה"ז גדול ואינו נאמן ור"א סובר דוקא באשה אינו נאמן אבל בבנים נאמן וטעמא רבא אית ביה דכיון דהאמינו תורה סוף סוף יהיה לו בנים ויהיו ממזרים אבל אשה אפשר שישא אשה שאינה נאסרת לו כגון ממזרת או גיורת. הלכך כשיש לו אשה כשרה שוב אינו נאמן לאסרה ולומר על בעלה שהוא ממזר. והא דפריך בסמוך מברייתא לר"א ולא לר"ז היינו משום דמפרש משום מה כלומר דלכך מטבילין אותו בשבת דמשום מה יהיה נאסר דהא יש לו בנים ואפי' על עצמו א"כ אין בטבילה זו שום תיקון אבל לר"א קשיא דהא תקוני גברא הוא שהרי ראוי להאמינו דבשביל בנים לא נפסיד נאמנותו ומשני דלר"י לא בעינן תרווייהו כדפירשתי בקונט'. ולפי פי' זה קשיא לי שלא הזכירו הפוסקים דבשיש לו אשה לבן אין האב נאמן לומר שהוא ממזר הא בין לר"ז בין לר"א באשה לחוד סגי. והא דלא הוזכר בבבלי פ' החולץ אלא דבשיש לו בנים אינו נאמן. הטעם דבשיש לו אשה כ"ש הוא דאינו נאמן וכמ"ש וי"ל דכי היכי דהאמינו התורה לפסול אשתו מן הכהונה נאמן נמי לפסול אשת בנו. מיהו היא גופא צ"ע מנ"ל דנאמן לפסול אשתו. ובתו' פ' החולץ דף מ"ז בד"ה נאמן וכו' מפורש דאינו נאמן וצע"ג:

ולית הדא פליגא וכו'. ותימא תקשי ליה מתני' דגיטין ריש פ"ד דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל וי"ל דהתם נמי לחומרא אמרינן דהגט בטל אבל ר"י סתמא קאמר אדם מבטל שליחותו בדברים משמע בין לקולא בין לחומרא קשיא ליה שפיר ממתני' א"נ י"ל דמתני' דהכא לאחר תקנת ר"ג הזקן איתניי' דתנן התם בסיפא בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם הלכך ה"נ כיון שאינו יכול לבטל אלא בפני השליח אס"ד דביטל בדברים תו לא מצי למתני אם שלו קדם וכו'. אך קשה מאי תקון העולם איכא הכא בשלמא התם איכא למיחש שתנשא לאחר בגט זה שהשליח מביא לה כשהשליח אינו יודע שבטלו אבל הכא אע"פ שסובר זה שקדשה לו השליח שקידושיו קידושין מ"מ האב יודע שביטל שליחותו ויכול לקדשה לאחר לכן נ"ל תירוץ ראשון עיקר. אך קשה מאי פריך ממתני' דלמא מתני' איצטרך לאשמועי' אם שלו קדם וכו' ואי בשבטל בדברים תו לא שייך הנך חלוקות דמתני' וע"כ לומר בשקדשה האב אחר שביטל בדברים א"כ למה ליה למתניי' ביטל בדברים וע"ק אר"י בר' בון למה לא שמע לה מרישא וי"ל דהיינו דקשיא ליה לר"י בר' בון דלמא רישא דינא אתי לאשמועינן אם שלו קדם וכו' וכמ"ש אבל סיפא משנה יתירה היא וע"כ לומר דקמ"ל דאין אדם מבטל שליחות בדברים וקשיא לר' יוחנן. והדבר תימא שלא ראיתי לאחד מהפוסקי' שהביא דין זה דבקידושין אין אדם מבטל שליחות בדברים וצ"ע:

חזקה אין אשה וכו'. בבבלי מוקי לה בשהבנים כרוכים אחריה אבל לפי הירושלמי א"צ לכך ומחלוקותם תלוי בחילוף הגרסאות בברייתא דבסמוך דבבבלי גרסי' ומביא ראיה על הגדולים וא"צ להביא ראיה על הקטנים ואיירי בשבאו איש ואשתו והיינו משום דקטנים כרוכים אחרי' אבל לפי גירסת הירושלמי איירי בשמתו אשתו דטעמא אחרינא אית ביה וכדמסיק ר' יונה וא"ת לגירסת הירוש' הא איכא למיחש על כל אחד מהם שמא מאשה אחרת הוא וי"ל דלהא ודאי ליכא למיחש שמא שתי נשים שם. ואם תאמר למה מחלק בין גדולים לקטנים הא בכל אחד יש לחוש שמא גירשה בינתיים וי"ל אם הביא ראיה על הקטנים שהן כשרים תו ליכא למיחש מידי בגדולים שכבר אמרנו דלא חיישינן שמא נשא שתי נשים שם. ומדברי הירושלמי נראה קצת כפי' תוס' בד"ה ומביא ראיה וכו' ע"ש:

והלא היא וכו'. ותימא דלמא התם היינו טעמא דאיכא נמי רובא דרוב בעילות אחר הבעל כדאמרינן בבבלי פ"ק דחולין אבל בחזקה דליכא רובא מנ"ל דהורגין:

מצינו שעשה אברהם אבינו כל התורה וכו'. בבבלי ביומא דף כ"ח גרסי' אמר רב קיים א"א כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' א"ל רב שימי ואימא ז' מצות הא איכא נמי מילה ואימא ז' מצות ומילה א"ל א"כ מצותי ותורותי למה לי ע"כ. וכתב המהרש"א בח"א י"ל אדפריך אדרב לפרוך אמתני' דתנן מצינו שעשה אברהם וכו' וי"ל דניחא ליה למיפרך אדרב דבמתני' לא משמע אלא שקיים העשין אבל לישנא דרב משמע אף הלאוין ע"כ ודבריו דחוקי' גם ה"ל להקשות ורב מתני' אתי לאשמועי' גם לשון הש"ס והא איכא נמי מילה אינו מדוקדק ועוד הא מילה היינו עשה ועוד למה לא א"ל מצותי חקותי ותורותי ל"ל כדכתיב בקרא ונראה דודאי יש לחלק בין מתני' לדרב דמתני' משמע שעשה אברהם כן מדעתו אבל רב אמר קיים משמע שנצטוה על כך וקיימו ודייק ליה מדכתיב אשר שמע בקולי משמע שה' צוה לו כך ופריך ר"ש דלמא הא דכתיב אשר שמע בקולי וישמור משמרתי לא קאי אלא אשבע מצות ומשני והא איכא נמי מילה ואי משמרתי היינו ז' מצות שהן מצות ל"ת ככל השמר פן ואל א"כ איך השמיט קרא מילה דודאי נצטוה וקיים ופריך אימא כולא קרא בז' מצות מילה ומשמרתי היינו ז' מצות ומצותי היינו מילה וא"ל רב א"כ מצותי ותורותי למה לי דמשמרתי היינו ז' מצות וחקותי היינו מילה שנקראת חק כדתני פר"א דמילה בברכת המילה חוק בשארו שם. וכ"מ מפירש"י שם בד"ה ז' מצות שנצטוו לשאר בני נח אבל שאר תורה לא נתנה לו ע"כ ש"מ דמפרש דברי רב שקיים אברהם את התורה לאחר שנתנה ועליה קאי קושית רב שימי:

הדרן עלך פרק עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קידושין וכולה סדרא דנשים